בפסקה הראשונה לסיכום לפרק ג ( מאריסטו לקאנט ובחזרה ) לספרו "האמת שלי, שלנו; האמת " כותב אליעזר מלכיאל:
"מרתה נוסבאום מתארת בספרה המונומנטלי שבריריות-הטוב ( 2001 ) את האופן המתנשא שבו הפילוסוף הקאנטיאני מתבונן על הפרימיטיביות־כביכול של היוונים, שבהתייסרותם לנוכח שבריריותם של החיים האנושיים ותלותם בגורל ובמקרים, מגלים עיוורון כלפי ההבחנה החדה, המכרעת, בין הערך המוסרי לבין סוגים אחרים של ערך, מטשטשים את ההבדל בין שלמות מוסרית לבין סוגים אחרים של שלמות, ובכך גם מחמיצים את ריבונותה המוחלטת של האוטונומיה האנושית ( בתחומה). בהצבת האושר, החיים הטובים והצלחים, כטוב העליון שמדריך את חיינו וכ'אותו העניין שאליו שואף הכול', אריסטו מדגים, כמובן, את כל ה'כשלים' האלה. הביקורת שמתחתי ( בשם ובסיוע פילוסופים עכשוויים ) על הדיכוטומיות הקאנטיאניות היסודיות הופכת את קערת ההערכה על־פיה: אריסטו נאמן יותר מקאנט לאופקי חשיבתנו האתית ולאופקי הווייתנו האנושית הממשית, שתיים שהן אחת ומוטב שיהיו אחת."
אליעזר מלכיאל, האמת שלי, שלנו; האמת, הוצאת כרמל, עמ' 286 - 287
ובהמשך נגיע להערת שוליים 56 בעמוד הבא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה