היום 216 ימים בהם מוחזקים החטופות והחטופים בשבי בעזה וכן היום ששה עשר יום שהם שני שבועות ושני ימים בעומר
העניין שלנו השבוע הוא בעוד כמה מדברי אהרן אפלפלד על "התבוננות".
כדי להבין את הדברים בהקשרם, אקדים את שתי הפסקאות הראשונות בפרק 21 ל"סיפור חיים".
"היומן שלי מן השנים 1950 - 1952, שנות השירות שלי בצבא, הוא כמעט ריק. באותן השנים לא הייתה לי פינה משלי, והיומן משקף זאת. בצבא, במיוחד בהמתנות הארוכות, קראתי מכל הבא ליד. אני אומר 'קראתי', נכון יותר בלעתי, ללא הבחנה כמובן, כמו מבקש למלא כל שהחסרתי. השכלתי הקלושה הכאיבה לי פשוטו כמשמעו.
אך שוב, את הידע ואת המשמעות לא ינקתי מן הספרים אלא מן החיים עצמם. הפעם הוטלתי אל תוך מסגרת צבאית נוקשה: מסדרי בוקר ומסדרי לילה, הקפדה על הלבוש, סידור מיטות וניקיון הנשק. ידעתי סבל בגטו ובמחנה, אך עתה לא היה זה סבל של רעב וצמא אלא לחץ נפשי. שם הייתי דומה לבעל חיים המנסה לזָעֵר את עצמו, להסתוות בכל הצבעים, לחמוק ולהתבטל, והייתה בהתחמקות זו על פי התהום איזו שמחה נסתרת של החלש ולעיתים שמחה לאיד. עתה הייתי בן שמונה־עשרה וכבד משום־מה. המדים שהיו אמורים לנטוע בי גאווה לא זקפו את קומתי. אדרבא, חשתי כפוי וכלוא. שנות החמישים הראשונות היו שנים נוקשות בצבא. לאחר שנים של מחתרות ביקש הצבא להיות ככל צבא. וכמו כל מהפכה גם זו קיצונית הייתה. אל המשמעת נִלְוו ההשפלה והשרירות. סבלתי מן ההסדר ומן הכפייה, וכדי להתגבר על המצוקה אימצתי לי גם כאן את התחבולה שכבר ידעתי מילדותי: להתבונן מקרוב."
ולעיצומו של ענין ( מבחינת "אלו דברים" הפעם ) כותב אפלפלד בהמשך שם:
"כמה פנים להתבוננות: כשאתה מתבונן אתה בחוץ. קצת מוגבה ומרוחק. ההגבהה מלמדת אותך כי הלה הצועק עליך אולי צועק על אביו או על אמו. אתה רק במקרה נקלעת בדרכו, והלה שאינו צועק הוא לפרקים גרוע מן הצועק. כדי להתחנף לממונים עליו הוא מוציא אותנו למסעות לילה, מצווה עלינו לחפור בורות מרובעים, הכול כדי להראות למפקדיו כי הפלוגה שלו אינה מתרשלת. המתרפס לעולם יתרפס, והללו, להפתעתי, יש להם סימנים חיצוניים: הם כבדים ועל אף גילם הצעיר כבר מרופדים בשכבת שומן הגונה. ההתבוננות מתירה אותך במקצת מן הצער ומן הרחמים על עצמך, וככל שאתה מתבונן יותר כואב פחות."*
שבת שלום
ג'ף
* אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 121 - 122
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה