כותב אהרן אפלפלד בפרק 17 לספרו "סיפור חיים":
"בימי הצבא למדתי עד כמה ניסיון ילדותי בגטו ובמחנות משוקע בי....
הצבא לא חישל אותי. אדרבא בצבא נעצמה בי התשוקה הישנה להתבונן...
באותה עת למדתי שאין אדם רואה אלא מה שכבר הראו לו. בגטו ובמחנות ראיתי אנשים באנוכיותם ובשפלותם, אבל גם בנדיבותם. נכון, השִפְלות הייתה רבה והנדיבות מעטה, אבל מה שנטמן בזיכרון היה דווקא הרגעים הבהירים והאנושיים שבהם יצא הקורבן מאנוכיותו הקטנה והצרה וקידש עצמו למען חברו. הרגעים המעטים האלה לא רק העלו אור בחשכה אלא נטעו בך את האמונה שהאדם אינו חרק.
בימי הצבא פגשתי הרבה חיילים נדיבים שהושיטו לי יד. איבדתי מימייה ועלי לעמוד למשפט על אובדן ציוד, ובא חייל אלמוני ומושיט לי מימייה. פרוטתי האחרונה אזלה ואין לי כסף לקנות קופסת סיגריות, ובא חייל אחר ומושיט לי שטר. באותן השנים לא היה לי איש בארץ, והצדיקים הנסתרים האלה צצו ברגעים שהייאוש עמד להטביע אותי.
עשיתי סקירה וחשבון. כל אדם שניצל במלחמה ניצל בזכותו של אדם שברגע של סכנה גדולה הושיט לו יד. את אלוהים לא ראינו במחנות, אבל אנשים צדיקים ראינו. האגדה היהודית הישנה האומרת כי בזכות צדיקים מעטים עומד העולם, הייתה אמת אז כשם שהיא אמת היום."*
שבת שלום
ג'ף
*אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 126 -128
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה