אומר הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל על פרשת בחוקותי בספרו "חיי עולם":
"בתוכחה ישנם כמה ביטויים שחוזרים יותר מאשר פעם אחת, ואחד מהם הוא העניין של 'והלכתם עמי קרי'. רש"י ואחרים מפרשים זאת כחטא שבקבלת הדברים כ'מקרה'; אדם אומר: מקרה קרה, כך וכך ארע, קורים כל מיני דברים - אז מה ?
כשחושבים על חמישים או מאה השנים האחרונות, שייך בהחלט לדבר על הבעיה הזו; קרו במהלך התקופה כמה וכמה מאורעות רבי משמעות והתרחשו תהליכים שונים, שהשפיעו רבות על העולם ועל החיים בו. ועל כל אחד מהם צריך לשאול: מה מוסר ההשכל ? מה אני לומד מזה ? איזה שינוי אני יכול להגיד שאני מוציא ממנו מסקנה ? השאלה הזו רלוונטית בין אם מדברים על השואה, על הקמתה של המדינה או על ההתבוללות, שלמרות שהיא איננה דרמטית כמו מאורעות אחרים, היא לא פחות משמעותית לטווח הרחוק."
ובהמשך:
"כשמדי פעם כבר יש מישהו שכן רוצה להוציא איזשהו מוסר השכל, המסקנה היא בדרך כלל שמישהו אחר אשם. אני מפנה את המבט ומחפש אשם, ואז אני יודע במי לתלות את הקולר:' כל מה שקרה הוכיח שדרכי הייתה צודקת, ופלוני ופלוני הם שגרמו את כל הצרות שבעולם'; כמו שיש היום יהודים שעיקר האמונה אצלם הוא שהציונות הביאה את השואה. על כל שאר העיקרים הם מוכנים להתפשר. אבל לא על זה. וגם להפך, כשקורה משהו טוב, הרי שזה בעצם בזכותי. אחרים הועילו בכך שלא הפריעו, או שבמקרה הטוב קצת סייעו; אבל אני, לא משנה אם בכוח אמירת התהילים שלי, או בכוח הרובה שלי, הצלתי את המצב. כך או כך כל מה שקורה, בין לרעה ובין לטובה, לא עושה שום השפעה ולא מביא לשום שינוי. וזה בדיוק ' והלכתם עמי קרי'.
ועוד בהמשך שם:
"אותו אדם שאיננו הולך בקרי, הוא זה המייחס משמעות, חשיבות ועניין לכל מה שקורה סביבו. אולם קבלת מוסר־השכל לגבי דידי ולא לגבי מישהו אחר היא דבר מאוד לא מצוי. בזמן מבצע סיני הרבי הקודם מבעלז, שכולם אמרו עליו שהיה איש קדוש - ואפילו השמש שלו חשב כך, שזו מעלה גדולה מאוד - עמד במשך יומיים , ארבעים ושמונה שעות, והתפלל. הוא לא היה חשוד בציונות, וגם לא הפך לפתע כזה; אבל היה זעזוע גדול מאוד בעולם, ויש זמנים שאדם משנה את דעתו בעקבות הזעזועים, גם אם לא בהצהרות דרמטיות. התקווה היא שמעבר לגבול מסוים אדם כבר לא באמת יכול לומר: 'מקרה קרה', ובאותה שעה הוא מבין שעליו לעשות איזה תיקון, שעליו לפשפש במעשיו."*
שבת שלום
ג'ף
*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 285, 288-286,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה