|
|
|||||
  
|
|
" התודעה המסורתית מציגה עולם בו המלך הוא חכם והמדינה היא טפשית. זוהי התודעה התמימה הראשונית, התודעה הדתית המסורתית. התודעה המודרנית המחולנת מציגה את האדם כחכם, הוא הנמצא במרכז, ואת המלך כטיפש, או אפילו כלא קיים. ר' נחמן מעצב תודעה חדשה: האדם אמנם במרכז, אולם הוא צריך להמליך עליו את המלך. המצב המחולן אינו יכול להביא את האדם לשלמות פנימית, להביא את בן המלך לשלמות עם עצמו, משום שמצב זה מביא לתחושה שהקיום הינו מקרי, שחיינו יכלו להתגלגל גם באופן אחר לגמרי, תחושה שלא פעם מעיקה עלינו מאחר שאנו שואפים לקיום מוחלט שאיננו אך תלוי נסיבות. לשם כך יש צורך במלך, בשלום של השבת אותו לא ניתן ליצור אלא רק למצוא. תפקידו של האדם הוא להציב את השלום של השבת במרכז ('ולהעמיד אותו בפנים בתוך הגן') וזה מה שמאפשר לו להרגיש בהרמוניה.
אם לא היה לאדם מלך, הוא היה נשאר בתוך גן הבהלה. בניגוד לאמירה המקובלת כיום , על פיה האדם 'יכול ליצור את עצמו בכוחות עצמו', מלמד אותנו ר' נחמן כי בריאת היש מאין היא יכולת השמורה לקב"ה בלבד. תפקידו של האדם הוא תפקיד יצירתי מאין כמותו ויש לו חופש לברוא, אולם בריאתו הינה תמיד 'יש מיש'. אמנם, תפקידו אינו שולי- האדם בונה את הכלים דרכם יירד השפע האלוהי, ובכך הוא מעצב את השפע האלוהי עצמו; אם הוא לא יבנה את הכלים, השפע לא יירד והשבת לא תהיה במרכז.
השלמות תבוא דווקא מן המיזוג של שתי התודעות, הדתית והחילונית, כאשר כל אחת מהתפיסות מעלה את חברתה. הגרסה הדתית טוענת שהאדם אינו יוצר את הממשות, והגרסה החילונית טוענת שהוא זה שצריך לכונן את הממשות כניצבת במרכז.
התודעה החילונית יוצרת מרחב של חופש שמאפשר לנו לשוב אל השבת, אבל לא אל השבת של הכפייה אלא לשבת החופשית. הדתי נמצא במרדף פעמים רבות ; חרדות מפני מה שיקרה אם הוא לא יקיים את ההלכה תוקפות אותו. גבולות ההלכה עלולים במצב כזה לשמש עבורו כתריס, או אפילו כמגן, מפני החיים שהמפגש אתם מצטייר כמאיים. ניתנת כאן הצעה לדתיות גבוהה יותר, דתיות של חופש. אפשר ואפשר להיות חילוני; אבל מי אמר שלא ניתן להיות חילוני שמניח תפילין ? חילוני ששומר שבת ?
החופש מאפשר דתיות גבוהה יותר. אני לא דתי מפני שאני חרד, וגם לא מפני שכך אני הכי נהנה, אלא זהו סוג של אחדות עם עצמי שהיא מעבר לניסיון להוכיח ( שזה הכי טוב, שזה הכי מתאים לי וכדו').
האחדות עם עצמי שבהחלטה שאמנם אני מקיים מצוות יכולה להתקיים בתנאי שעומדת מאחורי ההחלטה חירות עמוקה, דהיינו שההחלטה לא מתבצעת מתוך פחדים או כפייתיות. ניסיון ההוכחה וההנמקה להיותי מקיים מצוות הינו ניסיון חיצוני שלא יצלח. בתודעה כזו הזולת לא נתפס כמאיים; אני אני לא בגלל שאני משווה את עצמי לאחרים, אלא מתוכי, מתוך מי שאני."
