אלו דברים מקו 058

יש מדרגים בהתנהגות אנושית. אלימות היא דרגה נמוכה מדיבור. דיבור בשקט הוא בדרגה גבוהה יותר מצעקות.
התובנה הטריוויאלית הזאת באה אלי השבוע באוטובוס בעקבות ידיעה ששמעתי על  נערה יזידית שנחטפה בידי כוחות המדינה האסלעמית והיא בקשה מהקב"ה להביא למותה וכך לגאול אותה מייסוריה.
אנו מוקפים התנהגות בארבארית. בעולם המערבי רגילים לחשוב שהעולם התקדם מאז ימי קדם וימי הביניים. חלק מהעולם אולי כן חלק אחר מן העולם וודאי לא.
השבוע יצא לי לקרוא שלושת רבעי מתוך ספרו של מסעב חסן יוסף "בן של חאמס". סיפור מרתק וספר חובה .
הופתעתי לראות שם תובנה מפי מחבר הספר שראיתי אותה לפני שנים אצל מרדכי מרטין בובר.
התובנה אומרת שמקור הסכסוכים בין אדם לחברו  נעוץ בסכסוך בתוככי האדם עצמו בינו לבין עצמו.
בספר "בן של חאמס" אתה מבין שמקור תובנה זו אצל מסעב, בנצרות. בובר מצא את התובנה הזו בחסידות.
לי נראית התובנה הזו פשטנית וכמעט מופרכת.
יחד עם זאת מכיוון שעם השנים למדתי להקשות על תובונותי הראשוניות לא אמרתי נואש מלנסות להבין את עומקו של העניין.
יש אנשים שחושבים שמקור כל הצרות שנופלות עליהם נעוץ באחרים.
יש אנשים שחושבים שמקור כל הצרות שנופלות עליהם נעוץ בהם עצמם.
בין לבין יש את כל גוני הקשת...
היכן אתה ממקם את עצמך ? ואת ?
שבת שלום 
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת עקב תשע"ד

עלה בדעתי זה עתה, כי שיש סמליות מסויימת שרובין ויליאמס זצ"ל הלך לעולמו בשבוע של פרשת עקב.
אך לפני שנגיע לסמליות, משהו על השעה. השעה (בסביבות) ארבע לפנות בוקר ובהכרח נזכרתי בקליפ הבא :



הסתבר כי אין זה הקליפ או ההרצאה היחידה בנושא השעה ארבע לפנות בוקר ברשת ( ב"טד").

והיה עקב תשמעון.

המרחק שבין העקב לאוזן, בין החומר לרוח, בין המצוות הקלות שאדם דש בעקביו (רש"י על אתר) לבין המצוות ה"כבדות", המרחק הזה הוא כמו "ההווה / [ש] אינו אלא תחנון נואש / להישאר במקום" (יהודה עמיחי).

והיה עקב תשמעון.

המרחק שבין הצחוק והשמחה השמימיים לבין הדיכאון העמוק שדרו בצל קורתו של איש אחד ששימח רבים ושהלך לעולמו השבוע.



וכבר סיפרו חז"ל, כי "אנשי בדוחי" ש"מבדחין עציבי", הבדחנים בשוק המבדחים את העצובים (תענית כב ע"א) הם בני העולם הבא.

יהי זכרו של רובין ויליאמס ברוך

שבת שלום
     ג'ף.

אלו דברים לט"ו באב תשע"ד

אלו דברים לשבת נחמו פרשת ואתחנן תשע"ד

מקורות לעיון עצמי :

הדלאי לאמה: כשאתה מדבר, אתה חוזר על דברים שאתה כבר יודע; כשאתה מקשיב - אתה עשוי ללמוד משהו חדש.

ישעיהו נה ו - נו ח' : דרשו יהוה, בהימצאו; קראוהו, בהיותו קרוב.  ז יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו; וישוב אל-יהוה וירחמהו, ואל-אלוהינו כי-ירבה לסלוח.  ח כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכיי--נאום, יהוה.  ט כי-גבהו שמיים, מארץ--כן גבהו דרכיי מדרכיכם, ומחשבותיי ממחשבותיכם.  י כי כאשר יירד הגשם והשלג מן-השמיים, ושמה לא ישוב--כי אם-הרווה את-הארץ, והולידה והצמיחה; ונתן זרע לזורע, ולחם לאוכל.  יא כן יהיה דברי אשר ייצא מפי, לא-ישוב אליי ריקם:  כי אם-עשה את-אשר חפצתי, והצליח אשר שלחתיו.  יב כי-בשמחה תצאו, ובשלום תובלון; ההרים והגבעות, יפצחו לפניכם רינה, וכל-עצי השדה, ימחאו-כף.  יג תחת הנעצוץ יעלה ברוש, ותחת הסרפד יעלה הדס; והיה ליהוה לשם, לאות עולם לא ייכרת.  {פ}

כה אמר יהוה, שמרו משפט ועשו צדקה:  כי-קרובה ישועתי לבוא, וצדקתי להיגלות.  ב אשרי אנוש יעשה-זאת, ובן-אדם יחזיק בה--שומר שבת מחללו, ושומר ידו מעשות כל-רע.  {ס}

ג ואל-יאמר בן-הנכר, הנלווה אל-יהוה לאמור, הבדל יבדילני יהוה, מעל עמו; ואל-יאמר הסריס, הן אני עץ יבש.  {פ}

ד כי-כה אמר יהוה, לסריסים אשר ישמרו את-שבתותיי, ובחרו, באשר חפצתי; ומחזיקים, בבריתי.  הונתתי להם בביתי ובחומותיי, יד ושם--טוב, מבנים ומבנות:  שם עולם אתן-לו, אשר לא ייכרת.  {ס}

ו ובני הנכר, הנלווים על-יהוה לשרתו, ולאהבה את-שם יהוה, להיות לו לעבדים--כל-שומר שבת מחללו, ומחזיקים בבריתי.  ז והביאותים אל-הר קודשי, ושימחתים בבית תפילתי--עולותיהם וזבחיהם לרצון, על-מזבחי:  כי ביתי, בית-תפילה ייקרא לכל-העמים.  ח נאום אדוניי יהוה, מקבץ נדחי ישראל:  עוד אקבץ עליו, לנקבציו.

החלום של בוב דילן :

With haunted hearts through the heat and cold
We never thought we could ever get old
We thought we could sit forever in fun
But our chances really was a million to one

As easy it was to tell black from white
It was all that easy to tell wrong from right
And our choices were few and the thought never hit
That the one road we traveled would ever shatter and split

How many a year has passed and gone
And many a gamble has been lost and won
And many a road taken by many a friend
And each one I’ve never seen again

I wish, I wish, I wish in vain
That we could sit simply in that room again
Ten thousand dollars at the drop of a hat
I’d give it all gladly if our lives could be like that

Copyright © 1963, 1964 by Warner Bros. Inc.; renewed 1991, 1992 by Special Rider Music

אברהם יהושע השל:

One of the most precious gifts  which mankind received from the Bible is a bad conscience.

A.J. Heschel, Depth Theology, in The Insecurity of Freedom, FS&G, p. 124

"אחת המתנות היקרות מפז שהאנושות קיבלה מהתנ"ך היא  - מצפון מיוסר."

א. י. השל , "תאולוגיית עומק" בקובץ "אי הביטחון של החירות" (אנג') עמ' 124 - התרגום שלי - ג'ף

יהודה עמיחי :

שבת שלום 

    ג'ף

נ. ב
מתוך "הערות לסיפורת עליונה" של וואלס סטיבנס (בתרגום שלי - ג.ג):
"הנה זה השעמום השמימי של בתי דירות
 שמחזיר אותנו לרעיון הראשון, לעיקר
 של ההמצאה הזאת, ועל אף זאת כה רעילים

 הם היסחפויות האמת..."

אלו דברים לשבת חזון פרשת דברים תשע"ד

מקורות לעיון עצמי :

רש"י על הדיבור המתחיל  אלה הדברים : "לפי שהן דברי תוכחות,"

אברהם יהושע השל : "ראשיתה של ביקורת נבונה היא לעולם בביקורת עצמית."  *

מרדכי מ. בובר בפרק ג' ("לב נכון") ל"דרכו של אדם על פי תורת החסידות" (הוצאת מוסד ביאליק) עמ' 21-20^

"מעשה באחד מחסידי 'החוזה' מלובלין שישב בתענית משבת לשבת. בערב שבת לאחר חצות היום תקף עליו הצמאון עד שכמעט יצאה נשמתו. והנה ראה לפניו באר, ובא לשם וביקש לשתות. אבל מיד נמלך בדעתו, שבשביל שעה קלה שיש לו לסבול, הוא עשוי לבטל את כל עצמו של המעשה שיגע עליו כל השבוע. כבש את יצרו ולא שתה, והלך לו. עכשיו זחה עליו דעתו, שעמד בנסיון הקשה. משהשגיח בדבר, אמר אל נפשו: מוטב שאלך ואשתה, ובלבד שלא אכשל בגאווה. חזר והלך אצל הבאר. כשהרכין עצמו לשאוב מן המים, הופג צמאונו. עם כניסת השבת הלך להקביל את פני רבו. עד שלא הספיק לעבור על מפתן הבית, קרא אליו 'החוזה' ואמר: 'מעשה טלאי על טלאי'."

בוב דילן ב"צלצולי החירות" (the chimes of freedom) וב"מחר הוא זמן ארוך" (tomorrow is  a long time ):
ראו - http://www.bobdylan.com/us/songs/chimes-freedom
ו - http://www.bobdylan.com/us/songs/tomorrow-long-time
לתרגומים ראו : http://www.angelfire.com/blues/hebrewdylan/dylanwithindex.htm

שבת שלום
    ג'ף



*א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, עמ' 15, תרגום עזן מאיר לוי בשינויים מסוימים שלי - ג'ף. במקור כתב השל :Wise criticism always begins with self- criticism בעמ' 17 לGod in Search of Man.

^ בשני מקומות במובאה הזאת ,  הרשיתי לעצמי לשנות מהעברית של בובר, רשמתי "גאווה" במקום "גיאות" ו"מעשה טלאי על טלאי" במקום "מעשה טלייה"

אלו דברים לשבת פרשת מסעי תשע"ד

עיקר וטפל.
לא תמיד קל להבחין בין שני אלה.
יש אומרים שבעתות מלחמה יותר קל לשים לב לדברים החשובים באמת לעומת דברים שהם פחות חשובים.
יכול להיות.
ככל שזה נכון, נשאלת השאלה, האם אותן תובנות נשארות איתנו ב"יום שאחרי". בדרך כלל אנחנו שבים לשגרה די מהר - זה לוקח בערך "שלושים שניות", ושוב ההבחנה בין עיקר לטפל נוטה להיטשטש.
לטעמי, הדבר העיקרי שצריך להעסיק אותנו בימים אלו הוא  - לתת גיבוי לחיילים שלנו שנמצאים בחזית; לחזק את פצועי צה"ל ומשפחותיהם ולחבק את המשפחות שאיבדו את יקיריהן.
העיקר, בימים אלה, הוא לעשות ופחות לדבר.
יחד עם זאת לא מדובר בחלוקה דיכוטומית. יש עיקר, יש טפל ויש עניינים אחרים, שהם יכולים להיות חשובים יותר וחשובים פחות, כל דבר בעתו. כאשר התותחים רועמים, אכן המוזות, לטעמי, צריכות לשתוק.
אלו דברים נע הפעם  בציר הזה שהותווה לפני שנים רבות על ידי המשורר בתחילת פרק ג לספר קהלת:
"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" לרבות: " עת לחשות     ועת לדבר."
על אף הסולידריות הרבה שאנחנו חוזים בה, בימים אלה בקרבנו, קיימת מבוכה לא מעטה, מתחת לפני השטח.
כשקוראים את דברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע, בפרק על פרשת מסעי בספרו "חיי עולם",  אפשר להתרשם כי הפרשה עוסקת במימד האבסורדי של החיים.
נעיין בפסקה אחת מתוך הדברים שם:
"דבר אחד שעולה מרוב המפרשים הוא ש'אלה מסעיהם למוצאיהם', איננו קו ישר שהולך במסלול ברור, ויש בכך נפקא מינה לדורות: דרכו של אדם לעולם איננה חלקה וישרה, כשם שגם בדרכם  של ישראל ברור שהיו כמה סיבובים בדרך; הם הולכים צפונה, ואחר כך פונים שוב מזרחה, דרומה ומערבה - המסלול מעוות את דרכיו ואת הליכותיו, הדרך איננה ברורה והכיוון איננו ידוע" ("חיי עולם", הוצאת קורן, מגיד - ושפע , עמ' 377)
אומר הרב אבן ישראל שטיינזלץ בהמשך:
"לכל המסעות הללו, כמו גם לשאר נקודות הציון שבתורה, יש דבר אחד במשותף - כל אחד מהם הוא נקודה של מעבר, של עצירה ושל שינוי. אלא שהמרחקים והזמנים ביניהם אינם קבועים. במשך ארבעים שנות ההליכה במדבר עברו ישראל ארבעים ושנים מסעות, אך כל מסע איננו באורך שנה, פחות או יותר; לעתים עברה שנה בין נקוודה לנקודה, ולעתים רק חצי יום. כך שכאשר אנחנו עוברים בתוך העולם הגדול ובתוך המסעות, איננו יודעים באיזו תחנה אנחנו, ועוד יותר מזה: איננו יודעים כמה זמן ייקח עד התחנה הבאה.
אנחנו נמצאים בתוך ספר, אבל איננו יודעים באיזה ספר; האם אנחנו עכשיו בספר דברים, או בספר ויקרא ? אנחנו עוברים מתחנה לתחנה; האם אנחנו בתחנה הזו , או בתחנה האחרת? אנחנו נמצאים באבל -השיטים או במתקה ? לפעמים עוברות שנים , או הרבה שנים, עד שאנחנו מגיעים שוב להשגה איפה אנחנו נמצאים בתוך הסיפור, ולפעמים לעולם לא נדע את מקומנו." וראו המשך הדברים בספר שם.
אם אני מבין נכון את הדברים, כאשר מדברים על המימד האבסורדי של החיים, צריכים, להוסיף אחר המילה "אבסורדי" את המילה : "לכאורה." האבסורד שאנו חשים בחיים, המעבר מתחנה לתחנה, מבלי לדעת באיזו תחנה אנחנו נמצאים הוא אבסורד - לכאורה בלבד. משמע שישנו מימד אחר מבעד לאבסורדיות  - מימד של משמעות.
את שאלת המשמעות נשאיר גם היא, לזמן אחר.
בעת הזאת, עת מלחמה, האירועים בעזה מלווים בפרץ עז, בלתי נשלט של מלל. מלל של הפרשנים בטלוויזיה, מלל של כולנו בוואטסאפ. מלל מלל מלל. לעתים מדובר בדברי טעם ולעתים  בדברי הבל. לדידי, המלל הזה - של העורף - לעת הזאת -   הוא טפל  לעיקר, שהוא תמיכה ב - ומתן גיבוי ל - לוחמים שבחזית ולמשפחותיהם שבעורף.

שבת שלום
     ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת מטות תשע"ד (ג)

בראשית הדברים חייב אני הסבר לגבי חלקים א וב והקשר ביניהם לחלק זה של אלו דברים.
השיר "אני ויוליו שם ליד חצר בית הספר" זכה לפתוח את אלו דברים השבוע מכמה טעמים. ראשית מכיוון שהוא קצבי. שנית  כיוון שהוא קצת אבסורדי ומשעשע:

The mama pajama rolled out of bed

And she ran to the police station

When the papa found out he began to shout

And he started the investigation

אמא פיגמה התגלגלה מהמיטה

ורצה לתחנת המשטרה

כשאבא גילה הוא התחיל לצעוק

והחל בחקירה

שלישית , כי יש בו רמז, או קשר עקיף להשל. בבית החמישי של השיר יש אזכור ל"כומר רדיקלי". השל במהלך שנות הששים של המאה הקודמת  היה בקשר עם כמרים רדיקליים שכאלו, ויום לפני מותו, עשה מאמץ מיוחד כדי לקדם את פניו של כומר רדיקלי בשם פיליפ בריגן בשחרורו מהכלא. הרדיקליות של אותם כמרים התבטאה באקטיביזם חברתי ובעיקר בהתנגדות למלחמת ויאטנאם.

הטעמים הללו ובעיקרם השעשוע והקצביות שיש בהם קורטוב של אקסכפיזם, הם ההסבר להצבתו של השיר באלו דברים השבוע.

אבל  כוחו של האקסכפיזם מוגבל מאד, ולפעמים אף, פגיעתו רעה ועל כן לא  ניתן היה להסתפק בו. וכך הגענו אל השירה, שירה הנטועה בראליזם ובמצוקה. כדרכה של כל שירה, היא לוקחת תפישה מסוימת של המציאות ומעלה אותה. וכך השיר של ג'ווינדולין ברוקס, המשוררת האמירקאית השחורה הראשונה לזכות בפרס פוליצר היוקרתית לספרות בארה"ב. ברוקס מתארת חיים בדירה קטנטנה בבנין מגורים גדול המכיל הרבה דירות קטנטנות. הדירות קטנות עד כדי כך שאין בהן שירותים, ואלו ממוקמים במסדרון שבכל קומה.

לשיר במקור ראו אל"ד מטות (חלק ב)  http://eludevarim.blogspot.co.il/2014/07/blog-post_9020.html

והנה תרגום שלי של השיר:

בנין מטבחונים

מאת ג'ווינדולין ברוקס

אנו דברים של שעות יבשות ושל התוכנית הבלתי רצונית.

מאופרים בפנים ואפור."חלום" עושה צליל מסחרר, לא עוצמתי

כמו "דמי שכירות", "לפרנס אשה", "לספק גבר".

אך היוכל חלום להעלות מבעד לאדי בצל

את לובנו וסגולו, ללחום בתפוחי אדמה מטוגנים

והאשפה של אתמול המבשילה במסדרון

לרפרף , או לשיר אריא בתוככי חדרים אלה

אפילו אם היינו נכונים להתיר את כניסתו, 

והיה לנו זמן לחממו, לשמור אותו נקי מאד

לצפות למסר, להתיר את התחלתו ?

תוהים אנחנו. אך לא טוב ! לא לרגע !

כיוון שדירה מס' חמש פינתה כעת את השירותים

מעלים אנו בדעתנו מים פושרים, מקווים להיכנס אליהם

וכשם שלא ניתן היה להישאר באקסכפיזם, אין זה נכון להישאר במצוקה, על אף שזו עברה מטהמורופוזה בשירה ולכן הגענו לחלק ג של אלו דברים.

חלק ג' הוא קטע מדבריו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע. הפרשה עוסקת, בין היתר, בנדרים.

הרב עדין, בפתיחת דבריו: 

"' איש כי ידֹר נדר לה' או הישבע שבועה לאסֹר איסר על נפשו' (במדבר ל,ג) - עצם העניין הוא תמוה: איך בכלל יש דברים כמו שבועות קונמות ואיסרים, הקובעים שאם אדם אמר שלא יעשה דבר מסוים, באמת אסור לו לעשותו. מדוע 'ככל היוצא מפיו יעשה' ?" ("חיי עולם", הוצאת שפע- מגיד, עמ' 369)

ובהמשך: 

"פרשת נדרים אומרת משהו  על הכוח של האדם ליצור, וגם לבטל את היצירה. בכוחו של האדם ליצור מהות אחרת של דברים, וביכולתו גם לעקור ולבטל אותה. היו כאלה שטענו שלכוח להקדיש ולנדור, יש קשר לקדושת ישראל העצמית, שנובעת מ'והייתם לי קדשים' (ויקרא כ,כו). אך בעצם, העניין של נדרים והקדשות איננו מיוחד לישראל, ונובע מבריאתו של האדם בצלם א-לוהים - שהרי גם גויים שייכים בכך (נזיר סב,א). האדם יכול להחיל קדושה על דברים מפני שלו בעצמו יש שייכות לקדושה. מכוח זה הוא יכול לעשות מה שלכאורה רק הקב"ה יכול לעשות.

כשהתורה אומרת ש'ככל היוצא מפיו יעשה', היא אומרת משהו גדול מאוד על מהותו של האדם. מעין מה שאומרים בגמרא (סנהדרין סה,ב), שאם הצדיקים היו רוצים , היו בוראים עולם. מסתבר שאפילו מי שאיננו צדיק, ושאינו יכול לברוא עולם, יכול לברוא מציאות במאמרו. יש בנו משהו, שיכול לקשור מהויות מתוך המציאות וליצור מהן מציאות אחרת. כשאני מוציא מנושא הנדרים את הפן ההלכתי, הרי שהוא עומד על שאלה מאוד בסיסית - מהו האדם ? בפרשת נדרים מדובר על האדם כבעל כוח לבנות ולהרוס. האדם יכול, בכוח הדיבור בלבד - לבנות עולם ולהחריב עולם, לבנות מציאות ולהרוס מציאות.

אין הרבה פרשות שמתחילות בפסוק כמו שמתחילה פרשתנו: 'וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר אשר ציוה ה''. חז"ל (ספרי במדבר קנג) אומרים שזו דרך הנבואה המיוחדת למשה, שכל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר ה'' ומשה נתנבא ב'זה הדבר'. דווקא כאן שייכת הנבואה המיוחדת של משה, שיש בה שלמות של דברים:'זה הדבר' - נאמר כאן עניין גדול." (שם, עמ' 374-373)

נדמה לי שהחוט המקשר בין שלושת החלקים של "אלו דברים לשבת פרשת מטות" ובינם למאורעות  ש"בחוץ" הוא באמירה של הרב עדין :

"יש בנו משהו, שיכול לקשור מהויות מתוך המציאות וליצור מהן מציאות אחרת." אני רוצה להבין את המשפט הזה לאו דווקא כתיאור מציאות אלא כהבעת שאיפה או תקווה.*

לו יהי

שבת שלום

     ג'ף

(*ראו דברי אסא כשר בפרק השלישי לספרו "יהדות ואלילות" הוצאת האוניברסיטה המשודרת, עמ' 42 ואילך ובעיקר בעמ' 44 - על קהלת ג, א-ח)