אלו דברים לשבת פרשת נשא תשע"ב

היה קשה להחליט השבוע על מה לכתוב. אינני יודע למה אבל אני משער שהעניין קשור לאיזו עייפות, עייפות שנובעת מעומס עבודה.

נשכבתי על הספה ועיינתי בשני ספרים, איתם אני בדרך כלל מתחיל את העיון בפרשת השבוע, במצבים כאלו, של עייפות. הספר האחד הוא, כפי שאני מכנה אותו "הספר הכחול הקטן של לייבוביץ " -

והספר השני, נקרא "חוט של חסידות" של שלמה שוק -

הבלוג הזה, מסתבר שהוא מתאים לשבוע הספר הבא עלינו, עוד מעט.
בכל מקרה, בשני הספרים, מצאתי דברים של טעם, מכיוונים מאד מאד שונים, על פרשת השבוע.הפרשה מסתיימת בפסוק  הבא:

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו.

ליבוביץ  ממקד את דבריו  בשתי מילים בפסוק  -" הַקּוֹל מִדַּבֵּר "-  משום שלדבריו "בהבנת המילים האלה והפסוק במסגרתו הן מופיעות קשורות הנחות וסברות מעמיקות וחמורות מאד בבעיות האמונה בהתגלות אלהית, בטיבה של התגלות אלהית ובדבר אלהים לאדם. לייבוביץ מציין כי הצורה הזאת של נטיית הפועל "דבר" - בהתפעל  מופיעה רק בעוד מקום אחד במקרא כולו - בפרשת המרכבה ביחזקאל.

כדי לעמוד על משמעות הדברים, לא די, לעניות דעתי, בדברים של ליבוביץ בספר הקטן הכחול הזה, אך זו נקודת התחלה טובה.

שלמה שוק , מתייחס גם הוא בדבריו על הפרשה לפסוק הזה. אומר שלמה שוק בהתייחסו לפסוק הנ"ל :  "סיכומה של פרשתנו הארוכה מסתיימת בדיבור הבלתי- מדובר בין ה' למשה...'משה שמע וכל ישראל לא שמעו' (יומא ד ע"ב). כיוון שהכל הולך אחר החיתום, ניתן לומר ששיא פרשת נשא הוא החשאיות המיוחדת שנרקמת בין עובד ה' לקונו בשפה ובעומק שאין לזולת נגיעה בו." ( שם עמ' 201)

וממשיך שלמה שוק ומספר :

"פעם שמעתי סיפור... שפעם חיו מלך ומלכה שאהבו זה את זו והיו שמחים ומאושרים. המלך היה מושל חכם ומדינתו שלווה ומשגשגת. היה רק חיסרון אחד שמנע מהמלכה את האושר השלם - המלך נראה כחסר עניין באל. הוא לא התנגד כלל שאשתו ונתיניו יעבדו את האל, אלא שהוא לא השתתף בפולחן. המלכה לא שמעה אותו קורא בשם אלוהיו, והצטערה על כך מאוד. בוקר אחד השכים המלך ועלה על חומת הארמון כדי לחוש את דופק החיים של נתיניו. בבוקר זה הוא הופתע לראות שנתיניו מקשטים את בתיהם ולובשים בגדי חג, אף שאין זה יום חג על פי לוח השנה. כשחזר לארמון שאל את יועציו לפשר הדבר, והיועצים הסבירו שהמלכה הכריזה על יום חג. המלך ביקש לראות את המלכה, והיא אכן אישרה שציוותה לחגוג את היום הזה כיום חג. כששאל אותה המלך לסיבת השמחה, השיבה : הלילה, כשהתהפכת בשנתך, שמעתי אותך לראשונה מבטא את שם האל בשנתך. נעשיתי כה מאושרת כי זה היה כל חפצי. 'מה !' זעק המלך, ' הנחתי לסוד הקשר שלי עם האלוהים להתחמק מלבי ולעבור את דל שפתיי ?!'...." 

או כמו ששר אהוד בנאי, ב"יוצא לאור" :

"השביל הזה מתחיל כאן 
בין סניף בנק למעין 
לא סלול, לא תמיד מסומן 
השביל הזה מתחיל כאן. "

                        שבת שלום
                             ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת במדבר ולחג השבועות תשע"ב

אומר אברהם יהושע השל באחד ממאמריו כך:

" לא האדם היחיד ולא דור יחיד, יכולים להקים את הגשר שמוביל לקב"ה. אמונה היא פועל היוצא מדורות רבים, מאמץ מצטבר של מאות בשנים."  (התרגום שלי - ג'ף)
ובמקור באנגלית :
Not the individual man nor a single generation by its own power can erect the bridge that leads to God

השבוע "עסקתי קצת" בעניני אמונה, בעקבות התאונה המחרידה בצפון  - בטבריה. אולי אפשר לומר "עסקנו" ? בכל אופן השל עסק רבות מאד בתרגום האמונה החסידית המובנת מאליה (?), לתוכה נולד, למונחים ש"האדם המערבי" והחברה המערבית יוכלו, "איכשהו", להתחיל לעכל. מונחים ש"איכשהו" יהיה בהם לגשר על השבר הבלתי נתפס של השואה.
אין לדבר על "הצלחה" של השל בנושא זה. יש לדבר על מבחן שעומד לפתחו של כל אחד מאתנו. עבודתו של השל היא
אחד הכלים לבניה העצמית של השקפת עולם שנדרשת ממילא מכל בן אנוש, בכל דור ודור. המיוחד ב"השל" לעניות דעתי, היא שהגותו מהווה בעיקר "חלון" לתוך עולם עשיר של הגות ועשייה יהודיות לדורותיה. השל נתן ביטוי בשפה שווה לכל נפש, לרעיונות שמצאו ביטוי חזק אצל הנביאים, אצל חז"ל, חכמי ימי הביניים ובעולם החסידות.

הציטוטים דלעיל הם מתוך מאמר שנקרא "אמונה", מאמר שהופיע לראשונה בשפה אנגלית ב 1944, ולאחר מכן בקובץ שפורסם אחר מותו של השל, שנקרא "הוד מוסרי ותעוזה רוחנית" ( גם הוא באנגלית בלבד לעת עתה).

לאחרונה, כפי שידוע אני מניח לקוראיי, פורסם קובץ מאמרים של השל בעריכת דרור בונדי. חלק מהמאמרים תורגמו על ידי דרור וחלק נכתבו במקור על ידי השל בעברית. כזהו מאמר  שנקרא "נשאת ונתת באמונה ?" אומר השל במאמר זה
את הדברים הבאים :

"מקורות הדת במעמקי המחשבה, בהסתכלות שלא ניתנה לביטוי, בתימהון בפני הפלא והמסתורין, שלמעלה מכל השגה והבעה. מכאן שתחיית הדת לא תבוא אלא על ידי חידוש המבוכה הפנימית; על ידי ייסורי המחשבה העומדת בפני הטמיר והנעלם שבכל דבר ודבר, לרבות הטמיר והנעלם שבמחשבה עצמה.
מתוך ייאוש העולה בד בבד עם התקווה, מתוך ייסורים ומבוכה, מתוך תשוקה וזמרה בוקעת האמונה באלוהים.....
.....
אני מתכוון לאמונה ההולכת בד בבד עם מבוכה, בקשה, חיפוש, התאבקות, ייסורי מחשבה, ואף ספקות משוקעים בה. אין האמונה מפלט, מחבוא, מקום להסתתר בו, אלא מחתרת, חתירה מתחת למושגים, שלכאורה הם נוחים, רצויים וערבים. אין האמונה עמידה אלא הליכה בדרך. תחילת האמונה מלחמה בסירוב להאמין במה שלא נראה לעיניים, במה שאינו מתקבל על הדעת השטחית. תחילת אמונה - מחאה נגד סילופים, הפסלים והאלילים העומדים לפנינו תמיד, ערעור והתנגדות בעצבים ובתרפים. ביצר העבודה הזרה, בנטייה להשתחוות לצלמים שלא פסקה."

אם בתחילת הדברים דברנו  על גשר, אני מבקש לסיים בדברים שכתב השל, במאמר הראשון הנ"ל, דברים שנדמה לי יש בהם ניחוחות מההלם התרבותי שפקד את השל בשנים הראשונות  שלו בארצות הברית , עוד בשנות מלחמת העולם השניה. אקדים תרגום (שלי) למקור:

"מתרשמים אנחנו מגורדי השחקים הרמים של העיר ניו יורק. עם זאת, לא הסלע של מנהטן ולא הפלדה של פיטסבורג, אלא החוק שבא מסיני, הוא הוא יסודם האמיתי. היסוד אמיתי שעליו עומדות ערינו הוא חופן רעיונות רוחניים."

We are impressed by the towering buildings of New York City. Yet not the rock of Manhattan nor the steel of Pitsburgh but the law that came from Sinai is their ultimate foundation. The true fondation upon which our cities stand is a handful of spiritual ideas.

הרב שמחה רוט ז"ל ממיסדי קהילת אפיקים בנגב בירוחם שהלך לעולמו השבוע השאיר נדבך מאד משמעותי בגשר הישראלי המתחדש בין עם ישראל לבורא עולם. על פועלו ראו http://www.bmv.org.il/ivrit/h-bio.html
 יהיה זכרו ברוך

שאלה פתוחה היא, שאלה המופנית לכל אחד מאתנו, מה תרומתנו אנו לאותו הגשר ?

                                                     שבת שלום וחג מתן תורה שמח !!
                                                                       ג'ף

על מרכס והמסר של המדבר

Once upon a time there was a ...story

עבודת חקר שעוסק בו בני הקטן (שמיניסת) הביא אותי להכרה המוזרה במקצת, שלפעמים אנחנו לא מכירים, על בוריו, את הסיפור של עצמנו.
וזה מביא אותי להכרה עד כמה חשובה היא אמנות הסיפור; חשובה, יסודית וגם כיפית.
על כל זה ברשימות המשך, בלי נדר.

אלו דברים לשבת פרשת בחוקותי תשע"ב

"ועכשיו פעמוני אזהרה מצלצלים בראשך"
          - אהוד בנאי
על אף , שעל פי רוב, אינני מחסידי הנסיעות מחוץ ליישוב לשבת, יש להם בכל זאת , כמה יתרונות. כמו ההזדמנות לשמוע מוסיקה בדרך. לקבל הערות מהמשפחה שהגיע הזמן להחליף את הדיסקט ולשמוע זמרים נוספים מלבד דילן. וכך, בעקבות הנסיעה האחרונה,  שירו של אהוד בנאי מתנגן בראשי על רקע האזהרות של פרשת השבוע, פרשת בחוקותי.  נהפוך הפעם את סדר הדברים ונביא בתחילת "אלו דברים"  משירו של בנאי "אל תפחד"  ולבסוף נאמר משהו על עניני דיומא.




אילו ההנהגה הפלשתינאית כולה היתה זונחת את דרך הטרור ומכירה במדינת ישראל, ומכריזה על כך בריש גלי; אילו העולם הערבי בראשות איראן ומצרים החדשה היה מכיר בקיומה של מדינת ישראל; אילו כל האילו -ים הללו היו מתקיימים אז הצהרתו של חה"כ דר' אחמד טיבי כי על ישראל להכיר בסבלו של העם הפלשתינאי לא היתה מופרכת. כפי שהדברים עומדים לעת הזאת, השוואה בין המצב באזורנו לבין ארצות הברית ויפן, הרוב הלבן באוסטרליה מול האבוריג'ינים או יחס הקנדים לאינדיאנים בתוכה, היא השוואה שמעידה או על טפשות או על רשעות וייתכן מאד על שילוב של שניים אלה.
ויובהר, אני לא אומר שלראות את סבלם של הפלשתינאים הוא מופרך. הדרישה של טיבי מאתנו היא זו שמופרכת. דרישה של אדם מעצמו , ושל עם מעצמו זה משהו אחר. ואולי זו אחת הנקודות הטראגיות בסכסוך, בכל סכסוך. אולי כן . ואולי לא.

                                       שבת שלום
                                            ג'ף

כשסופרים את הקולות בסיבוב שלישי

בבחירות למבקר המדינה החדש...