אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, ולוית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו - ותלמוד תורה כנגד כולם
- מסכת שבת קכז.
באלו דברים לפני שמונה שנים שנים הבאתי דברים באנגלית פרי עטו של חוסה אורטגה כפי שהובאו על ידי אביבה גוטליב זורנברג בפרק על אסתר בספרה "תהום אל תהום סערות הנפש של גיבורי התנ"ך". מאז, פורסם הספר בתרגום ( של ענת שולץ ) לעברית והנה אותם הדברים בעברית:
"וזו האמת הפשוטה - לחיות פירושו להרגיש אבוד - ומי שמקבל את האמת הזאת כבר החל למצוא את עצמו, לעמוד על קרקע יציבה. באופן אינסטינקטיבי, כפי שעושים הניצולים מספינה טרופה, הוא יביט סביב בחיפוש אחר דבר מה שיוכל לדבוק בו, ואותו מבט טרגי, חסר רחמים, מבט כן לחלוטין משום שמדובר בישועתו, יביא לכך שהוא יכניס סדר אל התוהו של חייו. אלה הם הרעיונות האמיתיים היחידים; רעיונותיהם של הניצולים מספינה טרופה."
וממשיכה שם, זורנברג:
"רעיונותיהם של הניצולים מספינה טרופה: בשפה אחרת , המהר"ל מנסח את חוכמתה של אסתר כהבנה שהאדם, בפני עצמו , חסר, לא שלם; האשליה המסוכנת, הרת המוות, מקורה בהתעלמות מן הסופיות, בנטייתו של האדם לדמיין כי הוא כול יכול. הרעיונות האמיתיים של הניצולים גורמים לנו שנכיר בפגיעותנו כברואים, נושאים בחובם את אפשרות ההפלגה אל מה שמעבר."*
שבת שלום
ג'ף
*אביבה גוטליב זורנברג, "תהום אל תהום, סערות הנפש של גיבורי התנ"ך", הוצאת כנרת, זמורה ביתן דביר - מוציאים לאור בע"מ,127, הערות השוליים הושמטו
בוקר טוב
עקב לוח זמנים צפוף, הדברים יהיו יותר טלגראפיים מהרגיל.
הרב עדין אבן ישראל שטיייזנלץ כותב על "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בדבריו על פרשת השובע בספרו "חיי עולם", עיינו נא שם.
דבריו מתכתבים עם דברי השל להלן - בכל הקשור ל"מקדש ללא כתלים".
"הדת הופכת חטאה שעה שהיא מתחילה לדגול בבידולו של אלוהים ושוכחת שלמקדש אמתי אין כתלים. מאז ומעולם סבלה הדת מן הנטייה להפוך למטרה בפני עצמה, לבודד את הקודש, להפוך לקרתנית, לשקוע בה,עסקות עצמית ולבקש את טובת עצמה; כאילו אין משימתה האצלת טבע האדם אלא האדרת כוחם ויופיים של מוסדותיה או הרחבת גופי עיקרי האמונה. לא פעם עשתה הדת יותר לקידושן של דעות קדומות מאשר להתמודדות עם האמת; יותר לאיבון הקודש מאשר לקידוש החול. ברםמשימתה של הדת היא להוות אתגר לייצוב ערכים."
א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמי 326 בשינויים שלי וכן ההדגשה שלי- ג'ף
"Religion becomes sinful when it begins to advocate the segregation of God, to forget that the true sanctuary has no walls. Religion has always suffered from the tendency to become an end in itself, to seclude the holy, to become parochial, self-indulgent, self-seeking; as if the task were not to ennoble human nature but to enhance the power and beauty of its institutions or to enlarge the body of doctrines. It has often done more to canonize prejudices than to wrestle for truth; to petrify the sacred than to sanctify the secular. Yetthe task of religion is to be a challenge to the stabilization of values."
A.J. Heschel, God in Search of Man, FSG, p. 414 emphasis added
אמנם משנכנס אדר מרבין וכולי. אם זאת, דרך ארץ, ואולי "עת לעשות לה' הפרו תורתך" ואולי ההלכה עצמה, מחייבים להתאים את ההוראה הזאת לאירועים הטראגיים של ימים אלו בפלורידה ווב"מקומות מדממים אחרים על פני הגלובוס" (שיימוס היני). לענין זה ראו דברי הפתיחה של רחל אליאור באחד המושבים בכנס השל שנערך בירושלים לפני שנים אחדות.
מתנגדיו טוענים שבהתנהלותו פוגע ראש הממשלה ללא תקנה (כמעט) בדמוקרטיה הישראלית.
המדינה מבקשת לגרש זרים - אלה חושבים שמדובר בצעד הכרחי בל יגונה בחינת "עניי עירך קודמים"; אלה סבורים שמדובר בפגיעה באושיות המוסר היהודי.
רב בישראל טוען בקלטת שפורסמה איכשהו בכיכר העיר (פייסבוק ועוד ) שנשים נחותות מבחינה רוחנית מגברים...אתה לרבות את תופסים את הראש בהשתוממות : מה ? מה ?
רוח רעה עוברת על ארצנו.
כתיקון מה אני מביא כאן דברים שכתב הרב אילעאי עופרן באחד הפוסטים שלו בפייסבוק כתגובה לדברים של אותו הרב. וכן לסיום - אחת הגרסאות של שירו של פול סימון "המתאגרף" הודות לשורה שאומרת ש"אחרי שינויים על גבי שינויים נותרים אנחנו, פחות או יותר כפי שהיינו קודם"*. על אף הכל ולמרות הכל, עודני מאמין שיהיה טוב. כהודאתו של מו"ר אברהם יהושע השל "אופטימיסט אני, בניגוד למיטב שיפוטי".
צריך לומר ביושר - למחשבה שנשים נחותות מבחינה רוחנית, שיכולתן השכלית דלה ושכשרונותיהן מוגבלים, יש בהחלט על מה להסתמך בספרות חז"ל. למען האמת, הדעה הזו שכיחה ביותר, שלא לומר המיינסטרים, בקרב קדמונינו - מ"נשים דעתן קלה" ועד "שלא עשני אישה", מ"אל תרבה שיחה עם האישה" עד "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים". הטיעון האפולוגטי הנפוץ, לפיו הדברים נאמרו דווקא מתוך הערכה ל"מעלתה המיוחדת של האישה", לא מחזיק מים ומתנפץ בקול גיחוך גדול על סלעי ההקלטה שפורסמה אתמול. בזה אגב אינם שונים חכמינו מכל חכמי העולם הקדום שהחזיקו בתפיסות די דומות. למען האמת, חלק מהם עדיין מחזיקים...
השאלה היא - כיצד ינהג האדם המודרני, החי בעולם שבו התודעה התהפכה מקצה לקצה, נוכח דברי חז"ל הללו? כיצד יתייחס לדברי חכמים אדם הרואה ביחס משפיל כלפי נשים עוולה מוסרית?
אפשרות אחת היא לזרוק הכל. לומר "אם הגמרא אומרת כך, אין לי חלק בה".
אפשרות שניה היא לאמץ הכל. לומר "אם הגמרא אומרת כך, סימן שזו האמת".
שתי הדעות הללו כה שונות אך כה דומות. שתיהן מתייחסות לדברי חכמים באופן שבלוני ופשטני, מתעלמות מהרקע התרבותי ומההקשר ההיסטורי, מהעומק הרוחני ומהמסר הסמוי. שתיהן מבזות את התורה ביזיון שאין כמותו, והופכות את היהדות כולה לעלובה ונבובה. שתיהן מוותרות לעצמן - הראשונה על המסורת, השניה על המוסר. שתי מילים כה דומות במצלול.
לא רוצה בלי מסורת, לא רוצה בלי מוסר.
שלושה מפתחות מסורים בידינו כדי לסלול דרך שלישית בין שתי הדרכים הרעות הללו. דרך שמבקשת לדבוק במסורת קדמונינו בלי לאבד את המצפון -
א. לעבור מ"חז"ל" ל"חכמים" - עבור רבים מאיתנו כדי להיחשב "ח" עליך להיות "ז"ל". תנועת ההתבטלות המוחלטת כלפי כל חכמי הדורות הקודמים, גוררת זלזול סמוי בחכמה האדירה האצורה בחידושים של חכמי (וחכמות) דורנו.
ב. לא להפוך את התורה שבעל פה לתורה שבכתב - הדבקות הקראית שהתפתחה בחוגים רבים בדברי חכמים, גורמת לאובדן היסוד הדינמי של התורה שבעל פה. זה שאמון על החיבור המתמיד שבין האמת האלוהית הנצחית למציאות האנושית המשתנה ללא הרף.
ג. החשוב מכולם - לא לוותר על שיקול הדעת ולא להשתיק את האינסטינקט המוסרי. וכדברי האבן עזרא -
"כי לא ניתנה תורה לאשר אין דעת לו,
והמלאך בין אדם ובין אלוהיו הוא שכלו"
"לא מזמן הייתי בסימפוזיון", אומר הרב שג"ר זצ"ל בהמשך הדברים שהבאנו מהם באלו דברים בשבוע שעבר, "על היחס בין וודאות וספק. אחד הנואמים סיפר שבפורום מסוים העלה אחד הנוכחים את האפשרות שיתכן שיהיה חורבן שלישי, בשונה מדבריו הנודעים של הרב הרצוג בימי קום המדינה על כך שמובטחים אנו שחורבן שלישי לא יתרחש. בעקבות דבריו זרקו אותו מהפורום בשל ה'כפירה' הטמונה בהטלת הספק בהמשכיות תהליך הגאולה דרך מדינת ישראל. הנואם הזכיר סיפור זה כשבח לוודאות האמונה, וראה באופן חיובי את חוסר הנכונות הגמור לשמוע טיעונים כאלה כגילוי של אמונה אמתית. אני נחרדתי. ראיתי זאת כעשיית פסל מהאמונה, כביטוי לדתיות גאה המתקשה לקבל את הזולת, שהיא מקורה של האלימות המתגלה בשיח הדתי. לדעתי שלילת דעה זו נובעת מפטריוטיזם במובנו השלילי, ולא מעמדה עמוקה של אמונה. הוודאות המוחלטת היא נקודת אחיזה המעניקה לדובר ביטחון בצדקת דרכו, אך אמונה מתרחשת רק ברגע שהאדם מוותר על הוודאות ונפתח לאפשרות שאיננה יכולה להיות בגבולות הבנתו. בהקשר זה העלאת הספק לא רק שאיננה בניגוד לאמונה, אלא היא זו היכולה להביא אותנו לאמונה ממשית. העלאת הספק איננה מטרה חינוכית, ואין כוונתי שיש צורך לטפח את הספקנות. בעיקר מפני שיש אנשים הנותרים במצב כרוני של ספק ואינם יכולים לצאת ממנו. ואולם מצד שני, קיימת סכנה בטיפוח וודאות אמונית חסרת בסיס. המלכודת של אידיאולוגיות־יתר עלולה להוביל להתנהלות כשל עובדי עבודה זרה, המצפים את תפיסותיהם במילות אמונה."*
וראו המשך הדברים שם*.
שבת שלום
ג'ף
*הרב שג"ר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן (חלק א) הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר" בעמ' 269 -270.
היה זה, נדמה לי, וואלס סטיבנס שאמר ש"שירה עוזרת לנו לחיות את חיינו". שמדובר ב"אלימות מבפנים שמגינה עלינו מפני האלימות שמופעלת עלינו מבחוץ". המילים והדמיון פועלים כמגן במפני המציאות הקשה והראלית.
יהא הדבר כאשר יהא, עסקתי בימים האחרונים בהכנה של דבר תורה לשבת של מחר. לא אפרט כאן יותר מדיי בנושא, למען לא לגלות מבעוד מאד בפני "שלושת קוראיי" הירוחמיים מ"אפיקים בנגב" את תוכן השיחה של מחר. אומר רק שההכנה - התרכזה בהתמודדות עם גישתו של אברהם יהושע השל לתורה, כשעל הדרך, ובאופן ממש לא מתוכנן, "התערבה" אביבה גוטליב זורנברג תבדל"א בסיפור והזה ותרמה משלה. כל אלה שינו את התובנות שלי בנושא, וייתכן והדבר יבוא לידי ביטוי ברשימות עתידיות של "אלו דברים". קרי ייתכן ובעתיד יהיה יותר עיסוק ויותר קשר בין הרשימות הללו שמכונות "אלו דברים לשבת כזו וכזו" לבין פרשת השבוע עצמה. ייתכן ופה ושם, תהיה רשימה שכותרתה תהיה "אלו דברים לפרשת כך וכך", חלף "לשבת כך וכך", כפי שאמרנו.
על כל פנים, הפעם עודני"אוחז בישן" ואני מביא כאן קטע טקסט שאינו קשור ישירות או במודע לפרשת השבוע.
מדובר בדברים של הרב שג"ר זצ"ל שמופיעים בכרך א ל"שיעורים על ליקוטי מוהר"ן" ( להלן : הספר*). הדברים לקוחים משיעור על תורה כ' שמכונה "חידוש התורה", כותרת המשנה היא:"דעת שלום ואמונה". מפאת אורך הקטע שאני מבקש לצטט - להלן תובא מחציתו הראשונה ובהזדמנות קרובה אציב, בלי נדר, בבלוג את החלק המשלים.
"לפי תיאורים קבליים מסויימים, הדעת מקושרת עם ספירת תפארת המזוהה עם יעקב אבינו, והמשכה של ספירת דעת הוא ספירת יסוד המזוהה עם השלום המחבר בין שמים לארץ, בין הממדים הגבוהים לנמוכים. ההגעה לשלום המתוארת על ידי רבי נחמן אין פירושה אחידות והרמוניה, כפי שמתאר לא פעם הרב קוק. אין הכוונה שהכל נכנס לסל אחד, אלא ליצירה של מנגינה אחת המשלבת יחד מגוון של צלילים שונים , אולי אפילו סותרים < יש כאן הערת שוליים מס' 42 שמדברת על 'שביל הזהב' " של הרמב"ם - ראו בספר בעמ' 268- 269 >. ניתן להשוות זאת לתפיסת השלום של המהר"ל מפראג, המבהיר מדוע שמו של הקב"ה הוא 'שלום': לדבריו, כאשר מכניסים את אלוקים למציאות, הוא איננו עוד גורם בעל ערך לצד ערכים נוספים שכביכול מוצגים בהשוואה אליו, כדוגמת 'סוציאליזם' או כיוצא בזה, גורם שבסופו של חשבון מכניס עוד נופך לקונפליקטים הקיימים ואולי אף עלול להחמיר אותם; הופעת אור אינסוף האלוקי במציאות, כותב המהר"ל, היא סוג של פתיחות, שמתוכה תופס האדם את העולם כולו בכללותו. זהו מבט המאפשר לכל הגורמים להמשיך ולהתקיים בלי שהאחד יתחכך בשני או יאיים על קיומו. מבחינה זאת דיוקנו של הקב"ה הוא שלום, שכן האמונה נתפסת כפתיחות, המסוגלת להכיל את כל המגוון באינסופיותו של הבורא <להפנייה לנתיבות עולם של המהר"ל ועוד בהערת שוליים מס' 43 ראו נא בספר>.
דומה אפוא שזהו כוח האמונה. אמונה אינה תוכן נוסף, אלא גישה המאפשרת לנו להיפתח לזולת, גם אם הוא שונה מאתנו. ספירת הדעת מזוהה , בנוסף למה שתיארנו, עם יכולת ההתמקדות, הריכוז וההכרעה. עם זאת, ההכרעה מביאה שלום, ומבחינה זו היא איננה הכרעה נוקשה אלא בעלת תפקיד דומה לזה של המנצח שבתזמורת: הוא אמנם 'מכריע', אך באמצעות הכרעתו הוא יוצר את ההרמוניה בין כל כלי הנגינה שבתזמורת. גם בחיים האישים, אדם אינו יכול להכריע אם הוא לוקח אלמנט אחד מאישיותו ומשליט אותו על האחרים. ההכרעה היא הגעה לנקודה גבוהה יותר, להקשר חדש שמתוכו תיווצר הרמוניה, שתביא לכך שהקונפליקט יזכה להכלה. אמונה כזו המסוגלת להביא שלום מתממשת רק בבחינה הגבוהה של האור המקיף; כלומר, ההבנה שביחס לאלוקי הכל הופך לאפס, מביאה לכך שכל הנמצא מקבל את משמעותו ומקומו האמתיים."
שבת שלום
ג'ף
*"שיעורים על ליקוטי מוהר"ן (חלק א) הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר" בעמ' 268 -269.
משהו הטריד אותי לאחרונה ולא ידעתי מה זה.
אני חושב שזה קשור לדציבלים החזקים של השיח מסביב, ברדיו בטלויזיה בפייסבוק במיילים בכל אתר ואתר.
ואז קרה משהו שלא קרה לי מעולם.
קומיקאי, קומיקאי ממש טוב ומצחיק הכניס אותי לדיכאון עמוק. ההומור שלו היה כל כך קולע, ההיגדים המוגזמים שלו על הזבל שמסביבו ומסביבנו היו כל כך קולעים שהבנתי שייתכן באמת שאיבדנו את זה, שהכל אבוד ושהמין האנושי עבר את נקודת האל חזור.
השל בשנות הששים של המאה הקודמת התריע על הסכנה הזאת. הוא אמר שיכול להיות שאנשים יסתובבו בעולם כהומו סאפיאנס אבל לא יהיה בהם סימנים של אנושיות. ( בספרו "מיהו אדם ? - לשווא תחפשו מהדורה בעברית של הספר החשוב הזה - הוא מדבר על כעשר "רגישויות" שמאפיינות את האנושיות שבאדם )
שבת שלום*
ג'ף
* אני עסוק בהכנה של דבר תורה לפרשת השבוע הבא, בשלח, ולכן מכיוון שבפועל איני אוחז כלל בייאוש שאני מדבר עליו באל"ד הפעם אלא אני אוחז ב"תלמוד תורה כנגד כולם" - הרשיתי לעצמי לפרסם הדברים כנ"ל
