"השל לא היה בגולני" ( טיוטה)

 בטור מי שעלה לארץ בגיל 12 עם משפחתו מארה"ב; ילד יהודי אמריקאי ( לא אורתודקסי )  שנתקל "ראש בראש" בישראליות אשכנזית חילונית נטולת כל זהות יהודית, כמעט - שאלות של זהות ישראלית - יהודית הן עניין אישי עבורי. 

סעיף 122 לחקירות

 " מקור עיקרי לאי־ההבנות שלנו הוא שאיננו *משקיפים* על השימוש של מלותינו - לדקדוק שלנו חסרה אפשרות ההשקפה־מעל. - הייצוג המשקיף־מעל מעניק אותה ההבנה המתהווה מתוקף כך שאנו 'רואים קשרים'. מכאן החשיבות של מציאתן והמצאתן של *חוליות ביניים*.

מושג הייצוג המשקף־מעל הוא בעל חשיבות יסודית עבורנו. הוא מציין את צורת־הייצוג שלנו, את האופן שבו אנו רואים את הדברים. ( האם זוהי  'השקפת־עולם' ?)"

לודוויג ויטגנשטיין, סעיף 122 לחקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 84

 "עַם נבחן על פי צורת התייחסותו לזקן. קל לאהוב ילדים. אפילו עריצים ודיקטטורים מקפידים להיות אוהבי ילדים. אך חיבה ודאגה לזקן, לחשוך-המרפא, לחסר הישע - הם אוצרותיה האמיתיים של תרבות."

"ואולי זהו ההיבט המטריד ביותר של המצב. אנו מתייחסים לדאגה לזקן כמעשה של צדקה במקום שנראה זאת כזכות עליונה. בניסוחם האלמותי של עשרת הדיברות, אלוהי ישראל לא קרא: כבדו אותי, תיראו ממני. חלף זאת הוא קרא: כבד את אביך ואת אמך [שמות כ,יא]. יראת קודש לאלוהים לא תתקיים ללא יראת קודש לאב ולאם.

במסורת היהודית כיבוד האב והאם הוא מצווה, מעשה שלם שהגשמתו עולה על כוחו של אדם. אין גבול למה שאדם חייב לעשות בממשו זכות זו של התמסרות. אלוהים בלתי נראה, אך אמי היא נוכחותו...."

א. י. השל, "לגדול בחכמה", To Grow in Wisdom מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ', 143, 141;

4Mark Kirschbaum, Oriah Lewis ו2 נוספים

אלו דברים לשבת פרשת משפטים תשפ"ב

 סיגלית רוזנצווייג מויסה

זהו שמה של העותרת הראשונה בעתירה לבג"צ 4988/19  נגד מדיניות ניתוקי החשמל של חברת החשמל שפסק דין בעניינה ניתן לפני שבוע. 

חשבתי, לכבוד פרשת משפטים, להביא כמה מובאות נבחרות מתוך פסק הדין הזה. אך לסבר את האוזן, הנה הפתיחה לפסק דינה של השופטת דפנה ברק-ארז :

""ויהי אור". בכך מתחיל סיפור בריאת העולם המובא בספר בראשית. ואמנם, קשה לדמיין חיים ללא אור. באופן יותר רחב, קשה לתאר ניהולה של שגרת חיים ללא שימוש בחשמל, שהוא תנאי בסיסי נדרש לתאורה ולהפעלתם של מכשירים חיוניים הנמצאים בשימוש יום-יומי, כדוגמת מקרר."

יחד עם זאת, החלטתי לבסוף להמנע לעת עתה  מלהרחיב העיון בפסק הדין הזה.

המחשבה שהיתה לי היא זו: עם כל חשיבותו של "המשפט": "חוקים ומשפטים ופסקי דין", יש כמה "דברים" שהם, לעניות דעתי,  יותר חשובים. יותר חשובים ויותר בסיסיים. הדבר הראשון הוא "החשיבה" , חשיבה כשלעצמה. "שכל ישר" "משחק" תפקיד מרכזי בתחום הזה אם כי לא תפקיד בלעדי. הדבר השני הוא "דרך ארץ" "אתיקה" בלעז. ידוע הוא שרוב הסכסוכים בין בני אדם אינם באים על פתרונם באמצעות הכלים המשפטיים הפורמליים. מסביב יהום הסער, ומערכות משפטיות ידועות באיטיות התאמתן לשינויים שהזמן גרמן.

שנים רבות שמה החברה הישראלית את יהבה על אדני המשפט. בשנים האחרונות הבניין המפואר הזה מתנדנד, שלא לומר נסדק, שלא לומר קורס. אני נוהג להזכיר לאחרונה, כנגד מבקרי הממסד המשפטי על זרועותיו את אזהרת חז"ל ( רבי חנינא סגן הכהנים ) : הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו. מסתבר שלא די באזהרה זו בימינו. אני מפנה, גם לא בפעם הראשונה, למאמר שכתב פרופ' אריאל רוזן צבי המנוח "על עוצמתו וחולשתו של המשפט". מדובר למעשה לא במאמר אלא בדברים שנשא בפני סטודנטים לשנה א בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א בשלהי המאה הקודמת.

ולכן רציתי לשתף אתכם בדברים שלעניות דעתי הם דוגמה ומופת גם לחשיבה משובחת וגם לדרך ארץ. הבאתי את הדברים כאן לראשונה לפני כשנה ונכון וראוי לחזור עליהם. מדובר בדברים של לודוויג ויטגנשטיין בפתח דבר לספרו "חקירות פילוסופיות":

 "להלן אני מפרסם מחשבות, משקעים של חקירות פילוסופיות שהעסיקו אותי בשש־עשרה השנים האחרונות.הן נוגעות לנושאים רבים: מושגי  המשמעות, ההבנה, המשפט, הלוגיקה, יסודות המתימטיקה, מצבי התודעה ודברים אחרים. את המחשבות הללו כולן כתבתי כהערות, כפסקאות קצרות. לעתים הן שרשרת ארוכה למדי באותו הנושא, ולעתים הן מדלגות בחילוף מהיר מתחום אחד למשנה. -- כוונתי מלכתחילה היתה לכנס פעם את כל אלה בספר, אשר לגבי צורתו היו לי דימויים שונים בזמנים שונים. אך היה זה מהותי בעיני שהמחשבות הכלולות בו צריכות להתקדם מנושא לנושא ברצף טבעי וקולח.

  לאחר כמה ניסיונות כושלים לרתך את התוצאות שלי לכלל שלם אחד שכזה, נוכחתי שלעולם לא יעלה הדבר בידי; שהמיטב שביכולתי לכתוב יישאר תמיד רק בגדר הערות פילוסופיות; שמחשבותי דועכות במהירות אם אני מנסה לכפות עליהן התקדמות בכיוון אחד בניגוד לנטייתן הטבעית.--וזה היה קשור כמובן לטבעה של החקירה עצמה. דהיינו, היא מאלצת אותנו לנסוע דרך שדה־מחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים. --ההערות הפילוסופיות שבספר הזה הן כביכול אוסף של מִתווי־נוף, אשר נוצרו במהלכם של מסעות ארוכים וסבוכים אלה.

נגעתי באותן הנקודות, או כמעט באותן הנקודות, תמיד מחדש ומכיוונים שונים, ושרטטתי תמונות חדשות כל העת. רבות מהן יצאו משובשות או לא־טיפוסיות, כשהן נגועות בכל הפגמים של צייר כושל. וכאשר אלה סולקו, נותרו כמה תמונות מתקבלות פחות או יותר על הדעת, שאותן צריך היה עתה לארגן, ולעתים קרובות לחתוך, כך שהמתבונן בהן יוכל לקבל תמונה של הנוף.--לפיכך ספר זה בעצם אינו אלא אלבום.

עד לפני זמן קצר ויתרתי בעצם על הרעיון של פרסום עבודתי בימי חיי. אמנם, הוא התעורר מעת לעת, וזאת בעיקר מפני שבעל־כורחי התחוור לי כי תוצאות חקירותי, שאותן העברתי בהרצאות ברשימות ובדיונים, הופצו כשהן מובנות על־פי־רוב שלא כהלכה, וכשהן פחות או יותר מהולות במים או מעוּותות. היה בכך כדי לגרות את גאוותי וקשה היה לי להרגיעה.

אך לפני ארבע שנים היתה לי עילה לקרוא שוב את ספרי הראשון ( מאמר לוגי־פילוסופי ) ולבאר את המחשבות הכלולות בו. ואז נראה היה לי לפתע ששוּמה עלי לפרסם את המחשבות הישנות ההן יחד עם החדשות: שאלה החדשות יוארו באור הנכון רק תוך ניגוד לאופני החשיבה הישנים שלי ועל הרקע שלהם.

הנה כי־כן מאז ששבתי, לפני שש־עשרה שנים , לעסוק בפילוסופיה, נאלצתי להכיר בשגיאות חמורות במה שכתבתי באותו ספר ראשון. הביקורת שמתח על רעיונותי פרנק רמזי, שעמו התדיינתי בשיחות רבות מספור בשנתיים האחרונות לחייו, עזרה לי להכיר בשגיאות הללו, במידה שכמעט איני מסוגל בעצמי להעריכה.--חוב־תודה גדול אף יותר מאשר על ביקורת זו --לעולם עזה ובטוחה --חב אני למורה באוניברסיטה הזאת מר פ' סראפה, שבמשך שנים רבות העביר ללא־הרף את מחשבותי תחת שבט ביקורתו. לדרבון הזה אני חייב את הפוריים שברעיונותיו של חיבור זה.

לדברים שאני מפרסם כאן תהיה נגיעה--מטעם זה ואחר--למה שאחרים כותבים כיום.--והיה אם הערותי אינן נושאות עליהן חותם המאפיין אותן במובהק כשלי,--אין ברצוני גם להבא לתבוע עליהן בעלות.

אני נותן להן פומבי ברגשי ספק. אין זה מן הנמנע שבגורלה של עבודה זו, בדלותה ובחשכת הימים הללו, יעלה להאיר את מוחו של אדם זה או אחר--אבל , כמובן , אין זה סביר.

אין בחפצי, באמצעות חיבורי, לחשוך מן האחרים את החשיבה. אלא, ככל שניתן, לעורר מישהו למחשבות משלו.

הייתי רוצה להוציא לאוויר העולם ספר טוב. הדבר לא נסתייע, אבל חלף הזמן שבו היה לאל־ידי לשפרו.

                                                                                                                                          קיימברידג'

                                                                                                                                          ינואר 1945"

הדברים לעיל הם תרגומה של עדנה אולמן־מרגלית לפתח־דבר שכתב וויטגנשטיין, במהדורה העברית של "חקירות פילוסופיות" גם כן בתרגומה של עדנה אולמן־מרגלית ,  הוצאת מאגנס, בעמ' 36-35 לספר

שבת שלום

    ג'ף

בעקבות סימיק על קו 58 ( כא )

 השיר הראשון בקובץ  השירים של צ'ארלס סימיק, בתרגומו של משה דור , "העולם אינו נגמר" מתחיל כך :

"אימי היתה צומת עשן שחור."

.My mother was a braid of black smoke

"היא נשאה אותי בחיתוליי על־פני הערים הבוערות."

                                                                                           She bore me swaddled over the burning  cities.

למדתי כבר, כשמחפשים ברשת, מוצאים לפעמים. וכך "עשיתי גוגול" למשפט הפותח ומצאתי מה שמצאתי, הראיון להלן.

אבל לפני כן, יש לנו כאן ילד קטן ( אמו נושאת אותו בחיתוליו )  בעולם שעולה באש. 

האם היא צמה של  עשן שחור, הערים שאימו נושאות אותו מעליהן - בוערות.

שיר אופטימי. כיאה, לימים אלו של מגפת אומיקרון משתוללת, ימים טבולים בקור ובשלג בחלק מהאזורים בארצנו הקטנטונת.

אני מוצא קצת מזור בשיר הזה ובדומיו של סימיק - בלי קשר לקורונה ולשלג. 

הראיון עימו נפתח במשפט:

"מה שחסר הוא הצחוקים."

המראיין מתכוון לצחוקים של סימיק שהוא אינו מצליח להעביר בדיווח על הראיון , בתמלול שלו. המשפט הזה מהדהד את סימיק, ומשוררים אחרים ( "התשוקה לחיות באושר נראתה לאבי מופרכת מעיקרה" - ישראל אלירז ). להן קטע מהראיון :

In the opening poem of "The World Doesn't End" you say, "My mother was a braid of black smoke." The reader's natural impulse is to picture your real mother, to match our reality against that line.

Well, I was thinking of my mother there, yes. I think in those poems I was thinking of her, but perhaps not in the most literal fashion. I do not want to give the impression, create the sense that the "I's" story is authentic. But that "I" is very often a sort of creation somewhere between what really happened and what was invented during the process of making the poem work.

By "authentic," you mean that the words match some inner truth, not necessarily some event in the world. 

The consistency is in the poem. It's not enough for us, when we're reading a story or poem, to have a sense that "this is true, this is deeply moving, I believe in this voice, this character." We want some sort of certificate to go along with it, that this really occurred. Well, sure it occurred - but not that way! But so what? It doesn't matter!*

סימיק אומר בסוף הקטע המצוטט לעיל שלא די לנו כשאנחנו קוראים סיפור או שיר בתחושה  ש'זה אמיתי, זה מרגש, אני מאמין לקול הזה, לדמות הזאת'. "אנחנו מבקשים", הוא אומר, "סוג של תעודה, 'קושאן', שאכן זה קרה. "אכן זה קרה", מעיר או מצהיר סימיק "אבל לא כך. אז מה ? זה לא משנה !"

אני רוצה להוסיף כאן סמיילי אך העורך פסל את זה.

*https://www.csmonitor.com/1992/0714/14161.html

השורות באנגלית של השיר הן מתוך Charles Simic, p. 3, in The World Doesn't End, Harcourt Brace & Company; השורות בעברית הן התרגום של משה דור שיצא לאור בקובץ "העולם אינו נגמר" בהוצאת קשב לשירה, בעמ' 11.

על קו 58 בעקבות סימיק (כ)

 "'כל שיר, במודע או שלא במודע, מופנה אל הקב"ה', כך סיפר לי המשורר פרנק סמפירי לפני שנים רבות. אני זוכר שהייתי מופתע, הבעתי התנגדות  והפניתי תוך כדי, לכמה שירים גרועים מהתקופה שלנו. תייקנו  יחד טפסי מינויים כלשהם לירחון שעסק בצילום, בחדר ששימש מחסן . בד בבד ניהלנו שיחות פילוסופיות ארוכות בנושא השירה. פרנק קרא הרבה "דנטה" באותה תקופה. זהו, כך הנחתי, שורש האמירה שלו: הוא תקוע באיטליה של המאה הארבע־עשרה.

טעיתי. היום אני סבור כמותו. אין זה משנה כלל אם אלים או שדים קיימים בכלל. השאיפה הנעלמת של כל שיר־אמת היא להתעניין בהם הגם ותוך כדי שהוא מודה בהעדרם."

"Every poem, knowingly, or unknowingly, is addressed to God," the poet Frank Samperi told me long ago. I remember being surprised, objecting, mentioning some awful contemporary poems. We were filing subscription cards in the stock room of a photography magazine and having long philosophical conversations on the subject of poetry. Frank has been reading a lot of Dante, so I figured, that's it. He's stuck in fourteenth -century Italy.

No more. Today I think as he did then. It makes absolutely no difference whether gods and devils exist or not. The secret ambition of every true poem is to ask about them even as it acknowledges their absence.

מתוך "Charles the Obscure" "צ'ארלס הבלתי ברור"  ב"החיים של דימויים" The Life of Images, הוצאת Harper Collins Publishers בעמי 81-80, התרגום של הח"מ -ג'ף

בעקבות סימיק על קו 58 (יט )

From inside the pot on the stove someone threatens the stars with a wooden spoon.

Charles Simic, p. 69, in The World Doesn't End, Harcourt Brace & Company

באחד המקומות כותב סימיק על שירה בכללותה ושירת־פרוזה בפרט :

"המטרה היא , בדומה לשיר הכתוב בשורות, לעורר בקורא דחף־לאו־בר־כיבוש, לחזור ולקרוא את מה שהוא או היא קראו זה עתה. במילים אחרות , יכול להיות שזה נראה כמו פרוזה, אבל זה פועל כמו שיר. הקריאה השניה, השלישית וזו החמישים, תהיינה עוד יותר טובות."*

הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה הזאת היתה יום ששי אחד, בפינתו של שלמה ניצן ביומן הצהריים ברשת ב', כשהוא הקריא  שיר של ישראל אלירז שנפתח במשפט:

"התשוקה לחיות באושר נראתה לאבי 

מופרכת מעיקרה."^

המילים הללו, כמו גם המילים של סימיק לעיל, מושכות אותי אליהן שוב ושוב ממש בדחף־לאו־בר־כיבוש. ואני נזכר בתימה שליוותה את צ'סלוב מילוש בחייו וביצירתו: "לאט לכם משוררים, שהשתן לא יעלה לכם לראש, השירה המשובחת לא מכם באה", קצת צניעות מול אותו נמר שמרים את ראשו, עומד באור ומקשקש בזנבו (? Ars Poetica ). הצניעות הזו מתבקשת גם כן מאתנו הקוראים,  כפי שעולה מהמשך הדברים של מילוש שם:

"זו תועלת השירה, שהיא מזכירה לנו

כמה קשה להישאר אותו איש,

כי ביתנו פתוח, מפתח אין בדלת 

ואורחים בלתי נראים נכנסים ויוצאים"

( תרגום של דוד וינפלד, בקובץ "אור יום", אבן חושן הוצאת לאור, עמ' 94)

* מתוך "השירה של שוטי הכפר" The Poetry of Village Idiots ב"החיים של דימויים" The Life of Images, הוצאת Harper Collins Publishers בעמי 108, התרגום של הח"מ -ג'ף 

^ ישראל אלירז, בקובץ "לפני הדלת, מעבר לקיץ", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 68