סיגלית רוזנצווייג מויסה
זהו שמה של העותרת הראשונה בעתירה לבג"צ 4988/19 נגד מדיניות ניתוקי החשמל של חברת החשמל שפסק דין בעניינה ניתן לפני שבוע.
חשבתי, לכבוד פרשת משפטים, להביא כמה מובאות נבחרות מתוך פסק הדין הזה. אך לסבר את האוזן, הנה הפתיחה לפסק דינה של השופטת דפנה ברק-ארז :
""ויהי אור". בכך מתחיל סיפור בריאת העולם המובא בספר בראשית. ואמנם, קשה לדמיין חיים ללא אור. באופן יותר רחב, קשה לתאר ניהולה של שגרת חיים ללא שימוש בחשמל, שהוא תנאי בסיסי נדרש לתאורה ולהפעלתם של מכשירים חיוניים הנמצאים בשימוש יום-יומי, כדוגמת מקרר."
יחד עם זאת, החלטתי לבסוף להמנע לעת עתה מלהרחיב העיון בפסק הדין הזה.
המחשבה שהיתה לי היא זו: עם כל חשיבותו של "המשפט": "חוקים ומשפטים ופסקי דין", יש כמה "דברים" שהם, לעניות דעתי, יותר חשובים. יותר חשובים ויותר בסיסיים. הדבר הראשון הוא "החשיבה" , חשיבה כשלעצמה. "שכל ישר" "משחק" תפקיד מרכזי בתחום הזה אם כי לא תפקיד בלעדי. הדבר השני הוא "דרך ארץ" "אתיקה" בלעז. ידוע הוא שרוב הסכסוכים בין בני אדם אינם באים על פתרונם באמצעות הכלים המשפטיים הפורמליים. מסביב יהום הסער, ומערכות משפטיות ידועות באיטיות התאמתן לשינויים שהזמן גרמן.
שנים רבות שמה החברה הישראלית את יהבה על אדני המשפט. בשנים האחרונות הבניין המפואר הזה מתנדנד, שלא לומר נסדק, שלא לומר קורס. אני נוהג להזכיר לאחרונה, כנגד מבקרי הממסד המשפטי על זרועותיו את אזהרת חז"ל ( רבי חנינא סגן הכהנים ) : הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו. מסתבר שלא די באזהרה זו בימינו. אני מפנה, גם לא בפעם הראשונה, למאמר שכתב פרופ' אריאל רוזן צבי המנוח "על עוצמתו וחולשתו של המשפט". מדובר למעשה לא במאמר אלא בדברים שנשא בפני סטודנטים לשנה א בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א בשלהי המאה הקודמת.
ולכן רציתי לשתף אתכם בדברים שלעניות דעתי הם דוגמה ומופת גם לחשיבה משובחת וגם לדרך ארץ. הבאתי את הדברים כאן לראשונה לפני כשנה ונכון וראוי לחזור עליהם. מדובר בדברים של לודוויג ויטגנשטיין בפתח דבר לספרו "חקירות פילוסופיות":
"להלן אני מפרסם מחשבות, משקעים של חקירות פילוסופיות שהעסיקו אותי בשש־עשרה השנים האחרונות.הן נוגעות לנושאים רבים: מושגי המשמעות, ההבנה, המשפט, הלוגיקה, יסודות המתימטיקה, מצבי התודעה ודברים אחרים. את המחשבות הללו כולן כתבתי כהערות, כפסקאות קצרות. לעתים הן שרשרת ארוכה למדי באותו הנושא, ולעתים הן מדלגות בחילוף מהיר מתחום אחד למשנה. -- כוונתי מלכתחילה היתה לכנס פעם את כל אלה בספר, אשר לגבי צורתו היו לי דימויים שונים בזמנים שונים. אך היה זה מהותי בעיני שהמחשבות הכלולות בו צריכות להתקדם מנושא לנושא ברצף טבעי וקולח.
לאחר כמה ניסיונות כושלים לרתך את התוצאות שלי לכלל שלם אחד שכזה, נוכחתי שלעולם לא יעלה הדבר בידי; שהמיטב שביכולתי לכתוב יישאר תמיד רק בגדר הערות פילוסופיות; שמחשבותי דועכות במהירות אם אני מנסה לכפות עליהן התקדמות בכיוון אחד בניגוד לנטייתן הטבעית.--וזה היה קשור כמובן לטבעה של החקירה עצמה. דהיינו, היא מאלצת אותנו לנסוע דרך שדה־מחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים. --ההערות הפילוסופיות שבספר הזה הן כביכול אוסף של מִתווי־נוף, אשר נוצרו במהלכם של מסעות ארוכים וסבוכים אלה.
נגעתי באותן הנקודות, או כמעט באותן הנקודות, תמיד מחדש ומכיוונים שונים, ושרטטתי תמונות חדשות כל העת. רבות מהן יצאו משובשות או לא־טיפוסיות, כשהן נגועות בכל הפגמים של צייר כושל. וכאשר אלה סולקו, נותרו כמה תמונות מתקבלות פחות או יותר על הדעת, שאותן צריך היה עתה לארגן, ולעתים קרובות לחתוך, כך שהמתבונן בהן יוכל לקבל תמונה של הנוף.--לפיכך ספר זה בעצם אינו אלא אלבום.
עד לפני זמן קצר ויתרתי בעצם על הרעיון של פרסום עבודתי בימי חיי. אמנם, הוא התעורר מעת לעת, וזאת בעיקר מפני שבעל־כורחי התחוור לי כי תוצאות חקירותי, שאותן העברתי בהרצאות ברשימות ובדיונים, הופצו כשהן מובנות על־פי־רוב שלא כהלכה, וכשהן פחות או יותר מהולות במים או מעוּותות. היה בכך כדי לגרות את גאוותי וקשה היה לי להרגיעה.
אך לפני ארבע שנים היתה לי עילה לקרוא שוב את ספרי הראשון ( מאמר לוגי־פילוסופי ) ולבאר את המחשבות הכלולות בו. ואז נראה היה לי לפתע ששוּמה עלי לפרסם את המחשבות הישנות ההן יחד עם החדשות: שאלה החדשות יוארו באור הנכון רק תוך ניגוד לאופני החשיבה הישנים שלי ועל הרקע שלהם.
הנה כי־כן מאז ששבתי, לפני שש־עשרה שנים , לעסוק בפילוסופיה, נאלצתי להכיר בשגיאות חמורות במה שכתבתי באותו ספר ראשון. הביקורת שמתח על רעיונותי פרנק רמזי, שעמו התדיינתי בשיחות רבות מספור בשנתיים האחרונות לחייו, עזרה לי להכיר בשגיאות הללו, במידה שכמעט איני מסוגל בעצמי להעריכה.--חוב־תודה גדול אף יותר מאשר על ביקורת זו --לעולם עזה ובטוחה --חב אני למורה באוניברסיטה הזאת מר פ' סראפה, שבמשך שנים רבות העביר ללא־הרף את מחשבותי תחת שבט ביקורתו. לדרבון הזה אני חייב את הפוריים שברעיונותיו של חיבור זה.
לדברים שאני מפרסם כאן תהיה נגיעה--מטעם זה ואחר--למה שאחרים כותבים כיום.--והיה אם הערותי אינן נושאות עליהן חותם המאפיין אותן במובהק כשלי,--אין ברצוני גם להבא לתבוע עליהן בעלות.
אני נותן להן פומבי ברגשי ספק. אין זה מן הנמנע שבגורלה של עבודה זו, בדלותה ובחשכת הימים הללו, יעלה להאיר את מוחו של אדם זה או אחר--אבל , כמובן , אין זה סביר.
אין בחפצי, באמצעות חיבורי, לחשוך מן האחרים את החשיבה. אלא, ככל שניתן, לעורר מישהו למחשבות משלו.
הייתי רוצה להוציא לאוויר העולם ספר טוב. הדבר לא נסתייע, אבל חלף הזמן שבו היה לאל־ידי לשפרו.
קיימברידג'
ינואר 1945"
הדברים לעיל הם תרגומה של עדנה אולמן־מרגלית לפתח־דבר שכתב וויטגנשטיין, במהדורה העברית של "חקירות פילוסופיות" גם כן בתרגומה של עדנה אולמן־מרגלית , הוצאת מאגנס, בעמ' 36-35 לספר
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה