אלו דברים לשבת פ' בהר בחוקותי תשפ"ג

 קורה שאדם "הולך בעקבות" הערת שוליים במאמר שהוא קורא, ומוצא שמשום מה, במקור המצויין בהערה לא מופיע הקטע הרלוונטי הנכון.

אבל כמו שבמקרים דומים אחרים, מהג'אנר של "הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה" ( להבדיל ) העיון באותו מקור - שכרו בצידו.

וכך הגעתי לספר קטן של לייבוביץ שנקרא "שיחות על פרקי אבות ועל הרמב"ם". בעבר הרחוק מאד עיינתי בספר הזה והעיון החוזר בו גילה - לא במפתיע - שלא נס ליחו.

וכך כותב ליבוביץ  ב"שיחות ג-ד" שם בנושא תלמוד תורה:

"לנושא זה יש השלכות רבות, הן במרחב והן בזמן, והדיו מגיעים עד ימינו אנו. בדיונים בעולמה של יהדות ההלכה אפשר לעמוד על שורשי הדיונים האלה על־ידי עיון בפרקי־אבות. תורה - נכללת כפרט תורה־שבכתב - היא־היא הנושא המרכזי של כל חמשת הפרקים, ואין צריך לומר של הפרק הששי, אשר נתוסף עליהם מאוחר יותר; ובעולמה שך תורה - תלמוד־תורה תופס מקום מיוחד. מקומו של תלמוד־תורה בעולמה של היהדות הוא תופעה מיוחדת לתרבות היהודית, וספק אם יש לו אנולוגיה בתרבויות אחרות.

תלמוד־תורה אין פירושו לימוד, כדרך כל לימודים מקצועיים אחרים אשר בהם אדם עוסק בכדי שידע משהו, ועם רכישת הידע הזה נסתיימה הפונקציה של הלימוד. תלמוד־תורה, בעולמה של יהדות־התורה, איננו אמצעי או מכשיר לרכישת תכנים מסויימים, אלא הוא עצמו נועד לשמש תוכן לחיי־הרוח לתודעתו התרבותית, האינטלקטואלית, ואולי גם האמוציונאלית של האדם. תלמוד־תורה פירושו לא ללמוד את הכתוב בתורה בלבד, אלא גם לחשוב עליה, להגות בה, לפרש אותה, ולהסיק ממנה מסקנות. כל הדברים האלה נרמזים למעשה כבר בתורה, בפסוק 'והגית בו יומם ולילה', והגות היא הרבה יותר מאשר לימוד."

 כמובן שאין הדברים לעיל ממצים. הם בבחינת הקדמה לדברים שבלי נדר עוד יבואו מפי י. ליבוביץ ואנחנו בעקבותיו.

שבת שלום

    ג'ף

בעקבות סימיק ( לד )

 

“Aesthetic sense can be cultivated or developed, but what of the comic ? Is one born with a sense of humor, or can it be acquired ?

I suppose both, but it’s not easy. If you love yourself too much, your chances are poor. The vainglorious want the world to tiptoe around them and draw near only to gaze at them in wordless admiration. The whole notion of hierarchy and its various supporting institutions  depends on the absence of humor. The ridiculousness of authority must not be mentioned. The church, the state, and the academy are in complete accord about that. The emperor who has no clothes always strolls past silent courtiers. All that is spiritual, lofty and abstract regards the comic as profane and blasphemous.”

Charles Simic, “Cut the Comedy”, in “The Life of Images”, Harper Collins Publishers, p 104

תרגום:

אפשר לטפח או לפתח חוש אסתטי. מה לגבי [החוש] הקומי ? האם אדם נולד עם חוש הומור או האם ניתן לרכוש אותו ?"

אני מניח ששתי האופציות קיימות אומר סימיק "אבל זה לא קל. אם אתה אוהב את עצמך יותר מדי, סיכוייך קלושים.  הגאוותנים רוצים שהעולם יהלך על ביצים סביבם ושיתקרב רק כדי להביט בהם בהערצה בלי מילים. כל רעיון ההיררכיה ומוסדותיה התומכים, תלוי בהעדר חוש הומור. הס מלהזכיר את המגוחכות ( ridiculousness ) של [בעלי ה] סמכות. הכנסיה, המדינה והאקדמיה, כולן מסכימות בענין הזה. השליט חסר הבגדים תמיד צועד מול אנשי חצר שותקים. כל דבר רוחני, נשגב ומופשט - מביט על הקומי כחולין וככפירה (profane and blasphemous )."

צ'ארלס סימיק,  Cut the Comedy,  ב"חיים של דימויים", הוצאת הרפר קולינס, עמ'  104 התרגום לעיל שלי -ג'ף  אשמח להערות לגביו ובכלל. המאמר פורסם לראשונה בבטאון לספרות של אוניברסיטת הראוורד מס' 11 ( קיץ 1996 ) - זהו ההסבר לאיור להלן.

 

אלו דברים לשבת פרשת אמור תשפ"ג

בשנות השבעים והשמונים שידר אייבי נתן מ"ספינת השלום" שלו שעגנה מול חופי תל אביב. יום יום לקראת ערב היה משדר שעה של שירי שלום. אז הכרתי לראשונה את שיריו של גורדון לייטפוט, זמר הפולק-רוק  הקנדי שהלך השבוע לעולמו. ראו בקישור להלן -  "חלומו של פטריוט" - אחד השירים החזקים שלו. יהי זכרו ברוך.

https://www.youtube.com/watch?v=jsaJYxzTdTA

ישעיהו ליבוביץ בסוף דבריו על פרשת השבוע בספר " הערות לפרשיות השבוע" כותב:

" האמונה היהודית איננה מכירה את המושג הקדושה אלא בקשר לעבודת אלהים, ואיננה מכירה בקדושה כתכונה המעוגנת במשהו שבאדם - ויש להוסיף על זה, גם במשהו שהוא בטבע או במציאות , בארץ או בבנין.

'המבדיל בין קודש לחול' הוא אחד מעיקרי התודעה הדתית. אסור להעלות חולין לדרגת קדושה, וחול הם כל מעשי האדם וכל התנהגות האדם וכל קיום אנושי - חוץ לאותן הפונקציות שנועדות ומקוימות לשם שמים."

 י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 82

שבת שלום

    ג'ף

מנחם הרן על "בין הנבואה הקדומה לנבואה הקלסית"

 

מנחם הרן:

"אמת מוסכמת היא  שהנבואה הקלסית, שהופיעה בישראל במחצית השניה של המאה השמינית ונעלמה בתחילת המאה החמישית לפנה"ס, היא אחד החזיונות המופלאים בתולדות הרוח האנושית. התוך תקופת זמן קצרה למדי מתגלה בישראל שרשרת אישים, שאילו נודעו לנו שניים שלושה מהם בלבד, כבר היינו צריכים להתפלא על הזינוק הפתאומי של גדלות זו באותה השעה ובאותו המקום. כל שכן כשגדלות זו נגלית ברציפות ואף בצפיפות, והאישים באים זה אחר זה, זה ליד זה, בתוך שתיים,  ולכל היותר שלוש, שנות מאה. מקבילות היסטוריות לפלא כזה של 'התפרצות' פתאומית ומרוכזת של עָצמה רוחנית וכוחות יצירה גדולים אולי אפשר למצוא בתקופות הזוהר של פריקלס באתונה ושל הרנסנס באיטליה, ושמא גם באירופה המערבית של המאה התשע עשרה. אלא שהפלא של ישראל בתקופת המקרא, כמוהו כתופעות מקבילות לו בקורותיהם של עמים אחרים, באמת לא אירע פתאום ולא נתרחש בחלל ריק. קדמו לו דורות של הכנה, התעצמות רוחנית, גיבוש דפוסים של פעילות וליטוש כל ביטוי. הנבואה הקלסית המשך ישיר היא לנבואה הקדומה, שתחילתה  נעוצה הרבה לפני המאה השמינית לפנה"ס, וזו מצידה וודאי נקשרת לצורות מסוימות של מנטיקה  ושל פעילות אכסטטית שרווחו במזרח הקדמון וקדמו לנבואה עצמה. מצד שני, אפשר שהנבואה הקדומה נתגלגלה, או נתנוונה, לצורות מסוימות של נבואה עממית שנתקיימה במקביל לנבואה הקלסית."

מתוך מ. הרן, הפתיחה ל " בין הנבואה הקדומה לנבואה הקלסית", בקובץ "מקרא ועולמו", הוצאת מגנס, עמ' 412

אלו דברים לשבת פרשות אחרי מות -קדושים תשפ"ג

 אומר הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל בפתח דבריו ב"חיי עולם" על פרשת השבוע:

"בדברי חז"ל ( תנחומא על הפרשה ) ישנה רשימה שלמה של הסברים על מה מתו בני אהרן, החל מהסברים הקושרים את העניין לעולם של מטה ועד להסברים המייחסים את החטא לצדדים עליונים יותר: נכנסו לפני ולפנים, הכניסו אש זרה, היו שתויי יין, לא נשאו נשים, היו גסי רוח, ועוד. לחלק מן ההסברים, כמו גם לפשוטו של הפסוק 'בקרבתם לפני ה'', יש מכנה משותף: הם עשו משהו  - נכנסו בעצמם, או הכניסו אש - שלא ברשות, מתוך תחושה של קרבה יתרה; הם התקרבו יותר מדי.

הבעיה של קרבת היתר היא בעיה מתמדת עבור אלה שעומדים לפני ה', וביתר שאת עבור הכהנים כמשרתי ה'. מרכזו של בית המקדש הוא ב'סדר העבודה', בפולחן. העזרה בה נמצא מזבח העולה ובה נערך סדר העבודה, היא בעצם במה מוגבהת במידה הגונה מעל לציבור; עזרת ישראל ועזרת הנשים נמצאות למטה והקהל הגדול הנמצא בהן רק עומד וצופה, בעוד שהכהן הוא זה שבמידה רבה עושה את העבודה. הכהנים נמצאים לא רק לפני הקלעים אלא גם מאחוריהם, הם חלק מהתהליך לכל אורכו; הם יודעים את כל המנגנונים ואת כל מה שמתרחש מסביב.

כאשר אדם מישראל מגיע למקדש פעם אחת ברגל או בזמן אחר, הוא בא בחרדת קודש ובהדרת קודש. לעומתו, הכהן נמצא כל הזמן בתוך העניין, הוא מעורב אישית יותר מאשר כל אחד אחר ובעצם הוא סוג של בן־בית, וכאן גם מתחילה הבעיה שלו: הוא כל כך מעורב ומקורב, עד שבמידה זו או אחרת, לבו מתחיל להיות גס בדברים. לכהנים יש אפילו כניסה משלהם לבית המקדש, והם נכנסים ויוצאים כרצונם, ואפילו ישנים בתוכו. כאן מתחילה סכנה של התקרבות יתרה, של גסות הרוח שבאה מפני שאדם מעורב. כאשר אדם יודע הכל, ובעצם אי אפשר להסתדר בלעדיו - אז הוא מתחיל להרגיש קרוב."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 247 -248

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים ליום העצמאות תשפ"ג

 "ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה גויסתי", כותב אהרן אפלפלד באמצע פרק 22 ל"עוד היום גדול", כוונתו למלחמת ששת הימים. "המלחמה היתה מהירה. הניצחון היה מלא והשכול נבלע בתוך השמחה. הסכנה העלתה מילים מן השואה והניצחון הביא עמו מושגים מהמיסטיקה היהודית. ברדיו ובעיתונות דיברו על נסים, גאולה וימות המשיח. מושגים אלה הם מעבר להשגתי." כותב אפלפלד וממשיך: "אני אוהב את המיסטיקה של היום־יום, את הצבעים והצללים שמקיפים אותי, פינות בירושלים לפנות ערב, את האור המפציע מהחומות והסלעים. צמחים העולים מתוך אדמה צחיחה. יותר מהם אני אוהב את האנשים שמחבקים ילדים או אנשים מתפללים. המיסטיקה הזו קרובה ללבי, אבל מיסטיקה קוסמית או היסטורית היא בשבילי הפשטה גמורה. ידידי לייב רוכמן חי תמיד בספֵרוֹת גבוהות וטען שאני עיוור לנסים. לא קיבלתי זאת כנזיפה. כשהייתי ילד אמר לי סבא כי אלוהים שוכן בכל מקום. 'גם בעצים,' שאלתי. 'גם בעצים,' השיב. 'גם בבעלי חיים ?' 'גם בבעלי חיים.' וגם באדם ?'. 'האדם', אמר סבא, 'הוא שותפו של אלוהים.'

'האדם הוא אלוהים,' נבהלתי.

'לא. אבל קצת מאלוהים יש בו.'

השיחה הזו נחרתה בזיכרוני", כותב אפלפלד. "סבא היה יהודי מאמין בלב ובנפש. אמונתו באה לידי גילוי בכל תנועה ותנועה שלו. באופן שאחז חפץ, פתח או סגר ספר או הרים ילד והושיבו על ברכיו. לפעמים נדמה לי כי את הרליגיוזיות שבי ירשתי ממנו. מעולם לא למדתי מאידיאות מופשטות. דמויות מילדות והניסיונות  בשואה עומדים לנגד עיני ומעצבים את מחשבתי. מלחמת ששת הימים הביאה הרבה שמחה מובנת. אבל לי קשה לשמוח. אני רחוק מלהיות אדם מלנכולי או דפרסיבי, אבל שמחה אין בי. מי שהיה בשואה איבד את האמון בעולם. החשד מהבהב אצלי תמיד."

אהרן אפלפלד, "עוד היום גדול ירושלים הזיכרון והאור", איורים : מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור בע"מ ויד יצחק בן-צבי, עמ' 80 -82

חג שמח

   ג'ף

אלו דברים לשבת - ר"ח אייר פרשת תזריע מצורע תשפ"ג

בין הספרים "המונחים על המדף" נמצא ספרו של שופט בית המשפט העליון בין השנים 1950 - 1970 פרופ' משה זילברג: "כך דרכו של תלמוד".

ואלו הדברים של משה זילברג בפתח הספר :

"מטרתו של הספר היא יומרנית במקצת: לקרב דעתו של אדם בן זמננו אל דרכי החשיבה וההגיון של חכמי התלמוד - לקרוע חלון אל העולם הרחוק, המופלא, של הדיאלקטיקה התלמודיתץ

התנ"ך הוא ספר פתוח לכל. האגדה הוכנסה לטרקלין, ונעשתה 'סאלונפייהיג' על ידי עבודתם הנפלאה של ביאליק ורבניצקי, ואילו התלמוד - זה הספר המונומנטאלי שחונכו עליו דורות על דורות בישראל - שוכן לו, תוך בדידות מזהרת, בקרן זוית של ירכתי התרבות שלנו, וחדל להיות גורם חינוכי, מעצב דמות ואופי בחיי הרוח של העם.

אשמים בכך, ולא במידה מועטת, מוריו ומחנכיו של הדור - מוריו ומחנכיו מ כ ל המחנות. עובדא היא, כי גם הסופרים 'המאמינים' וגם הסופרים 'החופשיים', עדיין לא מצאו שיטה ודרך להערכה נכונה ואובייקטיבית של התלמוד. הללו מ ק ל ס י ם את הכל, אלה  מ ת ק ל ס י ם בכל, והצד השווה עם הפועל-יוצא המשותף הוא: תמונה בלתי נכונה, טנדנציוזית, של היצירה הענקית הלזו.

לא באתי", כותב זילברג, "ח"ו לזלזל בערכן הרב של המונוגרפיות הדנות בנושאים תלמודיים שונים, אם מבחינה משפטית ואם מבחינות אחרות. כבודם של אלה במקומו מונח, אך ספק בעיני עם המחקרים ה ח ל ק י י ם הללו, ואפילו בעלי הרמה המדעית  הגבוהה שבהם, יצליחו לשרש את הדעות הקדומות שהשתררו, מזה ומזה, כלפי היצירה התלמודית. מה שדרוש לנו קודם כל הוא: חקירת התלמוד בכללו, והבנת ה א ק ל י ם  ה מ י ו ח ד שבו, על ידי ניתוח עניני-ביקורתי - בטרמנולוגיה  מ ו ד ר נ י ת - של דרכי ההגיון וצורות ההבעה שלו.

יודע המחבר, כי חיבורו אינו אלא אתחלתא של גישה חדשה - לא זלזלית ולא אפולוגטית - אל עולם המחשבה העשיר של התלמוד. יבואו נא אחרים, גדולים וטובים ממנו וישלימו את המלאכה. או אז ישוב התלמוד ויתפוס את מקומו הראוי במערכת קניני הרוח של האומה.

התיזה היסודית של המחבר הוא, כי התלמוד הוא יצירה מ ש פ ט י ת  'פר אכסלנס', והוא מנסה להאיר את הרעיון מצדדיו השונים בשבעת פרקיו הראשונים של הספר. פרקו השמיני והאחרון - 'על פרשת דרכים' - מוקדש לבעיה ישראלית אקטואלית, והיא: המשבר שהגיעה עדיו פסיקת בתי המשפט בארץ, מאין ספר-חוקים עצמאי ישראלי, מושתת על עקרונות יסוד של המשפט העברי."

הדברים נרשמו בירושלים בתשרי תשכ"ב

הספר הוא מפרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית

חודש טוב ושבת שלום 

         ג'ף