בעקבות כנס השל בירושלים

יצאתי מהפרק האחרון שבכנס השל שנערך השבוע בירושלים עם הרבה מאד תובנות.
לא יכולתי להיות ברוב הכנס ונכחתי אך בשיחת הסיכום של בתו של השל , סוזנה ובפאנל הסיכום שעסק ברלוונטיות של השל לנעשה בימינו בארץ.
רות גביסון שישבה בשורה הראשונה העירה שיותר משהכנס הזה עוסק בהשל הוא עוסק במצבה של החברה הישראלית. חברה שלפי דבריה משוועת למשמעות רוחנית.
היו קטעים בדיון האחרון שלטעמי היו מביכים, אני מניח ובעקבות השל אפשר ואולי צריך לומר שמבוכה זה דבר טוב ונצרך; ממילא קיים...
איני מפרט אותם כאן כי זה לא נכון לעשות כן
אני גם לוקח בחשבון שאף אחד  (או כמעט אף אחד) לא קורא את פוסטים בבלוג שאינם זוכים להפניות ספציפיות ממני לגרופים השונים שאני מחובר אליהם.
שיג ושיח מעניין ומשעשע היה סביב הערה של בונדי שהתיקון לחברה ברוח השל יבוא בעוד שלשמאות שנה. רבה בשם תמר שאיני זוכר את שאר שמה אמרה שלש מאות שנה זה ממש או טו טו , זה מעט זמן.  נפתלי רותנברג חלק תחילה והסכים לבסוף עם ההערה של בונדי בפרשנותה של תמר...
המשך יבוא
שבת שלום
ג'ף

Post by ‎הערוץ הראשון‎.

בוקובסקי

על הנסים ?

סטיבנס

גינזבורג

ויטמן

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשע"ה

אמרו כבר שקשה לחזות מה יהיה במיוחד כשמדובר בעתיד. אני מקווה כי בעתיד כשישאלו מתי חל ראשיתו של השינוי החיובי בשיח הציבורי הישראלי, ימקמו אותו בימי חנוכה אלו, ימי ראשית השקת פרויקט 929. מטרות הפרויקט הן יומרניות במקצת - ובזה חלק מהמשיכה אליו.
איני יודע את מקורות הביטוי שאומר אם אינך יכול לנצח אותם הצטרף אליהם; נדמה לי שמשהו מהגישה הזאת בא לביטוי בפרויקט 929.

חשבתי בעבר על האפשרות להשתמש בשיטות מיתוג לקידום הרעיון של תלמוד תורה במובנו הרחב, ופסלתי את האפשרות הזאת. ניכר שההוגים של פרויקט 929 ובעיקר, נדמה לי, אלו שהביאו את הרעיון לידי מימוש השקיעו מחשבה רבה ואמצעים רבים. הרעיון להשתמש בכלי של מיתוג כדי לקדם עיון יומיומי בתנ"ך נראית לי הברקה פנטסטית. ימים יגידו...

התמונה הזאת קפצה "לתוך המחשב שלי" מן האתר של 929 תוך כדי כתיבת אלו דברים. הצבתי אותו כאן כדי להמחיש מקצת מן הטכניקות שנעשות איתן שימוש בפרויקט.

על אף הקלילות שמשתמעת מהשימוש בטכניקות שיווקיות למיניהן - התנ"ך הוא עניין רציני ; העניין הכי רחוק שיש ממעוזי הפרסום והשקר של שדרות מדיסון בניו יורק.

בהמשך הדרך נביא כאן מדברי א.י. השל על "בעיית מקומו של התנ"ך בעולם המודרני". 

כעת אני רוצה להזכיר את דברי אביבה גוטלייב זורנברג בספרה על ספר בראשית; דברים בהם מפנה זורנברג לרש"י על בראשית פרק ו פסוק ו' דיבור המתחיל "ויתעצב על ליבו" מתוך המדרש בבראשית רבה (כח,ח) : " אע"פ שגלוי לפניו [ של הקב"ה]  שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם."

"בראשית", אומרת זורנברג , "מתארת לא את הבהירויות של מקור ומניע אלא את האפשרויות הגלומות ביעוד" ( התרגום שלי  - ו"במקור":)

"In the beginning ' describes not the clarities of origin and cause, but the potentialities of purpose'"

                                         "הקב"ה מחבר את היצירה שתלך לתור אחר סופרים"

                                 "God now authors the work that will go in search of authors"

או כדברי אלי ויזל שדברים אחרים שלו הובאו באתר 292 לפרק א בראשית השבוע : "הקב"ה ברא את האדם כי הוא אוהב סיפורים."

שבת שלום 

    ג'ף

929

929 הוא מפעל חדש ומרתק.
תראו בגוגל ובפייסבוק
והנה "דוגמית" משלל הדברים שניתן למצוא באמצעות 929...במדור המכונה שם "למיטבי לכת" משום מה

אלו דברים לשבת חנוכה - פרשת מקץ תשע"ה

ביליתי השבוע כחצי שעה ואולי יותר, בחיפוש אחר שיר של צ'סלוב מילוש, שמצוי בידי  - בספרי השירה שלו שאצלי בבית - בעברית ובאנגלית. את מילוש הכרתי לראשונה לפני שנים באמצעות מאמר מסכם קצר אודותיו פרי עטו של שיימוס היני.
היני מציג את מילוש כ"נביא חילוני" של המאה העשרים; משורר שתיעד את התהפוכות הגדולות של המאה ההיא -
"השירה של מילוש", כותב היני, "אפילו בתרגום, ממלא את הציפיה עתיקת היומין, ששירה תענג כמו גם תורה."
"   Milosz' poetry, even in translation, fulfils the ancient expectation that poetry will delight as well as instruct"
וכך אני נע בין קובץ השירים העבה שברשותי המכיל שירים של מילוש באנגלית בין השנים 1931-2001 לבין הקבצים שברשותי המכילים שירים של מילוש בעברית בתרגומו של דוד וינפלד, תר אחרי הבינגו:  שיר שמדבר אלי שיהא גם קצר וגם יהיה מצוי בידי באנגלית ובעברית.
ואין בינגו.
ויש בינגו.
השיר נקרא "הנפילה". הנה הוא לפניכם בתרגומו של דוד וינפלד, מתוך קובץ שירי צ'סלוב מילוש בשם "אור יום" בהוצאת אבן חושן, בעמ' 137

הנפילה

מוֹתוֹ שֶׁל אָדָם הוּא כְּמוֹ נְפִילַת מַמְלָכָה אַדִירָה,
אֲשֶׁר הָיוּ לָהּ צָבָא לוֹחֵם, מַנְהִיגִים וּנְבִיאִים,
וְעָרֵי נָמָל מַעֲטִירוֹת וָאֳנִיּוֹת עַל פְּנֵי הַיַּמִּים כֻּלָּם,
וְעַכְשָׁו לֹא תָּחוּשׁ לְעֶזְרַת אִישׁ,
לֹא תִּכְרֹת בְּרִית עִם אָדָם,
כִּי עָרֶיהּ נָשַׁמּוּ, יוֹשְׁבֶיהָ גָּלוּ,
שָׁמִיר וָשִׁית עָלוּ בְּאַדְמָתָהּ אֲשֶׁר נָתְנָה פַּעֹם יְבוּלָהּ,
יִעוּדָהּ נִשְׁכַּח, לְשׁוֹנהּ אָבְדָה,
נִיב כַּפְרִי רָחוֹק אֵי-שָׁם בֶּהָרִים, בְּלִי גִּישָׁה.

ברקלי , 1975

שבת שלום וחג אורים שמח
       ג'ף

אלו דברים לכ"ג כסלו תשע"ה

עיקר הרשומה שלהן פרסמתי כ"אלו דברים ליום השואה תשע"ד". אני מפרסמו שנית, מסיבות שונות שלא כאן המקום לפרטן, אך כמו שנאמר כבר בהקשרים אחרים, ישנם דברים שלצערנו לא נס ליחם.
את הקטע הבא, מתוך מאמר של הרב שג"ר זצ"ל שפרטיו יובאו להלן, אני לא מבין.
כבר הרבה זמן שאני לא מבין את הדברים שיובאו להלן.
הדברים אינם קשורים ישירות ליום השואה. ישנו ספר שמקבץ דרשות ומאמרים של הרב שג"ר למועדי אייר; הספר נקרא "ביום ההוא". אין לי את הספר הזה ואם הייתי מעיין בו  ובמאמר או בדרשה על יום השואה אולי הייתי מבין יותר את הקטע הבא, ואולי לא.
בכל אופן הדברים שלהלן לקוחים מתוך סעיף ה למאמר שכותרתו " הביטחון, השרירותיות וחוסר הרדוקציה "- כאשר המאמר עצמו נקרא : " אמונה בעולם ללא מלך - התבוננות במעשה מבן מלך ובן שפחה שנחלפו ". המאמר פורסם בקובץ שנקרא "חי באמת - חמישה מאמרים מבית 'שיח יצחק' בתורת ר' נחמן מברסלב" בהוצאת ישיבת שיח יצחק.
הדברים הם מעמ' 17-20 לספר.
תקוותי היא שמא מי בין הקוראים* יוכל להסביר לי את פשרם, ואם לא כן, לפחות יוקל לי בכך שאשתף את הקוראים במבוכתי לנוכח הקריאה בהם.

אומר הרב שג"ר:

"ממקור אחר בכתבים הברסלביים ניתן לעמוד על היחס שבין שרירותיות לדבקות, כיצד הראשונה מביאה לשנייה:

פעם כשדיבר רבנו מדרכי ה' הנעלמים ומעִניין שאין שום שכל להבין נפלאות דרכי ה' - סיפר שהיה יהודי עני אחד מטופל בילדים, שהיה שוכר כל שלוש שנים את בית המרזח ('רענדר') מהפריץ, והיה דר שם ומתפרנס ממנה, וכך היה שוכרו שנים רבות. ובכל שלוש שנים, כשנגמרה השכירות והכריז הפריץ על שכירות המרזח, לא שכרוֹ אף אחד אפילו מהנכרים, כי ידעו שיהודי זה היה עני ומטופל בילדים וריחמו עליו, כי ידעו שמזה מקור פרנסתו. אולם שנה אחת בא יהודיאחד והפריז על הסכום ושכר הוא את בית המרזח, ונאלץ היהודי העני לצאת משם באמצע החורף עם בניו הקטנים. היהודי הזה, ששכרו - לא היו לו שנים רבות ילדים, ובאותה שנה ששכר את בית המרזח וקיפח את העני, נולד לו בן זכר. והיה הדבר לפלא, שלא די שעשה עוולה לעני כזה, עוד זכה לבן זכר לאחר שנים רבות שלא היו לו בנים...וסיים רבנו : וכך מנהיג הקב"ה את עולמו^ !

הסיפור הינו הפוך מסיפורי החסידים הרגילים; איון בו 'הפי-אנד', ומהו צליל הסיום המתפעל 'וכך מנהיג הקב"ה את עולמו'? לאן הסיפור מביא את ר' נחמן ? באיזו מנגינה סיים ר' נחמן את דבריו ?
נראה כי יש לקרוא את הסיום כסיום של דבקות. ההנהגה האלוהית הפרדוקסלית שנחשפת כאן לא רק שאינה סודקת את אמונתו של ר' נחמן, אלא שהיא מביאה אותו לדבקות. ניתן להבין את הדבקות הזו על רקע הגישות השונות בהבנת מידת הביטחון.
רבנו בחיי אבן -פקודה מבאר בספרו 'חובות הלבבות' כי מידת הביטחון הינה האמונה בכך שכל המתרחש במציאות - טוב הוא. אמנם, יש פער בין הטוב מן הפרספקטיבה האלוהית ובין הטוב מן הפרספקטיבה האנושית; יכול בהחלט להיות שמה שטוב עבורי הוא מה שנדמה לי כעת כרע. הביטחון הוא האמונה בכך שמה שקורה הוא הטוב ביותר שיכול לקרות.
למעשה, כאשר אמונה זו נוכחת באופן ממשי, המאמין נמצא בעולם טוב; וכאן נעוץ הקסם- הטוב שהוא האמין בקיומו האובייקטיבי הופך להיות סובייקטיבי ומורגש גם מנקודת המבט שלו. ביטחון זה מביא לדבקות ואהבת ה', והוא סוג של אקסטזה מתמדת. הביטחון הזה הוא מה שמאפשר לרבנו בחיי לומר, באחד המשפטים היפים בספרו: ' לעולם לא השכמתי בעניין והתאוותי לזולתו'. הנקודה החשובה בדבריו היא היכולת להרגיש את הטוב העמוק שבקיום שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות
החזון אי"ש, לעומת גישתו של רבנו בחיי, ביאר את הביטחון באופן אחר: עיקרו של הביטחון הוא האמונה בצדק האלוהי - כל מה שקורה, קורה בהשגחה. אין דבר מקרי, על אף שלא תמיד נוכל להבין את הצדק הזה. האפקט הנפשי של מידת הביטחון הזו איננו האקסטזה של הביטחון בטוב האלוהי, אלא אפקט של שלווה סטואית שאופיינית לאיש ההלכה; הרציונליות אצלו מתפקדת כמדד של מידת הביטחון (במידה שבה אנו חורגים מתחום המאמצים הרציונליים בתחום מסויים - כך מתברר שאיננו בוטחים בקב"ה).
כנגד שתי גישות אלו, הביטחון אותו מציג ר' נחמן הינו שונה. הוא אינו גורס שמה שקרה לאותו שוכר הוא הדבר הטוב ביותר או אף הצודק עבורו; הוא מסכים ואף מדגיש בסיפור: נעשה כאן עוול חריף. אולם זה עצמו הופך אצלו לדבקות. אם אצל רבנו בחיי התכונה האלוהית היא הטוב ואצל החזון אי"ש התכונה האלוהית היא הצדק, התכונה האלוהית אצל ר' נחמן היא דווקא השרירותיות. הקב"ה הוא כה גדול עד שהוא איננו כפוף לאף חוק שהוא**.
כיצד יכולה עמדה זו שלא להוביל לציניות ? תפיסת החיים שמופיעה כאן היא תפיסה של החיים כגילוי אינסופי, כריקוד של האינסופיות הזו. חווית  היסוד הדתית היא האינסופיות של הקיום, של המציאות, ומהבחינה הזו כל דבר - הצודק והלא צודק, השרירותי והקיים - הוא גילוי של אינסופיות החיים. השרירותיות הופכת דווקא לגילוי האינסופיות האלוהית, בכך שהיא איננה מוגבלת ולא תלויה בכל דבר כל שהוא חוץ מעצם שמחת קיומה. היכולת לקבל את השרירותיות של המציאות, שהיא השרירותיות של אלוהים, בלי לנסות לעשות לה רדוקציה לדבר אחר, יכולת שכרוכה בוויתור על נקודות האחיזה, הופכת להיות הריקוד של האינסופיות עצמה.
אצל אלבר קאמי האבסורד הוא התנאי שאתו הוא יכול להמשיך ולחיות את החיים; דווקא העובדה שהוא משלים עם כך שלעולם לא תהיה לו גאולה, היא זו שנותנת לו את האפשרות לחיות. כל זמן שאדם מחפש נקודת אחיזה אך לא מוצא כזו ומתאכזב, הוא עלול להידרדר ולהגיע לעמדה צינית ומרירה. בניגוד לכך, הניסיון לגמוע את החיים ללא רדוקציה שלהם למשהו אחר מוביל לדבקות; המשמעות של דבר מסוים נמצאת באינסופיות שלו עצמו, בנוֹקבוּת העמוקה של הגורל. באופן הזה החיים עצמם הופכים להיות חומר הגלם של אש הדבקות. הוויתור על  כל עיקרון שהוא שעמו חיי אמורים להסתדר (כמו העיקרון של הטוב או הצדק) הוא השחרור של אלוהים מהכללים המגבילים.^^
באופן הזה, הכאב והעוול, אותם האדם מוכן לקבל כנעשים על -ידי אלוהים, הופכים להיות הריקוד של החיים. יש בכך מימוש של מידת ההשתוות - קבלת האינסופיות האלוהית באופן בו היא מתבטאת במציאות עצמה, מבלי לתת לה פרשנות נוספת מעבר להיותה היא עצמה. באופן הזה הייסורים מומתקים והופכים לייסורים של אהבה.
האפקט הנפשי שנובע מקבלת השרירותיות האלוהית לא מוביל לאקסטזה שמתרחשת למרות כאבי החיים. להפך, הוא יוביל לחוויה אינסופית של מה שקורה לאדם. האדם יגמע את קיומו בנחרצות ממשית, יחווה את חוויותיו כמות שהן, ולא ייתן להן פרשנות חיצונית שתשנה אותן.
הכאב יהפוך אצלו לכאב אינסופי, אך יהיה כאב שאיננו הרסני; כאב שאינו מפיל ומפורר את האדם. כמובן שתנאי לכך הוא שלא יהיו בו מרמור וטינה.
בהקשר הזה ניתן לומר שאת הכאב עצמו ניתן לחוש כ'צער השכינה', ככאב שאינו דווקא אישי שלי, אלא כאב קוסמי שאני אך שותף להרגשה שלו. באופן הזה ניתן לחוש את הכאב בחדות - לא ממקום מפרק ומפורר, אלא ממקום שחווה את החיים כפי שהם, ללא רדוקציה."

הערות תתקבלנה בענין

   ג'ף


*קוראים לרבות כמובן קוראות , כאן ובכל מקום' כגון דא ב"אלו דברים"; ההדגשות, אגב, שמופיעות להלן בקטע - מופיעות במקור
^ ר' לוי יצחק בנדר, שיח שרפי קודש, ירושלים תשמ"ח,א, פו. (הערת שוליים זו - מופיעה במקור)
**אמנם גם הרמח"ל אומר שהקב"ה אינו  כפוף למוסריות והוא יכול להטיב אף למי שלא מגיעה לו טובה, אולם הוא אינו מדבר בצורה מפורשת על אפשרות בה הקב"ה מרע למי שלא מגיעה לו הרעה. (הערת שוליים זו - מופיעה גם היא במקור)
^^ תוך כדי רישום הדברים עוברת במוחי המחשבה: דברים מסוכנים מאד אומר כאן הרב שג"ר, בהקשר האמונתי והפרקטי כאחד, מצד אחד, מצד שני אני באמת לא מתחיל לרדת לסוף דעתו, ועל כן נראה לי שאין זה השלב להיות שיפוטי, מבחינתי, כלפי הדברים. יש שאלה האם לאור הקושי שבדברים אולי אין להביאם בציבור. זאת שאלה - אך המציאות - המתגלית לנגד עינינו בעידן שבו אנו חיים היא קשה לא פחות ונראה לי ש"עברנו את שלב" ההתחמקויות ....

                                                             

אלו דברים לשבת פרשת וישב תשע"ה

אכלתי ארוחת ערב השבוע בקניון הנגב עם צ'סלוב מילוש.

טוב זה לא היה בדיוק ארוחת ערב וזה לא היה בדיוק עם צ'סלוב מילוש עצמו.

היה מדובר בנשנוש במתחם המסעדות בקניון כשמולי ליד צלחת הפסטה אנתולוגיה של שירה בינלאומית בעריכת מילוש.תוך כדי....ראיתי בעיני רוחי פיצוץ עז, דוגמת הפיגועים ההמוניים שנפגענו מהם בעבר.
"אחת ממטרות הטרור הושגה" חשבתי לעצמי. לצרוב ארועי פחד בתודעתנו; הספגטי, המקום הציבורי, ואי אלו גורמים עלומים הביאו להעלאת פיגועים מן העבר מנבכי הנפש לקדמת תודעתי לרגע. עם זאת בסופו של דבר הטרור יוצא עם ידו על התחתונה כי הרי אנחנו ממשיכים...ברקע, הישיבה שבגללה נשארתי מאוחר בעיר; ישיבה של ועדה המכונה "הועדה למיגור האלימות".יכולתי לספר על הועדה הזו ועל ועדה אחרת שהשתתפתי בה במהלך היום אך "כתב האמנה" של "אלו דברים" אינו משתרע כדי לכלול סיקור של ענייני עבודתי מעבר להיותם דברי רקע.
השאלה היא דברי רקע למה ?
להערות על מערכת הבחירות שנכפתה עלינו החל מהשבוע ?

ידידי גדי גבריהו כתב השבוע בפוסט בפייסבוק שלו את הדברים הבאים על הבחירות:

"מדינת ישראל נמצאת על סף תהום ואם חס וחלילה יבחרו נציגי הימין הקיצוני אנחנו עלולים לאבד את המדינה היהודית-דמוקרטית.

הבחירות בחודש מרץ הם החשובות ביותר מאז קום המדינה. מדובר במשאל העם האמיתי על עתידה של ארץ ישראל. חייבים ללחוץ על מנהיגי מפלגות המרכז והשמאל להתלכד ביחד עם גורמים חוץ פרלמנטריים- יובל דיסקין ואחרים ולרוץ במשותף בבחירות הקרובות.

לאפסן את האגו ולעבוד ביחד. אין לנו מדינה ספייר."

יכול להיות שהוא צודק. 

מה אתם אומרים ?

שבת שלום
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשע"ה

לאט לאט עם התמלאות חודש לפטירת אימי ז"ל, הכוונה היא להתחיל לפרסם שוב את אלו דברים בתדירות כזו או אחרת.
חידוש הפעילות בתחום זה יבוא בהדרגתיות מסוימת לפי ראות עיני ועל פי תחושותיי. הפעם בחרתי להביא כאן הרצאה של השל, בפני סטודנטים באוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג'לס בשנת 1968. ההרצאה עוסקת באחת משאלות היסוד שהעסיקו את השל  - אם לא שאלת היסוד: מי הוא אדם ?



שבת שלום
    ג'ף

אני זוכר את עמדת השמירה בבונקר התחמושת בבזק, בסיס הטירונים של גולני, לפני שנים רבות. בניי עשו זה מכבר שמירות דומות במקומות אחרים. כעת אני בשמירה מסוג אחר בקומה הששית באסותא עם אימי.

בעקבות העצרת בכיכר רבין מוצ"ש פרשת לך לך

ראיתי זה עתה את סוף דבריו של שמעון פרס בעצרת וכעת תסלם שרה. שאלתי עצמי לפני רגע : אולי עדיפה שלום ללא יהדות עדיפה על יהדות ללא שלום. בחירה בלתי אפשרית כמובן; אבל השאלה עולה לאור עמדת הימין, מדיניות ביבי בימים אלו.
אחד הדברים שיש ללמוד מקהלת, י. ליבוביץ והשל : יתרון חוסר השביעות העצמית על פני השביעות העצמית.

אלו דברים לשבת פרשת לך-לך התשע"ה

השאלה במה ייחודו של אברהם אבינו היא שאלה חשובה.
הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ שואל את השאלה הזאת ( "מה בעצם עשה ? מהו הדבר שבשלו זוכרים את אברהם אבינו ?" ) בפרק שדן באברהם בספרו "דמויות מן המקרא". תשובתו של הרב שטיינזלץ היא  בלתי שגרתית ומפתיעה.
מדובר בספר מסדרת ספריית "אוניברסיטה משודרת", ההוצאה לאור של משרד הבטחון.
אחד הספרים של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ שלא הופיעו בעברית נקרא, Simple Words^ (מילים פשוטות או מילים בסיסיות).
הספר מורכב פרקים פרקים, כשכל פרק עוסק, ככלל, במילה אחת.
ואלו המילים שבהן עוסק הספר - תוכן העניינים של הספר ( לצד המילים שבאנגלית אביא תרגום שלי, כפי שנראה לי) :

   Words מילים

Nature טבע

Good טוב

Spirit and Matter רוח וחומר

Faith אמונה

Good Deeds מצוות (מעשים טובים)

Sex מין

Death מוות

Envy קנאה

Hollywood הוליווד

Masks מסיכות

Friends חברים

Family משפחה

Love אהבה

God אלוהים

בעקבות עיון בדברים שכתב הרב שטיינזלץ על אברהם אבינו בספרו "דמויות מן המקרא", החלטתי להביא כאן דברים מהפרק האחרון בספר "מילים פשוטות". הדברים על אלוהים בספר שבאנגלית שלהלן מתכתבים עם הדברים שכתב כבוד הרב על אברהם בעברית בספר "דמויות", כפי שניתן להיווכח כאשר תשוו בין הדברים.

אומר כב' הרב ב Simple Words :

 " The belief that things somehow fit together into a whole that makes sense is the most primitive, most basic belief, and paradoxically, it is also possibly the most sophisticated and abstract belief. It is so very basic that it precedes doctrine. Although it is not a definition of God, the notion that somehow the world makes sense, that there is a background upon which everything exists, is so simple and so taken for granted, that we do not even realize that it is the root of all belief. This very basic thought-emotion is sometimes felt by adults in special circumstances. Freud used the expression 'the oceanic emotion' to describe this feeling that people sometimes experience when facing the ocean: the vastness, the power, the attraction.

  As far as we know, this is also the faith of most primitive tribes:  a monistic or montheistic notion of the Whole. Polytheism is neither fundamental nor basic, but rather a more advanced attempt to differentiate, to cut the basic notion of a unified wholeness into discrete parts that are more concrete, and that can easily be defined and identified. This development isalso destructive, as it breaks our basic intuitive understanding into pieces. To make sense, polytheism has to develop mythologies and explanations for each separate entity. It takes many generations to return to a unified view. 

  Ultimately, high theology and high philosophy can only answer the question 'What is God ?' with the answer of a newborn baby, 'God is the wholeness of everything.' The mystical writings say things about God that every child knows. In the words of the Zohar, 'God, You are the completeness of everything.'  The understanding of God as 'the completeness of everything.' is quite simple, and it is not an anthropomorphic picture of God. It is not an image that people can visualize. This understanding is so close and integral that it is almost invisible.

  On the other hand, it is a very abstract notion, and difficult to express in words. Children are usually too young to articulate their belief, and by the time they develop consciousness and laguage, they can see the world only as disjointed pieces. Perhaps earlier, the child understnads the oneness, and if no one spoils that belief, he will have it, wherever and however he lives. The secret of belief is not to expect to see miracles, or to have grand mystical experiences, but rather, to preserve the innate notion we are born with.

  Instead of adding, we have to edit out so many extra, useless words and ideas. If we can come to the core, and carefully develop the very fundamental points of our minds, we may discover that God has always existed within us."

הרב שטיינזלץ אומר לנו שהאמונה באל אחד היא התבנית היסודית, הראשונית והבסיסית  ביחסו של אדם לאלוהים. ריבוי האלים שמצא אברהם אבינו באמתחתו של עולמו של תרח אביו הוא התפתחות מאוחרת  ומתוחכמת יותר (לכאורה). ניתוץ הפסלים בידי אברהם הוא חזרה אל תפיסה ראשונית הוליסטית שהתעוותה. נדמה לי שהדברים רלוונטיים בכל דור ודור ולכל אחד מאתנו - אלא שכפי שאמר רינגו סטאר - gotta pay your dues if you wanna play the blues, או במילים של חז"ל בתוספת קטנה שלי [רק] "לפום צערא אגרא".

שבת שלום

     ג'ף

^ Simple Words , Adin Steinzaltz, Simon &Schuster Inc. pp 216- 217 הטקסט מובא ללא שתי הערות שוליים שמופיעות בו.

"הערת עורך" :

 ישנם כמה "קשיים טכניים" באלו דברים הפעם .אני מוצא לנכון להעיר שאני ער לקשיים. אפרט שניים מהם כעת:
 אחד הוא שאינני מפרש את עמדתו של הרב שטיינזלץ כפי שהוא מובא ב"דמויות מן המקרא". יש לגשת לספר. מי שאין בידו הספר ניצב בפני קושי טכני מסוים. הקושי השני הוא שלא הבאתי לעיל תרגום לעברית של הקטע הארוך מsimple words. החלטתי לפרסם את אלו דברים הפעם בלי לפתור את הקשיים הטכניים הללו כי חשבתי שנכון לעשות כן, על אף אותם קשיים.
ישנו נופך של דו - שיח באלו דברים. דו שיח ביני לבין עצמי ודו שיח ביני לבין הקוראים. אליבא דאביבה גוטלייב זורנברג בכל דו שיחה שכזה, בכל תקשורת בין אישית, ואף בתקשורת בין אדם לעצמו, - ישנם "חורים", דברים לא מפורשים. ייתכן ובדברים אלו ניתן למצוא הצדקה לקשיים הנ"ל שבאל"ד הפעם וייתכן שלא.

אלו דברים לשבת פרשת נח תשע"ה

ראו נא להלן  ושימו לב : יש אפשרות צפייה בשיחה יחד עם כתוביות בעברית.



שבת שלום וחודש טוב
   ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת בראשית תשע"ה

החלק הראשון של שיחה של אברהם יהושע השל באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ב1968 מוקדש לדיון בחשיבות של שאלת שאלות.
ראו בhttps://www.youtube.com/watch?v=dVIbDLAvBNs
השל מציע וטוען שהשאלה החשובה ביותר שעלינו לשאול את עצמנו היא "מיהו אדם ?" Who is Man.
זוהי הכותרת לספר של השל שפורסם ב1965אך טרם תורגם לעברית. מדובר בפרסום בכתב המכיל ששה פרקים והמבוסס על סדרה של שלוש הרצאות שנתן השל במאי 1963 באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב. באותה העת הופיע בסטנפורד גם הסופר האפרו-אמריקאי ג'יימס בלדווין; והתקיימו הפגנות בקמפוס נגד אלימות משטרתית שהופעלה כלפי שחורים בבירמינגהם אלבמה. המידע הזה מופיע בעמ' 230 לכרך השני של הביוגרפיה של השל "רדיקל רוחני" (באנג') שגם הוא טרם תורגם לעברית.
שבת פרשת בראשית, הבאה עלינו שוב, השבוע לטובה, היא הזדמנות לחזור לענייני ראשית, התחלות, התחלות חדשות, התחדשות, ניסיונות להתחדשות, אשליות (ישנות ?); לעסוק מחדש, תוך מאמץ של התחדשות בשאלות שהן רלוונטיות תמיד. אנחנו נעים בתוך הזמן, משתנים וגם מתכלים, מבטנו על השאלות ה"נצחיות" משתנה, ועם מתמזל מזלנו ומאמצים נושאים פרי, לעיתים אף משתבח המבט...
עבורי שבת פרשת בראשית, בנוסף להיותה יום ההולדת של בתנו הקטנה, רחלי, מציינת את חידוש העיון בתורה "דרך עיניה של זורנברג". אביבה גוטלייב זורנברג פרסמה עד כה שלושה ספרים, הראשון עוסק בספר בראשית, השני בספר שמות. מכאן,  שהחל מספר ויקרא ואילך  "אתה לבד". לבד עם עולמם העשיר של כל שאר פרשני התורה לדורותיהם.
בכל אופן, הספר השלישי של זורנברג, שהוא בינתיים היחיד שתורגם לעברית, עוסק ב"סערות הנפש של גיבורי התנ"ך".
הפרק הראשון בספר עוסק בסיפור אדם וחוה והנחש, או כדבריה של זורנברג בראשיתה של התשוקה.
ואלו דברי זורנברג* בפסקה הפותחת לפרק א שבספר שכותרתו "הפיתוי אל הגן":
"ההיסטוריה הרשמית של התשוקה מתחילה כאן: ' וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ' (בראשית ג, 16). במילים אלה מצהיר אלוהים על גורלה של חוה, כמעין מתווה מלנכולי של היחס בין כוח לתשוקה. התשוקה כרוכה בפגיעות: להשתוקק פירושו לאבד את האוטונומיה האישית. האחר הנחשק קונה לו ריבונות שהאני נכנע לה, חרף הכאב הבלתי נמנע שבכניעה. הפירוש הקלאסי של רש"י רק מוסיף קדרות לתפישה אפלה זו: התשוקה הנשית מביאה עמה אילמות, כישלון של השפה, והכישלון הזה כשלעצמו מעניק כוח לאחר."^
ואידך זיל גמור...
שבת שלום
    ג'ף

* בתרגום מופלא של ענת שולץ.
^אביבה גוטליב זורנברג, "תהום אל תהום, סערות הנפש של גיבורי התנ"ך", הוצאת כנרת, זמורה ביתן דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 37

אלו דברים לשמחת תורה תשע"ה

אחת הרשימות המעניינות שאני מקבל לתיבת הדואר האלקטרוני שלי מדי שבוע מכיוון יהדות ארצות הברית, הן רשימותיו של הרב מרק ד. אנג'ל, תחת הכותרת "מלאך לשבת" (תרגום שלי ל).
השבוע קבלתי רשימתו לשמחת תורה ואני רוצה לשתף אתכם בכמה מתובנותיו של הרב אנג'ל. למקור באנגלית של הדברים ראו:
http://www.jewishideas.org/angel-shabbat/above-tragedy-thoughts-simhat-torah.
אגב, מדובר לפי דברי כב' הרב, בדרשה הראשונה שנשא בפני קהילתו  לפני כ 45 שנה. למדתי לדעת, תוך כדי הכנה "אלו דברים", כי מדובר בקהילה היהודית הראשונה שנוסדה על אדמת אמריקה בשנת 1654 על ידי יוצאי פורטוגל וספרד.
ראו http://shearithisrael.org/.

אקדים את התרגום שלי לקטע מהדרשה למקור באנגלית:

"משה לא נענש בעוון חטא. תורה מתארת כאן בצורה חיה מאד משהו על המצב האנושי. מוות הוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. על אף שייתכן ויהיו לנו אידאלים אציליים, על אף שייתכן ונעבוד קשה, איננו יכולים לצפות להגשים את כלל מאוויינו. משה רבינו, אולי הדמות האידאלית ביותר בתורה נפגע משום היותו בן תמותה; בני תמותה עוצמתיים ככל שיהיו, פשוט אינם מסוגלים להגשים את כל מאווייהם. זוהי אמת עמוקה באשר לטבעה של האנושות.
היום, מתוודים אנחנו לדמות מקראית נוספת, לאדם הראשון. נדמה לי, שזה אירוני מאד שבקריאת התורה של היום  - של שמחת תורה - ניצבים זה לצד זה - יצירתו של האדם הראשון ומותו של משה. לאדם הראשון ניתן גן עדן. הוא היה אדם ללא חלומות וללא שאיפות, מכיוון שהיה לו כל שביקש. הוא היה שאנן, שבע רצון ולא מוטרד מאידאלים.
עם זאת קיום שכזב הוא בעייתי מכיוון שאין במצב זה מניע לחיות. ללא אופק להתקדם לעברו, על האדם לסגת/ ליפול. וכך אדם נסוג/ נפל. לעומתו משה חי את חייו בעבודת מתמדת להגשמת חלום, וכך בבוא המוות, נגדע באופן טרגי כוח חי. אדם לא הכיר בערך החיים  ומכאן נפילתו מגן עדן היא פחות עוצמתית.
בסופו של דבר, כבני תמותה, יש בידנו אפשרות הבחירה  - בין להיות גיבורים טרגיים או סתם טרגיים.
לאיזה קטגוריה אנחנו משתייכים ?

Moses was not being punished for a sin. Rather, the Torah is describing in a very vivid way something about the human predicament. Death is a built-in part of human existence. Though we may have noble ideals, though we may work hard, we cannot expect to fulfill all of our ambitions. Moses, perhaps the most ideal character in the Bible, was plagued by being mortal; and great mortals simply cannot realize all of their hopes. This is a profound truth of the nature of humankind.

Today, we are also introduced to another biblical character, Adam. I think it is very ironic that the birth of Adam and the death of Moses are juxtaposed in today’s Torah readings. Adam was given paradise. He was a man who had no dreams or ambitions, for he had everything he wanted. He was complacent, satisfied, and untroubled by ideals.
Existing in such a state, though, is problematic, because there is no motivation for living. If there is no place for one to advance, he must fall back. And so, Adam fell. But whereas Moses was a tragic hero, Adam was just plain tragic. Whereas Moses had lived his life working toward a dream so that when death came it tragically cut off a living force, Adam never knew the value of life, and hence his fall from paradise is far less climactic.

Ultimately, being mortals, we each have the choice of being either tragic heroes or simply tragic. In which category do we belong?

וממשיך הרב אנג'ל:

"למרבה הצער, רבים מאתנו שבעי רצון מעצמנו, מעושרנו, ממעמדנו החברתי. במיוחד שאננים אנחנו בכל הקשור לתחום של ההישגים הדתיים שלנו. אנחנו חושבים שאנחנו מבינים את עיקרי היהדות, את עומקי התורה. אנחנו חושבים שאנחנו נוהגים כראוי מבחינה דתית ומקיימים מצוות כהלכתן. על פי רוב, דורכים אנחנו במקום.
היום בשמחת תורה, השלמנו את קריאת התורה. יכולנו לומר: השלמנו את הלימוד שלנו, ואנחנו מרוצים. אך לא. התחלנו מיד בקריאת ספר בראשית. התחלנו לקרוא את התורה שוב מחדש. יודעים אנחנו שלא נוכל לעולם להבינה עד תום ושלא נצליח להגשים את שאיפותיה הקדושות - אך אנחנו ממשיכים קדימה והלאה. אין בידנו לנוח מתורה, לנוח פירושו להיות טרגי.

Unfortunately, many of us are satisfied with ourselves, with our wealth, with our social position. We are especially complacent in the realm of our religious attainments. We think that we understand the truths of Judaism, the profundities of the Torah. We think we practice our religion properly and do enough mitzvoth. For the most part, we are stagnant.

Today, on Simhat Torah, we completed the reading of the Torah. We could have said that we have finished our study, we are content. But we did not do these things. We began immediately to read Bereishith. We started the Torah all over again. We know that we will never fully comprehend the Torah or fully realize its sacred dreams—but we move forward and onward. We cannot rest from the Torah, for to rest is to become tragic.

חג שמח !
    ג'ף

הרב אנג'ל מכהן כמנהל "המכון לרעיונות ולאידיאלים יהודים" שבניו יורק ראו
http://www.jewishideas.org/about

אלו דברים לשבת חוה"מ סוכות תשע"ה

בשבת חול המועד סוכות, "זמן שמחתנו", קוראים בבתי הכנסת את ספר קהלת. יש מקום לעיין בשאלה מה הקשר בין השמחה של סוכות לבין ספר קהלת. האם מדובר כאן על "קונטרה" כלשהי לחג או שמא בעומק העניין המסר של סוכות זהה למסר של ספר קהלת.
ומהו המסר של ספר קהלת ?
שאלה לא פשוטה.
במסגרת העיון בשאלות דלעיל, נפנה לדברים של ישעיהו ליבוביץ, בפרק שדן בקהלת בספרו "חמישה ספרי אמונה", הוצאת כתר, עמ' 59:

"קוהלת המוחזק ספר הספקנות  הדתית, אומר אפוא מה שאומר ספר תהילים, המוחזק ספר האמונה התמימה: יראת ה' ועבודת ה' הן הדברים בעלי המשמעות, כשלעצמן, ללא התייחסות לשאלת התועלת או הרווח שבדבר. אם כן, האמונה התמימה היא האמונה שבה האדם אינו מצפה לתמורה כלשהי אלא מקדיש את עצמו לעבודת האלוהים, כי זה כל האדם."

שבת שלום ומועדים לשמחה
         ג'ף

אלו דברים לחג הסוכות תשע"ה

בספר "בעקבות הזמן היהודי הפילוסופיה של לוח השנה"*, אומר שלום רוזנברג, על חג הסוכות את הדברים הבאים:

"סוכות היא התחנה הראשונה שבחופש (במדבר לג, ג-ה) ' בחמישה עשר יום לחודש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים...ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכות.' אולם סוכות אינו פסח. בפסח אנו חוגגים את העבר. בסוכות חץ הזמן מתהפך. אנו חוגגים בו את העתיד, את הגאולה העתידה לבוא. משל למה הדבר דומה ? לילד הלומד בתיכון וחוגג כבר מעכשיו את קבלת הדוקטורט. זאת חוצפה לכאורה, בלתי מתקבלת על הדעת. בעולם בלתי נגאל אנו שמחים על הגאולה שטרם התממשה ?!
ואכן, יש כאן לקח מופלא. נתאר לעצמנו אדם הצועד במנהרה חשוכה. בהתחלה מקבל הוא אור מפתח המנהרה. הדרך נעשית חשוכה יותר ויותר, עד שבשלב מסוים נצנוצי אור מתחילים שוב להופיע. זהו אור החודר ממוצא המנהרה. מנהרה מעין זאת היא ההיסטוריה היהודית. אנו חייבים לקבל את האור לא רק מן העבר, אלא גם מן העתיד."

חג שמח !
  ג'ף

* הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, עמ' 105 -106

אלו דברים ליום כיפור תשע"ה

הפעם* מבקש אני להביא מדבריו של הרב שג"ר באחת מדרשותיו לימי התשובה וליום הכיפורים^, מתוך הקובץ "על כפות המנעול", הוצאת ישיבת 'שיח יצחק', בעמ' 71 :

"מקור החמלה בחוסר האונים. שלא כמו בטרגי בו חוסר האונים מתקבל בעמידה זקופה, גאה והירואית, ונוצרת ראיית הגורלי הנוקב, ושלא כבשפיטה בה אין תפיסה של חוסר אונים אלא של אחריות, הרי שבחמלה חוסר האונים מביא להרפיה, לקבלה ולאי התנגדות. החמלה הינה ראיית חוסר האונים - אך היא לא מוצבת כפי שהיא מוצבת בראש השנה מול הנצח, אלא מושמת בתוכו. בקבלת סופיותו נפתח האדם לאהבת ד', החומל על כל יצוריו. כשישראל מקבלים את הדין הקב"ה עובר לכסא הרחמים.
כאשר אני אומר 'בגדתי' כבר אין דרך חזרה. יש כאן השלמה עם סופיותם המוחלטת של החיים, והשלמה שכך עברו חיינו ואת הנעשה אין להשיב. 'העבר אַיִן' - כמאמר הפתגם. אבל אז מתעוררת חמלה עמוקה, חמלה שהינה תוצאה של הפער בין הסופי לאין סופי. הסופי בעצם סופיותו מייצג את האין סופי וככזה הוא מייצגו כחמלה, שהיא המימוש של הפער.
כאן העיקר: החמלה והרחמים אינם רגש ככל הרגשות, הם סוג ורמה אחרת של רגש. הם סוג של רגשות המגלים את העצמוּת עצמה, רגשות שבאמצעותם נחשפת האינטימיות העמוקה והחבויה ביותר. החמלה הזו, היא למעשה הצידוק של הייסורים והסבל בעולם, ורק דרכם נחשף בנו אותו קיום עדין של חמלה ורחמים**. מבחינה זו החמלה הינה הרגש האנושי הבסיסי ביותר. יותר מזה היא האנושיות עצמה."

גמר חתימה טובה
     ג'ף




* ראו והשוו http://eludevarim.blogspot.co.il/2013/09/blog-post_12.html
^ מדובר בדרשה לערב יום הכיפורים תשס"ג  שכותרתה : רחמים וחמלה, בעמ' 65-74 לקובץ הנ"ל
** כאן (בהערת שוליים  59 ) אומר הרב שג"ר : בדומה לכך כותב הרמן כהן: "...אפשר שנבטא משמעות זו בפרדוכס: לא באו היסורים אלא בשביל החמלה, בוא וראה כמה זקוק האדם להפעלה זו של החמלה, שאפילו היסורים עצמם באים על הסברם מטעם זה". ('דת התבונה ממקורות היהדות', הוצ' מוסד ביאליק, תשל"ב, עמ' 52).

אלו דברים לראש השנה תשע"ה

"...אחרי הכל, מדע החיים תלוי בגילוי ההדרגתי של אמיתות יסודיות."

" אינני יכול לגרש מהזיכרון הספרים שקראתי, על התאוריות והפילוסופיות  המתחרות שבהם, אך בן חורין אני, כדי להיות חשדן וכדי לשאול שאלות תמימות במקום להצטרף למקהלת אומרי ההן והלאו."

- צ'סלוב מילוש *


לכבוד ראש השנה הבא עלינו לטובה אנו מביאים קטע מראיון שערך הרב דר' פינחס פלאי עם אברהם יהושע השל. הראיון נערך, כפי הנראה, בביקורו של השל בארץ בתחילת 1972, שודר בטלויזיה הישראלית ותמליל ממנו פורסם בספר "חמש שיחות עם אברהם יהושע השל" בהוצאת אוניפרס, עמ' 70 - 71 :

"פלאי :  'האם באמת האדם אינו לבדו ?

האם בחיפוש הזה של אלוהים אחרי  האדם, כאשר הוא שואל אותו תמיד כדבריך את השאלה ששאל את האדם הראשון 'איֶכה ?'- האם הוא מוצא אותו ? ואיך ימצא אותו ? או: איך ימצא האדם את הדרך לאלוהים הקורא אליו? איך מגיעים לאמונה בדור שסימנו משבר באמונה ?'

השל :  'השאלה שאתה שואל היא שאלה מאד חשובה, חיונית. ואינני רוצה חס ושלום למעט בדמותה אם אשיב עליה במילים קצרות, כי הזמן מצומצם. אני רק רוצה להציע מספר הנחות :
כשמדברים על אמונה צריכים להבדיל בין אמונה לעיקרי אמונה. רוב בני אדם אינם מבדילים  את ההבדל החשוב הזה. עיקרי אמונה משמע: דברים שאדם מאמין בהם. אמונה משמע: איזו התרחשות פנימית באדם. דומני שקודם כל עלינו לברר את משמעותה של האמונה ועל זה עלי להוסיף שיש שעושים עוולה ממש בכך שמצמצמים את האמונה לדבר מאד צר. לאמיתו של דבר אמונה היא יחס וזיקה, היא פרספקטיבה לכל המציאות קודם כל, ואחר כך זיקה למי שלמעלה מהמציאות הנראית לעינים. הייתי רוצה לברר קודם כל את הזיקה למציאות לאור האמונה. אם האמונה היא פרספקטיבה - מה משמע פרספקטיבה מיוחדת ? בימי הביניים למשל, האמינו בני אדם שהאדמה עומדת במרכז הקוסמוס. היום אין בני אדם מאמינים שהאדמה היא במרכז הקוסמוס. אבל כן מאמינים שהיחיד, האדם עצמו, עומד במרכז החיים, במרכז הקוסמוס. מכאן, כשאדם מביט בעולם, במציאות, אינו רואה בו אלא חומר לנצל אותו, הזדמנות להנאה. אינו מרגיש ביופיה, בגאונה ובמסתורין  של המציאות.'

פלאי: זאת באמת הבעיה. אדם שאינו מרגיש, אדם שאיבד את החוש הזה לאמונה, האם צריך להתייאש ממנו או שיש דרכים לעורר בו את החוש הזה ?

השל:  'הייתי אומר שיש צורך בחינוך לאמונה והדבר הזה חסר לגמרי בחיים בישראל, לגמרי חסר. אין אמונה באה ממילא, מעצמה, יש צורך במאמץ רוחני, בחינוך. אין אדם יושב ושותק וחושב: מה אני רואה ומה אני שומע. כשהוא יוצא החוצה, אינו מרים את עיניו כדי לראות מי ברא אלה. הוא מסתכל בעולם באופן של פרוזה, כדבר שבשיגרה, אבל לאמיתו של דבר, אין המציאות שיגרה. כל רגע הוא מאורע. אם אדם אינו יודע איך להתגבר על השיגרה שבמחשבה, על השיגרה שבהסתכלות , לעולם לא יגיע לידי אמונה.
אמונה משמעותה אינה חזרה על דברים שאדם שומע מפי אחרים. אמונה באה מתוך מעיינות הפתוחים בלב האדם הפתוח למציאות. אני תמיד אומר שהיחס שבו אני מתייחס לשולחן זה, למשל, קובע כבר את היחס שבו אתייחס לדברים נצחיים, לדברים המביאים אותי לריבונו של עולם.'

פלאי: 'אולי אדוני יכול להסביר את דבריו: וכי מה יכול להיות ביחס לשולחן זה שמביא אותי לאמונה? אני מבין יחס מדעי, למשל. אני יכול לדעת באופן מדעי ממה שולחן זה מורכב. אבל איך קובע יחסי לשולחן את יחסי לאמונה  ולדברים שממעל לי.'

השל: 'אני אולי אתחיל בדוגמא יותר פשוטה ואחר כך אדבר על שולחן. יש מנהג ודין בישראל: כשאדם שותה מים, ואין לך דבר יותר זול ורגיל כמים , עליו להקדים ולאמר ברכה. איזו ברכה יאמר ? הוא צמא למים, הוא רוצה לשתות. אומרים לו: חכה, חכה ! אל תמהר ! עליך לברך תחילה. לשתות מים - דבר פשוט הוא, אבל לא כל כך פשוט איזו ברכה לברך. כאן עליו לחשוב: אני שותה דבר פשוט, אני עושה זאת בכל יום, אנשים עושים זאת בכל רגע. שיגרה ? לא ! עלי לברך: ' ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם'. אני צמא, משתוקק לשתות, אבל אומרים  לי: חכה, צריך לזכור שיש מלך לעולם ולהזכר במיסתורין הזה, שהעולם נברא בדבר, במאמר אחד של הבורא, ' שהכל נהיה בדברו'. כלומר, עלינו להתייחס לדברים הפשוטים עם פרספקטיבה של הנצח. עכשיו, נראה את השולחן. שלחן זה עץ, אילן. כלום יש לך דבר יותר יפה ויותר מסתורי מאילן העומד וצומח בשדה ?'

פלאי: 'כלומר, עלינו לראות בשולחן את האילן שממנו הוא בא. להעמיק לראות מתחת לשטח ?'

השל: 'נכון, הצמחים, האילנות ומה שמתחת להם, השרשים והשרף הנוטף מהם והתפתחות האילן. כל אלו הם מאורע העשוי למלא את האדם תמהון והשתוממות.'

פלאי : 'האם אדוני יאמר שבעולם שבו אנו חיים, שבו אנחנו כל כך ממהרים תמיד, עד שאין לנו זמן לעמוד ולחשוב על דברים כאלה. האם אדם מוכשר בכל הטכניקה הזאת שמסביבו לעמוד ולהתייצב ולחשוב על דברים בצורה מעמיקה כל כך ? האם אין אנחנו דורשים ממנו יותר מדי ?'

השל: 'מדוע אי אפשר? בוודאי שאפשר. אם לא נחשוב, אם לא נלמד איך לשתוק לראות ולהתבונן נאבד את עצמנו לדעת.^
אבל אנחנו רוצים לחיות ומה משמע חיים, חיי בני אדם ? בן אדם משמעותו שיש בו קוים מיוחדים, תכונות מיוחדות, ואחת התכונות היא כח התמהון, רגש הפלא, היכולת להסתכל בעולם, שלא להיות מכני, אלא דווקא איש בן-חורין, שיכול להסתכל ולהגיב על הפלא והיופי שבחיים. אם הוא יכול או איננו יכול - זהו עניין חיוני בשבילו.'"

כתיבה וחתימה טובה
    שנה טובה
         ג'ף


*במאמר שבאנגלית נקרא : My Intention שמופיע בעברית בשם "על תוכניתי" בספר "אחרי מהפכות רבות, מבחר מן השירה הפולנית שאחרי 1945", תרגום דוד וינפלד ורפי וייכרט, כרמל 2000 עמ' 49. מוזכר בספרו של אבי שגיא,  "המסע האנושי למשמעות", הוצאת אוניברסיטת בר אילן,בין השאר, בעמ' 51. התרגום הנ"ל הוא שלי - כיוון שאין לי את הספר הזה שבעברית, בינתיים.
^ כמעט כתבתי כאן "נאבד את עצמנו לדאעש".

אלו דברים לשבת פרשת ניצבים - וילך תשע"ד

ראשית, אני מודה ליוצרי הקליפ שלהלן, ל Vintage Entertainment Limited 2012 ולעורך הסרטון דן פיק, על שבאמצעותם, ניתן לשמוע את השיר של דילן שהוא במרכזו של אלו דברים לעת הזאת, עת של חשבון נפש ותשובה.

שנית, הפרשנות המוצעת לשיר בקליפ, היא פרשנות אחת, מבין פרשנויות שונות מיני רבות האפשריות.

על פניו השיר מופנה לאחת ה"אקסיות" של דילן.

מזה זמן, אני מבכר להבין את השיר הזה - כפנייה של הדובר בשיר, אל עצמו.

תנא דמסייע לפרשנות הזאת אני מוצא בדברי פרופ' שלום רוזנברג  במדורו שב"מקור ראשון", על פרשת השבוע שעבר. טרם מצאתי את הלינק לדברים אלו, ומכיוון שאני מבקש כאן לקצר, לא אביא מתוכם. מי שימצא לפניי, מוזמן לשתף אותי ואת שאר הקוראים במידע הזה. (תודה למני ששלח לי הלינק למאמר - להלן ליד ה*)

על כל פנים הנה השיר

Don't Think Twice It's Alright [Bob Dylan 1962] from Dan Pick on Vimeo.

שבת שלום
      ג'ף

*http://musaf-shabbat.com/2014/09/12/%D7%96%D7%95%D7%A9%D7%90-%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%A0%D7%91%D7%A8%D7%92/

the essential phil ochs

אלו דברים לשבת פרשת כי תבוא תשע"ד

מקורות לעיון עצמי

"Advertising signs that con you
Into thinking you’re the one
That can do what’s never been done
That can win what’s never been won
Meantime life outside goes on
All around you."

- Bob Dylan, "It's  Alright, Ma (I'm Only Bleeding)"

"שלטי חוצות אותך מרמים

להאמין שאתה הוא האחד 

שיכול לעשות את הבלתי אפשרי

שיכול לגבור על הבלתי מנוצח

בינתיים החיים ממשיכים לזרום

מסביבך."

 - בוב דילן , הכל בסדר אמא ( אני רק מדמם) 

-------

"נהוג להאשים את המדע החילוני ואת הפילוספיה האנטי דתית בדחיקת רגליה של הדת מן החברה המודרנית ובהעמת זוהרה. נכון יותר להאשים את הדת עצמה בתבוסותיה. הדת שקעה לא משום שהופרכה, אלא משום שהפכה לבלתי רלוונטית, משעממת, מעיקה ותפלה. כאשר עיקרי דת תופסים לגמרי את מקומה של האמונה, כאשר מצוות אנשים מלומדה באה במקום עבודת א-לוהים וכאשר ההרגל תופס את מקום האהבה, כשמתעלמים מן המשבר של ימינו בגין תפארתם של ימים עברו, כשהאמונה היא דבר העובר בירושה ולא מעיין מים חיים, וכאשר הדת מדברת רק בשמה של סמכות ולא בשם החסד - אזי המסר שלה הופך לחסר משמעות."

א.י. השל, א-לוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 3

-------

"בעיית הכֵּנוּת של התשובה, כמו גם הכנות הדתית בכלל, הטרידה רבות את החסידים. בעייתו של ר' נחמן איננה רק שאלת הכנות, אלא אף בעיית הרוחניות; האם התשובה כאקט דתי עשוייה להביא למצב ספיריטואלי גבוה ומלא השראה ודביקות, והאם בכלל מסוגל האדם לחיות במצב כזה ? ר' נחמן מתחבט בפער שבין המעשה הדתי, שלא פעם הופך לאקט בנאלי, למצות אנשים מלומדה, לבין שאיפתו למלאוּת של הוייה. שאלה זו עולה לא פעם בעולמנו כשאלת היחס בין הדת כמימסד לבין הדתיות  (ריליגיוזיות)." 

הרב שג"ר, "שובי נפשי, חסד או חירות קובץ פרקי תשובה", הוצאת ישיבת שיח- יצחק עמ' 13

-------

"תשובה מדויקת

....

....

....

  **

וגם כלפי תכונות רעות,

או עניינים שליליים, 

צריך לבחון

מהו מעט הטוב

שמסתתר בתוכם,

ואותו לחזק ולטפח.

רק כך התשובה תהיה

לא רק כוח שולל,

 אלא כוח מחיה,

שמפתח את כל תחומי החיים.

כוחה יוכל להיות

כל כך  גדול,

עד שאפילו מן החטאים

היא תוכל 'להרוויח'

יכולות ואוצרות חיים."

(על פי אורות התשובה ט, ה)

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

מתוך פסקה שכותרתה "תשובה מדויקת" בקובץ בעריכת דב אינולד שנקרא
 "ניצוצות הארות עצות ותובנות על פי משנתו של הראי"ה קוק"

משכל -ידיעות אחרונות ספרי חמד - והוצאת ראש יהודי עמ' 284-283

ואידך זיל גמור

שבת שלום
    ג'ף

טיוטת אלו דברים לשבת פרשת כי תצא תשע"ד

מתוך המבוכה  - שהגעתי לסוף השבוע , וטרם היה בי ( בתודעתי )  צל צלו של מושג על מה אני הולך לכתוב באלו דברים לשבת הקרובה, עיינתי בשני ספרים.
הספר האחד, קובץ שיחות של הרב עמיטל זצ"ל לימים הנוראים  "עת רצון". הספר השני ספרו שליבדל"א אסא כשר   "יהדות ואלילות".
אחר העיון נזכרתי כי  בעבר למדתי בפועל  אצל שני האישים הללו, שמעתי שעורים  מפי שני המורים הללו. כשלמדתי בבר אילן לקחתי קורס שהעביר אסא כשר. אחר הלימודים בבר אלילן ביליתי כשלוש שנים בישיבת הר עציון שהרב עמיטל עמד אז בראשה לצידו של הרב ליכטנשטיין יבדל"א.
תוך כדי העיון הכה בי השוני הגדול - ואוסיף כאן השוני הגדול לכאורה -  בין שיטותיהם של שני המורים הללו.
אנסה להדגים את השוני הזה על ידי הבאת מובאה קצרה מדברי כל אחד מהם:
אומר הרב עמיטל ב...:
"הייעוד הגדול של  ראש השנה הוא לחזור לפשטות, לגעייה הטבעית , לפעייתו של התינוק קודם שנסתבך האדם בהמון החיים ושאונם."
אומר פרופ' כשר:
"המחווה המהותית של התפילה היא מחווה של התנמכות, שהיא היפוכה של התנשאות: ממחווה של התנערות  מכל מראית- עין של עליונות, מחווה של התרחקות מכל יומרה של מעמד עליון, מחווה של התנגדות לאלילות עצמית , לאפשרות שאדם יעבוד את עצמו."
עלה בדעתי כעת, שייתכן וחלק מההבדל בשיטות שני המורים הללו נעוץ בהבדל שבין ה"חסידים" ל"מתנגדים". לא נרחיב בכך כעת, כי אני רוצה להתמקד כאן לא על השוני אלא על המשותף שבין שיטות השניים,
סימן מפורש  למשותף בדרכי השניים מצאתי בהמשך דבריו של הרב עמיטל שם.
אומר  הרב עמיטל  לקראת סיום המאמר :
"כבני תורה , הרי מחזיקים אנו ב'סם החיים' חיים לעולם כולו - זהו המפתח לאותה פשטות, המתעלה מעל לסיבוכים. אחד מתפקידנו המרכזיים הוא להנחיל זאת לרבים"
דבריו של הרב עמיטל בדרשה זו כוונו לבני הישיבה.
דברי אסא כשר באלילות ויהדות מופנים במכוון ובמפורש לשני קהלים. כדבריו בפתח הדבר לספר:
"בבואי להציע פרשנות חדשה לדת היהודית  כפי שהיא מתגלה לנו במסורות שלה לקחתי על עצמי להציג אותה כמות שהיא בעיניי, מתאימה גם לנקודת המבט של הקורא הדתי וגם לנקודת המבט של הקורא החופשי."
הדברים של השניים מתכתבים  - ככל הנראה בלי משים - אחד עם השני בין השאר בהתייחסות ל"סם החיים". הרב עמיטל פונה לקהל שומעיו ואומר אנחנו מחזיקים סם החיים.
בפרק הראשון לספרו " ספר קטן על משמעות החיים " מביא פרופ כשר את המדרש שבויקרא רבה שבו מסופר על הרוכל  המחזר בעיירות  הסמוכות לציפורי; רוכל ש"בא והולך חוזר ובא וחוזר והולך והיה מכריז ואומר : מי רוצה לקנות סם חיים"
אפשר לחשוב שאותו סם החיים הוא איזה ויטמין או תמהיל כימי כזה או אחר כמו פרופוליס שאדם נוטל אותו ובכך זוכה לאריכות ימים. אסא כשר לא חושב כך , הרב עמיטל לא חשב כך וחז"ל לא הורו כך. לא אצביע כאן על עיקרו או על אופיו של סם  החיים אותו הציע אותו הרוכל - לשם כך תוכלו לעיין במקורות השונים דלעיל.
השבוע הלך לעולמו ר' שלמה מרכוס והוא בן 103. במשך למעלה משני עשורים כל ערב שבת אחר תפילת השבת היו מתכנסים חבורה של חבר'ה בבית אצל שלמה  לשיחה  קצרה או ארוכה לפי עונות השנה ואורך הימים, בדרכם הביתה לסעודת השבת ; השיחה היתה נסובה על עניני דיומא  ועל ענינים שברומו של עולם .השתדלנו לגוון ולצד הנטייה להתעמקות היו  מטובלים הדברים דמי פעם במילי דבדיחותא  כיאה לכל מפגש של חברים.. מסורת זו היתה חשובה מאד בעיניו של שלמה ובשנים האחרונות הקפיד להזכיר זאת כמעט בכל פעם.
ר' שמחה בונם הציע כי ראוי לו לכל אדם לאמץ לו מורה מבין החיים  ומורה מבין אלו השוהים בעולם האמת. שלמה מרכוס מורנו עבר השבוע השבוע מתפקיד של מורה מבין  החיים למורה מן עולם האמת. הוא ימשיך להיות לנו - למשפחתו כמו גם לחבריו ולתלמידיו הרבים  - מורה לחיים.
יהי  זכרו ברוך

שבת שלום

עיון במורשתו של וודי ג'אטרי

וראו
http://www.ushistoryscene.com/uncategorized/woodyguthrie/

http://blogcritics.org/this-machine-kills-fascists/

חזקה על מי שצריך שימצא את הדרך לתרגם הדברים לעיל ואם יש צורך, אני לרשותכם. אגב מדובר בעניינים מורכבים.

ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת שופטים תשע"ד

אלו דברים לשבת פרשת שופטים תשע"ד

דרכו של עולם היא שבמפגש בין הפרט לממסד המשפטי פוגש האדם תחילה את השוטר ורק לאחר מכן את השופט.
מדוע אם כן הקדימה התורה בתחילת פרשתנו את השופטים לשוטרים ?
ללמדנו שלעולם, מן הבחינה המהותית, קודמת הכרעת הדין לאכיפת הדין. מכאן ניתן  להסיק מסקנות רחבות יותר:  שנכון ששיקולים של מהות יגברו על שיקולים של פרוצדורה; שעניינים של  פנימיות יגברו על עניינים של חיצוניות; שה"רוח" תגבר על ה"חומר".

שבת שלום
    ג'ף

נ.ב  - מקורות לעיון עצמי

אני מבקש להפנות כאן לכמה טקסטים שהעסיקו אותי השבוע וממשיכים להעסיק אותי. חלק מהטקסטים נוגעים לפרשה, חלק נוגע למלאכת השיפוט, וחלק נוגע לעובדה שאני סבא שאוהב סיפורים מבית היוצר של דר' סוס, ועשיתי השבוע בייבי סיטר לנכדים. כדי לא להכביד, מי שירצה לעיין באותם הטקסטים, יוכל לגשת אליהם באמצעות הלינקים להלן בבלוג או בדרכים אחרות כאוות נפשכם.

הטקסט הראשון נוגע למלאכת השיפוט. מדובר בחלק מפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס

בג"צ 5853/07 אמונה ואח' ראש ממשלת ישראל ואח'. מדובר בפסק דין שבו , הוחלט, ברוב דעות, שלא לפסול את בחירתו של חיים רמון,לכהונת שר בממשלתו של אהוד אולמרט בשנת 2007, חרף הרשעתו של רמון בעבירה של מעשה מגונה ללא הסכמה. הטקסט הזה הוא מרתק בעיני מסיבות שלא כאן המקום להרחיב עליהן, ואני ער לכך שלא כל קוראיי יהיו שותפים לדעתי זו. אך לסבר את האוזן אביא כאן מדבריו של השופט גרוניס בסוף פסק דינו, והמעוניינים יוכלו להמשיך הלאה ללינק ועוד ועוד בבחינת ואידך זיל גמור. אומר השופט גרוניס בסוף פסק הדין שלו:

"חובה עלינו להפריד בין דעתנו כאזרחים לבין מחשבתנו כשופטים. אין בהכרח זהות בין משפט הציבור למשפט השופטים. טוב וראוי שכך."         

וראו עוד ב   http://eludevarim.blogspot.co.il/2014/08/585307.html

הטקסט השני הוא קטע מדבריו של ה"מי השילוח" על הפרשה.

בין השאר, אומר ה"מי השילוח" בקטע המובא בלינק להלן "כי אין אדם עומד על [דיקדוקי הדין ] אלא אם כן נכשל בהם, כי  להבין בחכמה, האמת בהמשפט צריך להיות נקי בארבעה יסודות שבאדם."
ראו http://eludevarim.blogspot.co.il/2014/08/blog-post_38.html

הטקסט השלישי הוא מדברי ישיעהו ליבוביץ על הפרשה ב"הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 123 ונביא מדבריו כאן:

" יש תביעות הלכתיות שיש טעם בהצגתן (ואין - צריך לומר במאמץ להגשימן) רק במסגרת של חברה אשר - כגוף - מכירה בתוקף ההלכה. אם היא איננה מכירה בכך, העמידה על פרטים מסויימים בהלכה הופכת לחוכא ואטלולא. בחברה שמרובים בה המרצחים אין טעם בעגלה ערופה, ובחברה שבה רבים המנאפים אין טעם במים המרים. בחברה ובמדינה שאינן מושתתות על הכרה בחיוב קיום התורה אין טעם לדון בחוקים מסויימים של המדינה ולבדוק אם הם תואמים את ההלכה. הכוונת המחשבה והמעשה דווקא לפרטים אלה, הדרישה שהללו יקוימו בהתאם להלכה, וזאת במסגרתן של חברה ומדינה שעם אי-התאמתן לתורה ולהלכה משלימים - דבר זה הופך לקריקטורה את המאבק למען התורה והמצוות."

והטקסט הרביעי הוא ספרו המופלא של פי די איסטמן Go Dog Go 
וראו http://eludevarim.blogspot.co.il/2014/08/go-dog-go.html

      

Go Dog Go

מתוך ה"מי השילוח" (כרך ראשון) לפרשת שופטים

שפטים ושוטרים זהו דקדוקי הדין כמו דאיתא במסכת אבות, וזה קשה מאד לאדם לקיימן כי אין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם, כי  להבין בחכמה, האמת בהמשפט צריך להיות נקי בארבעה יסודות שבאדם.
לא תטה משפט, היינו שלא יהיה באדם  נגיעה, לזה צריך האדם שיהיה מופשט מתאווה וזה יסוד המים כי מים הוא תאווה כמו שנתבאר בכמה מקומות.
לא תכיר פנים, הוא נגד יסוד העפר כמו שמצינו בגמרא [ סנהדרין י"ט :] כובש פניו בקרקע היינו שנמצא בו כבידות ואין בו זריזות לאמור לבעל דין עמוד על רגליך.
לא תקח שוחד, נגד יסוד הרוח שזה עושה נייחא כמו הריאה שנושבת בכנפיה  על הלב ומזה ינוח הלב, וזה הוא אף ששופט אמת, כי על שקר נאמר לא תטה משפט.
צדק צדק, זהו יסוד אש שמכלה שאר היסודות ואינו מניחם להתפשט ולהתגבר. למען תחיה על ידי זה תבואו למקור החיים, וירשתם את הארץ, היינו על ידי הצמצום תזכה להרחבה.

חלק מפסה"ד של נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס בבג"צ 5853/07 אמונה ואח' ראש ממשלת ישראל ואח'

חלק מפסה"ד של נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס בבג"צ 5853/07 אמונה ואח' ראש ממשלת ישראל ואח'

"9. הפגם עליו סומכים העותרים על מנת לבסס את עתירתם נגד ההחלטה לצירופו של חבר הכנסת רמון לממשלה הוא חוסר סבירות. חברתי, השופטת ע' ארבל, מקבלת טענה זו וקובעת, כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה. דעתי שונה. נחזור ונזכיר, כי במקרה דנא אין מדובר אך בתקיפה של החלטת ראש הממשלה והחלטת הממשלה למנות את חבר הכנסת רמון כשר בממשלה, אלא אף בתקיפה של החלטה של הכנסת. העילה של חוסר סבירות שונה באופן מהותי מן הפגמים של חוסר סמכות וכֶּשֶל דיוני. שעה שמדובר בבחינה של שני פגמים אלה בולט לעין יתרונו וייחודו של בית המשפט. המומחיות של בית המשפט בכלל, ובתחום המשפט המינהלי בפרט, הינה בשאלות של סמכות ושל פגמים פרוצדורליים. נציין כי, סוגיות של סמכות ושל כּשלים דיוניים מתעוררות אף בתחום המשפט הפלילי והמשפט האזרחי. לעומת זאת, אין לבית המשפט יתרון מיוחד או מומחיות עודפת בנושא של חוסר סבירות. אכן, העילה של חוסר סבירות אינה חדשה במשפטנו והוכרה עוד בראשית המדינה (ראו למשל, ע"א 311/57 היועץ המשפטי לממשלה נ' מ. דיזינגוף ושות' (שיט) בע"מ, פ"ד יג 1026 (1959)). עם זאת, בעשורים האחרונים, במיוחד מאז פסק דינו של השופט א' ברק בעניין דפי זהב (בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1), 421 (1980)), היא עברה שינוי והתפתחה למימדים קרובים לאלה של "נורמת על" (בדומה לתום לב ולתקנת הציבור). תוך כדי התפתחות זו היא בלעה לתוכה, כאדם שאינו יודע שובע, עילות פרטיקולריות שהוכרו בעבר (למשל, העילות של מטרה זרה ושל שיקולים זרים). חסרונה הגדול של עילה זו בהיקפה דהיום נמצא ברמת ההפשטה הגבוהה שלה. רמת ההפשטה הגבוהה מעצימה את שיקול הדעת השיפוטי וממילא מגדילה את אי הוודאות המשפטית. היא יוצרת מרחב אדיר בין מיקומה הגבוה ביקום המשפטי לבין יישומה במקרה קונקרטי. פיתוחו של המשפט במדינות האמונות על "המשפט המקובל" נעשה על ידי בתי המשפט, בין היתר, באמצעות דוקטרינות ומבחני משנה המתרגמים לרמה פרטנית יותר נורמות מופשטות מאוד, בין אלה שבחוק ובין אלה שנקבעו בפסיקה. עילת הסבירות שונה היא, במובן זה שדומה כי חלוף השנים לא הביא עימו פיתוח של נורמות ברמת הפשטה נמוכה יותר, המקלות עלינו במציאתו של פתרון קונקרטי והמקטינות את אי הוודאות, שעה שמועלית טענה של חוסר סבירות של החלטה. זאת, בניגוד למשל לעילה של היעדר מידתיות (לעניין מבחני המשנה של העדר מידתיות, ראו למשל בג"ץ 3477/95 בן-עטייה נ' שר החינוך התרבות, פ"ד מט(5) 1 (פסק דינו של השופט א' ברק) (1996); בג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865, 908-907 (2004); בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5) 807, 840-839 (2004) ורבים אחרים). לעיתים קרובות נעשה שימוש בדימוי של משקל על מנת להמחיש את יישומה הקונקרטי של עילת חוסר הסבירות. כך, נאמר לא אחת שהחלטה תיפסל בשל חוסר סבירות אף אם הרשות המחליטה שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים, מקום שהיא נתנה משקל מעוות לאחד או יותר מהשיקולים שנשקלו (ראו, בג"ץ 156/75 הנ"ל, עמודים 106-105 (1976); בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 516-514 (השופט א' ברק) (1990); בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404, עמודים 421-420 (הנשיא מ' שמגר) (1993); בג"ץ 4267/93 אמיתי נ' ראש הממשלה, פ"ד מז(5) 441, 464 (1993) ורבים אחרים). אמת, מטפורה, דוגמת משקל, הינה כלי מקובל בשפה המשפטית. הדימוי מסייע לניתוח, מפתח את החשיבה ומקל על הקורא להבין את נימוקיו של השופט. עם זאת, השימוש במטפורות עלול לעיתים לערפל את ההנמקה תחת להבהירה. השימוש בדימוי של משקל בהקשר לחוסר סבירות אומנם מסייע במידת מה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהקביעה בדבר חוסר סבירות מבוססת במידה מכרעת על בחינה של התוצר הסופי, קרי, נפקותה של ההחלטה. במילים אחרות, השימוש במטפורה של משקל באשר לשיקולים אותם שקלה הרשות המוסמכת שקיבלה את ההחלטה משמש לעיתים, כך נראה, ככסות לאי הסכמה עם התוצאה. הבעיה אף מחריפה במיוחד, כאשר הרשות המחליטה הינה גוף קולגיאלי.

10.      ההחלטה לאשר את צירופו של חבר הכנסת רמון לממשלה אושרה ברוב של 46 חברי כנסת כנגד 24 חברים. כאשר מדובר בהחלטה המתקבלת על ידי גוף המורכב ממספר חברים קשה לבחון את השיקולים שנלקחו בחשבון. אף אם כל אחד מחברי הגוף פירט בפומבי את מערכת שיקוליו, הרי בלתי אפשרי, ולמצער קשה מאד, לקבוע מהו המשקל היחסי שניתן לכל שיקול ושיקול בדרך לתוצאה הסופית, שהינה החלטה קולקטיבית. זו הסיבה שחובת ההנמקה, החלה בדרך כלל על רשויות מינהל ורשויות אחרות, לא הוחלה, בוודאי לא באופן מלא, לגבי רשויות כאלה שהן בבחינת גופים קולגיאליים (ראו למשל, בג"ץ 89/64 גרינבלט נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד יח(3) 402, 410-409 (1964); בג"ץ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד כח(1) 325, 330-329 (1970); בג"ץ 306/81 פלאטו שרון נ' ועדת הכנסת, פ"ד לה(4) 118, 133 (1981)). במקרה שבפנינו רק מספר קטן של חברי כנסת הביעו דעתם בעת הדיון במליאה, ואף זאת לא באופן קונקרטי לגבי מינויו של חבר הכנסת רמון, אלא באמירות כלליות בלבד (פרוטוקול הישיבה המאה ושלושים ושמונה של הכנסת השבע עשרה (4.7.07), www.knesset.gov.il/Tql//mark01/h0031638.html#TQL). ברי, שבמצב כזה לא ניתן לומר בביטחון מהם השיקולים שנשקלו על ידי כל אחד מן המצביעים בעד. מקל וחומר שלא ניתן לדעת מה המשקל שיוחס לכל שיקול. על כן, מה שנעשה בפועל על ידי שופט הסובר כי ההחלטה פסולה בשל חוסר סבירות, הוא בחינה של התוצאה, קרי נפקות ההחלטה. לעיתים נעשית במקרים כאלה פעולה שניתן לכנותה "הנדסה חוזרת" (Reverse Engineering). כלומר, בית המשפט בוחן את התוצאה, קרי ההחלטה, ובהליך של בחינה לאחור מונה את השיקולים שעל פי השערתו נלקחו בחשבון על ידי הגוף המחליט. אם ההחלטה הסופית אינה מקובלת על בית המשפט, יאמר הוא שאחד השיקולים קיבל משקל מוגזם או ששיקול מסוים לא נלקח כלל בחשבון. לכן, צריך גם לקבל עם קב חומטין את האמירה החוזרת לעיתים בהקשר זה, כי בית המשפט אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות שהוסמכה בדין לקבל את ההחלטה (לשימוש בהתנסחות כזו, ראו למשל בג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 49, 69 (השופט י' זמיר) (1999); בג"ץ 10934/02 קיבוץ כפר עזה אגודה להתיישבות חקלאית שיתופית נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נח(5) 108, 125 (2004); בג"ץ 4585/06 ועד משפחות הרוגי אוקטובר 2000 נ' השר לבטחון פנים, פסקה ז'(3) (השופט א' רובינשטיין) (24.10.06); למקום בו על אף אמירה זו הוחלט להתערב בשיקול דעת הרשות, ראו בג"ץ 4769/90 הנ"ל). על כן נראה, כי לעיתים כאשר בית המשפט מתערב בהחלטה בשל חוסר סבירות, הוא בהחלט מעמיד את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות. בענייננו יש לזכור, כי מדובר באותו קולקטיב של 46 חברי כנסת שהצביעו בעד ההחלטה לצרף את חבר הכנסת רמון לממשלה.

           מדיוננו עד כה עולה, אם כן, כי קיימת בעייתיות קשה בכל הנוגע לשימוש בעילה של חוסר סבירות, במיוחד כאשר מדובר בתקיפת החלטה של גוף קולגיאלי בעילה האמורה.

11.      אין בכוונתי לומר, כי עלינו להתעלם מעילת חוסר הסבירות או לבטלה. מה שראוי לעשות על פי השקפתי הוא להעדיף שימוש בעילות בעלות פריסה מצומצמת יחסית ושהינן יותר קונקרטיות, כמו שיקולים זרים, מטרה זרה או אפליה. עילות או פגמים אלה נמצאים ברמת הפשטה נמוכה יותר ועל כן השימוש בהם יקטין את המרחב של שיקול הדעת השיפוטי ויגביר את הוודאות המשפטית. השימוש בעילה של חוסר סבירות יהא מוצדק במקרים קיצוניים, ואך ורק כאשר מוצו כל אפשרויות הביקורת באמצעות עילות מדויקות יותר, ובמיוחד כאשר מדובר בפגיעה בזכויות אדם. אפשר שראוי לחזור לשימוש במינוח של חוסר סבירות קיצוני, שדומה שנשתכח במקצת. כמובן, שגם מבחן מילולי כזה סובל מחוסר דיוק וכרוך הוא במידה לא קטנה של שיקול דעת שיפוטי. עם זאת, השימוש בתואר "קיצוני" יש בו כדי להוות תמרור אזהרה לבית המשפט. על בית המשפט להימנע מלשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות, לא רק כעניין רטורי אלא גם מבחינה יישומית.

12.      בעתירה שבפנינו מועלית טענה של חוסר סבירות לגבי החלטה של מליאת הכנסת, שנתנה את אישורה להחלטה של ראש הממשלה והממשלה לצרף שר לממשלה הקיימת. השר החדש הוא חבר הכנסת רמון, אשר הורשע לפני מספר חודשים בעבירת מין. דינו של חבר הכנסת רמון נגזר. העונש שהושת עליו, וכן קביעתו של בית המשפט כי אין במעשה משום קלון, מביאים לכך שתנאי הכשירות הקבועים בחוק לא הופרו עם המינוי (הכוונה, כמובן, להוראות שבסעיף 42א לחוק יסוד: הכנסת ובסעיף 6 לחוק יסוד: הממשלה). האם על בית משפט זה לקבוע כי החלטתה של הכנסת באישור המינוי הינה בלתי סבירה? עונה אני בשלילה לשאלה זו. הגוף שקיבל את ההחלטה שהשלימה את הליך המינוי הינו בית הנבחרים. ההחלטה לאשר את המינוי הינה בעלת אופי פוליטי מובהק. כמובן, שעל חברי הכנסת חובה הייתה להתחשב אף בעובדה שהשר החדש הורשע בדין, ובעבירת מין. אין בידינו לומר כיצד עמד שיקול זה מול שיקולים רלוונטיים אחרים. הפגם שדבק בהחלטה, על פי הנטען, אינו זה של חוסר סמכות. הפגם עליו סומכים העותרים אינו נוגע לכֶּשֶל דיוני בהליך בו קיבלה הכנסת את החלטתה. אף אין מדובר בשאלה של פרשנות חוק. גם אין עסקינן בהחלטה שהפרה זכות קיימת של מיעוט אופוזיציוני. הטענה היא שההחלטה לצרף את חבר הכנסת רמון היא בלתי סבירה. כאמור, עילה זו הינה אמורפית ביותר, בשל רמת ההפשטה הגבוהה שלה. בהקשר המסוים בו מדובר, אין לבית המשפט יתרון על פני כל אזרח במדינה בשאלת סבירותה של ההחלטה. אין עסקינן בסוגיה בה דרושה מומחיות משפטית. על יסוד כל האמור מסקנתי היא שעל בית המשפט להימנע מהתערבות בהחלטה.

13.      הקביעה כי בית המשפט לא יפסול את ההחלטה לצרף את חבר הכנסת רמון לממשלה, אינה בגדר מתן גושפנקא לה (ראו והשוו, בג"ץ 1993/03 הנ"ל). הימנעות מהתערבות אינה שוות ערך למתן אישור או הכשר להחלטה. כל שבית המשפט אומר הוא: "בנסיבות העניין אין זה מעניינו של בית המשפט לקבוע האם ההחלטה פסולה". בית המשפט מותיר את השאלה בספירה הציבורית. ניתן להניח שיהיו אזרחים אשר יחשבו כי מינויו של שר שעבר עבירת מין פסול הוא בתכלית. אפשר שיסברו הם שמינוי כזה מכתים את הממשלה. אף אם כך הוא, אין הדבר מחייב התערבות של בית המשפט בהחלטה. חובה עלינו להפריד בין דעתנו כאזרחים לבין מחשבתנו כשופטים. אין בהכרח זהות בין משפט הציבור למשפט השופטים. טוב וראוי שכך."