מבט על גאונות בפעולה

)

אלו דברים לשבת זכור - פרשת צו תשע"ד

השבוע, תוך כדי עיון בספר משפטי פרי עטו של חבר*, מצאתי את הדברים הבאים מאת שופט בית המשפט העליון (בדימוס) מישאל חשין, בהקדמה לספר הנ"ל,

וכך כותב השופט חשין:

"לפני שנים רבות, שנים רבות מאוד בחייו של אדם, ואני איש צעיר לימים, שמעתי את השופט יואל זוסמן - לימים נשיא בית המשפט העליון - שח, כי מכל ענפי המשפט כולם נמשך ליבו, בעיקר, לדיני שטרות, לדיון אזרחי ולדיני פשיטת רגל. ומדוע כך ? השופט זוסמן הוסיף והסביר כי אהבתו נתונה למתודולוגיה ההדוקה השוררת בענפי משפט אלה, לסדר ההגיוני הפנימי השורר בהם, לדינמיקה המניעה כל אחד מהם, לטכניקה של יצירת כללים ובני - כללים בתוך כל אחד מהם, ליכולת (היחסית) ללמוד בהם כלל מתוך כלל. אכן, לא היתה זו יד המקרה שהשופט זוסמן כתב את ספריו (הקלסיים) דווקא בדיני שטרות ובדיון אזרחי. כאיש צעיר ומלא- מרץ לחולל שינויים בחיי החברה (ולו בגיזרה מצומצמת של המשפט) תהיתי על אמירה זו, אמירה שנתפשה בעיניי קונסרבטיבית - משהו , אולי אף למעלה מן המידה הראויה. בחודשים ובשנים שחלפו מאז, זכיתי בתובנות שהחיים מזמנים לו לאדם במהלך חייו( הגם שלא הכל -ובהם גם אנשי משפט - יודעים את הדרך להיטיב את הלוך מחשבתם). הבנתי וידעתי כי אין לקרוא כפשוטן כל תכונות אלו שהשופט זוסמן מנה בענפי המשפט הנזכרים. למדתי והיפנמתי כי קוהרנטיות במשפט היא ערך נעלה, כי ודאות (יחסית) בחיים ובמשפט הוא נכס לחיי חברה וליחסי-אנוש תקינים, כי קיומם של כלים ראויים ללימוד דבר-מתוך-דבר הוא מן היסודות במשפט, וכי עקרון שלטון החוק, במובנו המהותי והעמוק, הוא הנותן חיים לכל כללים אלו כולם, להם ולאחרים זולתם."

בניגוד, ניגוד לכאורי בלבד לדברים הנ"ל , מיוחסת ליהודי הקדוש, ר' יעקב יצחק בן אשר, האמירה הבאה:
"אין כללים בעבודת ה' וכלל זה גם הוא אינו כלל"

איך אנחנו אמורים להבין את הדברים האלו  ?

נדמה לי  שהתשובה טמונה בשלושה דברים :
( ) חוש ביקורת
( ) קריאת דברים "שלא כפשוטם"
ו בייחוס המקום הראוי להם - לפרדוקסים; מקום ראוי להם בעיקר ב"חיינו העיוניים".
מתן מקום לפרדוקסים מחייב מידת מה של ענווה ( תוך הכרה בכך שמרבית העולם אינו מופיע בפנינו בשחור או בלבן אלא בגוונים של אפור)  וקורטוב של חוש הומור. חוש הומור בכלל וחוש הומור כלפי עצמנו, בפרט.

להלן דברים שאמרה אביבה גוטלייב זורנברג  בראיון שנערך עמה לרגל צאת אחד מספריה בגרסה עברית; הראיון פורסם "דיוקן" של "מקור ראשון" משבת שעברה.

אומרת זורנברג:

"לפעמים מדברים על פסיכולוגיה ופסיכואנליזה כאילו יש פתרון מתחת לפני השטח, ואם הטיפול הצליח לחשוף אותו - הרווחנו. הטיפול היה שווה את הכסף. אבל הגישה הפסיכואנליטית כפי שאני מבינה אותה היא פחות אופטימית. לא בטוח שיש בכלל פתרון. אולי מה שיש הוא התחלה של הבנה כמה עוד לא ידוע, וכמה עוד אפשר לפרש דברים ולקשר ביניהם ולהרגיש כמה הם זרים ומפליאים.
בעיני, אינטליגנציה גבוהה מתבטאת באי-מוכנות לקבל פתרונות מוחלטים. פתרון זמני כן, כדי לתפקד. אבל לא לחשוב שהבנו הכול, אלא לדעת להמשיך את החיפוש. זה מה שהחסידות עושה. היא לקוחת מדרש, שנכנס מתחת לפני השטח של הסיפור הכתוב במקרא, ומתייחסת למדרש כאילו הוא הטקסט עצמו, כאילו הוא הפשט, ועכשיו מגלים את הדבר שמתחתיו. ואז אני באה ולוקחת את הקטע מהחסידות, ורוצה לשמוע מה עוד יש בו שיכול לדבר אליי".

הספר המדובר נקרא "תהום אל תהום, סערות הנפש של גיבורי התנ"ך", בהוצאת דביר. התרגום הוא של ענת שולץ ויש שם פרק שמוקדש לדמותה של אסתר המלכה. פרק זה פותח במובאה משירו של W.B.Yeats, בתרגומו של שמעון זנדבנק, "ההתגלות השנייה"^

          סובב סחור-סחור, מכה מעגלים
          הבז שוב לא שומע קול בזיר;
          הכול קורס; ציר הדברים נשמט;
          התוהו משתלח בעולם

זה עתה, הגיע לידי, דבר תורה מרתק של רופא מארה"ב בשם מרק קירשבאום. הוא מפנה בדבר תורה שלו, בין השאר לגמרא ביומא כ"ט ע"א לדברים של רבי זירא: " למה נמשלה אסתר לשחר ? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר סוף כל הנסים".

הגענו אנו, בכורח הנסיבות,  לסוף של "אלו דברים" להפעם.

שבת שלום ופורים שמייח

           ג'ף


*דר' אמיר קמינצקי, חכירה לדורות, בורסי הוצאה לאור של ספרי משפט, עמ' א
^ מתוך מבחר שירים [ של ייטס] הוצאת הקיבוץ המאוחר, 2000, עמ' 34

אלו דברים לשבת פרשת ויקרא תשע"ד

(עוד על הצילום שהוא של אנדריו מור - והקשרו לכאן להלן)

כמה הרהורים בעקבות אירועי השבוע:

"היידי ביבי"

אינני מחסידיו של ראש הממשלה ביבי נתניהו. יחד עם זאת, על רקע מפגן הכוח הרוסי באוקריינה ומול אזלת היד של ארצות הברית בנושא הזה - נדמה לי, שטוב שיש בישראל מנהיג המקרין כוח ועוצמה - כלפי חוץ לפחות.

"רדו מהחרדים"

העולם החרדי סובל מבעיות יסוד קשות. מנגד העולם המערבי - שרובנו חיים בתוכו - סובל מבעיות יסוד לא קטנות אף הוא.

ההגיג הזה - הגיע אלי בעקבות מאמר שראיתי של הרב הראשי (לשעבר) של אנגליה, הרב סאקס. המאמר הוא על המושג "אושר" בראי תפיסתו של הרב את היהדות. כמובן שהמאמר הוא באנגלית, לצערי. בין היתר,  

בעקבות הוגי דעות שונים, מבכה ומבקר הרב סאקס את המשבר הערכי הפוקד את החברה המערבית, כבר תקופה לא קצרה. הנה קטע מהדברים : 

“Something is profoundly wrong with the way we live today.” So begins Tony Judt's Ill Fares the Land, the book he published shortly before his death in 2010. He continued:

For thirty years we have made a virtue out of the pursuit of material self-interest: indeed, this very pursuit now constitutes whatever remains of our sense of collective purpose. We know what things cost but have no idea what they are worth.⁷⁹

והתרגום (שלי) :

"' משהו יסודי ועמוק פגום בדרך בה אנו חיים היום' , כך מתחיל ספרו של טוני ג'אט 'צרות על פני האדמה' [זהו תרגום חופשי שלי לכותרת הספר - ג'ף] שפורסם סמוך למותו ב2010. והוא ממשיך :

' במשך שלושים שנה הפכנו את הרדיפה אחר הענין העצמי ברווח חומרי לערך: אכן הרדיפה הזאת היא כל שנותרה מהתחושה שלנו של 'יעד קולקטיבי'. אנחנו יודעים כמה עולים דברים ואין לנו מושג מה ערכם האמיתי."

במקום אחר - בתחילת המאמר - מעיר הרב סאקס - הערה שתקשר אותנו לפרשת השבוע ולספר ויקרא בכללותו, שמתחילים השבת  בקריאה בו.

וכך כותב הרב סאקס, אחרי סקירה קצרה של שלושה סיפורים שממחישים, לשיטתו, את התפיסה של היהדות לגבי האושר :

"יחד עם הזאת , האושר איננו ערך מרכזי במערכת הערכית היהודית. אין הוא המטרה של הפעילות האנושית. היהדות היא רדיפה אחר הקדושה, לא רדיפה אחר האושר. ייתכן והאושר הוא פועל יוצא [מכך] אך אין הוא המטרה."*

עיקר עיסוקו של ספר ויקרא הוא "בצדדיו השונים של המושג קדושה" (הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת מגיד-שפע, עמ' 205).

אני לא יודע מה לומר על הקדושה. מתוך המבוכה שלי החלטתי לסיים אלו דברים הפעם מקטע מראיון עם דרור בונדי שהופיע לפני זמן מה ב"הארץ". שאלה ותשובה שמעוררות - או היו צריכות לעורר -  גם הן, לטעמי, לא מעט מבוכה: 

ש: מדוע השל כמעט אינו מוכר בישראל?

ת: "הוא לא מוכר בישראל כי כאן מולך אלוהים אחר. אלוהים שכולנו מאמינים וכופרים בו - יש לו בגדים שחורים, זקן לבן ארוך, הוא מחזיק ספר עם אותיות קטנות, מניף גבוה את דגל ישראל ויד אחת שלו אזוקה ל'שולחן ערוך'. כשהשל בא ומדבר בשם אלוהים, האדם החילוני אומר: 'זה לא בשבילי, זה בשביל הדתיים'. והדתיים אומרים על השל: 'זה לא האלוהים שלי'. בחברה הישראלית אנחנו מנסים לפתור את הבעיות שלנו באמצעות סטטוס קוו. לדתיים יש את אלוהים, לחילונים יש את המציאות. ההגות של השל היא לא לנסות ולמצוא עוד פשרה, אלא לנסות לטרוף את הקלפים. הוא לא מציע איזה ליברליזם דתי או משהו רך יותר. הוא רוצה להחזיר את אלוהים. אלוהים שמת".

שבת שלום

   ג'ף

79 Tony Judt , Ill Fares the Land (New York: Penguin Press, 2010) [Google Scholar], 1

על טוני ג'אט ראו  בערך על שמו בויקיפדיה; הצילום בראשית אלו דברים הוא מפרסום קטע הפתיחה של הספר באתר של

The New York Review of Books

 http://www.nybooks.com/articles/archives/2010/apr/29/ill-fares-the-land/?pagination=false

* המאמר הנ"ל של הרב סאקס שכותרתו (בעברית בתרגום שלי)  "האושר : פרספקטיבה יהודית " פורסם באנגלית ב- 

·                                 Journal of Law and Religion / Volume 29 / Issue 01 / , pp 30-47

·                                 Copyright © Center for the Study of Law and Religion at Emory University 2014 

·                                 DOI: http://dx.doi.org/10.1017/jlr.2013.2 (About DOI), Published online:ינואר 2014

אלו דברים לשבת שקלים - פרשת פקודי תשע"ד

לאחרונה נדרש בית המשפט העליון למהותו של בית המשפט לתביעות קטנות. וכך כותב כבוד השופט א רובנישטיין ברעא  6892/13  קרול חיימוביץ', יואל חיימוביץ' נ' לימור אוריון, אלבר ציי רכב [ר.צ.] בע''מ  :

"מטרתו ותכליתו של מוסד בתי המשפט לתביעות קטנות... ביצירת מכשיר זמין, מהיר ולא יקר לבירורן של תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, תביעות – שאילו נדונו בדרך הרגילה, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול ... אם נרצה, יש בו משום משפט בצורתו הקמאית, בין בעלי הדין – הם עצמם – בפני השופט בשער העיר, בחינת "ועמדו שני-האנשים אשר-להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשֹפטים אשר יהיו בימים ההם" (דברים י"ט, י"ז), וכדברי רש"י במקום "אשר להם הריב – אלו בעלי הדין". על פי המשפט העברי הבסיסי, בעלי הדין הם עצמם היו באים לפני הדיינים, ולקורא – למשל – את פרק כ"א ברמב"ם הלכות סנהדרין, שעניינו דרכי השפיטה, ברי כי הוא מדבר בבעלי הדין עצמם; ראו הלכה א' – "מצות עשה לשפוט השופט בצדק, שנאמר, 'בצדק תשפֹט עמיתך' (ויקרא י"ט, ט"ו). אי זהו צדק המשפט? זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר. לא יהא אחד מדבר כל-צרכו ואחד אומר לו-קצר דבריך; ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות";...."      (ההדגשות אינן במקור והן הוספה שלי - ג'ף)

 נזכרתי בדברים הנ"ל כשעיינתי בדברים של כבוד הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת פיקודי. וכך כותב הרב עדין, בהתייחס לשאלה לשם מה צריך משכן ? (בספרו "חיי עולם, הוצאת "שפע" - "מגיד" עמ, 195- 196)  :

"פרשת פיקודי מסיימת את ספר שמות, ומסיימת סדרה של פרשות העוסקות במשכן. בתוך הנושא של המשכן יש הרבה שאלות פרטיות, שנידונות בגמרא ובמקומות נוספים; ואולם לפני העיסוק בכל הפרטים הללו עולות שתי שאלות שהם יסודיות.
השאלה הראשונה קשורה לזמן בנייתו של המשכן...
השאלה השניה, שהיא כללית יותר, נוגעת לעצם הצורך במשכן, כמו גם במקדש. לכאורה, הדרך הטובה והישרה היא, שאדם שנשאו לבו לעשות דבר מה לכבוד הקב"ה, יוכל לעשות זאת לבדו, בדרך ובאופן הראוי לו. כך אכן היה, אפילו בזמן שהמשכן כבר היה קיים, כל עוד לא נבנה המקדש, כאשר העבודה בבמות היתה מותרת. ובאמת, במה היה דבר פחות מורכב מכל הבחינות, וגם הרבה יותר קרוב ואישי ונוגע לכל אדם. במציאות כזו, אדם שרוצה להקריב קורבן לה', ולא רק לעבוד אותו בעבודה שבלב או לקיים את מצוותיו - לא נזקק לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. הוא לא צריך להרחיק לכת; הוא יכול לבנות לעצמו מזבח אדמה או מזבח אבנים בכל מקום, אפילו בחצר שלו - ואז הוא מקריב קורבנות ונמצא לפני ה'. זו עבודה ישירה ופשוטה.
לכאורה נראה, שכל עניין עבודת ה' בכלל, ועבודת הקורבנות בפרט, איננו מחייב משכן ויכול היה להישאר עניין פרטי. זו למשל שיטתו של הרמב"ן (ויקרא א ,ט), האומר שעבודת הקורבנות היתה קיימת עוד מבראשית, ואיננה תלויה בהכרח במשכן או במקדש. אפילו בלי להתייחס לדרשת חז"ל (עבודה זרה ח,א) שאדם הראשון הקריב קורבן; על קין והבל נאמר במפורש שהם הקריבו קורבנות, עוד בראשית היות אדם על פני האדמה. מסתבר , שההרגשה שמביאה את האדם להקריב קורבנות היא כנראה מהותית למין האנושי. לכל אדם, ולאו דווקא מישראל - יש אפשרות, אליבא דדינא ואליבא דהלכתא, להקריב קרבן לה' בכל מקום ובכל זמן. למעשה רק אנחנו , עם ישראל, הוגבלנו בזה, וחייבים להקריב דווקא במשכן ובמקדש."

לתשובתו של כבוד הרב לשאלה לשם מה נחוץ בכל זאת משכן, ראו המשך הדברים שם.
ואם עסקינן בעניינים "קמאיים", נסיים במובאה של דברים יסודיים שכתב צ'סלוב מילוש, באחת ממסותיו:

"אני כאן. שתי מילים אלה אוצרות את כל הניתן להיאמר. מהן מתחילים ואליהן חוזרים. כאן -  כלומר, על פני כדור ארץ זה, ביבשת זו ולא באחרת, בעיר זו ולא באחרת, בעידן זה שאני מכנהו שלי, במאה זו, בשנה זו. לא ניתנו לי כל מקום וזמן אחרים ואני מתגונן מפני הרגשת החלופיות של גופי באמצעות נגיעה בשולחן*. כל זה הוא מאד יסודי, אך, אחרי הכל, מדע החיים תלוי בגילוי ההדרגתי  של אמיתות יסודיות."

שבת שלום
     ג'ף


* הפסקה היא מתוך דברים של מילוש ב"אחרי מהפכות רבות, מבחר מן השירה הפולנית שאחרי 1945, תרגום דוד וינפלד ורפי וייכרט, כרמל , 2000". הפסקה עד הכוכבית מובאת בספרו של א. שגיא "המסע האנושי למשמעות" בהוצאת אונב' בר-אילן , בעמ' 51. המשפט שאחרי הכוכבית, הוא תרגום שלי להמשך הפסקה כפי שהיא מופיעה באחת המהדורות באנגלית של המאמר המקורי של מילוש.

אלו דברים לשבת פרשת ויקהל תשע"ד

הכנתי רשימה שעוסקת בפרשת השבוע, בהגותו של פרופסור ברוך קורצוויל המנוח ובקול קורא שהופץ לאחרונה בתנועת בני עקיבא בנושא שלימות הארץ. הרשימה נרשמה  במהלך השבוע - במיילים לעצמי וכעת היה צריך לרשום אותה כאן. אלא מאי ?
כואב לי  כעת הגרון. ומשום כך ובעקבות כמה אירועים נוספים  שלימדוני השבוע  - שוב -  את מעלות השתיקה -
הרשומה תוקדש הפעם  ל- שתיקה.





















שבת שלום
     ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת כי תשא תשע"ד

הסרטון שמוצב בסוף רשומה זו נועד לעניין את הנוער האמריקאי בהיסטוריה האמריקאית.  השיר והתמונות שבסרטון - חלקן קשות לצפייה - מתכתבים עם הדברים שרשומים להלן ומשמשים, כפי הנראה ובאופן מוזר למדי, מסגרת לאלו דברים הפעם, מסגרת שיש לפרוץ גם אותה כדי להגיע לשמיים, לפרספקטיבה הנדרשת מאתנו. [המשך הדברים להלן לפני הקליפ]

"פעם היו כותבים בשערי מסכתות התלמוד מחמת
 הצנזורה, כתובת כזו: 'כל מה שכתוב כאן על גויים - 
אין הכוונה לגויים של היום. אלא לגויים שהיו בעבר'.
גם בדורנו יש כתובת כזו בשערי הספרים. כתובת 
בלתי נראית: ' כל מה שכתוב כאן על יהודים - אין
הכוונה ליהודים של היום; הכוונה ליהודים שהיו 
בזמנים אחרים.' ולכן אפשר לשבת וללמוד חומש, 
גמרא, ספרי מוסר או ספרי יראה - והכל בסדר גמור; 
כל מה שנאמר הרי לא מתייחס אלינו או לדור שלנו.
אלא לאנשים אחרים, ואל זמנים אחרים.
  צריך למחות מאותם דפי הקדמה בלתי- נראים 
את התפיסה הזו שהדברים מדברים על מישהו
 אחר. על ה'ה'ם, על ה'אלה'. על האחרים - העיקר 
שלא עלינו. בין שמדובר בחומש, בין שמדובר בספרי
יראה ובין שמדובר בגמרא - הכתובת צריכה להיות 
הפוכה: ' כל מה שנאמר כאן - מדבר רק עלי. הכל
נכתב בשבילי והכל מחייב אותי; קודם כל הדברים 
מתייחסים אלי'."

חשבתי לנכון להביא (שוב) את דברי הפתיחה הנ"ל של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ לספרו חיי עולם, דווקא לקראת השבת שבה קוראים את פרשת העגל הזהב
מי מאתנו אינו מחזיק איזה עגל זהב או למצער עגלון צהבהב, איפה שהוא בחצר הבית, באיזה חדרון בבית, בחניה של הבית, או איפה שהוא בנשמה ? עגלי זהב נמצאים לא רק ברשות היחיד, אלא ואולי בעיקר, ברשות הרבים, בקניונים, ברשתות השיווק, וברשתות האינטרנטיות, מול מצלמות הטלויזיה ועוד.
לצד פרשת העגל, על מגוון הגלגולים השונים שלו במהלך הדורות עד ימינו אנו,  יש לנו את סיפור שבירת לוחות הברית על ידי משה.
לפני שאביא כאן, בעקבות ליבוביץ, את דבריו של  ר' מאיר שמחה כהן מדווינסק (בעל ה"משך חכמה")*, - דברים שליבוביץ הביא בפרק המוקדש לפרשת כי תשא בספרו "הערות לפרשיות השבוע" - אעיר כי ברקע הדברים תסיסה.
תסיסה סביב הפעילות המדינית מול הפלישתינאים ומול האמריקאים -  תסיסה בנוגע לסוגיית "ארץ ישראל השלמה" שייתכן ומתעוררת לה שוב לחיים.
בין הניצים הרואים את העולם בצבעי שחור - לבן, אני שקוע עמוק בתוך האפור. 

האמת היא לעתים קרובות אפורה, והונאה היא מלאת הדר. 
א.י. השל , להט לאמת, (באנג') , עמ' 159, התרגום שלי 

ועם זאת, נדמה שנידרש בקרוב לומר דברים צלולים וברורים כנגד בעלי המגאפונים הדורשים בראש חוצות מסרים של שחור - לבן. 
בכל אופן הנה הדברים של ה"משך חכמה" שמובאים כפי שאמרנו על ידי  ליבוביץ:

"כי התורה והאמונה הם עיקר האמונה הישראלית, וכל הקדושות - ארץ ישראל וירושלים והמקדש - אינן אלא פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכן אין חילוק לכל ענייני התורה בין במקום ובין בזמן, והיא שווה בארץ ישראל ובחוץ לארץ...ואל תדמו כי המקדש והמשכן הם עניינים קדושים בעצמם. חלילה. השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסרה מהם כל קדושה והמה ככלי חול, באו פריצים וחיללוה...ויותר מזה: הלוחות, מכתב אלוהים, גם הם אינם קדושים בעצמם, רק בשבילכם, אם אתם מקיימים אותם. וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה [זה ביטוי מדרשי חריף, שמציין את מעשה העגל סמוך להר סיני -י.ל] - המה [הלוחות] נחשבים לנבלי חרש, ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם כשאתם שומרים אותם. סוף דבר [הדברים האלה ראוי שייכתבו בכתב בולט היום לעינינו- י.ל]: אין שום עניין קדוש בעולם...רק השי"ת שמו הוא קדוש...כי אין בנברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת התורה כפי רצון השי"ת...וכל הקדושות הן מצד שציווה הבורא לעבוד אותו."

וכעת לסרטון שעל אף שכולו מוכוון לנוער האמריקאי ולהיסטוריה האמריקאית, אני מבקש לראות בו תמרורי אזהרה עבורנו, דוברי העברית בארץ ישראל, במדינת ישראל; ולנסות לתפוס מתוכו את חשיבותה של פרספקטיבה המשלבת השאיפה להתגשמות חלומות לצד ההכרה שאנו חיים בעולם שלאחר שבירת לוחות הברית.




שבת שלום
    ג'ף

* ראו על ר' מאיר שמחה כהן מדווינסק במאמר המופיע בבית יעקב : ירחון לענייני חינוך, ספרות ומחשבה, אלול תשכ"ו, עמ' 7-6. http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=28366&st=&pgnum=1

אלו דברים לשבת פרשת תצווה תשע"ד

אחרי אתנחתא בה בשבוע שעבר ה"מסר" של אלו דברים היה מסר ויזואלי ולא מילולי, "חוזרים השבוע לשגרה", שגרה של מלל.
אני מבקש לפתוח בסיפור, סיפור די ידוע של רבי נחמן, סיפור שמבטא את התחושה שלי לגבי הרבה מהדברים שקורים אצלנו, ולגבי הרבה דברים שקראתי השבוע, בפורומים שונים, בירוחם ומחוצה לה.
הנה הסיפור :

שפעם אחת אמר המלך לאוהבו, השני למלך
באשר אני חוזה בכוכבים
רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זו
מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע
אם כן יטכס עצה.
וענה לו: שעל. כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל.
וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים.
וכל העולם יהיה משוגע אז יהיה להפך
[ולהכין בשביל כולם אי אפשר]
שאנחנו יהיו המשוגעים.
על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה.
אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע כל כל פנים שאנחנו משוגע.
שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן שתסתכל על מצחי
נדע מהסימן שאנחנו משוגע.*
קולמוסין רבים נשברו ועוד יישברו על המשמעויות שבמשל הזה; אני רחוק מלהבינו על בוריו אבל אני מזדהה עם הסיפור ככל שאני חושב שאני מבין אותו. נראה לי גם שאני לא לבד בענין הזה. רובנו, כך נדמה, חשים לפעמים שהעולם מסביבנו מטורף ואנחנו היחידים ששפויים. יחד עם זאת, סביר להניח, שרובנו משתייכים גם בלי משים, להמון המשוגע.
הטירוף שבה אנו חיים  - זהו נושאנו הפעם.
(כיצד זה קשור לפרשת השבוע  - בשלב זה אין לי מושג)
מעניין לעניין באותו עניין -
השל טען ש"מלחמת ויאטנאם היא שאלה דתית." קרי מלחמה זו עוררה שאלות בתחום "הדת".
זמן רב התקשיתי עם האמירה הזאת. חשבתי על מלחמת לבנון , לשם דוגמה, או בכלל מערכות ישראל. האמנם אלו עניינים שיש להם נגיעה אל דת ? האם אנחנו באמת רוצים או צריכים רבנים שיתעסקו בשאלות האלו - כאן בארץ ?
עד שהשבוע  יצא לי לחשוב על הטבח המתבצע בסוריה ועל אזלת היד הטוטלית של ה"עולם הנאור" לנוכח הטבח הזה והתחלתי להבין את כוונתו של השל. העולם - בגדול - עמד מנגד לנוכח השמדת יהודי אירופה; העולם עומד מנגד - באופן כללי - לנוכח פשעים נגד האנושות המתבצעות בקצוות שונות של תבל.
אליבא דהשל - העמידה מנגד היא היא הקושי הדתי.

יש רוע שרוב רובנו מעלימים ממנו עין ואף אשמים בו: אדישות כלפי הרוע. אנו נותרים ניטרליים, אובייקטיביים, ואיננו מונעים בקלות מן העוולות  שנעשות לאנשים אחרים. אדישות לרוע חתרנית היא יותר מן הרוע עצמו; היא אוניברסלית יותר, מידבקת יותר, מסוכנת יותר. כהצדקה שקטה, היא מאפשרת את התפרצות הרוע; היוצא מן הכלל נהיה לכלל, ועקב כך מתקבל על הכלל.
א.י. השל, דת וגזע, בספר "אלוהים מאמין באדם", בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, בתרגום ובעריכת דרור בונדי, עמ' 37

יש סיבות טובות, מוצדקות ונכונות למכביר מדוע אל לעולם הנאור להתערב במה שקורה בסוריה. היו גם סיבות טובות, מוצדקות ונכונות מדוע הממסד היהודי באמריקה לא קם על רגליו האחוריות וזעזע את אמות הסיפים כנגד השמועות שהגיעו לארצות הברית אודות הזוועות המתבצעות  באירופה בימי מלחמת העולם השניה. כשם שהיו שלל  סיבות טובות, מוצדקות ונכונות מדוע הרוב הלבן בארצות הברית לא קם כנגד חוקי ההפליה הגזענית ששרו בדרום ארצות הברית במשך עשרות בשנים במאה העשרים.

צריכים להבין - מי שמחפש את ה"מהוגנות" ואת קנה המידה ה"מוסריים האנושיים" - אל יחפש אותם ב"דת" אליבא דהשל, ואליבא דאחד ממוריו הרוחניים הרבי מקוצק.

זה שמשהו הוא בלתי הגיוני בכל קנה מידה רציונלי - כמו להתערב בסוריה - איננו אומר שאין זהו המעשה הנכון.

יש אומרים: אם אין ביכולתך לעלות, רד, בחינת: "ירידה צורך עליה"ואילו אני אומר: אם אין ביכולתך לעלות - מוכרח אתה לעלות.
מתוך "כוכב השחר" אמרות רבי מנחם מנדל מקוצק, בעריכת שמחה רז, (הוצאת יריד הספרים) עמ' 130

וכעת איך כל זה קשור לפרשת השבוע ?

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ בדברים שלו על פרשת השבוע בספרו "חיי עולם" אומר : " המשכן הוא סוג של כלי, מכשיר , שתפקידו  לחבר את הארץ עם השמים, ובשביל להצליח לחבר את הארץ עם השמים הוא צריך לעבוד כמו שצריך, בלי שום תקלות."
בהמשך הדברים שם, מדמה הרב את בניית המשכן לבניית ספינת חלל.

אינני מבין את דברי הרב שטיינזלץ עד תום, אך כעת אני מבין שהקשר בין כל מה שהבאתי קודם - משל התבואה המשגעת ודברי הרב השל - לבין הפרשה הוא דווקא בנקודה זו  - להביט מסביב ולהבין שאתה לא מבין. ואף על פי כן אתה פועל וממשיך לפעול ולעשות על פי איזה שהוא מצפן רוחני; ככל שאתה מבין יותר אתה עשוי להבין שאתה מצווה לפעול;  מתוך ההבנה שהינך מוקף במיסתורין אתה עשוי להגיע למסקנה שייתכן שאתה לא לבד, וכל התורה כולה אינה אלא לצוות לכך ש, כפי שאומר השל : אלוהים מבקש את האדם.

שבת שלום
     ג'ף

*  ראו http://breslev.eip.co.il/?key=2562