יעקב בסר, בראיון שמופיע בקובץ "שׂיח משוררים" משנת 1971 שואל את יהודה עמיחי את השאלה הבאה:
בסר : "לאורך דרכך השירית חש אני במין 'אנטי'. אם ניקח את שירך 'גשם בשדה קרב', או 'אני רוצה למות על מיטתי' או אף בשיריך האחרונים, שלעתים מורגשת בהם נימה פובליציסטית, בעיקר מבחינת האקטואליה כמו בחלק מ'שירי ירושלים'. יש כאן, על אף התחושתי, איזה דחף של הסתייגות מן ה'יד המכוונת'. האם תוכל לתת אי אלה הבהרות ל'האשמות' האלה ?"
יהודה עמיחי משיב:
"הבט, זה עניין אישי. יש מי שנולד בסימן הספקנות. אני כשלעצמי, מעורר בי ספק כל אדם, אשר בטוח מאוד בצדקתו. יחסיי זה הוא זהה לאדם דתי מאוד וגם לקומוניסט אדוק מאוד. נדמה לי, שאין כאן שוב שום דבר יוצא דופן, אלא שאני פשוט אדם ביקורתי יותר. לכן, בדור של 'מאמינים', הרי אני הנני לא מאמין. אבל זאת דרך־גישה יחידה השמורה למשורר היום. הרי לך דוגמה הנביאים... אם כי אני מודיע לך בפירוש, שאני רחוק מלהיות נביא ( מחייך). היחס שלי לכל תופעות המימסד, האידאולוגיה, היא - 'כבדהו וחשדהו'. אין לי שום דעה מראש; אני מנסה לגשת לכל תופעה לגופו של עניין. איני שולל שלילה טוטלית את המימסד; לפעמים אני בעדו, ולפעמים להיפך. הכל תלוי במה מדובר, מהו החשוב באמת. רק יחס אחד יש לי מראש, והוא היחס הביקורתי. אבל התחושה הזאת לא באה לי בשעה אחת. בתחילה התעוררה בי הספקנות, התחלתי לחשוד בהכרזות, במנהיגים, אחר־כך עם גדול החשד נולדה האכזבה וזה החריף את העניין. אבל דבר אחד שיהיה ברור: אין זה 'אנטי' לשמו; זהו ביקורת על פי גישה מצפונית, אשר חייבת להדריך כל אמן.
שני דברים בנאומי בועידת הסופרים עוררו נגדי את חמתם של אנשים מסוימים. אחד, באמרי שהאגודה והספרות הם שני דברים לחוד, שאין ביניהם כל קשר, ושניים, העובדה שאינני מאמין, וזאת עובדה. אין פה מה לעשות, לא אוכל לעזור. זהו ה'אני מאמין' שלי: אינני מאמין. אבל בכך לא אני הוא האשם, כי אם המציאות, בה אנו חיים. וכל אלה אשר קיטרגו עלי אז הם, ללא ספק, חלק, ואולי חלק נכבד, של המציאות הזאת."
שואל בסר: "אין לי ספק, שהבעיה הלאומית ואף האישית של כל אחד מאתנו, היא חיינו עם הערבים. אף על פי כן, אין היא מופיעה לפי חריפותה בספרות. אתה מסכים אתי, שקיימת מעין צנזורה עצמית, מעין --אנו במו ידינו סותמים את פינו, מעין רתיעה מלגעת בנקודה מכאיבה ?"
עמיחי משיב: "אתה צודק בהחלט. זאת היא הבעיה. היא מחריפה יותר ויותר. אם בתקופות רגועות ביותר היו כבר סימנים של כתיבה על הנושא הזה, הרי עכשיו מסתמנת נסיגה דווקא. אם ס. יזהר כתב מה שכתב בזמנו, הוא נוקט עכשיו עמדה הפוכה מעמדתו דאז, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכנסת. הקומפלכס, שאתה מדבר עליו, הוא קרוב יותר לילידי הארץ, וזה בגלל האכזבות הרבות מן החיים יחד עם הערבים. הסיבה היא לא רק בטראומות של הצברים, הם רק חלק קטן מכל הבעיה, שהיא טמונה בגורל המשונה והמשותף שלנו ושל הערבים, בארץ הזאת, שהיא ארץ של שני עמים; וזה לא התחיל במלחמת השחרור, כמובן, כי אם הרבה־הרבה לפניה. עמדתי בעניין הבעיה הערבית היא ידועה בציבור. אני בעד נסיגה עם שלום וגבולות בטוחים. נדמה לי, שסופר, משורר, אמן, מטבע בריאתו חייב להיות בעל עמדות אישיות, לראות מעבר לחוגו הצר, או הכדאיות הרגעית...רצוי מאוד, אם אפשר שמשורר ישתמש בכליו להסבר ולמאבק על עמדות אלו. אני חושב, שניתן לנו לפעול, באמת, יותר בכיוון זה, אבל יחד עם זאת אני משוכנע, שיש לדרוש אותו דבר מן האינטליגנציה הערבית, אבל משם אין קול ואין עונה, וזה חבל מאוד."*
שבת שלום
ג'ף
*"שׂיח משוררים על עצמם ועל כתיבתם", ערך את הראיונות יעקב בסר, הוצאת עֵקֶד, תשל"א 1971, עמ' 52 - 53
