רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום רביעי, 31 ביולי 2024

אלו דברים לשבת פרשת מטות מסעי תשפ"ד

 "הסופר מלמד את הקורא להבין את העולם כשאלה."

- מילן קונדרה

התלבטתי אם להקדים את התרגום לציטוט להלן של מילן ( "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" ) קונדרה או להביא קודם את המקור באנגלית ( כפי שראיתי אותו בפייס השבוע ). החלטתי להביא קודם את הגרסה שלי בעברית לדברים.

טיפשותם של אנשים נובעת מכך שיש להם תשובה לכל דבר. חכמת הנובלה נובעת מכך שיש לה שאלה לכל דבר. כאשר דון קישוט יצא אל העולם, הפך העולם למיסתורין לנגד עיניו.זוהי מורשתה של הנבולה האירופית הראשונה לכל ההסטוריה של הנובלה שבאה אחריה. הסופר מלמד את הקורא להבין את העולם כשאלה.  ישנה חכמה וסובלנות בגישה ההיא. בעולם הבנוי על וודאויות מקודשות - הנובלה מתה. העולם הטוטליטרי, בין אם מיוסדת על מרקס, על איסלם או כל דבר אחר, הוא עולם של תשובות במקום שאלות.  בעולם כזה אין מקום לנובלה.

The stupidity of people comes from having an answer for everything. The wisdom of the novel comes from having a question for everything. When Don Quixote went out into the world, that world turned into a mystery before his eyes. That is the legacy of the first European novel to the entire subsequent history of the novel. The novelist teaches the reader to comprehend the world as a question. There is wisdom and tolerance in that attitude. In a world built on sacrosanct certainties the novel is dead. The totalitarian world, whether founded on Marx, Islam, or anything else, is a world of answers rather than questions. There, the novel has no place.' 

– Milan Kundera

"פתאום," כותב יואב הופמן בפסקה 16 ל"הלב הוא קטמנדו", "בלא סיבה, ליבו נשבר.

הלב האדום שראה כל מיני דברים - 

רחובות, נרות שעווה שבוערים בלילה,

 אין ספור רגליים - הלב הזה קורס מפני 

הבדידות ומפני האימה.


אין עוד במה להיאחז ( יהואחים חושב )  

והוא בוכה כמו תַּן או כמו תנשמת או כמו

נהר אגדי שמוליך מה שמוליך בלא

תִּכְלָה."*

שבת שלום

   ג'ף

* יואל הופמן, הלב הוא קטמנדו, פסקה 16, כתר הוצאה לאור בע"מ


יום רביעי, 24 ביולי 2024

אלו דברים לשבת פרשת פנחס תשפ"ד

ימים קשים עוברים על כוחותינו.

כוחותינו במובן הצר וכוחותינו במובן הרחב.

אני לא ממש יודע מה חיפשתי  אצל "יואל הופמן". זאת אמירה לא מדויקת. חיפשתי נחמה. נחמה שיש בה מצד אחד מבט מפוקח על המציאות ומצד שני קורטוב של הומור.

הנה מה שמצאתי :

"[181] אנחנו מבקשים לחלוק עם הקוראים כל מיני דברים.

לא רק יין.

למשל שביפּנית ההברה קָ היא כמו סימן שאלה.

אתה אומר משהו כמו 'ניסע לטוקיו מחר'. אבל אם

 אתה מוסיף בסוף המשפט קָ פירושו משתנה ל'האם

ניסע לטוקיו מחר'.

הקורא יכול לקרוא את הספרים באופן הזה. כלומר

כאילו בסופו של כל משפט מצויה ההבהרה קָ. הספר 

יהיה אפוא סידרה ארוכה של שאלות ( בין השאר על

השמש ועל הירח ועל שאר הכוכבים) ונוכל לקרוא

אותו ספר הספק הגדול. אפשר אפילו להפוך אותו

לספר הספק הענק אם מכניסים קָ אחרי כל מילה.

אבל לא צריך להגזים.

באמת, האמונה עדיפה על הספק. כדאי לקרוא את

הספר כאילו מצוי בסוף כל משפט סימן קריאה. או

אפילו טוביותר, כאילו מצויות בסופו של כל משפט

אותן שלוש אותיות  שהדתיים מוסיפים בכל מקום.

הבֵּית הסמך והדָלֶת. כך נוכל לקרוא אותו ספר

האמונה הגדולה.

תארו לעצמכם שנשים בס"ד בראשיתו של כל

משפט וקָ הסופו. מה אז ?"*

שבת שלום

    ג'ף

יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתיב מלא.

יום שלישי, 23 ביולי 2024

אלו דברים לשבת פרשת פנחס תשפ"ד ט

התבוננות.

לא צריך לדבר על - ולא צריך לכתוב על  - מעלת ההתבוננות. צריך, ככל שיש עניין בכך, להראות - מקרה, דוגמא, להתבוננות. להלן דוגמא שכזאת.

מדובר בפסקה 75 בספרו של יואל הופמן, "מצבי רוח"

"השיר הזה שבר את ליבנו ומאוחר יותר השיר על 

אלינור ריגבי.

הנה עוד דברים ששוברים את הלב: דלת ישנה, כוס

ששכחו בֶחצר. כף רגלה של אשה שנלחצה בנעלים

צרות ועל כן האצבעות מפותלות זו בזו, חנוונים

שאיש אינו פוקד את חנות המכולת שלהם. בעיקר

בעל ואשתו שאינם מדברים זה עם זו. חתולים

שחסרים עין אחת. מגרשי גרוטאות. חדרי מדרגות

של בניינים ישנים. ילד קטן שהולך לבית הספר.

נשים זקנות שיושבות כל היום בחלון. חלונות ראווה

שיש בהם רק חפץ או שנים שמכוסים אבק. רשימת 

קניות. נורות של ארבעים ואט. שלטים עם המילה

את ( כמו זילברשטיין את חמניצר ) וכשאדם שאנחנו

אוהבים מתרחק ( בתחנת רכבת וכולי) והולך."

"הנקודה כאן" - בנושא ההתבוננות - היא כמדומני - בראש ובראשונה "תשומת לב" וכן לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. בפתיח לספרה "תהום אל תהום סערות הנפש של גיבורי התנ"ך" הציבה אביבה גוטליב זורנברג מובאה מתוך ספרה של ג'יורג' אליוט, מידלמרץ' :

"אילו יכולנו לראות ולחוש בחריפות את כל חיי אנוש הרגילים, הרי זה כאילו שמענו את העשב צומח ואת לבו של הסנאי פועם, והיינו מתים מעוצמת הרעש שמעבר לדממה. במציאות ממש, מתהלכים גם הרגישים שבינינו מרופדים היטב רפידה של קהות.

שבת שלום

ג'ף

*יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתיב מלא.

^מאנגלית ג'נטילה ואפרים ברוידא, תל אביב, דביר 1985, עמ' 179.

יום שני, 22 ביולי 2024

אלו דברים ליז בתמוז תשפ"ד

ישנן פסקאות "אצל יואל הופמן" שאינן מניחות לך לעבור עליהן לסדר היום.

כאלה הן הפסקאות שלהלן, מתוך "מצבי רוח":

"[124] היום חג המולד. אנחנו חושבים על לידת הבתולים. שלא כמו אותו פורטוגלי, סרמגו, אנחנו מאמינים בקדושה של הרגע ההוא. לא היה תינוק בעולם ופתאום היה.

וגם אנחנו נולדנו בלידת בתולים. נולדנו פעמיים. בפעם הראשונה כשאשה בשר ודם ילדה אותנו באופן הרגיל. אחר כך, כמו כולם, נמחינו מן הארץ עם האנשים שנשלחו למשרפות. ואם אנחנו חיים, אנחנו מצויים, כמין נס עצוב, בין התינוקות אשר בתוך האדמה או הרחק למעלה במקום שאליו עלה עשן הארובות. מחוץ לדברי הימים.

[125] הספירה אכן החלה, כמו שהנוצרים אומרים, בלדתו של התינוק ישוע. אבל היא נסתיימה בלידתו של אדולף. ניתנו לנו רק 1889 שנות חיים.

עכשיו אנחנו בשנות האפר. מחוץ לזמן. כמו במשחק שהסתיים. אין יותר תנועה על המגרש. רק בעיטות לשער. הכל מראית עין. ציפוי דק מאוד של כתמי צבע ומתחתיו מישור שחור.

נותרו רק הג'ירפות. ההרים. קרעי ענן. גרמי שמיים. יערות. גופי מים וקליפות אדם. אירופה לכאורה. חזיון שווא. שמש אמיתית זורחת על לא־כלום.

[126] אנחנו יודעים שצריך עכשיו לומר דבר מצחיק. איזו בדיחה. או סיפור מעשה. משהו על אהבה גדולה.

איך למרות הכל העולם מתחדש. ראו את ספרי הטלפון. אינספור גברים ונשים חוברים אלו לאלו ואפשר לטלפן לכולם..."

יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתיב מלא.


יום רביעי, 17 ביולי 2024

Craftsman שיר באויר

 Craftsman, prepare your instruments.


A tall echo comes down the mountain; you hear the roaring of spring torrents.

The beauty of the earth reveals itself for the first time to children's eyes just as it did once to yours.

אלו דברים לשבת פרשת בלק תשפ"ד ( חלק ב )

 [המשך דברי הרב עדין זצ"ל על הפרשה מתוך "חיי עולם" ]

"לבלעם יש את האינטרס שלו, את העניין שלו, וזה מה שהוא ממשיך לעשות. אברהם, לעומת זאת, נתקל בסתירה, שמבחינת האמת כואבת לו יותר מאשר לבלעם, והוא מוכן ללכת איתה הלאה. אצל בלעם השאלה  היא בסך הכל האם הוא יזכה לקבל קצת כסף וקצת כבוד, או לא. אצל אברהם כל חייו, באופן חיצוני ובאופן פנימי, עומדים מול סימן שאלה בגלל התירה הזו; הוא נתקל בסתירה מול כל מה שהיה קודם לכן. ובכל זאת, לאברהם, למרות הסתירות ועם הסתירות, יש מוכנות להמשיך ללכת עם הקב"ה.

אפשר לתאר כמה סתירות לוגיות מיניה וביה, כמה קושיות יוצאות מן הכלל, יש לאברהם אבינו כשהוא צריך ללכת לעקידה. כל העולם שלו נחרב. לא רק העולם הרגשי; אלא כל מה שהיה לו, כל מה שהוא יודע, כל מה שהבטיחו לו, כל מה שהוא מבין - הכל נחרב בבת אחת. מה שנשאר לו, זה רק להיות עם הקב"ה. בנקודה זו נוצר הפיתוי הגדול. הוא יכול ומר: 'ריבונו של עולם, יותר מזה אני לא יכול לעשות, אם אתה רוצה להרוג את הילד - קח את הסכין ותהרוג את הילד, אבל אתה רוצה להכניס גם  אותי לתוך המצב הזה ? אחרי שכל החיים אני מדבר על זה, אתה רוצה שאני בעצמי אעשה את זה ?!' אלא שאברהם לא אומר דבר כזה, וזו נקודה של מהות אצלו.

יש מחלוקת תנאים ( סוטה לא, א ) על הפסוק ' הן יקטלני לא (קרי: לו ) אייחל' ( איוב יג, טו ), האם הולכים לפי הכתוב וקוראים : כאשר יקטלני, אפסיק לייחל, או לפי הקרי: אפילו כשיקטלני, עדיין אייחל לו. ההבדל הזה הוא לכאורה הבדל של מה בכך; בסך הכל הבדל בין ו' לא', אבל בעצם הוא הבדל מהותי, משום שהוא מצביע על הצורה בה אדם ניגש לדברים, ואיך הוא מגיב אליהם."*

שבת שלום

     ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 354


אלו דברים לשבת פרשת בלק תשפ"ד ( חלק א )


"Temper is what gets most of us into trouble. Pride is what keeps us there."

Mark Twain

אומר כבוד הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל בספרו "חיי עולם" על פרשת השבוע:

"לפני כל עיון והתבוננות, יש הקדמות והכנות, והן אלה שמכתיבות לאחר מכן - גם אם לא את התוצאות הגמורות של החקירה - את הגוון, הצבע, ובעיקר את המשמעות, של המסקנה. יכולים להיות שני אנשים שעובדים בשווה עם אותם נתונים והם גם יגיעו למסקנות דומות מאוד מעיקרו של דבר, אולם יש להם הבדלים גדולים מבחינות אחרות.

ההבדל בין תלמידי בלעם לתלמידי אברהם הוא בשאלה, מהי נקודת הראשית של ההכנה. ההכנה הראשונה של עובד א־לוהים היא, שהוא עובד א־לוהים והוא הולך לחפש אותו. ההכנה הראשונה של הפילוסוף היא, שהוא הולך לחפש. מכאן, נוצר הבדל גדול מאוד בין השניים. בסופו של דבר, למקובל ולפילוסוף יש אותה שאלת יסוד, והיא שי חוסר יחס בין א־לוהים והעולם - איך אפשר לצרף את שניהם לתוך מערכת אחת ? שאלה זו, אחרי כל הדקויות, היא שאלת הבסיס גם של בעלי האמונה וגם של בעלי הפילוסופיה. וניתן לשאול אותה בשתי צורות: הפילוסוף  מתחיל כך: יש עולם. אם יש עולם, איך ייתכן שיש א־לוהים ? המקובל מתחיל אחרת: יש א־לוהים. אם יש א־לוהים, איך ייתכן שיש עולם ? וכל אחת מן הדרכים הללו פונה לעולם אחר.

כאשר חז"ל בחרו להעמיד את בלעם מול אברהם אבינו, הם עשו זאת משום שבאמת יש דמיון עמוק ביניהם - שניהם אנשים שמחפשים, ושניהם גם אנשים שמצאו בעצמם את הדרך לא־לוהים. נקודת ההפרש ביניהם היא דווקא בשאלה מה קורה כאשר הם נתקלים בהוויה הבלתי מוסברת, והבלתי ניתנת להיות מוסברת, בה הקב"ה אומר להם לעשות משהו שכולל בתוכו מהות פרדוכסלית חמורה מאוד, ובתוך המצב הזה, בלעם נשאר בלעם, ואברהם נשאר אברהם."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 353