התבוננות.
לא צריך לדבר על - ולא צריך לכתוב על - מעלת ההתבוננות. צריך, ככל שיש עניין בכך, להראות - מקרה, דוגמא, להתבוננות. להלן דוגמא שכזאת.
מדובר בפסקה 75 בספרו של יואל הופמן, "מצבי רוח"
"השיר הזה שבר את ליבנו ומאוחר יותר השיר על
אלינור ריגבי.
הנה עוד דברים ששוברים את הלב: דלת ישנה, כוס
ששכחו בֶחצר. כף רגלה של אשה שנלחצה בנעלים
צרות ועל כן האצבעות מפותלות זו בזו, חנוונים
שאיש אינו פוקד את חנות המכולת שלהם. בעיקר
בעל ואשתו שאינם מדברים זה עם זו. חתולים
שחסרים עין אחת. מגרשי גרוטאות. חדרי מדרגות
של בניינים ישנים. ילד קטן שהולך לבית הספר.
נשים זקנות שיושבות כל היום בחלון. חלונות ראווה
שיש בהם רק חפץ או שנים שמכוסים אבק. רשימת
קניות. נורות של ארבעים ואט. שלטים עם המילה
את ( כמו זילברשטיין את חמניצר ) וכשאדם שאנחנו
אוהבים מתרחק ( בתחנת רכבת וכולי) והולך."
"הנקודה כאן" - בנושא ההתבוננות - היא כמדומני - בראש ובראשונה "תשומת לב" וכן לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. בפתיח לספרה "תהום אל תהום סערות הנפש של גיבורי התנ"ך" הציבה אביבה גוטליב זורנברג מובאה מתוך ספרה של ג'יורג' אליוט, מידלמרץ' :
"אילו יכולנו לראות ולחוש בחריפות את כל חיי אנוש הרגילים, הרי זה כאילו שמענו את העשב צומח ואת לבו של הסנאי פועם, והיינו מתים מעוצמת הרעש שמעבר לדממה. במציאות ממש, מתהלכים גם הרגישים שבינינו מרופדים היטב רפידה של קהות.
שבת שלום
ג'ף
*יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתיב מלא.
^מאנגלית ג'נטילה ואפרים ברוידא, תל אביב, דביר 1985, עמ' 179.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה