ישנן פסקאות "אצל יואל הופמן" שאינן מניחות לך לעבור עליהן לסדר היום.
כאלה הן הפסקאות שלהלן, מתוך "מצבי רוח":
"[124] היום חג המולד. אנחנו חושבים על לידת הבתולים. שלא כמו אותו פורטוגלי, סרמגו, אנחנו מאמינים בקדושה של הרגע ההוא. לא היה תינוק בעולם ופתאום היה.
וגם אנחנו נולדנו בלידת בתולים. נולדנו פעמיים. בפעם הראשונה כשאשה בשר ודם ילדה אותנו באופן הרגיל. אחר כך, כמו כולם, נמחינו מן הארץ עם האנשים שנשלחו למשרפות. ואם אנחנו חיים, אנחנו מצויים, כמין נס עצוב, בין התינוקות אשר בתוך האדמה או הרחק למעלה במקום שאליו עלה עשן הארובות. מחוץ לדברי הימים.
[125] הספירה אכן החלה, כמו שהנוצרים אומרים, בלדתו של התינוק ישוע. אבל היא נסתיימה בלידתו של אדולף. ניתנו לנו רק 1889 שנות חיים.
עכשיו אנחנו בשנות האפר. מחוץ לזמן. כמו במשחק שהסתיים. אין יותר תנועה על המגרש. רק בעיטות לשער. הכל מראית עין. ציפוי דק מאוד של כתמי צבע ומתחתיו מישור שחור.
נותרו רק הג'ירפות. ההרים. קרעי ענן. גרמי שמיים. יערות. גופי מים וקליפות אדם. אירופה לכאורה. חזיון שווא. שמש אמיתית זורחת על לא־כלום.
[126] אנחנו יודעים שצריך עכשיו לומר דבר מצחיק. איזו בדיחה. או סיפור מעשה. משהו על אהבה גדולה.
איך למרות הכל העולם מתחדש. ראו את ספרי הטלפון. אינספור גברים ונשים חוברים אלו לאלו ואפשר לטלפן לכולם..."
יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתיב מלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה