ימים קשים עוברים על כוחותינו.
כוחותינו במובן הצר וכוחותינו במובן הרחב.
אני לא ממש יודע מה חיפשתי אצל "יואל הופמן". זאת אמירה לא מדויקת. חיפשתי נחמה. נחמה שיש בה מצד אחד מבט מפוקח על המציאות ומצד שני קורטוב של הומור.
הנה מה שמצאתי :
"[181] אנחנו מבקשים לחלוק עם הקוראים כל מיני דברים.
לא רק יין.
למשל שביפּנית ההברה קָ היא כמו סימן שאלה.
אתה אומר משהו כמו 'ניסע לטוקיו מחר'. אבל אם
אתה מוסיף בסוף המשפט קָ פירושו משתנה ל'האם
ניסע לטוקיו מחר'.
הקורא יכול לקרוא את הספרים באופן הזה. כלומר
כאילו בסופו של כל משפט מצויה ההבהרה קָ. הספר
יהיה אפוא סידרה ארוכה של שאלות ( בין השאר על
השמש ועל הירח ועל שאר הכוכבים) ונוכל לקרוא
אותו ספר הספק הגדול. אפשר אפילו להפוך אותו
לספר הספק הענק אם מכניסים קָ אחרי כל מילה.
אבל לא צריך להגזים.
באמת, האמונה עדיפה על הספק. כדאי לקרוא את
הספר כאילו מצוי בסוף כל משפט סימן קריאה. או
אפילו טוביותר, כאילו מצויות בסופו של כל משפט
אותן שלוש אותיות שהדתיים מוסיפים בכל מקום.
הבֵּית הסמך והדָלֶת. כך נוכל לקרוא אותו ספר
האמונה הגדולה.
תארו לעצמכם שנשים בס"ד בראשיתו של כל
משפט וקָ הסופו. מה אז ?"*
שבת שלום
ג'ף
* יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתיב מלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה