היום 361 ימים למלחמה
ישוחררו החטופות והחטופים
ביטחון והצלחה לחיילות ולחיילים שבחזיתות השונות
"בגיליון ראש השנה של שבועון ההסתדרות הציונית בצ'כוסלובקיה, לפני שמונים ושתיים שנה, פירסם פרנץ קפקא את אחד מסיפוריו הקצרים ביותר (קפקא כתב כידוע גם קצרים ממנו), שבתרגומיו העבריים מצליח בקושי למלא שני עמודי ספר קטנים."*
הנה הסיפור:
"לפני החוק עומד שוער. אל השוער הזה בא איש מהכפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל השוער אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חושב רגע ושואל אם יורשה לו להיכנס אחר כך. 'אולי,' אומר השוער, 'אבל עכשיו לא.' מאחר שהשער אל החוק פתוח כתמיד והשוער זז הצידה, האיש מתכופף כדי להציץ דרך השער פנימה. השוער רואה והוא צוחק ואומר: ' אם זה מושך אותך עד כדי כך, נסה בכל זאת להיכנס למרות האיסור שלי. אבל שים לב: אני חזק מאד. ואינני אלא השוטר הזוטר ביותר. ובין אולם לאולם עומדים שוערים שכל אחד מהם חזק מחברו. וכבר השוער השלישי מראהו קשה מנשוא אפילו לי.'
קשיים כאלה לא צפה האיש מהכפר; החוק הרי חייב להיות פתוח לפני הכול ובכל עת, הוא אומר בליבו, אבל עכשיו, כשהוא בוחן ביתר עיון את השוער במעיל הפרווה שלו, את אפו המחודד הגדול, את זקנו הטָטארי הארוך הקלוש השחור, הוא מחליט שבכל זאת מוטב לו לחכות עד שהוא ירשה לו להיכנס. השוער נותן לו שרפרף ומושיבו בצד השער. שם הוא יושב ימים ושנים. פעמים רבות הוא מנסה לקבל רשות להיכנס ומַלאה את השוער בהפצרותיו. לא פעם השוער חוקר אותו קצרות, שואל אותו על מולדתו ועל עוד הרבה דברים, אבל מתוך שוויון נפש, כדרכם של אדונים חשובים, ובסוף הוא שב ואומר לו תמיד שעדיין אינו יכול להרשות לו להיכנס.
האיש, שהצטייד היטב לקראת מסעו, משתמש בכל מה שיש לו, יקר ככל שיהיה, כדי לשחד בו את השוער. והשוער אמנם אינו מסרב לקחת כלום, אבל חוזר ואומר: 'אני מסכים לקחת את זה רק כדי שלא תחשוב שהיה משהו שיכולת לעשות ולא עשית.' ברבות השנים האיש מתבונן בשוער כמעט בלי הרף. הוא שוכח את שאר השוערים והשוער הראשון הזה הוא בעיניו המכשול היחיד בפני הכניסה אל החוק. הוא מקלל את מזלו הביש, בשנים הראשונות בקול רם ובלי מעצורים, ואחר כך, כשהוא מזדקן, הוא רק רוטן בינו לבינו. הוא נהיה ילדותי, ומאחר שמתוך ההסתכלות רבת־השנים בשוער גילה גם את הפרעושים שבצווארון פרוותו, הוא מבקש גם מהפרעושים לעזור לו ולהזיז את השוער מדעתו. לבסוף ראייתו נחלשת ושוב אין הוא יודע אם באמת החושך רב יותר סביבו או רק עיניו הן שמתעתעות בו. אבל עכשיו אין ספק שהוא רואה באפלולית מעין זוהר במפציע מבעד לשער החוק ואינו כָּבֶה.
ימיו ספורים עתה. לפני מותו, כל הניסיונות שהתנסה בהם במשך כל הזמן מתלכדים בראשו לשאלה אחת שעדיין לא שאל את השוער. הוא רומז לו, שכן אינו יכול עוד לזקוף את גופו המאובן. השוער נאלץ להתכופף אליו עמוק, כי הֶפרש הגובה ביניהם השתנה מאוד לרעת האיש. 'מה עוד אתה רוצה לדעת ?' השוער שואל, 'אינך יודע שׂובעה.' -' הרי כל בני האדם שואפים אל החוק,' האיש אומר, 'ואיך זה שכל השנים הרבות האלה לא ביקש איש זולתי רשות להיכנס ?' השוער רואה שהאיש כבר נוטה למות, וכדי שעוד יגיע אל חוש השמיעה הגוֹוע שלו הוא מרעים עליו בקולו: ' שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזאת נועדה רק לך. עכשיו אני הולך לסגור אותה.'"^
שנה טובה
ג'ף
*מרדכי שלו בפתיחה למאמר בשם: " מעשה התאבדות הוא לא ללכת לבית הכנסת" ב"גונבים את הבשורה, מסותיו הספרותיות של מרדכי שלֵו", הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ ומכון הקשרים, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב , באר שבע, בעמ' 527.
^פ. קפקא, המשפט, תרגום מגרמנית: אילנה המרמן, הוצאת ספרים עם עובד בע"מ, עמ' 194 - 195, החלוקה לפסקאות אינה במקור והיא שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה