היום 384 יום למלחמה
לעילוי נשמת הנופלים,
לרפואת ינון גנון בן אילנית אבוטבול גנון, יהודה אהרן בן מרים אסתר, נועם צבי אליעזר בן אפרת, וכל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון
להשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם
על הפסוק הראשון בספר בראשית אומר רבי מרדכי יוסף ליינר, בספר "מי השילוח" את הדברים הבאים:
"בראשית ברא אלקים , ברא הוא מלשון חיזוק, היינו שבראשונה אמץ וחיזק היסודות שיוכלו לקבל הבריאה, כמו מלך שבונה אוצר, מחזק את היסודות והדפנות שיוכלו לקבל את שיניח לתוכו, והשמים והארץ הם יסודות העולם, והם מרמזין בנפש האדם על הלב והמוח, בעת שירצה האדם לילך עפ"י רצון הש"י בכדי שיהיה בריה שלימה, אז צריך לאמץ ולחזק את שני היסודות, היינו למסור השכל והמחשבה שבראש וכל תאוות לבו להש"י ולהמליך אותו ית' עליהם שלא יפעול בהם דבר זולת רצון הש"י. וכמו שאמר הבעל שם טוב: בדבר שמחשבה של אדם מחשבת שם האדם כולו." בהמשך הדברים מפנה "המי השילוח" לפסוק במשלי כ"ג, כ"ו: תְּנָה-בְנִי לִבְּךָ לִי; וְעֵינֶיךָ, דְּרָכַי תרצנה ( קרי - תִּצֹּרְנָה) ועיינו שם בהמשך הדברים גם של המי השילוח וגם במשלי.
חכם סיני בשם טְסוּ־צ'י, במענה לשאלה של תלמידו טְסוּ־יוּ, שראה אותו נשען על שלחן כשהוא נועץ מבטו בשמיים,אמר:
"'זה עתה איבדתי את עצמי. האם אתה מבין ? אתה אולי שמעת את קולות האדם; אך לא את קולות האדמה. אולי שמעת את קולות האדמה; אל לא את קולות השמיים.'
טְסוּ־יוּ אמר: ' אנא הסבר את דבריך'.
טְסוּ־צ'י אמר: ' האדמה הגדולה נושמת ונושפת, לכך אחנו קוראים 'הרוח'. כשהיא שוקטת, דבר אינו קורה. כשהיא ניעורה, זועפים הומים ומייבבים רבבות הנקבים שבאדמה. האם אינך שומע את קול נשיבתה, ארוך ומתמשך ? יערות־העד על ההרים גועשים ונעים; בעצי־הענק, שהיקף גזעם מאה רגל, פעורים חורים כמו נחיריים, כמו פיות, כמו אוזניים, מהם מרובעים, מהם מעוגלים כמו גביע או מכתש, מהם עמוקים ועכורים כבריכות ואגמים. כנהמת גלים, כשריקת חיצין, קולות שאגה, קולות נשימה ושאיםה, קולות צעקה בכי יללה ואנקה. הנה הו־הו והנה עונה אחריו הו־הו, הנה קול משב הרוח הקלה והנה המית סופה אדירה. וכאשר חולפת הרוח הגדולה, שוב שוקטים ריבוא החורים. האם לא ראית איך העצים נעים, איך רועדות צמרותיהם ?'
טְסוּ־יוּ אמר: ' אכן קולות האדמה הם קולותיהם של אותם רבבות הפתחים. קולות האדם הם קולות הנקבים שבחליל הסוף*. אך מה הם קולות השמיים ?'
טְסוּ־צ'י אמר: ' הרוח נושבת ברבבות הפתחים וכל אחד מהם משמיע בה את קולו שלו. מי עוד את החושב צריך להשמיע את קולו ?'^"
* בהערת שוליים מס' 2 על אתר כותב יואל הופמן בספרו קולות האדמה, ממנו לקוח הקטע הנ"ל :
"'ולות הנקבים שבחליל הסוף" הקולות של תרבות האדם - נגינה, טכסים ונאומים.
^ בהערת שוליים מס' 3 על אתר כותב הופמן: מי שב"שיכחת עצמו" שומע את קולות האדם וקולות האדמה, שומע בצלילים אלו את קולות השמיים. אין הוא נושא עוד את עיניו אל מה שמעבר לעולם."**
שבת שלום
ג'ף
**"קולות האדמה" קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג־טסה, תרגם מסינית עם הערות ופירושים - יואל הופמן, הוצאת מסדה, עמ' 15, 16, 107
וראו דברים של אברהם יהושע השל להלן:
Whose ear has heard the trees sing to God ? Has our reason ever thought of calling upon the sun to praise the Lord ? And yet, what the ear fails to perceive, what reason fails to conceive, the Bible makes clear to our souls. It is a higher truth, to be grasped by the spirit.
Modern man dwells upon the order and power of nature; the prophets dwell upon the grandeur and creation of nature, The former directs his attention to the manageable and intelligible aspect of the universe; the latter to its mystery and marvel. What the prophets sense in nature is not a direct reflection of God but an allusion to Him. Nature is not a part of God but rather a fulfillment of His will.
A. J. Heschel, God in Search of Man, p 97
מן המקרא למדים אנו שהחיים 'הפנימיים' של הטבע חתומים בפני האדם. המקרא אינו טוען שהדברים מדברים עם האדם; הוא טוען רק שהם מדברים עם אלוהים. חפצים דוממים מתים הם ביחס לאדם, אך חיים ביחסם לאלוהים. הם שרים לאלוהים, הרים נמסים כדונג ותהומות מים מתחלחלים בראותם את מלך מלכי המלכים (תה' עז 17; צז 5), 'מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב' (שם קיד 7).
מי אוזניים לו וישמע את האילנות שרים לקדוש ברוך הוא ? האם תבונתנו שקלה אי פעם לקרוא לשמש שתהלל את אלוהים ? אך את מה שהאוזניים אינן מצליחות לשמוע ואת מה שהשכל אינו מצליח לתפוס, מבהיר המקרא לנשמותינו. זוהי אמת נעלה יותר ואותה יש לתפוס ברוח.
האדם המודרני מהרהר בסדרו של הטבע ובעצמתו, ואילו הנביאים הרהרו בהודו של הטבע ובבריאתו. האדם המודרני מתרכז באותו היבט של היקום הניתן לניהול ולתפיסה חושית, ואילו הנביאים התרכזו בהיבטי המסתורין והפלא שלו. הנביאים לא ראו בטבע בבואה של אלוהים, כי אם הרמזה לקיומו. הטבע אינו חלק מן האל, כי אם הגשמת רצונו.
א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ' מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 77 - 78
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה