אלו דברים לשבת חג הסוכות תשפ"ז

 " הים כמעט בלי אדווה, וגלים זעירים מכים בחוף החולי.

מַר פָּלוֹמָר ניצב על החוף ומביט בְּגל. אין לומר כי הוא

שקוע בהתבוננות בגלים. הוא איננו שקוע, משום שמה

שהוא עודה ידוע לו היטב: הוא רוצה להביט בְּגל, ומביט

בו. אין הוא מתבונן בו, כי להתבוננות דרושים מזג מתאים,

מצב־רוח מתאים ושילוב מתאים של נסיבות חיצוניות:

והנה, למרות שבעיקרון אין למר פלומר בלבו ולא כלום

נגד ההתבוננות עצמה, בכל זאת אף אחד משלושת התנאים 

האמורים לעיל איננו מתקיים עכשיו אצלו. מה גם שכוונתו

איננה להביט ' בַּגַּלִּים', כי אם בְּגל מסוים ותו־לא: ומכיוון

שברצונו להימנע מלחוש תחושות מעורפלות, הוא קובע

לכל אחד ממעשיו יעד מוגדר היטב."*

שבת שלום וחג שמח

       ג'ף

* איטאלו קאלווינו, "מר פָּלוֹמָר", מאיטלקית: גאיו שילוני,

 הוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ - ספרית פועלים, עמ' 7

אלו דברים לשבת פרשת האזינו - שבת תשובה תשפ"ז

 בסעיף 108 לגוּטַפֶּרְשָה כותב יואל הופמן, בין השאר:

״בכלל. כשכותבים על בני אדם צריך להיזהר.״*

ודוק

המשפט הנ״ל נראה לי, משום מה, רלוונטי במיוחד לימים אלו של חגי תשרי מחד והבחירות מאידך.

במאמר שכותרתו ״שיעורים בשבירת הלב או סוד הקסם של יואל הופמן״ כותב ישראל שורק בספרו ״סוקרטס מחפש עבודה״:

״...יואל הופמן מלמד את קוראיו שלושה שיעורים גדולים: כיצד להימנע מהבחנה בין עיקר לטפל, כיצד הסוגריים מסדרים את העולם, כיצד אפשר לשבור את הלב ולשוב ולשבור אותו עוד ועוד.״

וממשיך שורק:

״מדוע עלינו ללמוד את שלושת השיעורים הללו? משום שהם נוסכים קסם על המובן מאליו, מאפשרים להתרגש מן השגרתי ומבטלים את פערי החשיבות בין האנשים ובין הדברים.״^

שבת שלום

ג׳ף

• יואל הופמן, גוּטַפֶּרְשָה, כתר הוצאה לאור בע״מ.

^ ישראל שורק, סוקרטס מחפש עבודה: ניסיון החיים והמוות בפילוסופיה, הוצאת רסלינג, עמ׳ 55.

אלו דברים לד' בתשרי תשפ"ז

 בסעיף 108 לגוטפרשה כותב יואל הופמן, בין השאר:

" בכלל. כשכותבים על בני אדם צריך להיזהר."*

ודוק

*יואל הופמן, גוּטַפֶּרְשָה, כתר הוצאה לאור בע"מ,

אלו דברים לראש השנה תשפ"ז (2 )

 "הדת הופכת חטאה שעה שהיא מתחילה לדגול בבידולו של אלוהים ושוכחת שלמקדש אמתי אין כתלים. מאז ומעולם סבלה הדת מן הנטייה להפוך למטרה בפני עצמה, לבודד את הקודש, להפוך לקרתנית, לשקוע בה,עסקות עצמית ולבקש את טובת עצמה; כאילו אין משימתה האצלת טבע האדם אלא האדרת כוחם ויופיים של מוסדותיה או הרחבת גופי עיקרי האמונה. לא פעם עשתה הדת יותר לקידושן של דעות קדומות מאשר להתמודדות עם האמת; יותר לאיבון הקודש מאשר לקידוש החול. ברם משימתה של הדת היא להוות אתגר לייצוב ערכים."

א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמי 326 בשינויים שלי וכן ההדגשה היא שלי - ג'ף 

"Religion becomes sinful when it begins to advocate the segregation of God, to forget that the true sanctuary has no walls. Religion has always suffered from the tendency to become an end in itself, to seclude the holy, to become parochial, self-indulgent, self-seeking; as if the task were not to ennoble human nature but to enhance the power and beauty of its institutions or to enlarge the body of doctrines. It has often done more to canonize prejudices than to wrestle for truth; to petrify the sacred than to sanctify the secular. Yet the task of religion is to be a challenge to the stabilization of values."

A.J. Heschel, God in Search of Man, FSG, p. 414 emphasis added

שנה טובה

שנה של תקווה

אלד אחר עריכה נוספת

 אני חושב לאחרונה הרבה על שירה.

ליתר דיוק, אני שואל את עצמי: למה היא חשובה? מה יש בשיר שמושך?

ראשית: אסקפיזם.
וכמה אנו צריכים את זה בימים אלו.

שנית: פיכחון.
וכמה אנו צריכים את זה בימים אלו.

שלישית: השילוב בין השניים.

לא מזיק להודות בכך שאיבדנו את דרכנו.

כקולקטיב איבדנו את דרכנו.

רבים בטוחים שלא כך. בטוחים במאת האחוזים בצדקתם.

אבל הביטו סביב וראו מי איתכם.

אם כולם מאותו השבט — אתם בבעיה.

וגם אנחנו.

שנה טובה

ג'ף

אלו דברים לראש השנה תשפ"ז

 אני חושב לאחרונה הרבה על שירה.

ליתר דיוק אני שואל עצמי למה היא חשובה ? מה יש בשיר שמושך ?

ראשית:  אסקפיזם. וכמה אנו צריכים את זה בימים אלו.

שנית : פיכחון.  וכמה אנו צריכים את זה בימים אלו.

שלישית : השילוב בין השניים.

חלף אסקפיזם אפשר לדבר על חזון. חזון ומעש.

לא מזיק להודות בכך שאיבדנו את דרכנו.

כקולקטיב, איבדנו את דרכנו.

מימין ומשמאל לא מעטים בטוחים שלא כך. הם בטוחים במאת האחוזים בצדקתם. 

הביטו סביב וראו מי איתכם. 

אם כולם מאותו השבט - אתם בבעיה וגם אנחנו.

שנה טובה

     ג'ף

אלו דברים לשבת פרשות ניצבים וילך תשפ"ו

 "ישב ר' יצחק יעקב וקימץ עיניו כמי שתקפוהו מחשבותיו ובודקן איזו יפה ואיזו אינה יפה. לסוף פקח את עיניו והביט בו בר' יעקב יוסף. ראה את תמימותו ויראתו שעל פניו והכיר בו שמדריגתו למעלה מדיבוריו. אמר לו, אשריך רבי יעקב יוסף שהגעת למדריגה שכזו. את חטאי אני מזכיר, כשאני מקבל טובה מאדם מרבה אני להודות לו יותר משאני מודה לחי עולמים שעשאו שליח.

הרהר ר' אברהם יצחק אחר הדברים. לכאורה יפה אמר רבי יעקב יוסף, אבל איני סבור כך, אלא צריך אדם להכיר טובה לבעל טובתו ולשבחו ולהודות לו אפילו יותר מכדי טובתו, שמתוך שמודים לו מחזקים את ידו לעשות טובות עם אחרים ונמצאים מגבירים את אהבת ישראל, שמתוך שזה רואה שאהוב הוא על חבירו בשביל טובה קטנה שעשה לו מה הוא אומר, עמה אהובים ישראל, כמה מכירי טובה הם. בשביל טובה קטנה שעשיתי ליהודי הוא מראה לי אהבה גדולה, לסוף מוסיף אהבה. מתוך כך יהודים מתאהבים זה על זה. וכשישראל אוהבים זה את זה הקדוש ברוך הוא כביכול מוסיף אהבה על אהבתו ונמצאים כל ישראל אהובים לפני המקום, הרי בשביל הכרת טובה באה טובה לעולם, שאם ישראל אהובים לפני המקום אהובים הם בעיני האומות, וכשישראל אהובים בעיני האומות הקדוש ברוך הוא משכך כעסו מן האומות ומונע חרבם מדם ואינם עושים מלחמות ונמצא כל העולם כולו שרוי בשלום, הרי שהכרת טובה מביאה טובה ושלום לעולם."*

שבת שלום

    ג'ף

* ש"י עגנון, ספר תכלית המעשים, בקובץ האש והעצים, הוצאת שוקן, תשכ"ב, עמ' קנא- קנב

אלו דברים לשבת פרשת כי תבא תשפ"ו - לעיון

"כל אותה השעה שסיפר ר' אברהם יצחק בשבח רבו עמד ר' יעקב יוסף ואמר תהלים. ספר תהלים היה עמו בכיסו ובכל עת שהטרידוהו יסורי הדעת היה מוציא את ספר תהלים וקורא במקום שפתח, ולא היה מדקדק אם מכוון הוא המזמור לענין שנצטער עליו, שהתבונן וראה שכל המזמורים שוים לפני הנשמה."

ש"י עגנון, האש והעצים, ספר תכלית המעשים, הוצאת שוקן, תשכ"ב, עמ' ריט

ישעיהו ליבוביץ:

"מן הסדרה העצומה הזאת, 'כי תבא', סדרת הברכות והקללות, הייעודים הנפלאים לעתיד והתוכחה האיומה מכל, אני רוצה לעמוד על שני פסוקים בלבד. שני הפסוקים, אשר בהם אני הקטן רואה מעין מפתח להבנת יסוד היסודות בעולם האמונה הישראלית על היחס בין ישראל ואלהיו - או שמא נעיז לומר, בין אלהי ישראל ועמו. אני קורא את שני הפסוקים האלה ככתבם וכלשונם. משה מדבר אל עם ישראל:

' את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמור חקיו ומצותיו ומלשמוע בקולו.

וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר-לך ולשמר כל- מצותיו'.

....

שני הפסוקים האלה לא זו בלבד שאינם דברים המקבילים זה לזה ואינם שני דברים אשר אחד מהם הוא סיבת השני, אלא הם דבר אחד. היחס בין ה' לעמו, או היחס בין העם לאלהיו אינם שני דברים זה כנגד זה, אלא הם אותו דבר עצמו. העובדה שהעם  מקבל על עצמו את ה' לאלהים היא-היא העובדה שאלהים בחר בעם הזה. זהו המושג העמוק ביותר של בחירת ישראל: ה' בחר בעם ישראל, ובמה זה מתבטא ? בזה שעם ישראל בחר בה' לאלהיו.

לדבר הזה יש ביטוי באחת התעודות הגדולות ביותר, אולי הגדולה והנשגבה ביותר שיש לאמונה היהודית, באותה תפילה שהיא ( לפי הבנתי ) המרכזית שבכל התפילות, אף-על-פי שנוהגים לזלזל בה, משום שהיא שגורה כל-כך בפי המתפללים - ב'עלינו', הקטע המרכזי של תפילת ראש-השנה: 'עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית'. על מה ? על מה שהוא גמל לנו? לא - על זה שאנחנו 'כורעים ומשתחווים ומודים' לפנו. אנחנו משבחים אותו על שאנחנו עובדים אותו, על שיש לנו הזכות לעבוד אותו.

בזה אנחנו נבדלים מגויי הארצות ואין חלקנו ככל הגויים: לא בזה שיש ליהודי שומר תורה ומצוות אריכות ימים יותר מאשר לאדם שאיננו שומר תורה ומצוות, ולא שיש לו יותר נחת בחיים; גם לא בזה שלעם ישראל יש גורל העולה ומשובח מבחינה אובייקטיבית לעומת גורלם של עמים אחרים - אלא בזה שעם ישראל עובד את ה'. ולכן גם בציפיה לעתיד - 'ועל כן נקווה לה' אלוהינו' וכו' - לא מדובר בעתידו של האדם היהודי , וגם לא בעתידו של העם היהודי, אלא מדובר שאנחנו מצפים שכל העולם יכיר באלוהים, כשם שעם ישראל ( על-כל-פנים עם ישראל האידיאלי, לא האקטואלי ) מכיר באלוהים. זהו המובן העמוק של המושג הגדול של בחירת עם ישראל. אין זה מענק שהוענק לנו, אלא זו המשימה הגדולה והקשה ביותר שהוטלה עלינו - שה' הוא אלוהינו באשר אנחנו מכירים בו כאלוהינו."*

שבת שלום

   ג'ף

*י. ליבוביץ, "הערות לפרשיות השבוע", הוצאת אקדמון , עמ'  128 - 129 וראו את הטקסט במלואו שם

אלו דברים לשבת פרשת כי תצא תשפ"ו ( גרסת הפייסבוק )

 ייתכן שאחד המפתחות לספר המוזר והמופלא של קורט ווגנוט, בית מטבחיים 5, מצוי בקטע הדברים הבא מתוך הספר בו הדובר מציג למו"ל שלו, סם, את הספר:

"ועכשיו אני אומר לסם: 'סם  - הנה הספר'.

הוא כל כך קצר  ומפוטפט ומבולבל, סם מפני שאי אפשר לומר שום דבר אינטלגנטי על טֶבח. כולם אמורים להיות מתים, לא לומר שום דבר לעולם ולא לרצות שום דבר לעולם. על הכול להיות דומם מאוד אחרי טבח, וזה כך תמיד, מלבד הציפורים.

ומה אומרות הציפורים ?  כל מה שיש לומר על טבח, דברים כמו 'ציץ־צוויץ ?'

אמרתי לבָנַי שבשום נסיבות אל להם לתת יד לטבח, ושידיעות על מעשי טבח באויביהם בל ימלאו אותם סיפוק או שמחה לאיד.

אמרתי להם גם לא לעבוד בחברה שמייצרת  אמצעי הרג המוניים, ולהביע את רגשי תיעובם כלפי אנשים שסבורים שאנו זקוקים לאמצעים כאלה."*

שבת  שלום

    ג'ף

* קורט ווגנוט, בית מטבחיים 5, תרגום: יורם קניוק, כנרת,זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ, עמ' 29 - 30

אלו דברים לשבת פרשת כי תצא תשפ"ו

הבוקר הדהדה בראשי שורה משיר של שיימוס היני :

whatever you say say nothing

נדמה לי שאין צורך בתרגום, ולגבי פירושים - נראה.

"הלכתי לעיין בדברים". מצאתי שבאלו דברים לשבת פרשת חוקת תשפ"ה

מופיע עיסוק נרחב בשיר יחד עם תרגום.*

בעיון הבוקר, שמתי לב שיש שוני בשורה הנ"ל כפי שהיא מופיעה

בכותרת השיר לבין הצורה שבה היא מופיעה בגוף השיר.

הכותרת היא : from Whatever You Say Say Nothing

בגוף השיר :

Where to be saved you only must save face

And whatever you say, you say nothing.^

מהכותרת משמע שהפנייה היא אל הדובר  - הזהר - אל תאמר כלום ואם תאמר אל תאמר דברים משמעותיים

מגוף השיר משמע שהפנייה אינה אל הדובר/ת אלא זו הערה של מי שמתבונן מהצד ( ומאזין מהצד ) : לא משנה מה תאמר - הדברים שלך שווים לכלום.

האם ישנה משמעות כלשהי לדקויות הנ"ל ?

האם ישנה משמעות לדברים בוטים ?

כיצד עלינו להתייחס לארועי אתמול בנתב"ג ?

האם נכון לראות בהם משל ?

ואם כן מהו הנמשל ?

שבת שלום

    ג'ף

לדברים על הפרשה ראו נא אלו דברים לשבת פרשת כי תצא מאשתקד

https://eludevarim.blogspot.com/2025/09/blog-post_4.html

וכן מוזמנים לעיין בדבריו של לייבויץ על הפאשה ב"הערות לפרשיות השבוע", הוצאת אקדמון, עמ' 125 - 127

* https://eludevarim.blogspot.com/2025/07/blog-post.html

^ לשיר במלואו ראו 

https://allpoetry.com/poem/11014161-from-Whatever-You-Say-Say-Nothing-by-Seamus-Heaney

אלו דברים לשבת פרשת ראה תשפ"ו

 

בארצות הברית קיימת משרה ציבורית הנקראת Poet Laureate ("המשורר הלאומי"). זוהי משרה לתקופה של שנה, במסגרת ספריית הקונגרס האמריקאית (The Library of Congress),

בנאום הפתיחה שלו, עם תחילת כהונתו בתפקיד בשנת 2010, ציטט המשורר W. S. Merwin דברים מתוך מכתב שכתב המשורר האנגלי William Blake לכומר אנגליקני, ביום 23 באוגוסט 1799 (ראו בנספח להלן):

“The tree which moves some to tears of joy is in the eyes of others only a green thing that stands in the way. Some see nature all ridicule and deformity… and some scarce see nature at all. But to the eyes of the man of imagination, nature is imagination itself.”

“העץ שמביא אחדים לידי דמעות של שמחה אינו, בעיני אחרים, אלא דבר ירוק העומד בדרך. יש הרואים בטבע רק לעג וכיעור, ויש שכמעט אינם רואים את הטבע כלל. אך בעיני אדם בעל דמיון, הטבע הוא הדמיון עצמו.”

הדברים לעיל של בלייק, הם לדברי מרווין תמצית ה”יחס החיוני” שבין השירה לבין החיים על כל צורותיהם ; הם ה”מקור והמחיה” (the source and the sustenance) של האומנויות כולן.

קישור לשיחה הזאת: https://youtu.be/6v9anwGTniI?si=jsHgv7BMayp5CxZz

שבת שלום

   ג'ף

נספח ( "המידע" להלן מה Chat GPT )

"הציטוט על העץ" מופיע במכתב שכתב ויליאם בלייק אל הכומר ד"ר ג'ון טרסלר ב־23 באוגוסט 1799. טרסלר מתח ביקורת על ציוריו של בלייק וטען שהם "דמיוניים מדי". בלייק השיב במכתב שהוא למעשה מניפסט על הדמיון.

הכומר ד"ר ג'ון טרסלר (Rev. Dr. John Trusler, 1735–1820) היה איש דת אנגליקני, סופר, מלקט ומוציא לאור פורה במיוחד. הוא נודע כאדם רב־תחומי, ולעיתים אף כאקסצנטרי.

בין עיסוקיו:

הוסמך לכומר ב־1759 ושירת בכמה קהילות של הכנסייה האנגליקנית. 

חיבר וערך עשרות ספרים במגוון עצום של נושאים: נימוסים והליכות, בריאות, חקלאות, משפט, גאוגרפיה, פילוסופיה, דרשות ועוד. 

הקים עסק מצליח של דפוס והוצאה לאור.

התפרסם בזכות יוזמה יוצאת דופן: הדפיס דרשות בכתב יד מדומה, כך שכמרים יוכלו פשוט לקרוא אותן או להעתיקן בלי להכין דרשה משלהם. המיזם הצליח מאוד.

אלו דברים לשבת פרשת ראה תשפ"ו ט

אגב "ראה" ( "התבוננות" )*

אגב מגילת העצמאות^ - 

בארצות הברית ישנה משרה ציבורית שנקראת the poet laureette ( בתרגום לעברית : " המשורר הלאומי " ).

זוהי משרה לשנה, במסגרת "הספריה הלאומית האמריקאית" וליתר דיוק הספריה של הקונגרס האמריקאי The Library of Congress

בדברי הפתיחה שלו בנאום שציין את תחילת כהונתו בתפקיד לשנת 2010 - 2011 ,  ציטט המשורר W S Merwin את הדברים הבאים מתוך מכתב  שכתב המשורר האנגלי William Blake לכומר אנגליקני ב23 לאוגוסט 1799 ( ראו בנספח להלן )

“The tree which moves some to tears of joy is in the eyes of others only a green thing that stands in the way. Some see nature all ridicule and deformity... and some scarce see nature at all. But to the eyes of the man of imagination, nature is imagination itself.”

העץ שמביא אחדים לידי דמעות של שמחה אינו, בעיני אחרים, אלא דבר ירוק העומד בדרך. יש הרואים בטבע רק לעג וכיעור, ויש שכמעט אינם רואים את הטבע כלל. אך בעיני איש הדמיון, הטבע הוא הדמיון עצמו.

מרווין מטעים כי בעיניו לדברים דלעיל ישנם חשיבות השווה לחשיבותם של הדברים שבמגילת העצמאות האמריקאית; הדברים לדידו נותנים ביטוי ל"יחס החיוני" שבין השירה לבין החיים על כל צורותם, הם ה"מקור והמחייה" the source and the sustenance לאומנויות כולן

* ראו אלו דברים משבוע שעבר

^ של ארצות הברית 

https://youtu.be/6v9anwGTniI?si=dkmgdwf61XEAfUVr

נספח ( יציר ה Chat GPT במענה לשאלה של הח"מ ) 

הציטוט מופיע במכתב שכתב ויליאם בלייק אל הכומר ד"ר ג'ון טרסלר ב־23 באוגוסט 1799. טרסלר מתח ביקורת על ציוריו של בלייק וטען שהם "דמיוניים מדי". בלייק השיב במכתב שהוא למעשה מניפסט על הדמיון.

מדובר באחד המשפטים "המכוננים" של בלייק. הוא אינו אומר שהדמיון "מוסיף" משהו למציאות, אלא שהראייה עצמה תלויה במי שמתבונן. לכן אותו עץ הוא, עבור אדם אחד, מכשול ירוק, ועבור אחר – התגלות. זו תפיסה הקרובה מאוד למה שבלייק כתב במקום אחר: "שוטה אינו רואה את אותו עץ שחכם רואה."

הכומר ד"ר ג'ון טרסלר (Rev. Dr. John Trusler, 1735–1820) היה איש דת אנגליקני, סופר, מלקט ומוציא לאור פורה במיוחד. הוא נודע כאדם רב־תחומי, ולעיתים אף כאקסצנטרי.

בין עיסוקיו:

הוסמך לכומר ב־1759 ושירת בכמה קהילות של הכנסייה האנגליקנית. 

חיבר וערך עשרות ספרים במגוון עצום של נושאים: נימוסים והליכות, בריאות, חקלאות, משפט, גאוגרפיה, פילוסופיה, דרשות ועוד. 

הקים עסק מצליח של דפוס והוצאה לאור.

התפרסם בזכות יוזמה יוצאת דופן: הדפיס דרשות בכתב יד מדומה, כך שכמרים יוכלו פשוט לקרוא אותן או להעתיקן בלי להכין דרשה משלהם. המיזם הצליח מאוד. 

אלו דברים לשבת פרשת עקב תשפ"ו ( גרסת פייסבוק )

 בסוף "הקדמת המחבר לתרגום העברי" של הטרילוגיה "אבות אבותינו" כותב איטאלו קאלווינו:

"ב'האביר שלא היה ולא נברא' אנו רואים שריון ריק המתנועע והממלא תפקידו בדייקנות ובלי להיתפס אף לרגע לפקפוקים. אני חושב שקל למצוא כאן הֵיקֶש עם צורה נוקשה של אוטומאטיזם ביורוקראטי, צבאי, טכנולוגי, יצרני, וכולי וכולי, אשר שום גורם אנושי אינו מקביל ליעילותה הפעלתנית. כנגד דמות זו של האביר, הנה דמות אחרת, נושא הכלים, דמות של מישהו שקיים מבלי לדעת שהוא קיים, והוא מתמזג, ללא־היכר, עם הכלל. אך אולי אני עובר את הגבול...על מה שאני כותב אינני רוצה להעמיס מספר רב מדי של מובנים מפורשים ומובהרים. אני רוצה רק להציג דמויות שאליהם ניתן יהיה להשוות מצבים שונים, היסטוריים וקיומיים, תוך קביעת הקבלות וניגודים.

דרכי זו היא של אדם שכרבים מבני־אירופה, בני דורי, החל, בימים האיומים ביותר של מלחמת העולם השנייה, להרהר באי־הצדק שבעולם, במעשי הדיכוי, באי־הסובלנות, ומאז הוא הוסיף לשאול את עצמו, ואינו מסתפק בתשובות שמצא פה ושם. אני חושב שעם רבים מקוראי הישראליים אצליח לפתח קשר טבעי ומיידי. רצוני כי ספרי זה יגיע אליהם יחד עם איחוליי שישראל תוכל למצוא את דרכי השלום עם יתר עמי המזרח התיכון, כיאה למקורותיה העמוקים של התרבות העברית ושל תולדות אומתכם.

                                                                                                                     איטאלו קאלווינו"*

שבת שלום

    ג'ף

*איטאלו קאלווינו, אבות אבותינו, הוצאת ספרית פועלים, תרגםמאיטלקית גאיו שילוני, עמ' 8 - 9

אלו דברים לשבת נחמו - פרשת ואתחנן

מוצאי ט' באב אינו זמן מתאים, לדידי, להכנת טור לשבת הקרובה.

מסיבות אישיות לחלוטין, תשישות וגרעון חמור בנוזל  שחור ( קפה ) בגוף.

ובכל זאת - תוך כדי ה"מועד" שעבר עלינו היום, עיינתי בספרו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל, "חיי עולם" על הפרשה. הדיון של הרב עדין שם נסוב על מהותה של עבודה זרה - והדברים, כדרכו מעוררים מחשבה. 

בחרתי להביא את הפסקה קצרה הבאה:

"קשה להיות יהודי , כי היהדות דורשת ממני להיות קיצוני ולהיות מתון, להיות שקט ולהיות פרוע, לרקוד ולקפוץ על רגל אחת ולעמוד על ארבע. זה המכלול של החיים. ואדם צריך להחזיק מעמד בתוכו, אף על פי שבכל פעם היצר הרע דופק על פתחו ואומר לו: אולי תבוא ונעמיד את הכל על דבר אחד ?"*

וראו אלו דברים לשבת נחמו לתשפ"א^ ובספר עצמו

שבת שלום

  ג'ף

* הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 402

^https://eludevarim.blogspot.com/2021/07/blog-post_22.html

אלו דברים לשבת חזון - פרשת דברים תשפ"ו

קוצק.

חורבן.

מה הקשר בין "קוצק" לחורבן ?

האם חורבן אפשרי ?

אנחנו "יודעים", לצערנו הרב, שכן ( חלק מאתנו. חלק מאתנו "ידעו" זאת לפני ה7/10; חלק אחרי וחלק עד היום לא "יודעים" זאת ).

כולנו מבקשים למנוע חורבן.

השאלה היא כיצד ?

כאן נכנס "קוצק" לתמונה.

מהו "קוצק".

נעיין קמעא בדברי הפתיחה של אברהם יהושע השל לספרו ( ביידיש ) בנושא ( בתרגום לשפת הקודש ).

הדברים כמובן רחוקים מלהיות ממצים אבל הם מצביעים על כיוון.

"כל ימיי רגשו בקרבי דבריו של הרבי מקוצק. אף על פי שלא תמיד הסכמתי עם דבריו, חשתי שוב ושוב בדחף הפנימי האדיר שבהם. לא קלה הייתה דרכי, אבל בחושבי על אודות הרבי מקוצק, הכול נהיה קשה יותר וקל יותר כאחד.

ר' [מנחם] מנדל [מקוצק] חשף בעיות שמייסרות אותנו , ביודעים או שלא ביודעים, עד עצם היום הזה. לעתים קרובות יתקשה בן דורונו לקבל את תשובותיו. אך מבטו - נוראי, ומטלטל את המצפון. מי שחי במחיצתו, ולוּ גם שעה אחת, לא יחוש עוד לעולם בטעמה של שביעות רצון עצמית."

שבת שלום

    ג'ף

א. י. השל , קוצק במאבק למען חיי אמת, תרגום: דניאל רייזר ואיתיאל בארי, עורך: דרור בונדי, הוצאה : ספרי מגיד הוצאת קורן, עמ' 3

אלו דברים לשבת פרשות מטות - מסעי תשפ"ו

אומר הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל בדבריו על פרשת מטות בספרו "חיי עולם":

"כשהתורה אומרת ש'ככל היוצא מפיו יעשה', היא אומרת משהו גדול מאוד על מהותו של האדם. מעין מה שאומרים בגמרא (סנהדרין סה,ב), שאם הצדיקים היו רוצים , היו בוראים עולם. מסתבר שאפילו מי שאיננו צדיק, ושאינו יכול לברוא עולם, יכול לברוא מציאות במאמרו. יש בנו משהו, שיכול לקשור מהויות מתוך המציאות וליצור מהן מציאות אחרת. כשאני מוציא מנושא הנדרים את הפן ההלכתי, הרי שהוא עומד על שאלה מאוד בסיסית - מהו האדם ? בפרשת נדרים מדובר על האדם כבעל כוח לבנות ולהרוס. האדם יכול, בכוח הדיבור בלבד - לבנות עולם ולהחריב עולם, לבנות מציאות ולהרוס מציאות."

שבת שלום

    ג'ף

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 373 - 374

אלו דברים לשבת פרשת פנחס תשפ"ו

הדברים להלן הם בגדר הרהורים ראשוניים, בעקבות "המצב" בעקבות עיון בהפטרה שתיקרא השבת בבתי הכנסת ( פרק א,א-ב,ג ירמיהו וכן בהפטרה שנקראת כששבת פרשת פנחס באה לפני י"ז בתמוז ) ובעקבות דבריו של הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ על הפרשה ב"חיי עולם".

אלו דברים הפעם מחולק לשני חלקים.  החלק הראשון מוקדש לשאלה. החלק השני - לתשובה.

החלטתי להקדים את החלק השני לחלק הראשון, כיוון ש"התשובה" יותר ברורה לי מאשר "השאלה".

בהמשך  אולי "יצא לי" להבהיר את השאלה ולהשלים את החלק הראשון החסר.

כמו רבים, אני מוטרד ממה שקורה לנו בשנים האחרונות, מאז השבעה באוקטובר ולמעשה גם קודם. קשה לי לנסח במדויק את המצוקה, את השאלות המציקות. זאת אגב בניגוד למה שכתב עמיחי - על דיוק הכאב וטשטוש האושר*. אצלי בנושאים הללו - של מה קורה במדינה - הכאב מטושטש. אם קשה לי לנסח את שאלות, את הכאב, - באשר למזור, לתשובה, לדרכים אל הפתרון מצאתי דברים ברורים אצל השל.

להלן שני קטעים מכתבי השל, שמצביעים לדעתי על הכיוון שעלינו ללכת.

ב"מיהו האדם"^* כותב השל:

"אחרי אושוויץ והירושימה, הפילוסופיה אינה יכולה להישאר כפי שהיתה." 

בפרק על "בעיית הרוע" ב"אלוהים מבקש את האדם" כותב השל:

"בל נשגה באשליות אין פתרונות קלים לבעיות נוקבות שהן אישיות וגם אוניברסליות, דחופות וגם נצחיות. הקִידמה  הטכנולוגית יוצרת יותר בעיות משהיא פותרת. לא ממומחים ליעילות או להנדסה חברתית תצמח גאולה לאנושות. ככל שתרומתם חשובה, עדיין אין הם נוגעים בלב הבעיה. הדת על תביעותיה וחזונותיה אינה מותרות אפוא כי אם שאלת חיים ומוות. אמת, בשורת הדת מדוללת ומסולפת לא פעם על ידי נוקדנות, החצנה, טקסיות ואמונות תפלות. אך כאן טמונה משימתנו: להעלות בשנית את הדחיפות והבהלה המתמדת של הקיום האנושי, את כיסופיה יקרי המציאות של הרוח ואת קולו הנצחי של אלוהים - שלתביעותיו הדת היא מענה."**

המשך בלי נדר יבוא

שבת שלום

   ג'ף

    נספח: מקורות 

* יהודה עמיחי, פסקה 20 ב"דיוק הכאב וטשטוש האושר/ מגע געגועים בכל", בקובץ "פתוח סגור פתוח", הוצאת שוקן, עמ' 107

^* אברהם יהושע השל, מיהו האדם ? משכל - הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, תרגום  דרור בונדי, עמ' 66 

**אברהם יהושע השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תרגלום עזן מאיר־לוי,  עמ' 294

אלו דברים לקיץ - שבת פרשת בלק תשפ"ו

 

האם אמונה באמיתות טוטליות מחייבת דוגמטיות ?

השאלה מחייבת בירור מושגים.

מה בפועל קורה בתפילה בציבור: בשחרית מנחה וערבית ?

השאלה אחרונה מחייבת גם היא בירור; מה הכוונה ?

מי אני רואה כשאני רואה לפניי אדם ?

מיהו אדם ?

מה בין גישה הוליסטית לגישה פרגמנטרית לחיים ?

האם ניתן ליישב בין הגישות השונות ? האם צריך ?

מה פשר "צריך", מה מקורו ?

מה היחס בין כותרתו של שיר לבין גוף השיר?

מה אפשר להציע כתשובות לשאלה האחרונה ?

האין, לפעמים, צריך לערער או להרהר על השאלה עצמה ?

בספרו, Curriculum Vitae, כותב יואל הופמן:

"תארו לעצמכם יהודי והיהודי יושב על כסא 

והכסא בעולם. את בדידותו הגדולה של היהודי.

לכמה חלל נזקק אדם עם כסא וכמה חלל ניתן

לו."*

שבת שלום

    ג'ף

*יואל הופמן, Curriculum Vitae, כתר ספרים (2005) בע"מ, פסקה 41, הטקסט במקור מנוקד.

אלו דברים לשבת פרשת חוקת תשפ"ו

 הרש"י הראשון על הפרשה מצביע על מציאות שבה בני אדם חיים בעולם שבו הבנה מלאה היא  "מאיתנו והלאה".

וכך כותב רש"י:

"וזאת חוקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפניי אין לך רשות להרהר אחריה:"

והדברים כמובן צריכים עוד התבוננות ועיון.

שבת שלום

   ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת קורח תשפ"ו ט

שמתי לב לאחרונה לשני דברים:

צריך להאט את הקצב.

קשה להאט את הקצב.

( בעיקר אחר חיים שלמים 

של "ריצה אחר הגלימה" ,האזנה

לשיעורי נשק בסככות האסבסט בצבא

לרבות בבסיס הישן בירוחם ועוד )

הרשימה להלן היא מאמץ בכיוון;

בכיוון להאט את הקצב.

סובבים אותנו סימנים שאיננו רואים

ואם רואים  איננו מזהים, ואם מזהים

לא תמיד קוראים אנחנו את הסימנים 

באופן נכון.

סימן אחד שכזה הוא העמוד הריק

במרבית ספריו של יואל הופמן.

למי שלא מכיר - במרבית ספריו, 

הטקסט מופיע על עמוד אחד בלבד

כשהעמוד שממול נותר ריק.

הריקות הזאת אינה דבר של מה בכך.

לאחרונה הגעתי - באמצעות 

"עיון תפילה" לנושא השתיקה.

קצת קשה לעסוק בנושא השתיקה - 

זה לא מפריע ליוצרים במהלך הדורות

לעסוק בו - 

לא כל הטקסטים הספרותיים 

מכילים סימנים; סימנים שדורשים

ממך לשאול : מה פשר הסימן ?

במישור אחר לחלוטין "הטקסט המקראי"

התורה לרבות פרשות השבוע מלא

"סימנים". "ויקח קורח" - מה לקח ?

ראו כמובן את רש"י על אתר  ושלל

הפרשנים והפרשנויות בנושא זה 

מימי קדם ועד ימינו אנו ( ריל של 

הרב בני לאו ).

המשך בלי נדר יבוא

שבת שלום

   ג'ף