"Mine is an old familiar story by now. So many people have been displaced in this century, their numbers so large, theur collective and individul destinies so varied, it's impossible for me or any one else, if we are honest, to claim any special ststus as a victim, Particularly, since what happened to me fifty years ago is happening to someone else today. Rwanda, Bosnia, Afghanistan, Kosovo, the endlessly humiliated Kurds - and so it goes. Fifty years ago it was fascism and communism, now it's nationalism and religious fundamentalism that make life miserable in lots of places. Recently, for instance I was translating the work of a woman poet from Sarajevo for an anthlogy and its editors had great difficulties locating her. She had vanished. She was not a young woman, she had plenty of friends, but no one seemed to know what happened to her in the confusion of the war.
'Displaced persons' (DP) is the name they had for us back in 1945, and that's what we truly were. As you sit watching bombs falling in some old documentary or the armies advancing against each other, villages and towns going up in fire and smoke, you forget about the people huddled in the cellar. Mr and Mrs Innocent and their families paid dearly in this century for just being there. Condemned by history, as Marxists were fond of saying, perhaps belonging to a wrong class, wrong ethnic group, wromg religion - and what have you - they were and continue to be an unpleasant reminder of all philosophical and nationalist utopias gone wrong. With their rags and their bundles and their general air of misery and despair, they came in droves from the East, fleeing evil with no idea where they were running to. No one had much to eat in Europe, and here were the starving refugees, hundreds of thousands of them in trains, camps and prisons, dipping stale bread into watery soup, searching for lice on their children's heads, and squawking in dozens of languages about their awful fate."*
to be continued bli neder
תרגום לעברית של הצ'אט:
הסיפור שלי כבר מוכר וישן. כל כך הרבה אנשים נעקרו מבתיהם במאה הזאת, מספרם כה גדול, וגורלותיהם — הקיבוציים והאישיים — מגוונים כל כך, עד שאי אפשר לי, או לכל אדם אחר, אם נהיה כנים, לטעון למעמד מיוחד של קורבן. במיוחד משום שמה שקרה לי לפני חמישים שנה קורה היום למישהו אחר. רואנדה, בוסניה, אפגניסטן, קוסובו, הכורדים המושפלים בלי הרף — וכך זה נמשך. לפני חמישים שנה היו אלה הפשיזם והקומוניזם; כיום אלה הלאומנות והפונדמנטליזם הדתי שהופכים את החיים לאומללים במקומות רבים.
לאחרונה, למשל, תרגמתי לאנתולוגיה את יצירתה של משוררת מסרייבו, ועורכי האנתולוגיה התקשו מאוד לאתר אותה. היא נעלמה. היא לא הייתה אישה צעירה, היו לה חברים רבים, אך איש לא ידע כנראה מה עלה בגורלה בתוך הכאוס של המלחמה.
״עקורים״ (Displaced Persons, או DP) — כך כינו אותנו אז, בשנת 1945, וזה בדיוק מה שהיינו. כשאתם יושבים וצופים בפצצות הנופלות בסרט תיעודי ישן, או בצבאות המתקדמים זה לקראת זה, בכפרים ובעיירות העולים בלהבות ובעשן, אתם שוכחים את האנשים המצטופפים במרתף. מר וגברת חפים מפשע ומשפחותיהם שילמו במאה הזאת מחיר יקר על עצם הימצאותם שם. ההיסטוריה גזרה את דינם — כפי שהמרקסיסטים אהבו לומר — אולי מפני שהשתייכו למעמד הלא נכון, לקבוצה האתנית הלא נכונה, לדת הלא נכונה, וכיוצא באלה. הם היו ועודם תזכורת בלתי נעימה לכל האוטופיות הפילוסופיות והלאומניות שעלו על שרטון.
בבגדיהם הבלויים, בצרורותיהם ובמראה הכללי שלהם, ששידר אומללות וייאוש, הם הגיעו בהמוניהם מן המזרח, נמלטים מפני הרוע בלי שיהיה להם מושג לאן פניהם מועדות. באירופה לא היה כמעט לאיש די אוכל, והנה באו הפליטים הרעבים — מאות אלפים מהם, ברכבות, במחנות ובבתי כלא; הם טבלו לחם מעופש במרק דליל ומימי, חיפשו כינים בראשי ילדיהם, ופטפטו בקולות צורמניים, בעשרות שפות, על גורלם הנורא.
צ'רלס סימיק, זבוב במרק (A Fly in the Soup), זיכרונות, הוצאת אוניברסיטת מישיגן, עמ' 1–2.
שבת שלום
ג'ף
*Charles Simic, A Fly in the Soup, Memoirs, The University of Michigan Press, pp 1-2
