אלו דברים לשבת נחמו - פרשת ואתחנן תשפ"ג

"שמי בּרוּנוֹ בּרוּמהַרט, ובילדותי גדעו את ידי הימנית. מאז מכנים אותי 'האיש בלי יד', ועוד כינויים. בשעתו היו כינויים אלה מבעירים את חמתי, עכשיו הם מעוררים בי קצת שאט נפש ולא יותר. בני אדם הם קצרי השגה, ולא מתארים לעצמם כי ביד שמאל אפשר לעשות מה שעושים בשתי ידיים, ולעתים אפילו יותר. אוסיף: אנשים עם שתי ידיים נראים לי לעתים מגוחכים ביחסם המובן מאליו לחיים. אדם בלי צלקת הוא אדם בלי סבר, וכמוהו יש עדרים שלמים. בילדותי דמיינתי שיד תצמח לי, והיא תהיה חזקה יותר מהיד שנקטעה. בגיל עשר מחקתי מלבי אשליה זו. מאז אני מה שאני. אני שונא שמרחמים עלי. הרחמים הם סוג של אהבת עצמך. אדם הגון אינו מרחם על עצמו.

הקדמתי דברים אלה כדי שאיש לא יבוא אלי בטענות. אני לא משחק מחבואים. מה שיש לי לומר אני אומר. לפעמים אנשים לא מבינים אותי, או מפרשים את דברי שלא כהלכה. אני תמיד אני, ואני לא מתכוון להשתנות. לפָנים היה בי היצר להסביר ולפרש, להעמיד דברים על דיוקם, כמו שאומרים. עכשיו אין לי שמץ מזה. מאז צמצמתי את דיבורי יש לי נקודת תצפית חדשה: השתיקה. כבר למדתי, השתיקה היא מורה הדרך הטוב ביותר. בעניין זה פיתחתי שיטה שלמה: אני יכול לשתוק שבוע ימים. אנשים סבורים שאני מדוכא או שווה נפש. טעות בידם. אני פשוט מרוחק מהם. השתיקה מגביהה אותי, ואני יושב ומתבונן ובתוך כך גומע שנים ומקומות. את הצימאון הזה אין להרוות אלא בשתיקה נוספת. השתיקה היא האלכוהול שלי. אני שותה ושותה ונשאר צמא. לפעמים, אם להודות על האמת, מציפה אותי התשוקה הישנה לדבר ולהסביר, אך אני לא מתפתה.

אמש מלאו לי חמישים. פלא שהגעתי לגיל זה. הורי פחדו שלא אאריך ימים, אבל אני, מסתבר, נחוש הייתי בדעתי לחיות, והריני לפניכם."

אהרן אפלפלד, "והזעם עוד לא נדם", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ'  7- 8

"מה זה עוזר לשים כאן קטע מסיפור של אפלפלד ?"

מה הדברים אומרים לנו היום ? בהקשר לאירועי התקופה ?

אלה שאלות טובות.

שמעתי אותן או דומיהן ולכן הבאתי אותן כאן, כי הן מהדהדות בראשי.

לפעמים השאלות חזקות יותר וטובות יותר מהתשובות.

ולפעמים "התשובה נושבת ברוח", חפשו אותה שם, תרתי משמע.

שבת נחמו שלום

    ג'ף

ט

 כיובל שנים אני מתבונן בחברה הישראלית מהצד.

בתחילת הדרך, "כשירדנו מהאוניה" באוגוסט '69 - לא היה לי מושג ירוק.

"צעירות זו מלה שעוברת" נהג מצנע לומר כשכיהן בירוחם בעו"ר ועדה קרואה.

לא תמיד. למדתי לדעת

אלו דברים לשבת חזון -פרשת דברים תשפ"ג

אומר ישעיהו ליבוביץ על החזרה של המילה "איכה" בפרשת השבוע, בהפטרה ובמגילת איכה:

"בדרך לכיבוש הארץ : 'איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם'; בישיבה בארץ : 'איכה היתה לזונה קריה נאמנה'; וסוף הדבר: 'איכה ישבה בבדד'

זאת היא היסטוריוסופיה בעלת משמעות עמוקה מאד, ולכן הסמיכות בין הסדרה על ביאת הארץ ובין תשעה באב, זכר החורבן והגלות איננה מקרית. היא איננה ענין של לוח השנה, אלא ענין של המשמעות והמובן שיש להיסטוריה של עם ישראל, ובמידה מסוימת ליחסים ולקשרים ההיסטוריים בין המאורעות בתולדותיהם של כל העמים."*

ליבוביץ אינו מרחיב או מפרט מה תוכן אותה משמעות עמוקה מאד.

את ההרחבה והפירוט אפשר למצוא בפרק של "חיי עולם" לרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ המוקדש לפרשת דברים.

הרב עדין עושה זאת ב12 עמודים.

לא ראיתי דרך לתמצת את הדברים. לא פעם כתבתי כאן ש"חיי עולם" הוא ספר חובה לכל בית. אני חוזר על זה שוב.

אביא כאן, בכל זאת, את הפסקה האחרונה מתוך דברי הרב עדין, פסקה שמצביעה לכל הפחות על הלקח העיקרי של המהלך הגם שלא על המהלך כולו.

"אפשר לומר שהשינוי שחל מהתקופה של 'איכה ישבה בדד', הוא למעשה מוסר ההשכל מהגלות. זו הידיעה, שמצב כזה בו כל הזמן עומד מישהו לבדו ומטפל בכל העניינים, מוביל לחורבן. יש רק דרך אחת לצאת מזה, והיא - שכל אחד יכניס את עצמו למעורבות. רק אז יתחילו הזדמנויות חדשות לצמוח."^( כל ההדגשות לעיל אינן במקור והן של הח"מ -ג.ג )

שבת שלום

   ג'ף

*י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 113 

^הרב עדין אבן ישראל , "חיי עולם, שיחות על פרשת השבוע", הוצאת קורן ירושלים, ספרי מגיד, עמ' 394

אלו דברים לשבת חזון פרשת דברים תשפ"ג

מרי אוליבר, משוררת אמריקאית שעסקה בין היתר בכתיבה על שירה, הצביעה על השלב הקודם לכתיבת שירה; על שלב שהוא אפילו במידה מסוימת חשוב יותר מכתיבת שירה - זהו השלב של קריאת שירה.

איכשהו השבוע, בוקר אחד, הגעתי שוב אל עמיחי. 

הרי כל הזמן  יש לתור אחר אפיקים לנקודות מבט גבוהות יותר

"פתוח סגור פתוח" כותב עמיחי

"פתוח סגור פתוח

זה כל האדם."

שבת שלום 

    ג'ף

בעקבות סימיק ( נז)

 בעקבות סימיק (נז) 

"מי בימים אלה עוד קורא את אמיל צ'יוראן ("קרי":סיוראן) ?" שואל סימיק במאמר האחרון שלו בקובץ "החיים של דמויות". המאמר נקרא "הפילוסוף של נדודי השינה" Insomnia's Philosopher.

סימיק ממשיך: "כנראה שקוראים אותו, כיוון שרוב ספריו מתורגמים ונמצאים בדפוס."* עם זאת סימיק מעיר שככלל סיוראן הוא כמעט בלתי מוכר לחלוטין. על פי המאמר מסתבר שבצעירותו סיוארן היה "אנטישמי לא קטן, ותומך בנאצים. העובדה זאת אמורה להביא לכך שעל אתר גונזים איזו שהיא כוונה להכיר את הבן אדם ויצירתו. סימיק מסביר לנו שבחלק השני של חייו, אחר שהיגר מרומניה לצרפת, סיוראן התכחש ל"שטויות של צעירותו."

כנראה הספר האחרון של סיוראן נקרא "היסטוריה קצרה של התפוררות." A Short History of Decay"/

סימיק מביא ציטוט מהספר:

אקדים את התרגום שלי ( ניסיון התרגום ) לעברית לטקסט שבפניי באנגלית

"אין ההיסטוריה אלא תהלוכה שלו מוחלטויות שיקריות, סדרה של מקדשים שהועלו לדרגה של הנחות יסוד, השפלת הנפש לפני הבלתי סביר"

“History is nothing but a procession of false Absolutes, a series of temples raised to pretexts, a degradation of the mind before the Improbable.”

אפילו כשהאדם סר מהדת, הוא נותר כפוף אליה, מקטין עצמו על מנת ליצור אלוהים אחרים ואז הוא מאמץ אותם בלהט: הצורך שלו בעלילות , במיתולוגיה, גובר על הראיות ועל האבסורד כאחד…גרדומים, מרתפי עינויים, בתי כלא, פורחים אך בצל האמונה - בצל הצורך להאמין שמטמא את המוח לעד.

“Even when he turns from religion, man remains subject to it; depleting himself to create fake gods, he then feverishly adopts them: his need for fiction, for mythology triumphs over evidence and absurdity alike…Scaffolds, dungeons, jails flourish only in the shadow of faith - of that need to believe which has infested the mind forever.”

Charles Simic, Insomnia's Philosopher, in The Life of Images, HarperCollins Publishers, p.337

דברים קשים. אין ספק

אולי עדיף לא לדעת אנגלית ?! לא לקרוא "ספרות כללית" ?!

ואז אני נזכר בשיימוס היני - והשאלות הנ"ל נמוגות למקומן הראוי בתהומות הנשייה

*אין לי מושג אם הדבר נכון לעברית ולקוראי עברית.

עוד מרורטי

 "האירוניקנית מקדישה את זמנה לחשש מן האפשרות שהיא התחנכה בשבט הלא נכון, שלימדו אותה לשחק משחק השפה הלא נכון. היא דואגת שמא תהליך החִברות, שהפך אותה לבן אדם על ידי כך שהעניק לה שפה, העניק לה את השפה הלא נכונה, ובכך הפך אותה לבן אדם מן הסוג הלא נכון. אך אין היא יכולה לתת אמת מידה לאי־נכונות. וכך, ככל שהיא נדחפת לנסח את מצבה במונחים פילוסופיים, כך היא מזכירה לעצמה את היותה חסרת שורשים כשהיא משתמשת בעקביות במונחים כמו 'Weltanschauung' ['השקפת עולם,], 'נקודת מבט', 'דיאלקטיקה', 'מסגרת מושגית', 'עידן היסטורי','משחק שפה', 'תיאור מחודש', 'אוצר מילים' ו'אירוניה'."

ריצ'רד רורטי, קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות, בהוצאת רסלינג, תרגום אהד זהבי, עמ' 119

אלו דברים לשבת פרשת מטות מסעי תשפ"ג

בוקר טוב ירוחם.

התלבטתי איזה תוכן לצקת לתוך "אלו דברים" הבוקר, ערב שבת פרשת מטות מסעי, סוף ספר במדבר.

ספר במדבר הוא, כדברי הרב דניאל אפשטיין, ספר מסע.

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל מלמד אותנו בספרו "חיי עולם", כי במסע הזה הדרך איננה ברורה וכי "רק בסופה מגיעים לנקודה בה ניתן להבין גם את ה'מוצא' וגם את ה'מסע'. רק אז נקבל את המשמעות , ואת התוכן, של כל מה שהיה קודם לכן."

"חלק מהקושי של ניסיון המדבר, שהוא גם ניסיון ישראל התמידי, הכללי והפרטי" אומר הרב עדין, "הוא שאם הייתי מבין את הצעדים שלי, הייתי יודע שאני עומד כך וכך נקודות מהנקודה האחרונה, והייתי יודע מהו הפתרון - הכל היה יותר פשוט. הקושי הגדול הוא שנדמה לי שאני הולך צפונה ופתאום אני מתחיל לנוע דרומה; אני חושב שאני עולה בהר, ופתאום אני מתחיל לרדת אותו. מבעיה הזו נוצרת התמצית של כל תפיסת הגורל היהודי. אם הייתי יודע שהמהלך הזה מוביל למהלך ההוא והייתי יודע שאני הולך ומתקרב, הכל היה נראה אחרת. אבל מכיוון שאני לא יודע, אז אני צריך רק לזכור ש'אלה מסעיהם למוצאיהם' - בכלל ישראל ובפרטיו. אנחנו חוזרים כל פעם על אותם המסעות, עומדים, נופלים; חלק מאיתנו נבלעים באדמה, חלק יוצאים; לפעמים אנחנו חוטאים, לפעמים אנחנו עושים צדקות; יש תחנה שבה אדם עשוי לקבל תורה, ויש תחנה שהוא עלול להיבלע בארץ; ולפעמים התחנות מתחלפות ביניהן, ואם הייתי יודע בדיוק מה התחנות, הייתי יכול להיזהר. רק כשנגיע לתחנה האחרונה, נוכל להגיד: 'הנה, זהו. היינו צריכים להגיע לנקודה הזו."*

שבת שלום

    ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 380.