רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום רביעי, 31 ביולי 2024

אלו דברים לשבת פרשת מטות מסעי תשפ"ד

 "הסופר מלמד את הקורא להבין את העולם כשאלה."

- מילן קונדרה

התלבטתי אם להקדים את התרגום לציטוט להלן של מילן ( "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" ) קונדרה או להביא קודם את המקור באנגלית ( כפי שראיתי אותו בפייס השבוע ). החלטתי להביא קודם את הגרסה שלי בעברית לדברים.

טיפשותם של אנשים נובעת מכך שיש להם תשובה לכל דבר. חכמת הנובלה נובעת מכך שיש לה שאלה לכל דבר. כאשר דון קישוט יצא אל העולם, הפך העולם למיסתורין לנגד עיניו.זוהי מורשתה של הנבולה האירופית הראשונה לכל ההסטוריה של הנובלה שבאה אחריה. הסופר מלמד את הקורא להבין את העולם כשאלה.  ישנה חכמה וסובלנות בגישה ההיא. בעולם הבנוי על וודאויות מקודשות - הנובלה מתה. העולם הטוטליטרי, בין אם מיוסדת על מרקס, על איסלם או כל דבר אחר, הוא עולם של תשובות במקום שאלות.  בעולם כזה אין מקום לנובלה.

The stupidity of people comes from having an answer for everything. The wisdom of the novel comes from having a question for everything. When Don Quixote went out into the world, that world turned into a mystery before his eyes. That is the legacy of the first European novel to the entire subsequent history of the novel. The novelist teaches the reader to comprehend the world as a question. There is wisdom and tolerance in that attitude. In a world built on sacrosanct certainties the novel is dead. The totalitarian world, whether founded on Marx, Islam, or anything else, is a world of answers rather than questions. There, the novel has no place.' 

– Milan Kundera

"פתאום," כותב יואב הופמן בפסקה 16 ל"הלב הוא קטמנדו", "בלא סיבה, ליבו נשבר.

הלב האדום שראה כל מיני דברים - 

רחובות, נרות שעווה שבוערים בלילה,

 אין ספור רגליים - הלב הזה קורס מפני 

הבדידות ומפני האימה.


אין עוד במה להיאחז ( יהואחים חושב )  

והוא בוכה כמו תַּן או כמו תנשמת או כמו

נהר אגדי שמוליך מה שמוליך בלא

תִּכְלָה."*

שבת שלום

   ג'ף

* יואל הופמן, הלב הוא קטמנדו, פסקה 16, כתר הוצאה לאור בע"מ


יום רביעי, 24 ביולי 2024

אלו דברים לשבת פרשת פנחס תשפ"ד

ימים קשים עוברים על כוחותינו.

כוחותינו במובן הצר וכוחותינו במובן הרחב.

אני לא ממש יודע מה חיפשתי  אצל "יואל הופמן". זאת אמירה לא מדויקת. חיפשתי נחמה. נחמה שיש בה מצד אחד מבט מפוקח על המציאות ומצד שני קורטוב של הומור.

הנה מה שמצאתי :

"[181] אנחנו מבקשים לחלוק עם הקוראים כל מיני דברים.

לא רק יין.

למשל שביפּנית ההברה קָ היא כמו סימן שאלה.

אתה אומר משהו כמו 'ניסע לטוקיו מחר'. אבל אם

 אתה מוסיף בסוף המשפט קָ פירושו משתנה ל'האם

ניסע לטוקיו מחר'.

הקורא יכול לקרוא את הספרים באופן הזה. כלומר

כאילו בסופו של כל משפט מצויה ההבהרה קָ. הספר 

יהיה אפוא סידרה ארוכה של שאלות ( בין השאר על

השמש ועל הירח ועל שאר הכוכבים) ונוכל לקרוא

אותו ספר הספק הגדול. אפשר אפילו להפוך אותו

לספר הספק הענק אם מכניסים קָ אחרי כל מילה.

אבל לא צריך להגזים.

באמת, האמונה עדיפה על הספק. כדאי לקרוא את

הספר כאילו מצוי בסוף כל משפט סימן קריאה. או

אפילו טוביותר, כאילו מצויות בסופו של כל משפט

אותן שלוש אותיות  שהדתיים מוסיפים בכל מקום.

הבֵּית הסמך והדָלֶת. כך נוכל לקרוא אותו ספר

האמונה הגדולה.

תארו לעצמכם שנשים בס"ד בראשיתו של כל

משפט וקָ הסופו. מה אז ?"*

שבת שלום

    ג'ף

יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתיב מלא.

יום שלישי, 23 ביולי 2024

אלו דברים לשבת פרשת פנחס תשפ"ד ט

התבוננות.

לא צריך לדבר על - ולא צריך לכתוב על  - מעלת ההתבוננות. צריך, ככל שיש עניין בכך, להראות - מקרה, דוגמא, להתבוננות. להלן דוגמא שכזאת.

מדובר בפסקה 75 בספרו של יואל הופמן, "מצבי רוח"

"השיר הזה שבר את ליבנו ומאוחר יותר השיר על 

אלינור ריגבי.

הנה עוד דברים ששוברים את הלב: דלת ישנה, כוס

ששכחו בֶחצר. כף רגלה של אשה שנלחצה בנעלים

צרות ועל כן האצבעות מפותלות זו בזו, חנוונים

שאיש אינו פוקד את חנות המכולת שלהם. בעיקר

בעל ואשתו שאינם מדברים זה עם זו. חתולים

שחסרים עין אחת. מגרשי גרוטאות. חדרי מדרגות

של בניינים ישנים. ילד קטן שהולך לבית הספר.

נשים זקנות שיושבות כל היום בחלון. חלונות ראווה

שיש בהם רק חפץ או שנים שמכוסים אבק. רשימת 

קניות. נורות של ארבעים ואט. שלטים עם המילה

את ( כמו זילברשטיין את חמניצר ) וכשאדם שאנחנו

אוהבים מתרחק ( בתחנת רכבת וכולי) והולך."

"הנקודה כאן" - בנושא ההתבוננות - היא כמדומני - בראש ובראשונה "תשומת לב" וכן לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. בפתיח לספרה "תהום אל תהום סערות הנפש של גיבורי התנ"ך" הציבה אביבה גוטליב זורנברג מובאה מתוך ספרה של ג'יורג' אליוט, מידלמרץ' :

"אילו יכולנו לראות ולחוש בחריפות את כל חיי אנוש הרגילים, הרי זה כאילו שמענו את העשב צומח ואת לבו של הסנאי פועם, והיינו מתים מעוצמת הרעש שמעבר לדממה. במציאות ממש, מתהלכים גם הרגישים שבינינו מרופדים היטב רפידה של קהות.

שבת שלום

ג'ף

*יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתיב מלא.

^מאנגלית ג'נטילה ואפרים ברוידא, תל אביב, דביר 1985, עמ' 179.

יום שני, 22 ביולי 2024

אלו דברים ליז בתמוז תשפ"ד

ישנן פסקאות "אצל יואל הופמן" שאינן מניחות לך לעבור עליהן לסדר היום.

כאלה הן הפסקאות שלהלן, מתוך "מצבי רוח":

"[124] היום חג המולד. אנחנו חושבים על לידת הבתולים. שלא כמו אותו פורטוגלי, סרמגו, אנחנו מאמינים בקדושה של הרגע ההוא. לא היה תינוק בעולם ופתאום היה.

וגם אנחנו נולדנו בלידת בתולים. נולדנו פעמיים. בפעם הראשונה כשאשה בשר ודם ילדה אותנו באופן הרגיל. אחר כך, כמו כולם, נמחינו מן הארץ עם האנשים שנשלחו למשרפות. ואם אנחנו חיים, אנחנו מצויים, כמין נס עצוב, בין התינוקות אשר בתוך האדמה או הרחק למעלה במקום שאליו עלה עשן הארובות. מחוץ לדברי הימים.

[125] הספירה אכן החלה, כמו שהנוצרים אומרים, בלדתו של התינוק ישוע. אבל היא נסתיימה בלידתו של אדולף. ניתנו לנו רק 1889 שנות חיים.

עכשיו אנחנו בשנות האפר. מחוץ לזמן. כמו במשחק שהסתיים. אין יותר תנועה על המגרש. רק בעיטות לשער. הכל מראית עין. ציפוי דק מאוד של כתמי צבע ומתחתיו מישור שחור.

נותרו רק הג'ירפות. ההרים. קרעי ענן. גרמי שמיים. יערות. גופי מים וקליפות אדם. אירופה לכאורה. חזיון שווא. שמש אמיתית זורחת על לא־כלום.

[126] אנחנו יודעים שצריך עכשיו לומר דבר מצחיק. איזו בדיחה. או סיפור מעשה. משהו על אהבה גדולה.

איך למרות הכל העולם מתחדש. ראו את ספרי הטלפון. אינספור גברים ונשים חוברים אלו לאלו ואפשר לטלפן לכולם..."

יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתיב מלא.


יום רביעי, 17 ביולי 2024

Craftsman שיר באויר

 Craftsman, prepare your instruments.


A tall echo comes down the mountain; you hear the roaring of spring torrents.

The beauty of the earth reveals itself for the first time to children's eyes just as it did once to yours.

אלו דברים לשבת פרשת בלק תשפ"ד ( חלק ב )

 [המשך דברי הרב עדין זצ"ל על הפרשה מתוך "חיי עולם" ]

"לבלעם יש את האינטרס שלו, את העניין שלו, וזה מה שהוא ממשיך לעשות. אברהם, לעומת זאת, נתקל בסתירה, שמבחינת האמת כואבת לו יותר מאשר לבלעם, והוא מוכן ללכת איתה הלאה. אצל בלעם השאלה  היא בסך הכל האם הוא יזכה לקבל קצת כסף וקצת כבוד, או לא. אצל אברהם כל חייו, באופן חיצוני ובאופן פנימי, עומדים מול סימן שאלה בגלל התירה הזו; הוא נתקל בסתירה מול כל מה שהיה קודם לכן. ובכל זאת, לאברהם, למרות הסתירות ועם הסתירות, יש מוכנות להמשיך ללכת עם הקב"ה.

אפשר לתאר כמה סתירות לוגיות מיניה וביה, כמה קושיות יוצאות מן הכלל, יש לאברהם אבינו כשהוא צריך ללכת לעקידה. כל העולם שלו נחרב. לא רק העולם הרגשי; אלא כל מה שהיה לו, כל מה שהוא יודע, כל מה שהבטיחו לו, כל מה שהוא מבין - הכל נחרב בבת אחת. מה שנשאר לו, זה רק להיות עם הקב"ה. בנקודה זו נוצר הפיתוי הגדול. הוא יכול ומר: 'ריבונו של עולם, יותר מזה אני לא יכול לעשות, אם אתה רוצה להרוג את הילד - קח את הסכין ותהרוג את הילד, אבל אתה רוצה להכניס גם  אותי לתוך המצב הזה ? אחרי שכל החיים אני מדבר על זה, אתה רוצה שאני בעצמי אעשה את זה ?!' אלא שאברהם לא אומר דבר כזה, וזו נקודה של מהות אצלו.

יש מחלוקת תנאים ( סוטה לא, א ) על הפסוק ' הן יקטלני לא (קרי: לו ) אייחל' ( איוב יג, טו ), האם הולכים לפי הכתוב וקוראים : כאשר יקטלני, אפסיק לייחל, או לפי הקרי: אפילו כשיקטלני, עדיין אייחל לו. ההבדל הזה הוא לכאורה הבדל של מה בכך; בסך הכל הבדל בין ו' לא', אבל בעצם הוא הבדל מהותי, משום שהוא מצביע על הצורה בה אדם ניגש לדברים, ואיך הוא מגיב אליהם."*

שבת שלום

     ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 354


אלו דברים לשבת פרשת בלק תשפ"ד ( חלק א )


"Temper is what gets most of us into trouble. Pride is what keeps us there."

Mark Twain

אומר כבוד הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל בספרו "חיי עולם" על פרשת השבוע:

"לפני כל עיון והתבוננות, יש הקדמות והכנות, והן אלה שמכתיבות לאחר מכן - גם אם לא את התוצאות הגמורות של החקירה - את הגוון, הצבע, ובעיקר את המשמעות, של המסקנה. יכולים להיות שני אנשים שעובדים בשווה עם אותם נתונים והם גם יגיעו למסקנות דומות מאוד מעיקרו של דבר, אולם יש להם הבדלים גדולים מבחינות אחרות.

ההבדל בין תלמידי בלעם לתלמידי אברהם הוא בשאלה, מהי נקודת הראשית של ההכנה. ההכנה הראשונה של עובד א־לוהים היא, שהוא עובד א־לוהים והוא הולך לחפש אותו. ההכנה הראשונה של הפילוסוף היא, שהוא הולך לחפש. מכאן, נוצר הבדל גדול מאוד בין השניים. בסופו של דבר, למקובל ולפילוסוף יש אותה שאלת יסוד, והיא שי חוסר יחס בין א־לוהים והעולם - איך אפשר לצרף את שניהם לתוך מערכת אחת ? שאלה זו, אחרי כל הדקויות, היא שאלת הבסיס גם של בעלי האמונה וגם של בעלי הפילוסופיה. וניתן לשאול אותה בשתי צורות: הפילוסוף  מתחיל כך: יש עולם. אם יש עולם, איך ייתכן שיש א־לוהים ? המקובל מתחיל אחרת: יש א־לוהים. אם יש א־לוהים, איך ייתכן שיש עולם ? וכל אחת מן הדרכים הללו פונה לעולם אחר.

כאשר חז"ל בחרו להעמיד את בלעם מול אברהם אבינו, הם עשו זאת משום שבאמת יש דמיון עמוק ביניהם - שניהם אנשים שמחפשים, ושניהם גם אנשים שמצאו בעצמם את הדרך לא־לוהים. נקודת ההפרש ביניהם היא דווקא בשאלה מה קורה כאשר הם נתקלים בהוויה הבלתי מוסברת, והבלתי ניתנת להיות מוסברת, בה הקב"ה אומר להם לעשות משהו שכולל בתוכו מהות פרדוכסלית חמורה מאוד, ובתוך המצב הזה, בלעם נשאר בלעם, ואברהם נשאר אברהם."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 353



יום שבת, 13 ביולי 2024

בליל נסיון ההתנקשות בטראמפ ( וניסיון החיסול של דיף )

הדברים קרו אמנם בבוקר  - בשעות האור

הדברים האלו נרשמים בשעות לילה - בוקר מוקדמת

מה זה משנה ?

אדם מבקש לדייק.

לשם מה ?

הורדתי מהמדף את "מצבי רוח" של יואל הופמן

ביקשתי למצוא שם מעין מזור

מעין פשר. פעמיים קראתי כבר את הספר הזה ואני מעיין

ואני מעיין ומוצא קטעים חדשים לא מוכרים.

מדפדף קדימה, מדפדף אחורה, - פתחתי הספר בכוונה באקראי באמצע -

עד שהסתכלתי בכריכה וראיתי שלא את "מצבי רוח" הורדתי

אלא "Curriculam Vitae". מי שמכיר יודע שהמרקם והצבע של

הכריכות דומים; דומה לcardboard, סוג של.

ניסיון ההתנקשות בטראמפ החזיר אותי  כ 50 שנה אחורה ( יותר )  להתנקשות 

בקנדי. הייתי אז כבן 6 - בכיתה ב - התגוררנו בשיכון הרופאים

בתל־השומר ולמדתי בקרית אונו. היינו נוסעים בבוקר לבית הספר באמבולנסים 

וברכבים צבאיים אחרים. יום אחד, אני מסתובב בשכונה על קורקינט

ושכן  - נער מבוגר ממני - ניגש אלי ואמר: "קנדי מת". לא הבנתי. שאלתי

"מה זה מת ?" "קנדי קפוט" השיב.  לימים היה לטייס בחייל האויר.

אביו היה רופא, חבר של אבי שהביא אותנו מארה"ב לשנת שבתון 

בארץ כדי שהוא יעבוד עם ד"ר שיבא.

והנה הקטע מ"מצבי רוח" שנפתח באקראי

מתוך פסקה 115 : "הגיבור הראשי בספר הזה הוא האדם. וגיבור המשנה

הוא האלוהים. ועל כן הוא ( כלומר הספר ) כשלון חרוץ מפני שהוא אינו מגיע

 באמת לא אל זה ולא אל ההוא."

צ'ארלס סימיק סיים את ספרו שזכה בפרס פוליצר 

לשנת 1990 - "העולם אינו נגמר" - בשיר קצר בן שתי שורות.

השורה השנייה פתוחה - ללא נקודה בסופה

סימן שאין לדברים סוף.

----------

הציטוט לעיל הוא מתוך פסקה 115, כאמור, בספרו של יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתב מלא. 


יום שלישי, 9 ביולי 2024

אלו דברים לשבת פרשת חוקת תשפ"ד

הדברים שלהלן פורסמו השבוע על ידי אבינועם רוזנק בדף  הפייסבוק שלו:

"יש בידי שיחות יקרות ערך שקיימתי עם אבי ז"ל פרופ' מיכאל רוזנק. אלה התקיימו כמה שנים לפני פטירתו. אני מעלה אותם על הכתב ועורכם, ואי"ה הם יהפכו לדבר מה לתועלת הקוראים והרוח.
ואולם בקוראי את הדברים אני מוצא שראוי לשתף עתה את הקוראים בהתבטאות, שיכולה להאיר ולהעיר על הכאן והעכשיו של חיינו – והדברים נאמרו בתחילת שנות ה-2000.
מיכאל רוזנק: "להבנתי, ב-1965 בהשכלה הגבוה ובכל אותם ציבורים שחשבו על הרוח – הייתה תקווה שהעולם משתפר. אנשים הרגישו שיש חשיבות למה שקורה כאן. וכיוון שהם האמינו שבעוד 20-30 שנה המצב יהיה הרבה יותר טוב – התודעה הייתה 'אשרנו מה טוב חלקנו'. לא כך היום. לדעתי, אנשים היום לא חושבים שבעוד חמישים שנה העולם יהיה במקום טוב יותר מאשר היום הם רק מקווים שזה לא יהיה מקום רע יותר. זה מהפך נפשי גדול מאד". [ותוך כדי דיבור זה החל אבי ז"ל לבכות]
שאלתיו: "מה גרם למהפך הזה?" והוא השיב: "אני חושב שזה קרה בתקופה בה התרגלנו להסתכל על האדם מקרוב. לראות בהדגשה את קמטיו. הטלוויזיה מתמחת בכך. החשיפה המרושעת. היכולת להחזיק את התקווה והשאיפה שיהיה עתיד טוב יותר כרוך בהסכם נעלם שבונים את העולם ומחליטים לראות את הצד הטוב שבאדם. אם עושים את ההפך – ההשלכות הן המציאות הנוכחית".
הקשיתי ושאלתי:" גם אם זה לא אמיתי?" והוא השיב: "במובן מסויים זה אף פעם לא אמיתי. אבל זה כן אמיתי. 'אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב' (תהילים קטז, יא). אבל ברגע שאני מחליט לעשות את המאמץ ולראות את המכוער – תמצא את המכוער בכל מקום. פתאום הרבה דברים מכוערים. ובעולם כזה אנשים כבר לא מאמינים בעצמם. הם אומרים אנחנו רוצים להיות טובים, אנחנו אפילו רוצים לשמש דוגמא כמחנכים. אבל אז נכנסת לתמונה איזו ציניות שצעירים קולטים מייד. עד כדי כך הם קולטים, שכשיש מישהו שהוא לא ציני מייד הופכים אותם ל'פריירים' ולאנשים לא רציניים. המהלך הרע הזה לא רק שאינו גורם לאף אחד להיות יותר מאושר. הוא גם גורם לכך שכולם הופכים להיות פחות אפקטיביים. הירידה הזאת מחבלת בכל אותם דברים שבלעדיהם החברה לא יכולה להתקיים.
[...] הבעיה טמונה בכך שאיבדנו את תפיסת הקונסנזוס לגבי השאלה: 'איך אנחנו היינו רוצים לראות את העולם? והאם יש להניח שהמצב ילך וישתפר?'. איבוד היכולת לענות על שאלה זו הוא מסוכן מאד. אם אנשים לא מאמינים שיש אופק חיובי של תמונת עולם שהם שואפים אליה – זה מהר מאד עלול לגלוש לדיקטטורה. אריך פרום דיבר על כך בספרו 'מנוס מחופש'. עם השחתת הטוב המצוי בשל הציניות – יגיעו אחרים, רודנים, היודעים כיצד ליצור מיתוסים; והמיתוסים הללו מכילים בחובם על פי רוב אלימות וקונפורמיזם. על השחתת היכולת לראות את הטוב נבנו כל המשטרים הטוטליטריים".

להבנתי יש כאן קריאת כיוון צופה פני המערב בכלל וחיינו כאן בפרט. קריאת כיוון על טיבה של רוח מצמיחה; על תפקיד המדיה החברתית והתקשורת בהסללת חיינו; על הטוב המצוי בלבבות אנשים ונשים רבים שמתקשה לבלוט ולצמוח לנוכח מכונות הציניות שסובבות אותנו וההשלכות של זה על כל המערב שאנו חלק ממנו.
מצאתי תמונה שאני מקווה שמבטאת את אותו מבע פנים שליווה את שיחתי עמו, מבע פנים מאמין ומודאג, אנושי שיודע שעל התקווה צריכים להתפלל."


שבת שלום
ג'ף


אלו דברים לד' תמוז תשפ"ד ( רשימה ראשונה בסדרה )

 "ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן  נחש ברח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים."

ישיעהו כז, א

שאלתי עצמי: בשביל מה צריך עוד תרגום לעברית של קפקא ?

ליתר דיוק - עוד תרגום של ספרו של קפקא "המשפט".

תשובה חלקית  לשאלה זו קיבלתי תוך כדי עיון באחרית הדבר לתרגום החדש של אילנה המרמן. אחרית הדבר נקראת: "דברים בשולי התרגום: אילנה המרמן."

לצד השאלה בשביל מה צריך עוד תרגום ישנה שאלה נוספת. בשביל מה צריך את הספר הזה בכלל, את "המשפט" של קפקא ?

בשביל מה צריך ספרות ? בשביל מה צריך אמנות ?*

אלה שאלות מטומטמות.

אבל אנו חיים בעידן מטומטם, 

רבי נחמן זיהה זאת מזמן ( ראו, בין השאר, את סיפורו על התבואה המשוגעת ) 

תשובות, אגב, לשאלות מן הסוג של "בשביל מה צריך ספרות" לא נמצא באחרית דבר הנ"ל של המרמן. רמזים לתשובות אפשריות - כן נמצא שם ( ראו , בין השאר, את הציטוט שם של דברים שכתבה סוזן סונטג במסה שנקראת "נגד פרשנות" )

"מישהו העליל כנראה איזו עלילה על יוזף ק', שכן אף על פי שלא עשה שום דבר רע, בוקר אחד עצרו אותו."^

זהו משפט הפתיחה לספר בתרגומה של המרמן.

עלה בדעתי להביא כאן את משפט הסיום, אך אמרתי: "עד כאן גודמן". זה יהיה ספוילר אחד יותר מדי.

מעניין להיווכח שהספר יצא בהוצאת עם עובד. בסדרה שנקראת "ספרייה לעם". הוצאת עם עובד "מייסודה של ההסתדרות".

"שמעת ברוך ?!" הוצאה של ההסתדרות !!

באנגלית יש ביטוי נפלא ששגור בפי אחי שמעבר לים: you can't make these things up.

"אי אפשר להמציא דברים שכאלה."

* לענין "הספרות" - ראו פסקאות 83 - 85, בספרו של יואל הופמן, "מצבי רוח" הוצאת כתר

 פרנץ קפקא, המשפט, תרגמה מגרמנית אילנה המרמן, הוצאת הספרים עם עובד בע"מ, עמ' 9


יום חמישי, 4 ביולי 2024

אלו דברים לשבת פרשת קורח - ר"ח תמוז תשפ"ד

הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל על פרשת השבוע - בספרו "חיי עולם":

"קורח ועדתו משתמשים בסיסמאות שהן לשם שמים, אך זה עדיין לא אומר ששורש המחלוקת הוא באמת כזה. המדרש ( במדבר רבה יח, ב ) אומר שמאחורי טענותיו של קורח, עומד הרצון שלו להיות נשיא משפחת קהת. אלא שבזמן המינויים דילגו עליו, ועל כך הוא גם כועס, גם מקנא וגם מתוסכל. קורח פיקח היה, ועשיר היה, ומסתמא היה גם גברא רבה, והוא הצליח לשכנע את כולם שהוא מדבר בעניינים שבקדושה - אלא שמתחת לאדם הגדול הזה, כפי שאומר המדרש, מסתתר סך הכל עניין אישי. דתן ואבירם, שמעבר למסופר כאן איננו יודעים עליהם דבר, גם הם נראים כאנשים שרצו לקבל משהו ולא קיבלו אותו. הם צועקים כאילו נעשה להם עוול, בעוד שלא קרה דבר מלבד זאת שהם לא סובלים מישהו רק משום שהוא יותר גדול ויותר חכם מהם. מדובר בקנאה ובצרות עין, שמסתתרות מאחורי הדיבורים היפים.

אפשר ללמוד מכך הרבה על מחלוקות, שנראות על פניהן כמחלוקות לשם שמים. אנשים יכולים להשתמש בכל סיסמאות הקדושה, אבל הרבה פעמים אין מאחוריהן אלא קטנוניות אישית. גם כשכל הסיסמאות  הן לטובת המפלגה, או לטובת העולם - עדיין צריך לשבת ולחפש מה נמצא למטה; לפעמים נמצא שם מישהו קטן ומתוסכל שסך הכל רצה לקבל משהו ולא קיבל, הוא מקנא במישהו ואין לו מה לעשות עם זה, אז הוא מנסה לדקור אותו באיזה דרך אחרת.

אמר מישהו בדורות האחרונים, שלכל שנאה יש תקנה, למעט שנאה הבאה מחמת קנאה. לשנאה הבאה מחמת קנאה לעולם לא יועילו מחוות של הצד השני, וכמה שהוא יהיה יותר נחמד - זה לא יעזור, משום שמקורה איננה בכך שנעשה למישהו עוול. משה רבנו באמרו 'לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם', רוצה להדגיש שהמחלוקת לא התחילה על רקע של עוול כלשהו. אם הצקתי למישהו, אפילו בצדק - יכול להיות שהוא שומר טינה, וזה דבר מובן. אבל במחלוקת עם קורח ועדתו לא היה שום דבר; הכל עומד פה אך ורק על קנאה. לדבר כזה אין תקנה ולכן משה רבנו רוצה לאבד אותם מהעולם מכל וכל."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, "חיי עולם", הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 337 -338.

שבת שלום וחודש טוב

         ג'ף


יום שלישי, 2 ביולי 2024

אלו דברים לשבת -ר"ח תמוז - פרשת קורח תשפ"ד

בהמשך ל"אלו דברים" שפורסם באמצע השבוע הזה* - 

הטור ההוא נפתח במובאה מהמבוא של יואל הופמן שמתחילה במילים: "מהו המסר של ג'וֹשוּ ?"

דילגתי שם על קטע מהמבוא שאני חושב שהוא מאד חשוב להבנת הסוגיה שעל הפרק. על כן, כעת, אני מבקש להשלים הדברים.

כדי להבין אותו הקטע צריכים לקרוא את הדברים בהקשרם. 

הדברים החשובים מאד לטעמי, מופיעים בפסקה הרביעית להלן.

ובכן, המבוא מתחיל כך:

"מורה הזֶן היפני הגדול דוגֶן הכריז ש'לא היה  ג'וֹשוּ לפני  ג'וֹשוּ, ולא היה  ג'וֹשוּ אחרי  ג'וֹשוּ'. חוקר הזן סוזוקי נהג לומר שמכל הכתבים הקלאסיים של הזֶן, 'אמרותיו של  ג'וֹשוּ' הוא הקרוב ביותר ללבו.  ג'וֹשוּ, אחת הדמויות המרכזיות בזן (צַ'אן ) הסיני, היה בלי ספק המורה החריג ביותר בהיסטוריה של הזן. זן, כפי שביטא אותו  ג'וֹשוּ, הוא רדיקלי, קיצוני, ולפעמים אפילו אלים. אני מאמין שהוא שונה למדי מהזן המוכּר במערב מכתבי זן אחרים.

 ג'וֹשוּ^ נולד בשנת 778 לספירת הנוצרים, בצפון סין. לא הרבה ידוע על ילדותו, אבל אחד המקורות מציין שכילד אהב  ג'וֹשוּ את הבדידות ושהוריו התנגדו שיהפוך לנזיר. האפיזודה הראשונה על אודותיו, המתועדת באופן מפורט, היא פגישתו הראשונה של  ג'וֹשוּ בן השבע־עשרה עם מורה הזן נַנְסֶן:

נַנְסֶן, ששכב על מיטתו בחדרו, ראה את ג'וֹשוּ מתקרב ושאל, 'מהיכן אתה מגיע ?'

ג'וֹשוּ ענה, 'ממקדש זויזו' ['צורת האושר'].

נַנְסֶן שאל, 'האם ראית את צורת האושר ?'

ג'וֹשוּ אמר, 'את צורת האושר לא ראיתי; את בודהא שוכה - ראיתי'.

בתגובה נעמד נַנְסֶן ושאל, 'האם יש לך כבר מורה ?'

ג'וֹשוּ ענה, 'יש לי'.

נַנְסֶן שאל, 'מי הוא המורה שלך?'

ג'וֹשוּ השיב, 'למרות ששיאו של החורף כבר חלף, עדיין קר מאד. האם אוכל להציע, מורי, שתדאג היטב לגופך ?'"

והנה הדברים החשובים שרציתי שתקראו:

"בתיעוד הראשון ממש של אמרותיו של ג'וֹשוּ אנו יכולים כבר להבחין במאפיין החזק ביותר של אישיותו: התיעוב שלו למופשט. בהיסטוריה הארוכה של הזן לא נוכל למצוא שום מורה אחר שהיתה לו אמונה כה מועטה בָּ'אמת' ואמונה כה רבה בָּאדם. 'אם האדם הנכון מלמד את הדרך השגויה', אמר ג'וֹשוּ, 'הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך לדרך הנכונה; אם האדם הלא־נכון מלמד את הדרך הנכונה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך ללא־נכונה'. כשנשאל מהי 'מילתו', ג'וֹשוּ  אמר, 'אין אפילו חצי מילה/. כשנשאל עוד, 'מורי, אבל אינך כאן ?', אמר, 'אינני 'מילה''."*^

שבת שלום וחודש טוב

        ג'ף

* אלו דברים באמצע השבוע פורסם רק בפייסבוק ובבלוג  - לא בתפוצת מייל. המעוניינים לקרוא הטור, ואין להם גישה לאתרים הנ"ל יפנו אלי בפרטי ואשלח.

^ הערה לשונית ושנוגעת לתרגום של הופמן כאן הושמטה

*^ *מתוך תחילת המבוא של יואל הופמן ל"ספר הזֶן של ג'וֹשוּ", הטקסט של הספר תורגם מסינית לאנגלית בידי יואל הופמן והופיע בספר Radical Zen בשנת 1978. הנוסח העברי תורגם מאנגלית לעברית בידי דרור בורשטיין, ונערך בידי יואל הופמן בשנת 2006. הזכויות בעברית שמורות להוצאת בבל ולמשכל הוצאה לאור  מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד. הציטוט לעיל הוא כאמור מתוך המבוא לספר, ואין מספרי עמודים לא במבוא ולא בספר. הפסקאות בספר עצמו ממוספרות.


אלו דברים לאמצע השבוע של שבת פרשת קורח תשפ"ד

לזכר הנופלים, איחולי שחרור לאלתר לחטופות ולחטופים, למשפחות, לימים טובים יותר לכולנו

עלה בדעתי לומר כך:

"'יואל הופמן' לא הוביל אותי אל הזן. יואל הופמן הוא  הוא זן"

כעת. "זמן" ההבהרות.

יואל הופמן במרכאות כי הכוונה היא למכלול יצירתו ולא לאיש שלא הכרתי.

להתעניינות בזן הגעתי בהחלט באופן ישיר דרך הקריאה ביצירות הופמן.

לפני שפרסם סיפורים, יואל הופמן פירסם מחקרים ותרגומים ליצירות יפניות שונות. היתה לי הוה אמינא כי עיון ביצירות "המוקדמות" של הופמן יתנו לי צוהר, כזה או אחר, ליצירותיו ה"מאוחרות". ההוה אמינא התגלתה כנכונה. מאד.

להמחשת הדברים ולהרחבת מה שלהם תוך הכרה שמדובר אך בטעימה ראשונית וחלקית מאד,  אביא כאן קטעים מתוך המבוא של יואל הופמן ל"ספר הזֶן של ג'וֹשוּ":

"מהו המסר של ג'וֹשוּ ? המסר של ג'וֹשוּ הוא שאין שום מסר: שהעולם על כל דבריו השונים אינו 'טוב' או 'רע', לא 'קדוש' או 'טמא' - אין הוא שום דבר מעבר לעצמו. 'אני ניגש היישר ללב העניין', אמר ג'וֹשוּ. הוא נשאל שוב ושוב מהו לב העניין, ואומר שהוא נמצא 'ממש מול העיניים': 'זהו עץ האלון בחצר הקדמית'; 'רגל הכיסא'; 'הקומקום שנחרך...'

תודעתנו מורגלת להגיב לדברים במונחים של הבחנה וזיהוי. ברקע התהליך התודעתי הזה נמצאת הדעה הקדומה לפיה מעבר לקיומם הפשוט של הדברים ישנה 'מהות', ומעבר לחזותם יש 'משמעות'. אבל ברגע שנבין שקיומם של הדברים הוא הוא מהותם, מה עוד נותר להבין ? בחיפושנו אחרי 'משמעות' ניסינו כמעט כל תשובה אפשרית זולת התשובה הפשוטה והברורה ביותר: שמשמעותם של הדברים היא הדברים עצמם. הכול קיים, כל עוד אי אפשר להכחישו. מכל מקום, סיבת קיומו אינה שוכנת בשום דבר אחר, ולא בשום עיקרון או אמת מעבר לדבר עצמו. מהותו של דבר היא שום דבר, מאומה."*

שנשמע בשורות טובות

    ג'ף

*מתוך המבוא של יואל הופמן ל"ספר הזֶן של ג'וֹשוּ", הטקסט של הספר תורגם מסינית לאנגלית בידי יואל הופמן והופיע בספר Radical Zen בשנת 1978. הנוסח העברי תורגם מאנגלית לעברית בידי דרור בורשטיין, ונערך בידי יואל הופמן בשנת 2006. הזכויות בעברית שמורות להוצאת בבל ולמשכל הוצאה לאור  מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד. הציטוט לעיל הוא כאמור מתוך המבוא לספר, ואין מספרי עמודים לא במבוא ולא בספר. הפסקאות בספר עצמו ממוספרות.