אומר כבוד הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל בספרו "חיי עולם" על פרשת השבוע:
"לפני כל עיון והתבוננות, יש הקדמות והכנות, והן אלה שמכתיבות לאחר מכן - גם אם לא את התוצאות הגמורות של החקירה - את הגוון, הצבע, ובעיקר את המשמעות, של המסקנה. יכולים להיות שני אנשים שעובדים בשווה עם אותם נתונים והם גם יגיעו למסקנות דומות מאוד מעיקרו של דבר, אולם יש להם הבדלים גדולים מבחינות אחרות.
ההבדל בין תלמידי בלעם לתלמידי אברהם הוא בשאלה, מהי נקודת הראשית של ההכנה. ההכנה הראשונה של עובד א־לוהים היא, שהוא עובד א־לוהים והוא הולך לחפש אותו. ההכנה הראשונה של הפילוסוף היא, שהוא הולך לחפש. מכאן, נוצר הבדל גדול מאוד בין השניים. בסופו של דבר, למקובל ולפילוסוף יש אותה שאלת יסוד, והיא שי חוסר יחס בין א־לוהים והעולם - איך אפשר לצרף את שניהם לתוך מערכת אחת ? שאלה זו, אחרי כל הדקויות, היא שאלת הבסיס גם של בעלי האמונה וגם של בעלי הפילוסופיה. וניתן לשאול אותה בשתי צורות: הפילוסוף מתחיל כך: יש עולם. אם יש עולם, איך ייתכן שיש א־לוהים ? המקובל מתחיל אחרת: יש א־לוהים. אם יש א־לוהים, איך ייתכן שיש עולם ? וכל אחת מן הדרכים הללו פונה לעולם אחר.
כאשר חז"ל בחרו להעמיד את בלעם מול אברהם אבינו, הם עשו זאת משום שבאמת יש דמיון עמוק ביניהם - שניהם אנשים שמחפשים, ושניהם גם אנשים שמצאו בעצמם את הדרך לא־לוהים. נקודת ההפרש ביניהם היא דווקא בשאלה מה קורה כאשר הם נתקלים בהוויה הבלתי מוסברת, והבלתי ניתנת להיות מוסברת, בה הקב"ה אומר להם לעשות משהו שכולל בתוכו מהות פרדוכסלית חמורה מאוד, ובתוך המצב הזה, בלעם נשאר בלעם, ואברהם נשאר אברהם."
הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 353
