עוד א

אלו דברים לשבת ר"ח טבח - שבת חנוכה - פרשת מקץ תש"ף

לא מזמן "גיליתי" את אהרן אפלפלד ז"ל. לאחרונה "גיליתי" את אוריאל סימון יבדל"א. קרוב היום ו"אגלה את אמריקה". מי יודע ?!

על כל פנים כשאני מדבר על "אפלפלד" "סימון" "השל" ואחרים - הכוונה היא ליצירתם, לאו דווקא לאנשים עצמם ולכן המרכאות. על אף שכמובן אי אפשר ולא נכון לנתק לגמרי בין היצירות ליוצרם. אין כאן המקום להאריך בזה.

בהמשך תמצאו שיחה של אוריאל סימון בנושא יוסף ואחיו. הרבה מאד יסודות חשובים טמונים בשיחה הזאת, כמו למשל התשובה של סימון לשאלה  מדוע הוא אוהב את התנ"ך.

השל אמר:

"ניתן לאפיין את האדם המודרני כיצור שלבו גס באסונות.  כקרבן לברוטליזציה מואצת, רגישותו הולכת ופוחתת כל הזמן, תחושת האימה שלו מתמעטת ומידלדלת. ההבחנה בין טוב לרע מיטשטשת, כל שנותר בידינו הוא האימה מאבדן האימה."

א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ'  מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ'  292

אני נזכר לא פעם באמירה הזאת לאור הידיעות היומיומיות על פועלי בניין הנופלים למותם בארצנו. תאונות הדרכים מקיזות את דמנו. ברברים מרשים לעצמם לדהור בכבישים כאילו "אין אלוהים", לא אכפת להם לא מזולתם ולא מעצמם. בימים ההם אין ממשלה בישראל אבל בחירות יש ויש. בחירות תמידיות.

כשחיפשתי בבלוג "לה' הארץ " , בלוג שמרכז ציטטות מ"השל", את הציטוט לעיל מצאתי גם את הדברים שלהלן -שאיתם נסיים הפעם: 

כמה אסונות עוד עלינו לעבור על מנת שנכיר בכך שלכל האנושות יש חלק בחירותו של בן-אנוש אחד; שכל אימת שבן-אנוש אחד נפגע, כולנו סובלים כאב ?

א.י השל, "דת וגזע" , ב"אלוהים מאמין באדם", תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת, זמורה, ביתן, דביר, עמ'  31

שבת שלום חודש טוב וחנוכה שמח

               ג'ף

חזרה וההופעה, רבי נחמן בדרך לא"י

אלו דברים לשבת פרשת וישב תש"ף

עו"ד יעקב וינרוט  זצ"ל ב"הרצאה האחרונה" שנתן בפני סטודנטים באוניברסיטת ת"א אמר הרבה דברים חשובים ל"דור הצעיר".*
בין השאר, אמר ש"הפילוסופיות הגדולות נכתבו 'מה לעשות' לא על ידי פילוסופים אלא על ידי משוררים וסופרים".
וינרוט סקר בהרצאתו, בין היתר, את דרכו ההגותית, דרך שהתחילה בישיבות ליטאיות, עובר דרך אוניברסיטאות וכלה בעיון בכתבי רבי נחמן מברסלב. "כלה" היא לא המילה המדויקת כאן  - כי אצל וינרוט לא היה סוף לתלמודו. באחת השיחות שמעתי מפיו כי לצד כל עיסוקיו הרבים, תמיד דאג ללמוד קורס מבין הקורסים הרבים של האוניברסיטה הפתוחה.
לעניינו , אני רוצה להפנות הפעם לאחד מסיפורי רבי נחמן. מדובר בסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, סיפור של אחד הקבצנים ב"מעשה בשבעת הקבצנים".
זוג יתומים מתחתן ביער, ובכל יום משבעת ימי המשתה, מגיע קבצן מבין חבורת הקבצנים שפגש הזוג ביער עובר לחתונתם, על מנת לברך וליתן מתנה לבני הזוג. המתנה היא בדמות סיפור. לכל סיפור "מוטיב מרכזי". המוטיב המרכזי בסיפורו של הקבצן הגיבן שמגיע לברך את בני הזוג ביום החמישי לחתונתם הוא "מועט המחזיק את המרובה".
ראו בhttps://www.zusha.org.il/story/%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%94-%D7%9E%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%A6%D7%A0%D7%99%D7%9D-3/
"מועט המחזיק את המרובה" היא מידה הכרחית בעידן שבו אנו מוקפים לא רק בהררי זבל של פייק ניוז, בידור , פרסומות וכדומה לצד הררי מידע מדעי חשוב שלא לדבר על יצירות אומנותיות קלאסיות שעל כל אחד ואחת להכיר ככל שחפצ/ה להיות בן/בת תרבות.
אומר הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ בביאורו לסיפור:
"היום החמישי של המשתה הוא יומו של הקבצן הגיבן, ועל פי הסימנים החיצוניים והפנימיים נראה שהוא בן דמותו של יעקב אבינו.. מבחינה חיצונית קבצן זה גיבן, כלומר: אין הוא יכול להחזיק בעצמו גם את גופו שלו, ולכן בולט מתוכו הגבנון. ואולם, כאמור, דווקא המום הוא שמסמל את תכלית השלמות בתחום זה. הקבצן הגיבן הוא המביא לדרגת השלמות את הכוח של 'מועט המחזיק את המרובה', את היכולת שדבר קטן ומצומצם יוכל לכלול בתוכו שפע בלתי משוער. מידה זו של מועט המחזיק את המרובה היא דרגגה גבוהה בשלטון המציאות, שכן במידה מסוימת יש בה תמיד מעין כוחו של האין־סופי המתגלה בתוך תחום מוגבל וסופי, ובמובן מסוים כל 'מועט מחזיק את המרובה' הוא בגדר נס."^
הטורים הבאים יוקדשו, בלי נדר, להמשך העיון בסיפורו של הקבצן הגיבן ותוך כדי, נראה לאן נגיע...
שבת שלום
    ג'ף

*
^ עדין שטיינזלץ, ששה מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב, דביר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 184

אזהרת מסע ?

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תש"ף

"הווייתנו בתוך כל מציאות אפשרית - גם אצל אנשים גדולים -", אומר הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), "עומדת בפני העניין הזה של חוסר שלמות, של פגם המציאות. בתוך העולם הזה אנחנו לא יכולים להגיע לא לשלמות מוחלטת, לא לאמת מוחלטת, ולא לטוב מוחלט. למעשה, מה שנדרש מאתנו," אומר הרב עדין, "הוא צורה נוראה של חיים; אנחנו צריכים לחיות תמיד על אמת חלקית, הנובעת מפשרה. בתוך העולם הזה, אמת של מאה אחוז קיימת רק כהפשטה תיאורטית, אך לא במציאות המעשית. להבדיל, אין שום חומר בעולם שיכול להיות נקי במאה אחוז; מעולם לא הצליחו, וכנראה שגם לא יצליחו לעשות חומר כזה, שכן העולם הזה איננו מסוגל לדברים הללו, וזו חלק מהגדרתו. משום כך העבודה שלנו פעמים רבות היא לא לדון בשאלה של אמת מול שקר, אלא: כמה אמת אנו יכולים להצליח להכניס בתוך הדברים, וזה המאבק שלנו על האמת.
בתוך מציאות העולם, הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות אינה תמיד הקו הישר. אם אני רוצה לצאת מן החדר בדרך הכי קצרה, מה שעלי לעשות, תיאורטית, הוא לבקוע דרך שני הקירות הקרובים; אולם בתוך המציאות הזו מוטב שאעשה סיבוב דרך הדלת, שכן הדרך החלקה, הישרה והתיאורטית, איננה יכולה להתקיים.
מבחינה זו  אנחנו נקראים בני ישראל, אנחנו בניו של יעקב מבחינה זו שהוא הדמות הפנימית של דרכנו, והבעיה של 'אמת ליעקב' היא מובנית בתוך העולם שלנו. זהו המאבק שלנו על החיים, כשם שעל יעקב להיאבק על דרכו העוברת בין הליסטים לבין התלמיד חכם. יעקב הולך לדרכו, ובמקום לפרוץ כל הזמן ישר וחלק, ללא שום סטיות, דרכו מלאה פיתולים ועיוותים, וזה חלק מהותי מצורת ההתקדמות שלו. הקווים הישרים קיימים רק בגיאומטריה, ואילו בתוך העולם יש עיקולים; הבעיה שלנו היא, במידה רבה, להצליח לשמור על כיוון מסוים לאורך זמן למרות העיקולים שבדרך. עלינו למצוא את הדרך בין הליסטים מחד גיסא, ובין התלמיד חכם מאידך גיסא - וגם להתמיד בה."
- מתוך חיי עולם שיחות על פרשת השבוע, הרב עדין אבן ישראל ( שטיינזלץ ), הוצאת מגיד והוצאת קורן ירושלים, דברים לפרשת וישלח, עמ' 79-78.
שבת שלום
     ג'ף

קנוהל

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תש"ף

כתבתי מה שכיניתי טור מחאה.

הצבתי כאן כתבה על ההתעללות בחתולה, עם תמונות.

חבר אמר לי "אתה מתפרץ לדלת פתוחה".

קיבלתי את דבריו.

לא פרסמתי את הטור.

אחר כך ראיתי בפייסבוק צילום של גופת גבר, תלויה מגשר. המכוניות עומדות בתור מתחת לגופה התלויה. גבר גרוש, שלא עמד בתלאות מערכות המשפט סביב הגירושין.

נער נרצח בשפרעם.

בתדירות של אחת או יותר בשבוע, סדר גודל, פועלי בניין בארץ הזאת נופלים למותם, ואם לא מתים אז נפצעים.

אין כסף למערכות הבריאות הרווחה והחינוך.

לא הזכרנו כאן את פגיעתן הרעה של תאונות הדרכים.

וגם לא את הביזיון המתמשך במערכת הפוליטית.

פרשת השבוע נפתחת בחלום, חלום שפרשנים אמרו עליו ש"אין לו פתרון", "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה."

הנה לנו אידיאל, כפי שגם כן כבר אמרו, אידיאל של אדם שמצד אחד נטוע במציאות, בעולם החומר, הבנקים, הקניונים וכהנה וכהנה ומצד שני ראשו - בשמיים, בסיפורי עגנון, בבית המדרש, בעולם האידאות האמנות ועוד ועוד.

כתב ואמר אברהם יהושע השל:

"ניתן לאפיין את האדם המודרני כיצור שלבו גס באסונות.  כקרבן לברוטליזציה מואצת, רגישותו הולכת ופוחתת כל הזמן, תחושת האימה שלו מתמעטת ומידלדלת. ההבחנה בין טוב לרע מיטשטשת, כל שנותר בידינו הוא האימה מאבדן האימה."

א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת  מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ'  292

"כל שנותר בידינו הוא האימה מאבדן האימה."

"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה."

השל אגב, העיד על עצמו,שהוא אופטימיסט, בניגוד למיטב שיפוטו.

שבת שלום

    ג'ף

שבת שלום

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תש"ף

לא חסרות בימים אלו סיבות לצאת לרחובות ולמחות.
הטור הזה הפעם הוא טור מחאה.
אני מוחה על מקרה ספציפי של התעללות בבעל חיים.
הנה כתבה מynet  בנושא:

ההתעללות בחתולה בבסיס: החיילים פיתו אותה עם גבינה

עדות שהגיעה ל-ynet חושפת ששני חיילי מטבח פיתו את החתולה עם גבינה ואז ריססו אותה במסיר שומנים. החשוד שעוכב לחקירה הוא איש קבע. קצינים בכירים בבסיס ניסו להשתיק את הפרשה כדי למנוע את הענשת המעורבים
יואב זיתון

החתולה שנפגעה. פיתו אותה עם גבינה וריססו מסיר שומנים

פיתו את החתולה בגבינה וריססו עליה מסיר שומנים: עדות שהגיעה ל-ynet מעלה שלפחות חייל אחד נוסף מעורב בהתעללות הקשה שהביאה למותה של גורת חתולים בבסיס ההכשרות של חיל האוויר בחצרים. בנוסף נודע כי קצינים בכירים ניסו להשתיק את הפרשה לאחר שנחשפה.

היום פורסם לראשונה ב-ynet כי המשטרה הצבאית החוקרת פתחה בחקירה סמויה בעקבות החשדות וכי חייל אחד שחשוב במעורבות בהתעללות עוכב לחקירה. ככל הנראה החשוד הוא נגד במטבח שנמצא בשירות קבע.

לפי העדות החדשה, שני חיילים המשרתים במטבח הבסיס פיתו את גורת החתולים עם גבינה וכאשר היא התקרבה לאכול ממנה הם ריססו על גופה את מסיר השומנים. לאחר מכן הם הניחו לה ללכת מבלי לדווח על כך לאיש ומבלי להעניק לה טיפול רפואי.

החתולה. קצין במילואים מצא אותה וטיפל בה

קצין מילואים בדרגת סרן שהבחין למחרת בשינוי במצב החתולה העניק לה, יחד עם חיילת נוספת, טיפול ראשוני, מזון ומים. בהמשך הוא לקח את החתולה למרפאה וטרינרית באשדוד, שם היא טופלה במשך כשבועיים עד שחלה החמרה במצבה ומותה נקבע.

לפי עדויות אחרות, החתולה שעברה את ההתעללות נהגה להסתובב בתוך חדר האוכל למורת רוחם של עובדי המטבח, שניסו לסלקה בהדיפות מטאטא.

קצינים בכירים בבסיס ניסו להשתיק את הפרשה

בחיל האוויר נמנעו מלגנות את המקרה וסרבו לאשר אם איש קבע מעורב במעשה. קצינים בכירים בבסיס ניסו להשתיק את הפרשייה לאחר שהתגלתה ובכך למנוע את הענשת המעורבים.

במצ"ח חוקרים חשד להתעללויות נוספות בבעלי חיים משוטטים בבסיס, רובם חתולים שנמצאים באזור המטבח וחלקם "אומצו" על ידי חיילים שמשרתים במחנה באופן קבוע.

"היא צרחה וייללה וממש התפתלה מכאבים", תיאר קצין המילואים שניסה להציל את חיי החתולה, "היא לא נתנה לי בהתחלה שאשטוף אותה. הבנתי תוך דקות שמדובר במסיר שומנים".

בדקתי בגוגול - צער בעלי חיים מן התורה. מי שיעשה כמוני - ימצא את המקורות שם.
אני מחפש עוד כמה מילות מחאה ומוצא רק זעם כבוש ועצב עמוק על המקרה הזה ועל מה שזה אומר, על הפושעים, על החברה שבה הם גדלו, על הסביבה שבה הם חיים.

שבת שלום
    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת תולדות תש"ף

וואלה הוא שם בחדשות לאחרונה כשהכוונה היא כמובן לאתר וואלה בהקשר לתיקי ראש הממשלה.
כמי שילדותו עברה עליו בשנות הששים של המאה הקודמת בארה"ב "וואלה" היא מילה שפירושה פליאה.
קורה לפעמים שאדם חש התפעמות רוח, פליאה רבתית - הארה רבתית.
התחושה הזאת יכולה להיות כרוכה גם בכאב חד, סוג של חרטה  כגון - "איך לא ראיתי את זה קודם ? איך לא ידעתי את זה קודם ?" וכו' וכו'
על כל פנים אין הרבה מה לעשות עם התחושות האלה מלבד להמשיך הלאה בתקווה לקצת עירנות מוגברת בהמשך
כפי ששרו קרוסבי סטילס נש אנד יאנג "אל יאוש, זה אך טירות נשרפות" ובאנגלית  Don't let it bring you down  - It's only castles burning.

וראו



שבת שלום
    ג'ף

גרגור התעורר בבוקר וגילה שהוא חרק גדול....ג' התעורר וגילה ש...

הכי קרוב לדילן ורבי נחמן שמצאתי הבוקר

לחובבי דילן שאין להם פייסבוק

Nomadic Voice
אתמול ב-‏5:32‏

I don’t know exactly what to say, so Dylan picks up the slack. He lights a cigarette, moves over to the sofa, takes off his glasses and smiles a shy smile. “You know,” he says, “sometimes I think about people like T-Bone Walker, John Lee Hooker, Muddy Waters — these people who played into their sixties. If I’m here at eighty, I’ll be doing the same thing. This is all I want to do — it’s all I can do. I mean, you don’t have to be a nineteen – or twenty-year-old to play this stuff That’s the vanity of that youth-culture ideal. To me that’s never been the thing. I’ve never really aimed myself at any so-called youth culture. I directed it at people who I imagined, maybe falsely so, had the same experiences that I’ve had, who have kind of been through what I’d been through. But I guess a lot of people just haven’t.”
He falls silent for a moment, taking a drag off his cigarette. “See,” he says, “I’ve always been just about being an individual, with an individual point of view. If I’ve been about anything, it’s probably that, and to let some people know that it’s possible to do the impossible.”
Dylan leans forward and snuffs out his cigarette. “And that’s really all. If I’ve ever had anything to tell anybody, it’s that: You can do the impossible. Anything is possible. And that’s it. No more.”
— Mikal Gilmore, 1986

אלו דברים לשבת פרשת חיי שרה תש"ף ( טיוטה )

אברהם עולה להר עם בנו

אברהם יורד מן ההר לבדו

שרה, הרעיה והאם, נפטרת מן העולם

צריך לקבור אותה

כשקראתי את "בעת ובעונה אחת" לאפלפלד לא חשבתי על סיפור העקדה. 

כשסיימתי את הספר, לפנות בוקר באמצע השבוע, נפעמתי מפרק כג, שבו; הפרק לפני האחרון.

סיפור מסע, מסע ברכבת הביתה של האב והבן. 

האם והבת נשארו בהרים אצל הרב הישיש, בתקווה למרפא, עם הזמן, אולי

המסע חזרה לוינה - מה אומר ?! שהוא מרתק ? שהוא עלוב ? שהוא כמו מסע הנדון למוות אל מותו הלא נודע ?!

"לפנות בוקר, בחשכה אחרונה, בשעה שאיש לא ציפה לה עוד, הגיחה מתוך השדות העטופים ערפל רכבת נוסעים עם כמה קרונות מהודרים. האיברים עטו עליה בכוח רב. לרגע נדמה היה, שרק מי שיש לו כוח כשלהם יגיע לפתחים. היתה זו מהומה של מראית עין. כולם נדחסו בקרונות האחוריים במחלקה השלישית. אל המחלקה הראשונה לא פנה איש. פליכס וקארל עלו בניחותא. זה היה כמו לאחר סיוט: שוב בחלל המוכר, ליד חפצים ביתיים, שפה שאדם מבין על בוריה. ואזות ועיתונים. בקרון המסעדה כבר נפוץ הריח הטוב של קפה הבוקר, הלחמניות והחמאה."

הרבה דברים קורים בנסיעה הזאת, חזרה לוינה ברכבת. דברים בתוככי גיבור הספר ומחוצה לו. בסך הכל נסיעה של כמה שעות...שעות שאדם עם עצמו...מנסה לעשות סדר עם עצמו...לסכם קצת את החוויות שעברו עליו בחודשים בקרפטים...להתארגן על העתיד...מה ימצא בבית ובעיר שעזבם לפני כחצי שנה...חלומות, כדרכו של אפלפלד, מתערבבים במציאות ולא תמיד ניכר מה זה מה...

"הבירה משובחת. טעמה משתפר מקנקן לקנקן. אבל הראיה אינה בהירה עוד כקודם. הראש כבד. כמה כתמים צהובים מתרוצצים לנגד עיניו, הראש כבד אבל התחושה עוד מרוממת. הוא קם ובקומה זקופה ניגש אל האשה היושבת ליד החלון ומציג עצמו: פליכס. האשה נבוכה, מסמיקה, אינה רגילה שאנשים זרים יפנו אליה. היא מרכינה את ראשה, מניחה את יד ימינה על הרקה כאומרת: הנח לי להיות עם עצמי. אני רוצה להיות רגע עם עצמי."

אני מדלג על הדיאלוג בין פליכס לאשה שיושבת מולו. אני מפנה, חלף זאת, לדברים שאמר אפלפלד בראיון עם דן מרגלית אחר צאת הספר ( קישור לראיון בהמשך ) :

"אני עוסק במתח הזה , המתח הנמשך לאורך שנים רבות בין מה שהייתי קורא איזה משיכה עמוקה חזרה אל המסורת שלנו ובין נסיון להתרחק ככל האפשר רחוק יותר. מעין שני כוחות צנטריפוגליים פועלים בתוכנו. מצד אחד איזה משיכה, הייתי אומר כמעט איזה כישוף, בחזרה אל עצמנו, אל המקורות שלנו ומצד שני איזה שהוא נסיון עמוק מאד, גם הוא עמוק, להתרחק מתוך עצמנו."

באתנחתא בתוך הדיאלוג אומר המספר:

"שעה רבה ישבו זה ליד זה בלא להחליף מלה. כמו הוסכם עליהם כי אמונתו של האדם אינו עניין לוויכוח. ובעניין זה כבעניינים גורליים אחרים טובה השתיקה מן המילים."

שבת שלום
    ג'ף

המובאות מן הספר הם מ"בעת־ובעונה־אחת" לאהרן אפלפלד, בית הוצאת כתר ירושלים בע"מ והוצאת הקיבוץ המאוחד בעמ' 124, 130 ו132 לפי הסדר

אלו דברים לשבת פרשת וירא תש"ף

סמי מיכאל בדברי הפתיחה לשיחה עם אהרן אפלפלד בנושא יצירתו של שייקספייר והיהודים:

 "'רק התנ"ך יכול להתחרות בעוצמת השפעתו התרבותית של יוצר אחד בארבע מאות שנים האחרונות הלוא הוא ויליאם שייקספיר'. האורח שלנו היום הוא הסופר אהרן אפלפלד, שבדרכו הצנועה תבע ביצירתו את עלבונה של יהדות אירופה אחרי השואה לנוכח היהירות הישראלית".

ראו להלן השיחה הזאת.

אני חושב לאחרונה על עולמות. עולמות שונים זה מזה, עולמות קשורים זה בזה.

הקריאה ב"אפלפלד" מסבה , מטבע הדברים את המבט לעבר "עולמו של אפלפלד". אפלפלד ולא רק הוא הוביל לרבי נחמן, ל"עולמו של רבי נחמן", ושני אלה הובילו לקפקא, ול"עולמו של קפקא".

שאלתי עצמי  מה בין כל העולמות הללו לבין "העולם באופן כללי". שלא לדבר על "עולמו של מכבי תל אביב ( כדורסל ); העולם של תל אביב, עולם הפרפריה, עולם המשפט, עולם הפוליטיקה, עולם העבודה,, עולם הבידור, עולם הרגש והשכל, עולם המדע ועולם האמנות ועוד.

בעיקר עולם האמנות. 

כשאני שומע לאחרונה את אפלפלד מדבר בראיונות שונים עם מראיינים שונים, בולטת העובדה שאפלפלד היה אמן וכי ראה עצמו אמן.

מה בין עולם האמנות לבין עולמות אחרים שאינם אמנות ?

"ספרות היא הווה פרמננטית" , אמר אפלפלד, "פרמננטית" משמע - קבוע ותמידי. לכך יש להוסיף כי אליבא דאפלפלד עולם האמנות הוא "העולם בעיני ילד", הגם שעולם זה עובר עיבוד על ידי המבוגר שיושב בית הקפה וכותב, שעבר עליו כך וכך בהמשך הדרך ושלקליטה הראשונה, למגע הראשון של החוויה, התווספו קליטות ומגעים נוספים ומאוחרים יותר.

אפלפלד כתב למעלה מ40 ספרים. הוא כורך את כולם כ"סאגה" תחת הכותרת "מאה שנים של בדידות יהודית" ( בעקבות ספרו של גבריאל גארסיה מארקס "מאה שנים של בדידות" ). כשאני שומע וגם רואה את אפלפלד משיב לשאלותיהם של מראיינים /ות שונים/ות - ניכרים בעיני ההבדלים שבין ה"אמן" לבין מי שאינו אמן. בכל הראיונות שצפיתי בהם, לא ראיתי שאי פעם הופר הריתמוס השקט של דבריו. הוריו, בעיקר אמו, וכן הסבים שלו היו לדבריו "אנשים שקטים", יודעי אמנות השתיקה. אפלפלד, הבן היחיד, למד מהם או ירש מהם או שניהם גם יחד את "המקצב השקט".

אפלפלד היה בעלותו ארצה  וכפי הנראה נשאר במהלך חייו,  נטע זר למול חברה ולמול "מובילי חברה" שביקשו ליצור כאן "יהודי חדש" -  ישראלי "יפה הבלורית והתואר".

ראו דברי סמי מיכאל שהובאו לעיל בפתיח וכן בשיחה להלן

שבת שלום

   ג'ף

לע"ב

ליקוטים מקו 58

א
"כל אדם נושא בחובו חדר" רשם פ.ק.*
ומובא בשם ר"נ: " טוב מאד להאדם שיהיה לו חדר מיוחד לבדו לעסוק שם בעבודת השם בתורה ותפילה, ובפרט התבודדות ושיחה בינו לבין קונו שלזה צריכין בודאי חדר מיוחד".^

* מחברות האוקטבו, עמ' 7
^ שיחות הר"ן רעד

ב
"אם אתה קולט נכון אתה קולט את הכל" אהרן אפלפלד*
בשם ר"ן: " כל תורה ומאמר שאומֵר יכולין לילך ולעבור בו כל תורה נביאים וכתובים ותורה שבעל־פה"^

*בראיון ליואב גינאי
^ שיחות הר"ן רא

אלו דברים לשבת פרשת לך לך תש"ף

חשוב להיות אנטי־ממסדי.
חשוב מאד להיות אנטי ממסדי.
עם זאת, כמו כל דבר בחיים - צריכים לנקוט העמדה הזאת במידה, בשום שכל ובהתאם לנסיבות.
הסיפור מספר שרבי שמחה בונם מפישסחה היה אומר שאדם צריך שיהיו לו שני פתקים, פתק לכל אחד מהכיסים במכנסיים. בפתק אחד צריך להיות כתוב : "אדם עפר ואפר" ובשני:"בשבילי נברא העולם".
המסורת היהודית מקדמת דנא אינה נבהלת מסתירות. אדרבא, ההיפך הוא הנכון. הדברים ברורים וידועים...
השבוע ישבתי כמעין משקיף בארוע מסויים. הבטתי על הדברים בעין ביקורתית...למחרת התעוררתי, חשבתי על הדברים ואמרתי לעצמי - כל מי שנטל חלק בארוע בא עם כוונות טובות  - למה לדון את הארוע לחומרא ?! הבט על הדברים ב"עין טובה".
ואז הבנתי, יש שלושה תחומים בחיים  ( כמו כל דבר בצה"ל ) - תחום אחד שצריך תמיד לדון כל אחד לכף זכות - להביט על הכל בשתי עיניים טובות. יש תחום שני בחיים שההפך הוא הנכון  - צריך להביט בו בשתי עיניים ביקורתיות. התחום הרחב ביותר הוא התחום השלישי - שם צריך עין אחת ביקורתית ועין אחת טובה.
אני קורא בימים אלו את ספרו של אפלפלד "בעת־ובעונה־אחת". כמרבית יצירותיו של אפלפלד מדובר ביצירה מופלאה. השבוע פרסמתי - בפייס וגם במיילים של ירוחם את הקטע הבא - שמדגים לטעמי את הפלא הגדול שבא לידי ביטוי בכתיבתו של אפלפלד.
לפני סיום אעיר, בהקשר לקריאה "לך לך" שאברהם אבינו שומע בפרשתנו - הוא היה אבי אבות האנטי ממסדיות, וגם כאן הדברים ידועים.
אין כנראה אנטי ממסדיות ללא עין ביקורתית...לצד זה אבל,  התחושה שאפשר לשנות לחיוב את המציאות נעוצה בעין טובה, ועין טובה פירושה, בין היתר,  מבט על העולם בעיני ילד, מבט של פליאה.

והנה הקטע מ"בעת־ובעונה־אחת" של אפלפלד:

"ובעוד הכל נראה כמערה חשכה שאין לה מוצא, שככה סופת השלג. הדבר אירע בלא התראה ובאופן פתאומי, כפקודה. האפלה נמוגה וצבא האור פלש והשתרע על פני משטחי הלובן. הכיבוש היה שלם, בלא להשאיר אף כתם של אפלה. המשרתות יצאו החוצה אחוזות שמחה. כך הן ודאי עומדות כשעובר המצעד השנתי בכפר. צוהלות בדמעות." 

אהרן אפלפלד, "בעת־ובעונה־אחת", בית הוצאה כתר, ירושלים בע"מ, הוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ, עמ' 77

שבת שלום
    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת נח תש"ף

בכלל לא ברור שיש פשר לכל מה שקורה בעולם.

התובנה הזאת  נעוצה כמובן בדברים שקראתי, שראיתי וששמעתי לאחרונה.

אביבה גוטליב זורנברג בספרה על בראשית אמרה לפני שנים שתמיד תהיינה ראיות מעולם אסונות הטבע לכך שהקיום האנושי מתקיים בעולם קר מנוכר ושרירותי. השיטפונות פוגעים ברשעים ובצדיקים כאחד.

לאחרונה שמעתי  וראיתי שיחה של הרב פרופ' דניאל אפשטיין על דרכו של עמנואל לוינס.

 הרב אפשטיין מספר שבמסגרת שיחה על לוינס בוורשה נשאל: מדוע יש לחפש  סימני יהדות  בהגותו של לוינס ? הרי הוא היה הוגה כל כך אוניברסלי ?

וכך השיב אפשטיין : אפשר לטייל בוורשה בלי לשים לב לכל סימן וזכר לנוכחות יהודית בעיר. אפשר, ממשיך ואומר אפשטיין, להביט בעולם כולו ולא לראות בו, לא אלוהים ולא יהודים.

פנחס פלאי אמר שאפשר לסכם את דרכו של השל במשפט אחד : "השל מחפש משמעות".

החיפוש אחר פשר בעולם איננו מסע של יחיד, וגם לא מסע פילוסופי בהכרח.

החיפוש אחר פשר תלוי הרבה מאד בהתבוננות. ( לא לשכוח את המבט בעיני הילד- הילדה)

וכפי שאמר אפלפלד: אם אתה קולט נכון אתה קולט את הכל.

לאנשי המחשבים בינינו וודאי יש הסבר מדוע אחרי שחיפשת נושא מסוים בגוגול או ב youtube ומצאת מה שמצאת - אתה ממשיך ביוזמת כח אלגוריתמי כזה או אחר לקבל שלא ביוזמתך חומר באותו הנושא. וכך הגיע אלי אתמול, בדרכי הביתה מן העבודה ואחרי שרשמתי את הדברים לעיל, הרצאה נוספת של הרב פרופ' דניאל אפשטיין. ההרצאה  שתמצאו להלן עוסקת ביחסי הגומלין שבין אתיקה לפוליטיקה. לצד עניינים פילוסופיים כגון הקשרים בין לוינס והיידגר, מתייחס הרב אפשטיין בדרכו  הנעימה והמתנגנת לאיטה, לענייני דיומא  שבוערים אצלנו. מומלץ. 

שבת שלום

     ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת בראשית תש"ף

"...זה אוצר גדול שיש לך בתוכך ילד..."
- אהרון אפלפלד




"אדם חייב באיזה שלב מסוים בחיים", אומר אפלפלד, " לבחור לו דבר אחד שנותר לו אחרי המפולת שהוא אוהב, שזה מעורר לו זכרונות...לקחת נקודה פוזיטיבית ולדבוק בה. הספרים שלי הם במובן כזה, זה שאחרי שהעולם חרב, יש בכל זאת נוף, בעלי חיים, ובכל זאת פה ושם אנשים טובים ובכל זאת זה  ...כלומר גם בתוך החורבות, חורבה אנושית, יש גם משהו אנושי טוב.."

שבת שלום
    ג'ף

עולם של אהבה ואצילות ( לא בהכרח מה שחשבתם ) וכן על ההווה

אלו דברים לשמיני עצרת ושמחת תורה תש"ף

מדברי שלום רוזנברג, בחלק המוקדש לשמחת תורה, בפרק שנקרא "דרכה של תורה" בספרו "בעקבות הזמן היהודי":

" ניתן ללמוד תורה, ובכלל לעסוק במקורות היהדות, בצורות שונות. אך בכל הצורות מחייב אותנו עקרון בסיסי, עיקרון המנוגד לרוח זמננו, שאחד מיסודותיה הוא הבידור. אין ספק בעיני שהצורך הכפייתי בבידור הוא תוצאה של אובדן המשמעות בחיים, אובדן מטרות החיים ואובדן כל 'טעם' בעבודה וביצירה. תלמוד תורה אמור להחזיר משמעות זאת דווקא בהיותה ניסיון לבנות עולם מעבר לבידור, ואף מעבר להנאות הרגילות מהחיים. תלמוד תורה הוא ההפך ממה שנמצא בעיתונות זולה או במוספים סאטיריים. 'תלמוד תורה' פירושו לעסוק במקורות היהדות בכובד ראש, ברצינות, אף אם נוסיף קורטוב של הומור, תוך ניסיון להקשיב למעמקי הטקסט. ואת זאת לא תמיד מצאנו בין אלה שעוסקים במקרא."*

חג שמח
  ג'ף

*שלום רוזנברג, "בעקבות הזמן היהודי, הפילוסופיה של לוח השנה", הוצאת משכל הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 129

אלו דברים לשבת חוה"מ סוכות תש"ף (טיוטה )

בטור שקראתי לו "אלו דברים לקראת שבת חול המועד תש"ף חלק א " דיברתי על חשיבותם של פודקסטים וכו' ככלים לרכישת ידע ולעיון, לצד הקריאה. כהמשך לאותו הפוסט  - תמצאו כנספח לאלו דברים שיחה של הרב דר' דניאל אפשטיין להלן. אך כגוף הדברים בחרתי להביא הפעם, דברים של שלום רוזנברג שנוגעים ישירות לשבת חול המועד, וליתר דיוק לאחד הטקסטים שקוראים באותה שבת בבתי הכנסת. הדברים הם מתוך פרקים שכותרתו "מצווה גדולה להיות בשמחה" בספרו "בעקבות הזמן היהודי הפילוסופיה של הלוח השנה" :

"בשמחה מצווים אנו בכל החגים, אך יותר מכולם בסוכות: 'חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ... וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ... וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ...וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ' (דברים טז, יג-טו). וכך, אם פסח הוא על פי חז"ל ' זמן חירותנו', ושבועות - 'זמן מתן תורתנו', הרי סוכות הוא בפשטות ' זמן שמחתנו'. שבעת ימים מעוגנת השמחה בטבע, אך היא נשארת איתנו, באופי אחר, גם ביום השמיני ( התשיעי בתפוצות) : זוהי 'שמחת תורה'.
והנה מופתעים אנו. .ההלכה קובעת שבשבת שבשבוע סוכות, עלינו לקרוא את ספר קהלת. מוזר ! ב'זמן שמחתנו' עלינו לשמוע את הביטוי הקיצוני לייאוש, לפסימיות ולעצבות ? ועלינו עוד לחזור אחריו: 'אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה...וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל. לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה' ? ( קהלת ב, א-ב ). ואנו שואלים את עצמנו: עצבות זאת 'מַה זֹּה עֹשָׂה' ?
שני ספרים לא סטנדרטיים המצויים במקרא מתארים את הטרגדיה האנושית בשתי פניה: איוב וקהלת. איוב אומלל, כי הוא כורע תחת הכאב, הסבל והייסורים. את קהלת, לעומת זאת, פינקו החיים ללא מגבלות. ואף על פי כן, גם קהלת אומלל: 'הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל !' ( א, ב ). למה ?!
גיבור ספר ' הכוזרי' לרבי יהודה הלוי הוא מלך. קביעה זאת אינה מקרית, והיא מלמדת אותנו רבות גם על דמותו של קהלת. ברור לכולנו שהיינו יכולים להיות מאושרים לוּ נפלה בחלקנו מנה גדושה יותר מהשפע של ארבע קרנות ההצלחה: כסף, יופי, קסם אישי וכבוד. דמותו של המלך המחפש באה ללמד אותנו שזה לא כך. ובימים דמוקרטיים אלה, אולי נוכל ללמוד משהו מהנסיכים והנסיכות של מלכות הוליווד, מקום שנתברך בתשעה קבים מקרנות הצלחה אלו. למה זקוקה היא לכל כך הרבה פסיכיאטרים ופסיכולוגים ?  שִׂיאַנֵי המימוש העצמי האלה, שאין לפניהם מחסור ואף לא מגבלות, למה נזקקים הם באומללותם לשכרות ולסמים ? 
השמחה והאושר הם מושגים יסודיים כל כך, שייתכן שלא נוכל להסבירם כלל. קל יותר להסביר מה הם לא! ואת זה קהלת עושה."
מוזמנים לעיין בהמשך הדברים של שלום רוזנברג שם. הם לא פחות מרתקים  ואף יותר מדברי הצגת הבעיה שהובאו לעיל.

בשיחה להלן בהקשר לאחת מיצירותיו של לוינס ( "אחרת מהיות" )  אומר דניאל אפשטיין:
"מדובר על יצירה פילוסופית שמתמודדת עם.... השאלה , שהיא שאלת עתיקת יומין שאלה של השורש של הרוע ונפש האדם. זאת יצירה שמנסה לא לתפור את השאלה הזאת כי אין לה פתרון אבל לכל הפחות להציע לנו כיוון, לחיפוש של כיוון.
הרי זה תפקידה של הפילוסופיה; לא להציע פתרונות . פילוסופים מאד חלשים במציאת פתרונות. עדיף לא לבקש אצלם מציאת פתרונות. אבל אולי זה לא הדבר ההכי חשוב בחיים. למצוא פתרונות. בעיות טכניות דורשות, מחייבות מציאת פתרונות. פילוסופים חלשים במציאת פתרונות אבל הם יכולים להציע כיוון. גם זה צריך להיות ביקורתי עלפי הכיוונים שהם מציעים אבל זה לפחות מה שהם יודעים לעשות..."
שבת שלום ומועדים לשמחה
         ג'ף

על קו 58 - בעקבות אפלפלד, קפרא ורבי נחמן ( א , ב, ג, ד, ה )

על קו 58 - בעקבות אפלפלד, קפקא ורבי נחמן (ד')

"כל אדם נושא בחובו חדר. עובדה זו אפשר להוכיחה אפילו בעזרת חוש השמע. כשמישהו הולך מהר ואתה מקשיב, נניח בלילה, כשהכל שקט סביב, אתה שומע למשל חריקת ראי שלא הוצמד כראוי."

פ. קפקא, מחברות האוקטבו, תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד, עמ' 7

על קו 58 - בעקבות אפלפלד , קפקא ורבי נחמן (ג')

על קו 58 - בעקבות אפלפלד , קפקא ורבי נחמן ( ב')

"רבי נחמן פותח את ספרו [ליקוטי מוהר"ן] באמירה שעל ידי התורה יכול אדם לזכות לחן המביא לכך שתפילותיו נשמעות. מהו סודו של החן המקנה לאדם אפשרות להתפלל ולהיענות ? בהמשך דרשתו מפרש רבי נחמן מושג זה בהרחבה. לעת עתה, בהבנה ראשונית, נראה שהכוונה היא לכך שבעזרת דיבור מלא חן השומע מבין את הדברים בצורה בהירה, משתכנע מהם, לבו נמשך אחריהם והוא מוכן לקבלם; בעוד שדיבור חסר חן, גם אם יש צדק תאורטי בטענות הדובר, אינו מובן לשומע, אינו נוגע בלבו, ואינו מעורר בו עניין ונכונות להזדהות."

הרב שג"ר, שיעורים על ליקוטי מוהר"ן (חלק א) הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר בעמ' 16

על קו 58 - בעקבות אפלפלד , קפקא ורבי נחמן

"כשאתה ניצב לפתח עולמו הסבוך של ר' נחמן מברסלב, מנסה להצביע על תמונת יסוד במשנתו, עולה בליבך היער. לאורך משנתו, אף בפרקיה העיוניים ביותר, שב היער ומתגלה בפנים רבות. פעמים זה יער שקט, מוקף שדות, המשרה עליך הוד של שלווה רבה; אך פעמים זהו יער ביעותים, שקולות והדים זרים מתהלכים בו ומטילים אימה. ביערות אלה תשמע לעתים את שאגתו של האריה, את ציוציהם של ציפורים הקוראות זו לזו בהמית כיסופים. מלכים שבויים, מלכות אבודות, חיילים תועים וסתם אנשים שפשר חייהם אבד להם והם נדים באינסופיות זו של אור וצל."
אהרן אפלפלד, מתוך המבוא ל"לקט מעולמו של רבי נחמן מברסלב", הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, עמ' 9

אלו דברים לשבת פרשת האזינו תש"ף

בפרק 26 ל"סיפור חיים" מתאר אפלפלד את מפגשו האחרון עם עגנון. הנה קטע מהדברים:

"באותו ערב עמד לפני אדם זקן שזקנתו מילאה אותו, והוא יודע כי כל הכיבודים ואמרי השפר שהרעיפו עליו אינם אלא מוץ, ומה שיעמוד לאורך שנים הוא אותו קול שאין בו לא דו־משמעות ולא התחכמות ולא אירוניה, אלא הקול שהוא ירש מאבותיו, הקול של 'בדמי ימיה', של 'תהילה' ושל 'אורח נטה ללון'. הקול הזה הוא הקול האמיתי. ההתחפשויות, ההתחכמויות אינן, בסופו של דבר, אלא לבוש הנחוץ אולי לשביית האוזן, אבל הן אינן העיקר. באותו ערב דיבר אלי בנעימתם של אבותיו, ששמץ ממנה עוד קלטה אוזני אצל הסבים שלי בקרפטים. הוא דיבר אלי בפשטות וסיפר לי כי בצעירותו השתדל כל בוקר לעיין  באחד מספרי הקודש כדי למשוך מהם נגינה וקדוּשה. לא תמיד עלה בידו. לפרקים היו הספרים מבלבלים אותו. לי יעץ ללמוד את ספרי רבי נחמן, ולא רק את הסיפורים שהם באופנה, אלא את ליקוטי מוהר"ן, ספר מלא סודות שמים וסודות אדם. כל הזמן שדיבר עמי האיר מצחו וראיתי שאין זה עגנון של תמול שלשום, אלא עגנון שמחובר אל הקרפטים ששם התהלכו הבעש"ט ותלמידיו, ארצו שלו וארצו שלי, וחשוב היה לו באותו ערב כי אדע מאין אני בא ולאן עלי ללכת."*

 

שבת שלום
    ג'ף

*אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 150

עולמו של אפלפלד

אלו דברים לכיפור תש"פ

לאפלפלד יש סיפור על יום כיפור.

אני רושם את הדברים ועוברות בראשי כמה מחשבות. האחת - בראש השנה ובשבת שובה הבאתי מדבריו. אולי כדאי "להוריד קצת את הרגל מהדוושה" ?

"אפלפלד" הוא מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית ( בכוונה איני כותב "של הספרות הישראלית". זה מעלה שאלה שאשאיר לעת עתה ב"צריך עיון", על היחס בין ספרות לתרבות, בין סופרים ודברי סופרים לבין הגות ). "סביר להניח שרבים מהקוראים מכירים את הסיפור  - ואינך מחדש כלום, אתה מתפרץ לדלת פתוחה", אני אומר לעצמי.

על כל פנים, לי הסיפור הוא חדש, מאיר עיניים ומעורר.

הסיפור נקרא "היום"; מצאתי אותו בקובץ שנקרא "כמאה עדים", והוא התפרסם לראשונה בקובץ שנקרא "אדני הנהר".

עוד קטע דברים לפי המובאה מהסיפור על יום כיפור. כותב אפלפלד ב"סיפור חיים" כך:

"הכלל הישן כי אדם נבחן על־פי מעשיו, קיבל משנה תוקף בזמן המלחמה. בימי הגטו ובמחנות ראיתי בני אדם משכילים, ביניהם רופאים ועורכי דין נודעים, שבשביל פרוסת לחם נכונים היו להרוג, אך בה בעת ראיתי אנשים שידעו לוותר, לתת, להתבטל ולמות בלא צער איש. המלחמה חשפה לא רק את האופי אלא יסוד קדמון שבאדם, והיסוד הזה מסתבר, אינו רק אפלה. האנוכיים והרעים הותירו בי פחד ותיעוב. הנדיבים הורישו לי את חום נדיבותם, וכשאני נזכר בהם, בושה עוטפת אותי על אין לי שמץ ממידתם."*

מתוך "היום" :

"אותה שעה עצמה נפוג רוגזו של זייציק קרוכמל והיגון צרר את נפשו. איזו אילמות, כמותה אך ידע בנעוריו, נטלה ממנו את לשונו. אימתה של השעה ירדה עליו והוא היה בתוך שנותיו הרחוקות, בתוך הרבה ימי כיפורים. מוזר, כאילו לא חש אשמה, רק יגון. כאילו היתה אשמתו בלא כפרה ודינו גזרה. כאילו בטלו הרשויות בנפשו ורק היגון. לפני שנים היה עוד מתדיין. לפני שנים היתה איזו חרטה עתיקה מתגנבת בחשאי אל נפשו ונוברת; יום כיפורים. כאילו היו אבותיו לוחשים לו, והקול הזה שהיה לפנים קורע את נפשו, נשתתק בו כמו נאסף גם הוא אל היגון."^

גמר חתימה טובה 
      ג'ף

*אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 95. כפי שקטע הדברים מתוך "היום" נועד להפנות את הקוראים לסיפור במלואו , כך נכון גם לדברים אלו מתוך פרק 17 ל"סיפור חיים".
^אהרן אפלפלד, "כמאה עדים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 160-159.

על קו 58 - אפלפלד על מילים

יש בדברים הבאים של אפלפלד כדי להוסיף לתובנות שלנו לגבי מקומו ותפקידו של קול השופר בימים אלה:

"אין בכוחן של מילים להתייצב מול קטסטרופות גדולות; הן דלות, עלובות וחיש מהר מזדייפות. אפילו תפילות עתיקות אין בכוחן להישיר פנים מול אסונות."

אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 96

אלו דברים לשבת שובה - פרשת וילך תש"פ (המשך*)

"'הרבה נפשות גבוהות התהלכו במקומותינו, הבעש"ט ותלמידיו. התלמידים חישלו את דברי רבם בלשון הקדוש. בבוא היום תעתיק גם אותם. מי היו אבותיך ?'
אמרתי לו.
' אב סבך ר' מֵיכל היה סגי נהור, תלמיד חכם ובעל תפילה. תפילתו נודעה בכל האזור. מי ששמע את תפילתו נעשה אדם אחר. הוא שינה בני אדם לא בדיבור אלא בכוח התפילה.'
'ראית אותו ?'
'לא זכיתי, רק שמעתי עליו מאנשים מהימנים. אני עזבתי את הקרפטים והלכתי אל ההכשרה. הייתי בטוח כי ההכשרה חשובה יותר מן התפילה. הייתי נער, בגילך בקירוב, יציאתי להכשרה נראתה לי כפריצת הסגר. ברחתי בלי להיפרד מההורים. עכשיו הם למעלה ואני כאן, פליט אחרון. כל השנים עבדתי בפרדס והייתי בטוח שהעבודה תרפא אותי. חליתי, ועכשיו אני מבלה את עתותי אצל הרופאים ובבתי הבראה. זה עונשו של אדם שנטש את אבותיו הקשישים והפליג לארץ רחוקה.'
'הכשרתם את הלבבות,' אמרתי ושמחתי שמילים אלו יצאו מפי.
'איני יודע מה עשינו. לפעמים נדמה לי כי הפרדסים העשירו את בעליהם ואת נשמתי רוקנו. אילו אבותי בחיים הייתי חוזר אליהם לבקש את מחילתם.'
'אבותיך ודאי מחלו לך,' אמרתי וביקשתי להקל עליו.
' אני לא מחלתי לעצמי. אני חולם לעתים שאני חוזר הביתה, אל ארץ הקרפטים, ומוצא את כולם כמו שהשארתי אותם. בלבי אני יודע שזה תעתוע ותרמית.'"^

שבת שלום
גמר חתימה טובה
     ג'ף

* המשך מאלו דברים  לראש השנה.
^ אהרון אפלפלד, "האיש שלא פסק לישון", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 159-158

אלו דברים לראש השנה תש"פ

הפרק הראשון בקובץ שירים מכל העולם שערך צ'סלוב מילוש נקרא "התגלות"  Epiphany.* מילוש מסביר בדברי הקדמה שלו שם שמדובר בתופעה יום יומית לכאורה שמכילה בתוכה מימד נשגב.
נזכרתי בכך כשקראתי את הדברים הבאים של אפלפלד בפרק 50 לספרו "האיש שלא פסק לישון":

המספר, גבר צעיר, עולה חדש שנפצע באחד הקרבות הראשונים במלחמת השחרור, נמצא בבית הבראה יחד עם אחרים שמכונים "מבריאים". לצד ההתמודדות עם הפציעה מנסה המספר לרכוש לו מיומנויות של סופר בשפה העברית, שאינה שפת אימו; ואחת הדרכים שלו לכך היא באמצעות העתקת קטעים שלמים מהתנ"ך ויצירות אחרות בעברית

"היתה לי שיחה ארוכה עם אחד המבריאים שהדהים אותי בהבחנותיו. כשגיליתי לו שאני מעתיק מספר שמואל ומהסיפור 'בדמי ימיה', התבונן בעיני, בלא שמץ של התנשאות, ואמר, שזו הדרך הנכונה לקנות את האותיות העבריות. 'מי הורה לך לעשות כן.'
'אני עצמי.'
'השפה העברית יש לה סודות רבים ועלינו להתקרב אליה בענווה, כמו אל כתבי קודש. אתה מרגיש את הסודות,' תמה בלחש.
לא ידעתי מה לומר ואמרתי, ' אני מרגיש כי ההעתקה מקרבת אותי אל האותיות.'
'אתה עושה זאת בדרך הנכונה,' חזר וחיזק את ידַי. האיש לא דיבר כדרך שמדברים כאן ושאלתי בזהירות, 'מאין אדוני.'
' מכפר קטן בקרפטים,' גילה לי, 'למדתי עברית מהתפילה, שלוש פעמים ביום התפללתי. פעם ידעתי את הסידור בעל פה. שנים של עבודה בפרדסים השכיחו מלבי לא מעט תפילות, ועכשיו הן לאט לאט חוזרות אלי. לימודי ילדות אינם נמחים בנקל.'
'אצלנו בבית לא התפללו.'
'גם אני לא ידעתי להעריך את התפילה. האמנתי כי עבודת האדמה תרפא את כל מכאובי הגוף והנפש ושרתי כמו כולם, באנו ארצה לבנות ולהיבנות, ושמחתי לכנות את כלי העבודה במילים עבריות כאילו היו כלי קודש: טורייה, מכוש, מעדר, את חפירה, מגרפה. האנשים, לדאבוני, אינם זהירים בלשונם, עקרו מילים מן הספרים העתיקים והטילו אותן בשדה פתוח וברחוב רועש. מילים שהיו גנוזות בספרים מורגלות לאוויר אחר. אסור לתלוש אותן ביד רמה.'
'עד כמה מותר להשתמש בהן,' נגררתי אחר קולו.
'רצוי בזהירות רבה,' דיבר אלי בלחש.
לא ירדתי לסוף דעתו, אבל חשתי שדבריו נוגעים במה שאני רק ניחשתי, ולא ידעתי לתת לו מבע.
'מה ברצונך לכתוב,' שאל אחר שתיקה.
'על חיי הורי ועל חיי,' נפלט משפט זה מפי, שלא חשבתי עליו.
'אבל אתה אדם צעיר, אצל אדם צעיר אין מוקדם או מאוחר.'
'את ימי הילדות שלי הנחתי בשיפולי הקרפטים והם מצפים שאשוב אליהם.'"^

את המשך הדברים שעוסקים עוד בעקיפין בחזרה בתשובה ובמישרין ב"מחילה", נביא ב"אלו דברים" שלקראת שבת שובה.

כתיבה וחתימה טובה
    שנה טובה
         ג'ף

* A Book of Luminous Things, An International Anthology of Poetry, Ed. C Milosz, Houghton Mifflin Harcourt Publishing Co. p. 4
^ אהרון אפלפלד, "האיש שלא פסק לישון", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 158-157

אלו דברים לשבת פרשת ניצבים תשע"ט

כאבי ראש לא היו זרים להשל.
It's the humanity of man that gives us a headache  אמר באחת השיחות. "זוהי אנושיותו של האדם ש'גורמת לנו כאב ראש, ולא החייתיות ( the animality ) שבו".

לקראת תום השנה היוצאת ובואה של השנה הנכנסת - ברצוני להביא להלן כמה כללים שראיתי לאחרונה אצל "אפלפלד". כשקראתי לראשונה את הדברים הצטיירו הם בעיני ככללי כתיבה. כעת כשניגשתי לדלות אותם מתוך הספר, ראיתי שהם רחבים יותר מכללי כתיבה, וכן ראיתי שלא נכון "לשלוף" את הפסקה הכוללת אותם ולהניחה לבדה בלי הקשר לפסקאות השכנות שם. הנה הדברים, מתוך הספר "האיש שלא פסק לישון":

"'דוקטור ויינגרטן,' אמרתי וחיבקתי את זרועו. לא העלמתי ממנו כי לעת עתה קשה לי לדבר על העבר שלי, אבל מאוד הייתי רוצה לשמוע מה שברצונו  לספר לי.
פניו של דוקטור ויינגרטן שבו אליו, ומיד גילה לי כי היה שנה וחצי עם אבא שלי במחנה עבודה. 'בזכותו של אבא שלך החזיקו אנשים רבים מעמד ולא נפלו ברוחם.' 'כיצד?' 'אבא שלךהיה מספר לילה לילה סיפור משל קלייסט או משל קפקא, או שלו עצמו. היה לו קול שקט, לא רך, ואנשים הלכו אחריו אל המקום שהוליך אותם. לפעמים היה חוזר ומספר אותו סיפור לילה אחר לילה. אמרו שקולו אינו מן העולם הזה, אמרו שנשלח לחבוש את פצעיהם של האנשים אחרי יום עמל מייאש, אמרו שגם סיפוריו הם משלים שעוד עתידים להתפענח. הוא עצמו היה כאחד האסירים, מושפל ומדוכא, ולא שונה מהם במאומה. אבל בלילה, בחשכה, כשפתח את פיו, היה קולו לוכד את האנשים. לפעמים שעה לפעמים שעתיים.'
שמעתי וקומתו של אבא הלכה וגבתה בעיני, ושוב לא נראה כמו שידעתי אותו. דוקטור ויינגרטן לא הרפה והמשיך לדבר אלי: 'בשנים השלוות נדמה היה לאבא שלך שלכתיבתו אין תכלית, וראה פלא, במקום שהעולם הפך שאול היה קולו כקול ממרומים.'
אותו לילה לא ישנתי, ראיתי את אבא מספר לאט כסופר את המילים, וחבריו לסבל מקשיבים לו ושותים כל הגה שיוצא מפיו, ובכל זאת תמהתי שאבא שלי, בעל הקומה הממוצעת, שמעולם לא הרים את קולו, מדבר לילה לילה אל עשרות אנשים כואבים ומיוסרים והכול מקשיבים לו.
דווקא עכשיו, במהומה החדשה בעתלית, שמעתי בצלילות את דיבורו של אבא, דיבור שקט ומלא ניואנסים.  אבא לא אהב את הדיבור האידיאולוגי, לא את המרקסיסטי ולא את הציוני, שלא לומר האורתודוקסי, הם צרמו לאוזניו בקביעותיהם החד משמעיות. את הסיסמאות שלהם היה מחקה לעתים, כדי להבליט את המגוחך שבהן.
כמה כללים נקוטים היו בידי אבא: אין אדם מבליט את האני שלו, לא בעל פה ולא בכתב. הבעת עמדה או תחושה לפני הצגת העובדות - פסולה. הקפדה על הפרטים היא מהידורי הדיבור. בקיצור, הדקויות. אך מעולם לא ברצינות גמורה. תמיד יש לשמור פינה לאירוניה. האירוניה היא שמבדילה בין אדם חושב ובין אדם פולט מילים.
הכללים האלה שליוו את ילדותי בוקר, צהריים וערב, אבדו לי במלחמה. לאמיתו של דבר, כבר אבדו בגטו. במלחמה נצרכו האנשים לשפה אחרת: ההמהום, הרטינה, הצעקה והקללה - השפה של הדוחק."

אהרון אפלפלד, "האיש שלא פסק לישון", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 38-36

שבת שלום
     ג'ף

על קו 58 לשבת פרשת כי תבוא תשע"ט*

באחד מספריו אומר אהרון אפלפלד שהדרך לגאולה עוברת במוסיקה ובקריאת התנ"ך ( "והזעם עוד לא נדם").
יום יום אני נוסע על הקו.
לאחרונה אני שומע את השירים של קרידנס קלירווטר ריואויל credence clear water revival.
כשהמסויקה הזאת "צצה" בנפשי לפני כחודשיים, הבנתי או נזכרתי שאלה שירים שהיו פופולריים בסוף שנות הששים - תחילת שנות השבעים  - בסוף תקופת שהותי בארה"ב ותחילת הדרך בארץ. כתות ז- ח - ט - סדר גודל.
בשירי הלהקה הזאת, יש, בין היתר, מוטיב של "שירי דרך" "שירי מסע".
זוהי אחת מנקודות הקישור לקו 58, אך לאמיתו של דבר, כפי שאמר רון מרגולין בענין אחר לגמרי - הענין יושב על מקום עמוק יותר.
שיימוס היני אומר ש"עלינו לצמוח לתוך הדברים שאנו אוגרים". באנגלית זה כמובן נשמע הרבה יותר טוב - to grow up to that which we store up.
לא תמיד אדם פועל באופן המושכל ביותר, על פי מיטב האנטרסים שלו.
יש מי שיאמר שזו תופעה נפוצה. איני יודע. לדעתי זה ענין של "לפעמים כן ולפעמים לא" הכל על פי תקופות הזמן ונסיבות העתים.
מה שנכון לגבי אדם פרטי, נכון ביתר שאת לגבי חברה ופוליטיקאים. ברברה טוכמן ההסטוריונית, כתבה על זה ספר שלם "מצעד האיוולת".
אולי בסוד הזה טמון פשר ריבוי הקללות בתורה - מסכת אחת מהן - מופיעה בפרשת השבוע. היה זה הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ שאמר  - שאיננו יודעים למה אבל כנראה האדם, מזוית הראיה של הקב"ה,  צריך להן.
החיים נגועים בכישלונות לצד ניצחונות. הדבר נכון, כפי שלימדונו השל, ובעצם התורה - גם לגבי קודשא בריכו. לדברי השל:  "הביטו מה קרה למשפחה הראשונה בשחר הסטוריה...שני בנים...שני אחים...הם בטח למדו בבתי ספר מן המשובחים...- אח אחד קם ורצח את השני..הקב"ה התאכזב אך החליט שלא להשמיד את האנושות ולהמשיך הלאה בניסוי הזה..."
"אם אתה קולט נכון" אומר אפלפלד, "אתה קולט את הכל".

שבת שלום
     ג'ף

*כותרת הדברים שלהלן הוסבה מ"אלו דברים" ל"על קו 58".
הרקע לכך הוא  בשיחה שקיימתי עם חבר סביב תוצאות הבחירות...מעבר לכך מדובר בהחלטה או רצון שנטועים בכך ש"זה נשמע לי נכון" הפעם.

לעצמו

שירים יפים ללא סדר

אלו דברים לשבת פרשת כי תצא תשע"ט

מתוך דברים של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע בספר "חיי עולם":

"לפעמים כשאדם מסתכל בעולם , תגובתו הפשוטה היא, 'למה הכל הולך בדרך עקלתון ? למה הבריאה לא יותר פשוטה'? ובמילים אחרות: אם הייתי רוצה מכונה המיועדת למלא פונקציה מסוימת - אפשר היה לעשות אותה יותר יעילה; ואילו העולם - הכל הולך בו עקום, לא ברור מה מטרותיו ואילו פונקציות הוא ממלא.

  צירוף הפרשיות בתורה מלמד אותנו, שהניסיון לתת לדברים הסבר כאילו כל הרעיון מונח בכיסי, הוא פשוט בלתי אפשרי; כאשר אדם בונה מבנה, הוא עושה זאת באופן שלפי הבנתו יהיה יעיל להשגת מטרות מסוימות. ואילו כשהקב"ה עושה דבר מסוים, הוא לא מתחשב בדעתנו לגבי פרט זה או אחר; הוא בונה תבנית אחרת, הבנויה לפי התכניות שלו. וכשאני כבן אדם עוסק בתבנית כזו - לעולם לא אוכל להבין אותה לאשורה, לא משנה אילו ניסיונות מכל המינים אעשה, וכמה אנסה ללמוד איך היא פועלת. אני יכול לחיות בתוך העולם - אך יש גבול לאפשרותי לשנות אותו. וגם התורה היא מעשה א־לוהים, ואני בסך הכל עומד מולו, ומסתכל. הרי גם את התבונה, בסופו של דבר , איני מקבל אלא מהקב"ה.

  שאלו פעם את הרבי מקוצק איך הוא מבין את הקב"ה במעשיו האכזריים, והוא ענה במשפט אחד: 'א־לוהים כזה, שכל טיפה סרוחה יכולה להבין אותו אני לא אעבוד אותו' ! וזו התמצית. אם אני מבין את הקב"ה היטב ויכול כבר לעשות לו שכלולים, אז כבר לא שווה לעבוד אותו - זה חלק מעניינו של 'מעשה א־לוהינו'."*

יהודה עמיחי כותב:

"עקבות רגלי ציפורים בחול אשר על שפת הים,

 כמו כתב־יד שמישהו רשם, לזכור

 דברים, שמות, מספרים וּמקומות.

 עקבות ציפורים בחול בלילה

 נשארות גם ביום, אבל לא ראיתי

 את הציפור שהטביעה אותן. כך האלוהים."^

ממשיך הרב עדין שם :

"הניסיון שלנו להבין הכל וליצור תמונה אחידה ושלמה, הוא ניסיון לקחת את הקב"ה, או לפחות לקחת את התורה, ולעשות אותה בתבנית של גן ילדים, וזה בדיוק מה שהתורה לא נותנת לנו לעשות. העובדה שיש פרשות  הבנויות מכל המרכיבים, בסך הכל אומרת  דבר אחד: לכל אחד מצירופים אלו אמנם יש מובן בפשט, בדרש, ברמז ובסוד, וצריך ללמוד מהם את כל הדברים הללו, אולם אחרי הכל ולפני הכל - מה שאנחנו יכולים להבין הוא, שהתורה היא גשר שקצהו האחד נמצא פה וקצהו השני בשמים, ועליו הקב"ה רוצה שנלך; אותו קצה שבצד שלנו ניתן להליכה, וצריך גם לזכור שקצהו האחר אכן מגיע לשמי מרומים."*

מתוך השיר "תיירים" ליהודה עמיחי:

"פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים
הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך
ושמשתי להם נקודת ציון. 'אתם רואים את האיש הזה עם
הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.
קצת ימינה מראשו'. אבל הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: 
הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת
מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה
ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו."^*

שבת שלום
     ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ'428 ובהמשך גם  בעמ' 429

^ יהודה עמיחי, קטע מס' 6 בשיר "אלים מתחלפים , התפילות נשארות לעד" בקובץ "פתוח סגור פתוח", הוצאת שוקן, עמ' 8

^*מתוך: "תיירים" מאת יהודה עמיחי, בספרו "שלוה גדולה: שאלות ותשובות", הוצאת שוקן, 1980. © כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן.

אנקדוטה: את ספר השירה הזה של עמיחי אין לי בבית. כשחיפשתי ברשת את נוסח השיר מצאתי כמה דפים של מורים לספרות שמציעים תשובות לשאלות שנשאלו בבגרות לשיר הזה . ונזכרתי בדברים שסיפר נעם סמל או חיים באר בשיחה ביניהם על שירת עמיחי - לפיהם יום אחד עזר יהודה עמיחי לאחד מילדיו להשיב  על שאלה בספרות בקשר  לאחד משיריו. הפרשנות של עמיחי לשיר שלו על עצמו באמצעות ילדו לא זכה לציון גבוה במיוחד מידי המורה לספרות. הלקח אליבא דעמיחי - כתוב במבחן את מה ששמעת מפי המורה....

אלו דברים לשבת פרשת שופטים תשע"ט

המתח היסודי הקיים בחברה הישראלית היהודית הוא זה שבין האידיאל "להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש" מצד אחד לבין האידיאל של "להיות עם ככל הגוים".
אידיאל התורה, והיהדות לדורותיה מצד אחד; "אידיאל" הציונות בלבושה האשכנזי-חילוני מן העבר השני.

ללא כל קשר לדברים הנ"ל שבפתיח:

שֹֽׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וגו'

להלן דבר תורה של סיון רהב מאיר לפרשת השבוע כפי שפורסם בוואסאפ היומי שלה ובפייסבוק:

"האם אנחנו אמורים רק לזרום, או גם לצמוח? לעשות רק מה שמתחשק, או לשים לעצמנו גבולות? פרשת השבוע נפתחת בדרישה הבאה: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". פרשנינו מסבירים כי הכוונה אינה רק למינוי שופטים ושוטרים, אלא גם לפיקוח עצמי של האדם. על האדם לשים שופטים ושוטרים בכל 'שערי' גופו – פה, עיניים ואוזניים. כלומר, לשים לב היטב למה שהוא אומר, שומע ורואה. לא לתת לכל מה שקורה בחוץ להיכנס לתוך התודעה שלו דרך העיניים והאוזניים, ולא לתת לכל מילה אפשרית לצאת מפיו. זוהי דרישה לריסון, לעמל, להשקעה.

הרב אברהם וינברג, מייסד חסידות סלונים, אמר על כך לתלמידיו משפט נוקב: 'יום שבו אדם לא עשה דבר כנגד רצונו – אינו נחשב כיום בחיים'".

האם יש קשר בין אלו דברים השבוע לבין אלו דברים משבוע שעבר ? בין הדברים שכאן לבין קטעי השיר של ציסלוב מילוש שהובאו כאן בשבוע שעבר על קץ העולם ?
מהו בקשר בין מה שקורה לנו במהלך השבוע לבין השבת; בין ימי החול לבין כל שבת ושבתו ? מהו הקשר בין הבררה שמאפיין את תוכן הדברים שמופיעים ככלל בתקשורת בכל השנה, ובתקופת בחירות בפרט, לבין המחשבות שלנו, הרגשות שלנו, העולם הפנימי שלנו ?
לחלק מהשאלות הנ"ל ישנן תשובות חד משמעיות וברורות. לחלק אחר, התשובות, כפי שאומר בוב דילן "נישאות ברוח"
שבת שלום
    ג'ף