"בעוד הוא עומד ותוהה לאן יפנה, ראה מול עיניו את חברו לצריף מנדל דורף, שדרגשו עמד מעל לשלו. לא פעם בלילות החורף הקרים היה מנדל מוריד את ראשו ושואל, 'איך אתה מרגיש, תיאו ?'
איש פשוט שביקש את קרבת חבריו וברגעים המרים של היום לא איבד את אמונו באלוהים. בשעה שאנשים היו יושבים על הדרגשים ובוכים כילדים היה ניגש אליהם ברכות ומדבר על ליבם כאילו היו ילדיו. בן שלושים היה. במרוצת הימים השתנו פניו לחלוטין והוא נראה כבן חמישים, אבל האור בפניו לא כבה.
תיאו ראה אותו עכשיו בבהירות מדהימה, כמו עומד לידו: פנים עגולות , פחוסות משהו, לא היה בהן שום תו של ייחוד, רק הבעה של תימהון נמשך, כאומרות, ראה כיצד הם מכים אותנו על לא עוול בכפינו. אין מה לעשות, אלא לעזור לאנשים."
אהרן אפלפלד, "ימים של בהירות מדהימה", כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ, עמ' 199
איש פשוט שביקש את קרבת חבריו וברגעים המרים של היום לא איבד את אמונו באלוהים. בשעה שאנשים היו יושבים על הדרגשים ובוכים כילדים היה ניגש אליהם ברכות ומדבר על ליבם כאילו היו ילדיו. בן שלושים היה. במרוצת הימים השתנו פניו לחלוטין והוא נראה כבן חמישים, אבל האור בפניו לא כבה.
תיאו ראה אותו עכשיו בבהירות מדהימה, כמו עומד לידו: פנים עגולות , פחוסות משהו, לא היה בהן שום תו של ייחוד, רק הבעה של תימהון נמשך, כאומרות, ראה כיצד הם מכים אותנו על לא עוול בכפינו. אין מה לעשות, אלא לעזור לאנשים."
אהרן אפלפלד, "ימים של בהירות מדהימה", כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ, עמ' 199
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה