קינת הגיטרות

בוקר

אמריקה

בדומה למחסן חברי שנקרא "זבוב"

פול סיימון מדבר על שיר

אלו דברים לשבת פרשת ויחי תשע"ג

פרשת ויחי ידועה כ"פרשה סתומה". בספר התורה אין כל הפרש - לא בסוף השורה - בין הפרשה הקודמת ל"ויחי" - תחילת הפרשה שלנו השבוע  - ולא באמצע השורה. הצורה מעידה או מרמזת על התוכן במקרה הזה. וראו רש"י על אתר.
אביבה זורנברג - גוטלייב, בספרה (באנג') על ספר בראשית מציגה את יעקב אבינו , בעקבות פרשנים חסיידים כ everyman, קרי "כל אחד מאתנו". זאת אומרת שלצד "תפקידו הלאומי הרם" שממלא דמותו של יעקב אבינו, ישנו מקום להתבונן בו גם כאדם, כבעל וכאב שחי חיים מלאים התמודדויות במישור האישי והמשפחתי, תחומים שקרובים יותר למרביתנו מאשר הזירה הלאומית הגדולה.
 אחד ממורי זורנברג, הרב דניאל אפשטיין, מזכיר באחד מהרצאותיו שניתן לראות ברשת, את דברי פרנץ רוזנצוייג שפרשת שבוע דומה לאיגרת אישית-שבועית של הקב"ה אל כל אחד ואחת מאתנו.
חשבתי על כל הדברים הנ"ל בעקבות השיר שלהלן. שיר אהבה מצד אחד אבל לא רק שיר אהבה. ג'ואן באז מבכה את סוף הקשר הרומנטי בינה לבין בוב דילן במישור אחד, לצד קינה על נטישתו את קדמת הבמה של שירת המחאה בתחילת שנות הששים בארצות הברית.
אני חי מספיק זמן בארץ להתייחס בציניות "הראויה" להרבה תופעות שמקורן מעבר לים, לרבות לשיר הזה שלפנינו. ועם זאת , עודני מזהה את גרעיני התום, שכל ציניות מנסה לשווא לכסות באבק דרכים.
אחת המשימות של האדם, כפי שלמדתי מאברהם יהושע השל, אחד ממקורות המשמעות שלנו הוא עצם המאבק באבסורדיות.
לא למותר לציין , שלקראת סוף השיר מביאה באז מדבריו הידועים של רבי טרפון בפרק ב' משנה כ' פרקי אבות (מהדורת אבי חי, בעריכת אביגדור שנאן), הגם לא בשמו.

                      שבת שלום
                            ג'ף

דמוקרטיה כעת

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשע"ג (חלק ב)

אומר הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ ב Simple Words (בתרגום שלי)

"עצם המושג של מטרה הוא למעשה אמירה דתית, והחיפוש אחר מטרה הוא מסע רוחני. ייתכן וזוהי התגלות בלתי נעימה לחלק מהאנשים, אשר טוענים  בתוקף שהם אתיאסטים או אגנוסטים, שאינם מאמינים בשום דבר. אפילו אנשים הרואים עצמם כחיים בתוך מבוך ללא מוצא יכולים לראות בחיים כקיום מאד מכובד - הרפתקה מלאה בסכנה, אתגר, יופי, הזדמנות לאהוב, רדיפת צדק, לגדל משפחה , ולדאוג לזולת בעולם. ההוד וההדר והאתגר שבקיום מסוג זה אינם נראים כדברים של מה בכך כלל ועיקר, גם עבור אנשים המאמינים שכאשר הם מתים , נגמר הסיפור. אותה התחושה של יופי והדר, והרפתקה נותנת משמעות ומטרה לחיים. על אף שאינו משתמש בשם ה', אותו אדם הוא למעשה אדם מאמין מאד, בעל אמונה עמוקה שקיימת משמעות טרנסצנדנטית ב-לחיות את ההרפתקה שהיא החיים באופן מכובד.
זוהי תמצית האמונה הדתית. זוהי אמונה עמוקה בדברים שאינם ברי הוכחה. אינני יכול להוכיח יופי, כבוד, יושר, או יושרה, אך אוכל לחיות חיים המכילים אותם הדברים. אדם בעל תשובות לא טריביאליות לשאלות האלו של מטרה ומשמעות, מדבר, בדרך זו או אחרת,  אודות ה' - גם אם - מסיבה בלתי ניתנת להסבר, אין הוא חפץ לקרוא לדברים כך. האתאיסט החי חיים  מכובדים, ערכיים, ורוחניים הנו מאמין לא מודע. אלמלא היה מתנגד כה עז לכך, היה מתחוור לו שבידו ניסוח (פורמולציה)  של אמונתו*, ובמילים קצת אחרות, ובסדר קצת שונה, השקפתו קרובה להיות כמעט, דת מאורגנת היטב. ורד, בשם אחר עודנו ורד; כנ"ל ה', בכל שם, עודנו ה'."

והמקור באנגלית:

"The very concept of purpose is essentially a religious statement, and the quest for purpose is a spiritual journey. This may be an unpleasant revelation for some people, who vehemently claim they are atheists or agnostics, that they do not believe in anything. Even people who see themselves as living in a labyrinth without an opening can nevertheless see life as a very dignified existence - an adventure filled with danger, challenge, and beauty, with opportunity to love, to pursue justice, to raise a family, and to care for others in the world. The grandeur and the challenge of that kind of existence do not seem trivial at all, even for people who believe that when they die, that is the end of it. That sense of the beauty, the grandeur, and the adventure give meaning and purpose to life. Without using God's name, that person is really a very believing person, with a deep faith that there is a transcendental meaning in living the adventure of life in a dignified way.

That is the essence of faith. It is a deep belief in things that cannot be proved. I cannot prove beauty, dignity, honesty or integrity, yet I may live a life filled with all these things. A person who has nontrivial answers to these questions of purpose and meaning is, in one way or another, speaking about God - even if, for some inexplicable reason he does not want to call it that. The atheist who is living a dignified, ethical and spiritual life is an unconscious believer. If he were not fighting it so hard, he would realize that he has a formulation for his Faith, and if he put it in slightly different words, and arranged it slightly differently, it might almost be a well-organized religion. A rose, by any name, is still a rose, likewise God by any name , is still God,"

(Adin Steinzaltz, Simple Words, Simon & Schuster, pp 80- 81)

                               שבת שלום
                                     ג'ף



* במקור שבאנגלית הרב עדין אבן ישראל - מדבר על אמונה - כאן, לעומת שאר הפעמים -  faith -  ב-אות גדולה Faith הנותנת למילה הזאת בהקשר הזה "יידוע" או משמעות, שלא מצאתי לכך - עדיין  - תרגום נאות לעברית.

                                                  

יין ישן נושן....

קר בצפון

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשע"ג (חלק א)

בצעירותי, כנער "עולה חדש" מארצות הברית , היתה בי התנגדות פנימית לחלוקה שמצאתי כאן - בארץ -  בין "דתיים" ל"חילוניים". עם השנים - שנים שבהם חייתי בתוך "המחנה הדתי" - למדתי בבר אילן, התחתנתי וגידלתי ילדים ב"עולם הדתי" - כנראה שהתרגלתי ל"חלוקה" הזו, או נמוגה קצת ההתנגדות אליה. לאחרונה, חלקית בעקבות העיון בהשל וב"תורת פשיסחה -  קוצק", וחלקית בעקבות "אני לא ממש בטוח מה", אני נוטה לתובנה שהחלוקה הזו בין "דתיים " ל"חילוניים", לא רק שהיא שקרית - אלא ש"הדוסים האמיתיים" - הם "חילוניים".
סנונית לדעה הזו ניתן אולי למצוא בסיפור החסידי הבא שמצאתי ב"אור הגנוז" לבובר

אמר רבי משה לייב מסאסוב:

אין מידה ואין כוח באדם שנבראו לבטלה. וגם כל המידות המגונות מתעלות לעבודת השם. כך, למשל, הגיאות: כשהיא מתעלה היא נהפכת לגאון הלב בדרכי השם. אבל מפני מה נבראה האפיקורסות ? גם היא יש לה התעלות בפעולת העזרה. כי אם בא אליך אדם ודורש ממך עזרה, אל תסתפק בדבר-שפתיים ואל תאמר לו: השלך על השם יהבך, אלא עליך לפעול, כאילו אין אלוהים, ובכל העולם אין מי שיוכל לעזור לאדם זה, אלא אתה בלבד.

מ. בובר, אור הגנוז, הוצאת שוקן, עמ' 300

הטריגר המיידי לאלו דברים שלפניכם, הוא משפט שראיתי בטור השבועי של דנה ספקטור משבת שעברה במוסף שבע ימים של ידיעות אחרונות. (המוסף שכתבת השער שלו מוקדשת לראיון אחרון עם ענת גוב ז"ל). "בעולם שבו אין פרות קדושות הכל בהמי", כותבת ספקטור. זה הזכיר לי דברים שכתב הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ  בספרו חיי עולם" בפרק שכותרתו  "אין מחילה בעולם האלילים".
בספר אחר של הרב עדין , ספר שלמיטב ידיעתי לא פורסם בעברית, ספר שנקרא "simple words" "מילים פשוטות" (וד"ש מכאן למי שהפנה אותי לספר הזה לפני כמה שנים), עוסק הרב עדין בעיון במילים. העיון במילים בא מתוך כמה הנחות. הנחה אחת היא שמרביתנו איננו שמים לב למשמעות של המילים שאנו משתמשים בהם; הנחה אחרת היא שלמילים ישנו כוח עצום ורב, עד כדי כך שניתן לדבר על "מילים שחיות".
מזוית  אחרת אמר פעם השופט האמריקאי הולמס :

A word is not a crystal, transparent and unchanged; it is the skin of a living thought and may vary greatly in color and content according to the circumstances and time in which it is used.  

"אין המילה גביש, שקופה ובלתי משתנה, זוהי עור של מחשבה חיה ועשויה להשתנות המידה רבה, בצבעה ובתוכנה בהתאם לנסיבות להקשר ולזמן שעושים בה שימוש.".

אומר הרב עדין: -

אזהרת מסע (לבחירות ולא רק)

בעקבות דברי ליברמן על מוצאן המשותף של שלי יחימוביץ, זהבה גלאון וציפי ליבני, ועל רקע קביעתו  של כבוד השופט  רובנישטיין בדבר פסילת מודעות בחירות גזעניות של מפלגת עוצמה, נדמה שיש לחזור על האזהרה הבאה, שמופיעה בפסיקה הישראלית ושמקורה בדברים של שופט אמריקאי דגול בעל השם הנפלא "יד מלומדה" (זה התרגום - ו"שמו בישראל" הוא LEARNED HAND) :


"אין בכוחם של ערכי היסוד לעצור את הידרדרות החברה. לא לשם כך הם נוצרו. רק הכוחות הפנימיים של החברה יכולים למנוע את הידרדרותה. רק עמידה מתמשכת ובלתי מתפשרת על ערכי המוסר הנצחיים של האנושות יכולה למנוע את הידרדרות החברה.
חירות, שיוויון, צדק אינם רק ערכי יסוד; הם גם מושגי יסוד הקודמים לשיטה משפטית וקיימים מעל ומעבר לה. כל עוד קיימים ערכים מוסריים אלה בלבבות בני אדם, הם ימנעו את הידרדרות החברה והשיטה המשפטית, אך אם אלה אינם קיימים, כדברי LEARNED HAND, אין בכוחם של חוקה, חוקים ובתי משפט להצילם "
 

הדברים הם מתוך מאמר של פרופ' ג' פרוקצ'יה, "הערות בדבר שינוי תוכנם של ערכי היסוד במשפט", עיוני משפט, כרך טו (תש"ן), עמ' 377, בעמ' 383-382, וצוטטו בפסקי דין שונים של בתי המשפט בישראל.



"

אלו דברים לשבת פרשת מקץ תשע"ג

השבוע גיליתי את הרב דניאל אפשטיין.

כעת לפני שנמשיך, הפעילו את הקליפ לפניכם. אין מה לראות. השיר שהוא המנה העיקרית כאן יכול היה לשמש, גם כמוסיקת רקע תוך כדי עיון בהמשך הדברים - אלמלא היו שאר הדברים קליפים גם הם. ניחא.




לטעימה מדרכו הפרשנית של הרב אפשטיין  ראו (שיחה של הרב במכון ון ליר על פרשת מצורע ) החל מהדקה 4:27 -  ב https://www.youtube.com/watch?v=uwinvqCDZOA

כעת  חוזרים לחלום של בוב דילן. בקליפ שלפנינו - מעיד על עצמו היו טוב - שישנן כתוביות. אני לא הצלחתי להפעיל אותן. הזמר בקליפ - שהוא איננו - כפי שמעיד על עצמו במהלך הדברים זמר כלל - אלא אומן (פסל, כפי שלמדתי ממקום אחר)  משוחח על השיר. הבאתי לפני כשלוש שנים, באלו דברים לפרשת מקץ את תרגום השיר מאתר תרגומי דילן ברשת.
http://eludevarim.blogspot.co.il/2009/12/blog-post_16.html

הנה הדברים והשיר:




                            שבת שלום, חודש טוב וחנוכה שמח !
                                         ג'ף

מוקי צור על בובר והשל

אלו דברים לשבוע של חנוכה תשע"ג

אלו דברים להשבוע התחיל את דרכו בערב נר שני של חנוכה. אני בבית מתאושש מגב תחתון תפוס...אני מוצא את עצמי מול המחשב, בהרצאה של הרב דר' דניאל אפשטיין.  הרב אפשטיין הוא המורה של שתיים מן המורות שלי, אביבה זורנברג ואורה ויסקינד אלפר (על אף שמעולם לא שמעתי שיעור פרונטלי של אף אחת מהן).
משהו בניגון הדיבור של הרב אפשטיין, ששמעתי אותו לראשונה השבוע (ביו-טוב) תפס אותו מיד. אלא מאי ? ההרצאות ששמעתי - במסגרת "פותחים שבוע" של מכון ואן ליר, היו על פרשת מצורע ועל פרשת במדבר.
ועל אף שהקשר בין אלו דברים לבין פרשת השבוע של השבת הקרובה הוא לעיתים קלוש ולעיתים לא קיים כלל - היה נראה לי שלהביא דברים על פרשות אחרות לחלוטין, מספרי חומש אחרים "לא בעיתן" הוא קצת מוגזם אפילו לטור הזה. ממילא פתוחה הדרך למעוניינים להגיע בכוחות עצמם להרצאות, מתי שיחפצו.*
וכך אני ממשיך בחיפושים אחר דבר מה לא ממש ברור בצד השמאלי של הצג ביו-טוב  של ההרצאות שהגעתי עליהן עד שאני נוחת על הקליפ שלפנינו  בנושא שאינו דורש כל הקדמה (תרגום הביטוי באנגלית needs no introduction לעברית).
אקדים לקליפ, בכל זאת , משהו ששמעתי מפי הרב אפשטיין באחת מהרצאותיו הנ"ל. הרב אפשטיין מצטט את פרנץ רוזנצוייג שדימה את פרשת השבוע לאגרת אישית שבועית מאת הקב"ה אל האדם. אינני יודע אם רוזנצוויג הכיר את רבי נחמן מברסלב (או עד כמה הכיר הוא אותו)  , אך הדימוי הזה מופיע גם אצל רבי נחמן.
בין כתיבת כל כמה שורות לאלו דברים שבפניכם, אני צופה בשיחה שבקליפ להלן. חזרתי למקלדת כעת בדיוק בנקודה ששמו ובמידה מסוימת תורתו של הרב אפשטיין מוזכרת בשיחה.
עוד מילה של הקדמה - הקליפ שלהלן דורש לעניות דעתי, שעה פנויה, לפחות. אולי בימי חנוכה אלו תמצא שעה כזו.





                                    חנוכה שמח
                                          ג'ף

* לקראת סוף הכתיבה - שונתה הכותרת מאלו דברים לשבת פרשת מקץ לאלו דברים לשבוע של חנוכה, וכך בלי משים, נפתרה הבעיה שהועלתה כאן לגבי הבאת  דברים מפרשת מצורע ובמדבר.

אלו דברים לשבת פרשת וישב תשע"ג

"שימי לב"
כותב ארז ביטון
ב"שיר נער שוליים ועובדת סוציאלית"
"שימי לב,
עקבתי אחריך
מאז עמדתי על דעתי
את היית עקבית
עד טרוף-הדעת.
ועכשיו ידי מגעת,
עכשיו אני רשום בקוים הרכים
בריח הנכון."^

בוקר כעת, ואש מק"ח ופצ"מרים במדבר מחוץ לסלון ביתנו. לפני למעלה
מעשרים שנים פצ'נגה נפצע בלילה בתרגיל פלוגה, באותם שטחי האש.

היום קצר והמלאכה מרובה , אומר לנו רבי טרפון.
"קשה באימונים, קל בקרב", סיד לבן על האבנים בכביש הכניסה
לבסיס הטירונים בשומרון.

על כל פנים, בקשתי, תחילה לדבר כאן השבוע
על "תרגום", אך מסתבר כי אין השעה
פנויה לכך. איני מוצא גם את יישוב הדעת לכך.
זורנברג, בעקבות רש"י, מדברת על יישוב הדעת
שיעקב אבינו עורג לו כפי הנרמז בתחילת פרשת
השבוע "וישב יעקב", רש"י : "ביקש יעקב לישב
בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף...." וראו ההמשך שם
על פסוק ב לפרק לז, בראשית.

אני מסיים, על כן, בהפנייה לאלבום מימי נעוריי
שחוזר והופך אט אט לאחד מנכסי צאן הברזל
לעת הזאת בעולמי הרוחני




המאגים מנגנים,
הרתק נותן מכת אש
החיילים מסתערים.
נצחנו.
שוב נצחנו.
כמו בימי המכבים.

                        שבת שלום וחנוכה שמח
                                      ג'ף


^ארז ביטון, מתוך "תמביסרת ציפור מרוקאית", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 47

26:07

depth - theology

שאר החלקים של הראיון ביו - טוב.

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשע"ג

"אונקלוס השאיר את מקלו של יעקב בצד הדרך, וביאר את כוונת הדימוי."

חיפשתי מאמרים ברשת על  הדימוי המופיע בפרשתנו בדבריו של יעקב אבינו : "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות, ומצאתי את מאמרו של יעקב עציון ובו המשפט בו פתחנו לעיל.
ראו ב http://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=1&id=840.

נדמה שאין צורך להכביר מילים בדבר חשיבותם של דימויים.

בתקשורת דברו רבות לקראת סוף מבצע עמוד ענן  אודות  המאבק על  "תמונת הסיום" של "המלחמה". (דימויים רצינים כשלעצמם הם  השמות שנבחרים למבצעים השונים, עופרת יצוקה, עמוד ענן, דג גדול ).

"Reality is not simply there, it must be sought for and won"
"המציאות איננה שם כפשוטה, יש לתור אחריה ולהרוויח אותה"

דברי המשורר פאול צלאן.

"יד אלוהים  בעולם" כתב יהודה עמיחי
"כיד אמי במעי התרנגול השחוט
בערב שבת.
מה רואה אלוהים מעבר לחלון
בעת ידיו נתונות בעולם ?
מה רואה אמי ?"^

מילים קשות.
ככל שהמילים קשות, מראות  שמרצדות על צגי הטלויזיה והמחשב, ארועים המתרחשים בעולם הם הם מה שקשה.

אך בכוחם של המילים ליצור מציאות אחרת.
להביא אותנו באמת למקומות אחרים, שלא העלינו כלל בדעתנו שאפשר להגיע עליהם.

כמו הצרוף הבלתי אפשרי של המילים "צלילי השקט" the sounds of silence. איתם נסיים, לא לפני שנזכיר  את הנער
שעבר את הירדן הזה ועתה נהיה לשני מחנות. בין לבין קרה דבר אחד או שניים.

ועוד יקרו.



                   שבת שלום
                         ג'ף



^ יהודה עמיחי, שירים 1962-1948, הוצאת שוקן עמ' 65

אין תקווה לפאשיסטים

Wavy Gravy was right

פעמיים כי טוב

מתוך ספר הדברים המאירים *

להלן תרגום שלי של שיר לא גמור של וולט ויטמן. השיר מופיע בפרק מתוך האנטולוגיה הנ"ל ("סודו של דבר") יחד עם כמה שירים של יהודה אלחריזי ואחרים


אני המשורר
וולט ויטמן
תרגם: ג'ף גודמן

אני משורר המציאות
אומר אני כדור הארץ אינו הד
ואין אדם רוח רפאים
אך כל הדברים הנראים אמיתיים.
העד והשחר הלבנבן של דברים אמיתיים לא פחות
פיצחתי את כדור הארץ ואת הפחם הקשה ואבנים והקרקעית המוצקה
   של הים
וירדתי לסייר שם זמן רב,
ולשוב ולדווח,
והבינותי שאלו הם חיוביים ודחוסים כל אחד
ומה שהם נראים לילד הם אכן
[ושהעולם אינו בדיחה
ושום חלק ממנו אינו זיוף].



* אנטולוגיה לשירה בינלאומית בעריכת צ'סלוב מילוש

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשע"ג

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשע"ג

תחילה רציתי להביא כאן את שירו של בוב דילן "כמו אבן מתגלגלת" like a rolling stone. חשבתי שהוא מבטא, חלק מתחושתו של יעקב אבינו , במקום הזר הזה, בחרן, מוקף רמאים בני משפחה, ובני משפחה רמאים.

"כיצד זה להרגיש, להיות לגמרי לבד, ללא כיוון הביתה, אלמוני לחלוטין, כמו אבן מתגלגלת ?"

אבל לא מצאתי את הקליפ המתאים.

כן מצאתי , לעומת זאת, קטע אחר שבו דילן מדבר על זמר עם אירי, ליאם קלנסי שמו. דילן מספר כיצד ליאם אמר לו ערב אחד, שלושה דברים : "אל פחד, אל קנאה, אל רשעות" "No fear, no envy, no meaness".

נקדים לדברים של דילן, קליפ מהקונצרט לציון 30 שנות פעילות של דילן, בו שר ליאם קלנסי עם אחיו ועם טומי מקם

וכעת לדברי קלנסי מפי דילן (בדקה 0:57)

בעת כתיבת דברים אלו לא ברור מה קורה עם המשכו של מבצע עמוד ענן. יעקב אבינו, עובר למפגש עם אחיו, עשו (בפרשת שבוע הבא - וישלח) התקין עצמו (לשון רשי לב:י)  לשלושה דברים : לדורון, לתפילה ולמלחמה. העתיד יגלה מה צפוי לנו.
בעת כתיבת הדברים האלה - כבר ברור, אנחנו בהפסקת אש. ונדמה שהוא שאמרנו בתחילת השבוע נכון גם לסופו. גם עתה יגלה לנו העתיד מה צפוי לנו : דורון, תפילה או מלחמה. ואולי הדברים תלויים קצת בנו ? בהחלטה שלנו מה נעשה בכל רגע ורגע נתון ? וביישום אותה החלטה.

                                     שבת שלום

                                          ג'ף

נער נודד שלי

בעמוד ענן ידבר פאול צלאן

ככל שחינכו אותי מחנכיי בעבר הרחוק, ומחנכי ילדי בעבר הקרוב
לקחת אחריות, זו טעות.
טעות גדולה. כי לרשע בעולם - בכלל
וכלפי יהודים בפרט - אין הסבר.
נבוא בטענות אל בורא עולם ?!
כן !!
אבל זה עוזר ?

קפה שחור או נס קפה עם חלב.
אמנם זה מרגיע. אבל ההרגעה הזאת
מטעה.
חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
זו שורת הפתיחה לשיר "פוגת - מוות " של פאול צלאן
בתרגום שמעון זנדבק
לשיר המלא ראו
http://www.newlibrary.co.il/htmls/page_667.aspx?c0=15610&bsp=13412

אני לא יודע אם טעיתי כשנשארתי בבית היום
באחד הימים המופגזים ביותר לבאר שבע.
עשיתי כלים, אני עושה כביסה,
וחיפשתי ביו טוב שיחה על שירה...
פאול צלאן ברקע כבר שנים
ממתין לצו 8.
והיום הוא הגיע.

דוברי אנגלית מוזמנים לצפות בשיחה

a hard life - once again

priceless

אם היה לי פטיש

"לנסות לתפוש את הרוח"

"כשאצייר את יצירת המופת שלי "

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשע"ג

תחילה רציתי להביא כאן את שירו של בוב דילן "כמו אבן מתגלגלת" like a rolling stone. חשבתי שהוא מבטא, חלק מתחושתו של יעקב אבינו , במקום הזר הזה, בחרן, מוקף רמאים בני משפחה, ובני משפחה רמאים.

"כיצד זה להרגיש, להיות לגמרי לבד, ללא כיוון הביתה, אלמוני לחלוטין, כמו אבן מתגלגלת ?"

אבל לא מצאתי את הקליפ המתאים.

כן מצאתי , לעומת זאת, קטע אחר שבו דילן מדבר על זמר עם אירי, ליאם קלנסי שמו. דילן מספר כיצד ליאם אמר לו ערב אחד, שלושה דברים : "אל פחד, אל קנאה, אל רשעות" "No fear, no envy, no meaness".

נקדים לדברים של דילן, קליפ מהקונצרט לציון 30 שנות פעילות של דילן, בו שר ליאם קלנסי עם אחיו ועם טומי מקם

וכעת לדברי קלנסי מפי דילן (בדקה 0:57)

בעת כתיבת דברים אלו לא ברור מה קורה עם המשכו של מבצע עמוד ענן. יעקב אבינו, עובר למפגש עם אחיו, עשו (בפרשת שבוע הבא - וישלח) התקין עצמו (לשון רשי לב:י)  לשלושה דברים : לדורון, לתפילה ולמלחמה. העתיד יגלה מה צפוי לנו.
בעת כתיבת הדברים האלה - כבר ברור, אנחנו בהפסקת אש. ונדמה שהוא שאמרנו בתחילת השבוע נכון גם לסופו. גם עתה יגלה לנו העתיד מה צפוי לנו : דורון, תפילה או מלחמה. ואולי הדברים תלויים קצת בנו ? בהחלטה שלנו מה נעשה בכל רגע ורגע נתון ? וביישום אותה החלטה.

                                     שבת שלום

                                          ג'ף

blue

ממלכת הערב שבה לה לחול

...here we go again

been there and done that

dylan has already  observed that its easy to say 

without looking too far not much

is really sacred

אלו דברים לשבת פרשת ,תולדות תשע"ג

רסיסי לילה

לזכרו של צבי אנקורי ז"ל

השבוע הלך לעולמו חבר טוב של משפחתי, של אבי ז"ל ושל אימי שתבדל לחיים ארוכים. דמות ססגונית, פרופסור להיסטוריה שהורי הכירו באוניברסיטה בה עבד אבי ז"ל בארצות הברית. רעמת שיער לבנה "בן גוריונית" לראשו, עיניים כחולות יוקדות, חיוך תמידי על פניו בזיכרון שלי אותו. אדם חכם באופן יוצא דופן. כל אלו זיכרונות ילדות של ילד שמביט על הוריו ומביט על חברי הוריו.
מביט על העולם בעיני ילד.

בין הוואלץ האחרון של הבנד*  לבין סרט אחר ביו טוב על ר' שלמה קרליבך**  אני יושב מול הצג והמקלדת האלו. בלילה.
בין לבין אני מדפיס את הציטוט היומי של השל למחר. מחפש כמה מילים.

הבנים מתרוצצים בקרבה של רבקה אימנו. היא  שואלת : למה זה אנוכי ?
שאלה אמיתית. שאלה שכל אחד ואחת מאתנו, כל בן ובת אנוש שאל לפחות פעם אחת - ובדרך כלל אני מניח יותר מפעם אחת - את עצמו. את עצמה.

השפה העברית אינה נותנת לנו להתעלם ממגדר.

ברקע מתנגן שיר של הבנד על מלחמת האזרחים שפרצה בארצות הברית באמצע המאה ה19^. שרים את שירת הדרום המובס. ואני נזכר, פתאום באמירה חסידית שנראתה לי בזמנו תמוהה מאד. תמוהה מאד.

"אמר רבי מטשורטקוב:
לפרקים מתלקחת מלחמה בין שתי ממלכות, והמלחמה נמשכת שלושים שנה. והנה מקול היללות והאנחות של הנופלים בקרב ומקול התרועה של המנצחים יוולד ניגון, כדי שיזמרוהו לפני הצדיק."^^

בנים מתרוצצים בקרב אימא צעירה והיא נבוכה, ותלך לדרוש את ה'. על פי תשובת הכתוב אנחנו מבינים, מייד, שאין מדובר כאן בסיפור אישי של אם צעירה בלבד. "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו". מה קרה לחלומה של כל אמא יהודיה שבניה יהיו מהנדסים רופאים או  עורכי דין ? שני לאומים ? מוגזם לא ?

הסיפור מהר מאד עובר מן הלאומי חזרה לפרטי, עבור דרך "הנה תאומים בבטנה" - "תומים" כתוב - לילד ראשון שהוא ג'ינג'י ואחרי כן לאחיו שיוצא וידו אוחזת בעקב עשיו.

אז הנה לנו ספור על האבות והאמהות של האומה. וככל שיש בספור נרטיבים לאומיים הסטוריים, מדובר גם כן בספור על אנשים חיים, בשר ודם. אנשים עם תכונות, תכונות אופי וגוף, אנשים עם שמות, אהבות, רצונות, אכזבות, ניצחונות וכישלונות.

"אני לא הייתי אחד מששת המיליונים, כותב יהודה עמיחי
שמתו בשואה ולא הייתי אפילו בין הניצולים
ולא הייתי אחד מן הששים רבוא שיצאו ממצרים
אבל הגעתי לארץ המובטחת מן הים,
אני לא הייתי בין כל אלה אבל האש והעשן
נשארו בי, ועמודי אש ועמודי עשן מראים לי
את הדרך בלילה וביום, ונשאר בי החיפוש המטורף
אחר יציאות החירום ואחר המקומות הרכים,

ייתכן וכל אחד מאתנו נושא בתוכו מרכיבים משני הספורים, הספור האישי והספור הלאומי.

נראה לי שהדברים וודאי נכונים לגבי פרופסור צבי אנקורי ז"ל שנולד בטרנוב שבגליציה המערבית פולין כהישק ורובל לחזן
אייזיק ורובול, עלה לארץ ב1937 והצטרף לקיבוץ חניתה, שם נקבר השבוע. צבי רשם את קורות חייו בשני ספרים שראו אור בהוצאת כרמל: "ערמוני אשתקד" ו"כדקל במדבר".

מצאתי ברשת^^^ מובאה מתוך פרולוג שהוא משותף לשני הספרים הנ"ל, פרולוג שכותרתו "ניחוח ספרים (שיח המחבר)".

"ארון הספרים! בליל ניחוחות משכר, ששני ריחות יסוד נמזגו בתשתיתו: ריח הנייר העבה של דפוסים עתיקים, ניחוח מעופש קמעא ומצהיב מרוב שנים; וריחם של גיליונות נייר חדשים – חיוורים ונעדרי כיוון ומבע – שאינם חדלים ללטוש עיניים לבנות-בוהות מול מסתרי ספר, עד שיורעפו עליהם טללי אותיות קדושות ותעוצב אישיותם הסִפרית תחת מכבש הדפוס - -

ועם ריח הניירות לסוגיהם נכרכו ונשתלבו ריחותיהם של צבעי ההדפסה, ולהם סגולה לשמר ייחודם אפילו כעבור דורות. הודות לסגולתם זו למדתי ברבות הימים להבחין, בעיניים עצומות ובעזרת הריח בלבד, מה מכורתו ותקופת הדפסתו של כל ספר עברי: אם בסדנת ונציה הפיקוהו מדפיסיו לפני ארבע-מאות שנה או בבית היוצר של האלמנה והאחים ראם בווילנה של ראשית המאה העשרים? ואם בדפוסו של מנשה בן-ישראל היתה לידתו, באמשטרדם של המאה השבע-עשרה, או בפיוטרקוב של פולין ובפיורדא של אשכנז, כמאתיים שנה לאחר מכן? ושמא לא, כי ניחוח ארץ-ישראל כלוא בין הדפים ובלי משים הוא מסגיר את מוצאו המיוחס של הספר וקושר הילת קדושה לראש יוצריו?

ולתוך הילולת הניחוחות הזאת זרם גם ריח העור של כריכות נושנות עם ריח הדבק הטרי מכריכייתו של אנגלברג ומכריכיות אחרות באשר הן. כך אכן הולידו אבות-הריח הראשונים דורות דורות של בני-ריח ובני-בניהם של ריחות למיניהם ולתקופותיהם - - אך ניחוח האבק עלה על כולם. וראה, שבעתיים פלא! אהבה הספר – והיא תמצית תמציתה של רוח ביתנו – לא נרתעה מלאמץ אל לבה גם את האבק, העוטף בגלימתו הגרגירית-האפורה כל מדף וכל ספר העומד עליו...

ואמנם, מאז גיליתי את ספונות הארון, אין אני נוהג, בשולפי ספר חדש מן המדף, לשבת אל השולחן ולקרוא בו בניחותא, במקובל, אלא אני נשאר עומד שעון אל המדף הפתוח, חצי שעה, שעה, ואף יותר, ומעיין בספר תוך כדי עומדי, מבקש לחוש את מגעו, לחדור מעבר לאותיות הדפוס ולחבק את רוחן הכלואה בין הכריכות; בעת ובעונה אחת אני שואף מלוא ריאותי מריחו של ספר זה, ומריחם של הספרים שמסביבו, וגומע ניחוחות לשוכרה...

כיחס הזה לספר, שרכשתי בבית הורי – היום אני מתארו, בלא בושה של סרק ובלא להניד עפעף, כ"יחס ארוטי" – נשאר יחסי לספרים כל ימי חיי, באשר אתגורר ובאשר אלמד בעצמי ואלמד אחרים. ובכל הספריות שבעולם, בהן אעמוד, כמנהגי, שעון על מדפיהן – אם ב"בודליאנה" של אוכספורד או ב"בריטית" של לונדון וב"מרצ'יאנה" של ונציה, ואם באוצרות הספרים של ניו-יורק, אתונה ותל-אביב, או בחדר הקריאה של בית הספרים הלאומי שבגבעת רם בירושלים – לעולם תשוב ותעלה בזכרוני החוויה הקסומה ההיא, כאילו חוויתיה רק אתמול: חוויית הילדות הבלתי נשכחת, מסע הפתעות מרגש לנבכי ארון הספרים הפלאי שבאפלולית החדר האחורי של בית הורי...

ובערוב ימי, ואני קשיש עתה משהיו הורי באותם הימים, ואני שבע עיון ושבע מחקר, אך לעולם לעולם לא אשבע ספרים... כל ביתי מדף גדול אחד – מדף ספרים פתוח, העוטף את קירות הבית מחדר לחדר ומקומה לקומה, בלא שיידע דלת מהי ובלא שתעכבנו מחיצה. ואין בבית חדר שאין ספרים ספרים מרפדים את קירותיו, ואין בחדרים קיר אחד שלא ישגר ממדפיו גל חריף של ניחוח ספרים. אך הסך הכל של כל הניחוחות כולם, ממאות ואלפי הספרים הנוספים שרכשתי במשך השנים – ואף ממה שזכיתי בעצמי לחבר – כן, הסך הכל של כל אלה לא ידמה ולא ישווה לניחוח האחד ההוא, הניחוח המשכר של ספרי אבא וספרי אמא, שמלווה אותי משחר חיי והביאני עד הלום.

ועם הניחוח הניחוח הזה באפי אני רוצה לחיות וליצור כל עוד הנשמה בקרבי. ועם הניחוח הניחוח הזה אני מבקש למות בבוא שעתי..."

צבי אנקורי, "כדקל במדבר", מתוך הפרולוג. ירושלים, הוצאת כרמל, 2007.

יהיה זכרו ברוך.

                                          שבת שלום
                                                ג'ף


*http://www.youtube.com/watch?v=8i-m_yaFh2k

** https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=7np6jL8dHUU#!

^ The night they drove ole dixie down

^^ אור הגנוז, מ בובר, הוצאת שוקן, עמ' 291

^^^http://cafe.mouse.co.il/topic/1046341/

עמוד לצידי

cat stevens

on a monday

walkin down the line

אלו דברים לשבת פרשת חיי שרה תשע"ג

שיימוס היני מלמד אותנו שבמסע החיים נעים אנו , בין השאר, לעבר זיכרונות הילדות וקורה לעתים שאנו "מתבגרים" לתוך כל אותם זיכרונות הנאגרים בדרך. to grow up to that which we store up במילים שלו, בנאום קבלת פרס נובל לספרות .
חשבתי על כך השבוע כשרשמתי אחת הרשימות בבלוג היומי המוקדש לעיון בהגותו של השל. ברקע התנגן אלבומו של ניל יאנג "יבול" Harvest. תוך כדי הכתיבה וההאזנה הבנתי עד כמה האלבום הזה הוא אלבום דתי. ישנה אמנם באחד השירים התייחסות מפורשת לקב"ה, אך בעיקר, האמונה ניבטת בין השורות של המילים (זו פרזה מאחד השירים between the lines of age)
ראו ושימעו בhttp://www.youtube.com/watch?v=Q7jeb_D08XA

השבוע אחז בי השיר הקטן וה"תמהוני" הבא של ויליאם קרלוס ויליאם

"כל כך הרבה תלוי
 ב

מריצת
גלגלים אדומה

מזוגגת במי
גשם

ליד התרנגולות
הלבנות."

אני מניח שהתרגום הוא של שמעון זנדבק, שהביא את השיר בעמ' 228 לספרו "מַזֶּשִּ‏‏יר" (כתר הוצאה לאור). השיר מופיע גם באנתולוגיה בינלאומית לשירה בעריכת צ'סלוב מילוש, שנקרא "ספר של דברים מאירים" (אנג'). בהקדמה לספר הזה, מנסה מילוש לבאר את חשיבותה של השירה בימינו, ואני מקווה להביא מדבריו, בהמשך הימים.

כעת "במעבר חד" עלי לחזור לעניני דיומא, פרשת חיי שרה והבחירות, שם בארצות הברית וכאן אצלנו בעוד כחודשיים.
מה הקשר בין הבחירות לפרשת השבוע ?
הרב שי פירון (מועמד מספר שניים ברשימה של יאיר לפיד).
בשבוע שעבר קראתי ראיון עימו ב"מקור ראשון" ובעקבותיו "שמתי יד" על ספרו  "הארות שוליים * קריאה אישית בפרשת השבוע". אני ממליץ.
על הספר.

                                          שבת שלום
                                                ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת וירא תשע"ג

הדברים שלהלן נכתבו על רקע "תמונות בתערוכה" של מסורסקי, כך שניתנת כאן אופציה לקרוא אותם על הרקע הזה גם כן.



סוף סוף הבנתי את הקשר ההדוק שבין יהודה עמיחי לבין אברהם יהושע השל.

ב"פתוח סגור פתוח" כותב עמיחי :"אחרי אושויץ אין תיאולוגיה"
ובהמשך: "אחרי אושויץ יש תיאולגיה חדשה"
"תיאו תיאו לוג יה יה יה" כותב עמיחי
וזה קצת כמו מה שאני עושה כאן : הבאת שורות ספורות מתוך
שיר למקוטעין. הרס השירה. הרס היצירה.
"מארובות הותיקן עולה עשן לבן,
סימן  שהקרדינלים בחרו להם אפיפיור.
ממשרפות אושויץ עולה עשן שחור
סימן שהאלוהים טרם החליטו על בחירת
העם הנבחר."
חוויות הילדות של השל, כמו גם של עמיחי היו מעצבות:
"למדתי אהבה בילדותי בבית הכנסת של ילדותי"
כותב עמיחי שם; והשל בראיון האחרון שלו במענה לשאלה הראשונה
של המראיין: "מה היו הדברים בחייך, ובמיוחד בימי נעוריך, אשר הכשירו אותך
לכתוב ספרים כה רבים ?" עונה: "...שפר עלי מזלי מאד בכך שחייתי כילד וכנער צעיר בסביבה
בה היו אנשים רבים אותם יכולתי להעריץ, אנשים שעסקו בשאלות של החיים הפנימיים,
של חיי הרוח, ושל הצדק והיושר. אנשים שגילו כלפי זולתם יחס חם של השתתפות
והבנה."
אפשר להמשיך בהשוואה הזו, אך לא זה המקום ולא זה הזמן לכך.
זהו בלוג. בלאוווג. מלשון בלון. מעיפים כאן רעיונות באויר,
ללא התחייבות מדעית מחקרית אקדמית . בלוג.
כעת לילה, ומעבר לים משתוללת סנדי.
על הר אחד אי שם, מרחק הליכת שלושה ימים
עקד אב את בנו. "לך תבין", חזר אל נעריו, למצוא את החמור
ואת אשתו שלא יכלה, כפי הנראה, לשאת היא  את הטראומה הזאת.
ובמשרדו שבמנהטן בשנות החמישים כתב השל
את הדברים הבאים על מהותו הבלתי נתפש של העולם תחת הכותרת:
"עקרון אי ההתאמה"


תכליתו של המדע הוא להסביר את תהליכי הטבע. כל הסבר שמציע המדע לתופעת טבע מבוסס על ההנחה שאובייקטים בעולם מתנהגים על פי דפוס קבוע, שהוא רציונלי בבסיסו ובר הבנה לתבונה האנושית. ככל שמתקדם המדע, מתברר כי יותר ויותר תופעות ניתנות להבנה. בכך מאוששת ההנחה שהתנהגותם של דברים היא רציונלית ומודגמת התאמתם לתבונה האנושית. סביר להניח שתופעות רבות , שלעת עתה חתומות הן, יזכו בעתיד, עם התקדמות המדע, להנהרה.
עם זאת, מהותה של המציאות נותרת בלתי מתאימה  לקטגוריות שלנו. הטבע, ההוויה בתור הוויה, אפילו החשיבה שלנו, כל אלה נמצאים מעבר לגבולות התפישה שלנו. מהותם של הדברים היא נפלאת מתאור, וככזו אינה תואמת את התבונה האנושית. אי התאמה זו היא המקור למחשבה היוצרת, לאמנות, לדת ולחיים המוסריים. נוכל אפוא להציע שכשם ששורשי המדע נעוצים בתגלית התאמתה של המציאות לשכל האנושי, כך התגלית אי התאמתה של העולם לשכל האנושי היא שורשה של התובנה האמנותית והדתית. בממלכה שאין למילה דריסת רגל בה, שכל מחשבה בה נוגעת במסתורין, שם נולדות שאלות היסוד של הדת.

א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 82 בשינויים מסויימים שלי - ג'ף

The object of science is to explain the processes of nature. Every scientific explanation of a natural phenomenon rests upon the assumption that things behave in a way which is fundamentally rational and intelligible to the human reason. Through the advancement of science, more and more phenomena are shown to be intelligible, thus confirming the assumption of the rationality of the way in which things behave and their compatibility with human reason. Many phenomena unapprehended today will in all probability be explained as scientific investigation continues to advance.

However, the essence of reality remains incompatible with our categories. Nature, being as being, and even the very act of thinking. lie beyond the scope of apprehension. The essence of things is ineffable and thus incompatible with the human mind, and it is precisely this incompatibility that is the source of all creative thinking in art, religion and moral living. We may, therefore, suggest that just as the discovery of reality's compatibilty with the human mind is the root of science, so the discovery of the world's incompatibility with the human mind is the root of artistic and religious insight. It is the realm of the ineffable, where the mystery is within reach of all thoughts, in which the ultimate problems of religion are born.

A.J. Heschel, God in Search of Man, FSG, p.104

  שבת שלום

       ג'ף

קסמים וסודות : "עבה כמו לבנה" Thick as brick

לקונצרט החי גשו ישר לדקה 19:53 ואילך

אלו דברים לשבת פרשת לך לך תשע"ג (1)

מצאתי שיר.

והדברים הזכירו את הדברים הידועים על אברהם אבינו שמביא הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (החלק הרביעי שבספר המדע).

נפתח בשיר ונסיים ברמב"ם

משל חסידי / צ'סלב מילוש*

מֵאֲרָצוֹת הַרְבֵּה, מִמְּחוֹזוֹת רְחוֹקִים, מִכְּפָרִים וּמִכְּרָכִים שׁוֹנִים

נִקְרֵאנוּ אֻשְׁפִּיזִין אֶל אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ.

וְהִפְלִיאוּ אוֹתָנוּ אֲגַמָּיו, בֻּסְתָּנָיו,

מַקְהֵלוֹת הַצִּפּוֹרִים וְהָעֵצִים לְמִינֵיהֶם.

אַגַּב שִׁיטוּט בַּחֲדָרִים חָזִינוּ בְּפִלְאֵי פְּלָאִים,

זָהָב וְכֶסֶף וּפְנִינִים וַאֲבָנִים יְקָרוֹת.

יָמִים אַף שָׁבוּעוֹת יִקְצְרוּ מֵרְאוּתָם.

וּבְעֵת נָפוֹצוּ הָאוֹרְחִים בְּרַחֲבֵי הָאַרְמוֹן,

הִתְעַקַּשְׁתִּי אָנֹכִי וַאֲבַקֵּשׁ אֶת חֲדַר הַמֶּלֶךְ.

ויביאני לְפָנָיו. ובפתאום הַכֹּל

גַּז וְנֶעֱלַם. הוּא  לְבַדּוֹ, הַזּוֹהֵר,

בְּמַעֲשֵׂי הַלְּהָטִים, יָצַר אֶת הָאַשְׁלָיָה

כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה:  היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו.  ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים.

  ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהם  וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו.

  וידע שכל העם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זו, שעובדים את הכוכבים ואת הצורות, עד שאבד האמת מדעתם; ובן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו.

    שבת שלום

        ג'ף

וראו http://eludevarim.blogspot.co.il/2012/10/blog-post_24.html

* השיר הוא בתרגומו של דוד וינפלד ומופיע  בקובץ שירים של מילוש בתרגומו "על גדת הנהר" בהוצאת הקיבוץ המאוחד
בעמ' 25

להולכים בדרך , בעקבות "לך לך"

אלו דברים לשבת פרשת לך לך תשע"ג (2)

מתוך דברי  הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת לך לך בספרו "חיי עולם":

"כשבוחנים את הנסיון של 'לך לך', מיד עולות כמה תמיהות: הקב"ה אומר לאברהם: ' לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה.ואברכה מברכך ומקללך אאר, ונברכו בך כל משפחות האדמה". לכאורה הציווי הזה הוא לא כל כך נורא; הרי ה' אומר לי ללכת ומבטיח לי כל טוב בלכתי- מה יכול להיות יותר טוב ?"....

"...כשאברהם הולך ממקומו, ההליכה הזו היא הליכה אל האופק בלי קצה ובלי יעד"

            הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת לך לך ב"חיי עולם", ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים , עמ' 27

מתוך דברי ישעיהו ליבוביץ על הפרשה:

"הדרך הארוכה מ 'לך לך ' הראשון ועד ' לך לך  ' השני היא פרשת חיים משופעת באירועים (' עשרה נסיונות נתנסה אבהרהם אבינו'). זו פרשת חיים של הגירות ...בדרכו הוא נתקל בכל אירועי חיי האדם, בחיים האישיים ובחיים הציבוריים..."

מתוך "עיונים בספר בראשית" לנחמה ליבוביץ:

"ונסיים בהערה של בנו יעקב בספרו על בראשית: חמש פעמים הוזכרו בפסוקים אלה לאברהם מילים משורש 'ברך': 'ואברכך' - 'והיה ברכה' - 'ואברכה מברכיך'- 'ונברכו', והרי זה שפע של ברכה, שפע של אור רוחני, דוגמת אותו שפע של חמש פעמים מלת 'אור' בבריאת יום ראשון. 'הרי זה עולם שני הנברא עם בואו של אברהם, עולם של ברכה הניתנת לבני אדם על ידי בני אדם'"

השבוע, חוגגים אנו בירוחם יום הולדת 102 לחברנו שלמה מרכוס. דמות מופת. להלן ראיון קצר שערך עמו רותם לוי חברוני לפני כמה שנים



וכפי שאומר ארלו ג'טרי  להלן בדברי הקדמה לשיר מוכר : אנחנו פשוט שמחים להיות כאן, זה הכל.



             שבת שלום
                   ג'ף

בזכות ספרים מאובקים על מדף....

שלושה עמודים.
ההקדמה של אלי ויזל לספרו של סטויוארט א אייזנשטט "צדק לא מושלם" בהוצאת ספרית מעריב.
הורדתי הספר מהמדף.
שלושה עמודים.
חובה לקרוא.

אלו דברים לשבת פרשת נח תשע"ג (מס' 2)

        שבת שלום
            ג'ף

שיער ?

מצאתי את זה על דף הפייס בוק שלי.
ועכשיו זה על הבלוג שלי.
לך תבין.

הדפיקה בדלת

אני קורא סיפורים חסידיים.
אתה קורא על ההשתאות של החסידים מהרבי שלהם.
ציין כבר אלי ויזל ב"הנשמה החסידית" ש"מעשייה חסידית מספרת על החסידים יותר מאשר על אדמו"ריהם. היא על אלה המספרים אותה שוב ושוב לא פחות מאשר על אלה שחוו אותו לפני זמן רב, בתקופה של רעב ובדידות פיזיים ורוחניים ( עמ' 479)".
וכך אני רוצה לספר לעצמי, שוב ושוב, כיצד יום אחד דפקתי על הדלת של פרופ' ישיעהו לייבוביץ, ואיך שהוא פתח את הדלת , שמע אותי מגמגם והכניס אותי פנימה לתוך הבית בהנפת ידיים  "בוא תכנס", וכיצד גרטה הכינה תה, ועל השלחן היה מונח ספרו של אורבך הכחול והגדול על ההלכה. דברנו ודברנו והבנתי, בין השאר, שאין בפיו תשובה לשאלה שהביאה אותי אליו: הכין ללמוד תורה ? שכן הישיבות לחוזרים בתשובה אמריקאים שבירושלים מצד אחד ומכון מאיר מהצד השני לא התאימו לי.
וכשיצאתי  והיה כבר לעת ערב או חושך ירושלמי קר, אינני זוכר בדיוק, מצאתי פתרון יצירתי, קצת דומה לפתרון של ימים אלה בהנהגת ש"ס: בבוקר למדתי ב"אור שמח" ובערב בישיבה של הרב שטיינזלץ במקור חיים במסגרת אינטימית עד שהתחתנו ועברנו לגוש שזהו כבר סיפור אחר.

שיר "מלחמה ושלום"

לפעמים בא לך ללכת לאיבוד בתוך שיר ארוך מאד. אחד מהשירים האלו, שירים שראיתי פעם שכינו אותם "שירי מלחמה ושלום" בעקבות הספר של טולסטוי הוא השיר הבא של דילן. הביצוע הוא של באז.

אלו דברים לשבת פרשת נח תשע"ג

שרשת האסוציאיות שהביאה אותי להציב את הקליפ שלהלן באלו דברים הפעם, דורשת הסבר.

היה מאוחר בלילה, וכדרכם של הכלים, הם היו בכיור ובקשו שישטפו אותם. מלבדם היו עוד כמה משימות....ואני משוטט באלו דברים לשבת פרשת נח משנים קודמים. דברים מעניינים, של זורנברג וליבוביץ ואחרים על הפרשה. ההזכרות בפרשת המבול שחוזרת על עצמה, שנה בשנה, כפרשות האחרות הזכירה לי את מה שאמר פעם יוסי בנאי האגדי , שכל אחד מאתנו שר כל חייו  אותו השיר, פחות או יותר, בגרסאות שונות.

אז הנה לפניכם: יוסי בנאי  -



                         שבת שלום
                              ג'ף

בעיקר בשביל 1:09:40 ואילך

אלו דברים לשבת פרשת בראשית תשע"ג

"שני הנושאים הנצחיים הם אהבה ואושר."

אלו דברי אלי ויזל בראיון שנערך עמו ב1987. מצאתי את הראיון ברשת, כמובן, והוא לפניכם באנגלית ב
http://www.theparisreview.org/interviews/2995/the-art-of-fiction-no-79-elie-wiesel

מדוע אלי ויזל ? ומדוע כעת באלו דברים לשבת פרשת בראשית ?

בשמחת תורה, הורדתי אחד מספריו מהמדף. מדובר בספר על דמויות מן המקרא, שבאנגלית נקרא : Messengers of God
"שליחי האל". בינתיים לא מצאתי שהספר תורגם לעברית.
על כל פנים הפרק הראשון בספר עוסק באדם. האדם הראשון, בעלה של חווה אמנו.

אלי ויזל סוקר את סיפור בריאת אדם, בעקבות הדברים המפורשים בתורה,בעקבות הדברים שאינם מפורשים בה אך נוספו במהלך הדורות במדרש ועל רקע החורבן של יהדות אירופה בשואה. מאחר וסיפורי בראשית, לרבות אוצר המדרשים בנושא נגישים בספרות ימינו, העדפתי לא תמצת את דבריו המרתקים של ויזל ובמקום זאת  להביא פסקה אחת בלבד מתוכם. פסקה שיש לקרוא אותו על רקע חורבן יהדות אירופה בשואה, שכבמקרהו של אלי ויזל, כרבים אחרים, אינו פרק בהסיטוריה היהודית. זהו פרק בביוגרפיה האישית שלו.

ואלו דבריו לקראת סוף הפרק בתרגום חופשי שלי :

"על פי המסורת היהודית הבריאה לא הסתיימה בבריאת האדם. הבריאה החלה עם בריאתו. כאשר הקב"ה יצר את האדם, הוא העניק לו סוד. הסוד הזה לא היה כיצד להתחיל אלא כיצד להתחיל מחדש.
במילים אחרות, אין זה נתון לאדם להתחיל; זוהי הפרויליגיה של הקב"ה לבדו. עם זאת כן נתון לאדם להתחיל מחדש - והוא אמנם עושה כן כל פעם שהוא בוחר בחיים על פני המוות."

האמנם מסוגלים אנחנו להתחיל מחדש ? האמנם מסוגל אני ? האם אתה מסוגל ? האם את מסוגלת באמת להתחיל מחדש ?
אולי אלו מילים ריקות מתוכן ?

ייתכן מאד, שכך הוא.

אומר השל:

"מקורות הדת במעמקי המחשבה, בהסתכלות שלא ניתנה לביטוי, בתימהון בפני הפלא והמסתורין, שלמעלה מכל השגה והבעה. מכאן שתחיית הדת לא תבוא אלא על ידי חידוש המבוכה הפנימית; על ידי ייסורי המחשבה העומדת בפני הטמיר והנעלם שבכל דבר ודבר, לרבות הטמיר והנעלם שבמחשבה עצמה.


מתוך ייאוש העולה בד בבד עם התקווה, מתוך ייסורים ומבוכה, מתוך תשוקה וזמרה בוקעת ויוצאת האמונה באלוהים. האמונה אינה אלא תגובת היחיד ותשובתו לקולו של אלוהים המתהלך בתוך הגן ושואל "אַיֶּכָּה?" [בראשית ג ט]. האמונה היא לא קניין קבוע ותקוע, אלא הסתכלות, התרחשות, ראייה פנימית או הארה – רָצֹוא וָשׁוֹב. אין המאמין עומד במקומו, הוא תמיד עולה ויורד, מוצא ומאבד. חיים אנחנו על רגעים בודדים של אמונה שלמה. והחובה המוטלת עלינו היא לזכור את הרגעים היקרים האלה, לשמור אותם בלבנו, ולקיים אותם במעשים שבכל יום ויום, במצוות ובתלמוד תורה."
...

"על המתעמק בבעיית האדם לדעת שאין אתה יכול לעמוד על טיבו אלא אם כן אתה מסתכל בו באספקלריה של מטה ובאספקלריה של מעלה גם יחד. שאין חיי אנוש בלי זיקה לעליון, או יותר נכון בלי זיקת העליון לחיי אנוש. חיי האדם מתנופפים בין חילול הקוסמוס וקיום רצון עליון. היות האדם חוצפה היא ושחצנות. אם אין אלוהים, אז האדם הוא לא רק שיא האבסורדיות, לא רק פגיעה בכבוד הקוסמוס, אלא עבירה בעצם קיומו.


אמונה פירושה מענה או פתיחות הלב לזיקת העליון לחיי אנוש.

אמרתי: התקווה בחידוש המצפון – מתוך גילוי הכבוד, הכבוד משמעותו זיקת העליון לחיי אנוש, קבלת הדמות והיא האמונה.

בעיני הכסיל הספק הוא סוף המחשבה, כאילו אדם בספקו יחיה. לאמיתו של דבר אין הספק אלא ראשית המבוכה. והמבוכה מה טיבה? אי יכולתו של אדם להסתגל לחיים של ספקנות מצד אחד, אי יכולתו של אדם להגיע לידי התרת כל הספקות מצד שני. יתכן שאין אדם ראוי להשיג ודאות גמורה בעניינים העומדים ברומו של עולם.

אני משתמש במלה מבוכה לא במובן של בלבול דעת או פגיעה במחשבה סדורה, אלא במובן של ידיעת אי-שלימות ההשגה, חוסר כוח של כלי המחשה כנגד שפע הנשגב והפלא. ראוי שפע זה לתפיסה ולהשגה עליונה אלא שאין הנפש ראויה לכך.

מבוכה היא מצב האדם הנתפס בצער הידיעה כי קצר מצע המוח מהשתרע, שהשגת הדעת בפני המציאות כקוף בפני אדם. כל השגה לקויה, כל לשון כשלון. אדם יודע ואינו יודע בבת אחת. וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב [קהלת א יח] על אי-שלימות ההשגה, על חוסר כוח ואי-ספיקה של כלי המחשבה כנגד שפע ההוויה.

הפרדוכס הוא הנחה עיקרית של המחשבה. את אשר אתה תופס ומשיג הוא אליל, מעשה ידיו של שכל האדם; ואלוהי אמת לית מחשבה תפיסה ביה כלל. מכאן שאין הוא בתוך המחשבה אלא ממעל למחשבה. ועניין האמונה הוא להסתגל, להתאים עצמו, להכשיר את עצמו להיות אתו בעולם אחד ("אף אתם מסוגלין לי")."
...

"...אמונה היא לא כיבוש הסוד, לא פירוש ולא פתרון. אמונה היא פתיחת הלב וקבלת העול; לא הסבר, אלא חתירה, עזות המחשבה. אין המטרה לפרש ולהסביר את אלוהים, אלא לשבת בסתר עליון, להתלונן בצל שדי. כלומר: עצם הקִרבה למסתורין מקרבת את האדם לאלוהים."

א.י. השל, "נשאת ונתת באמונה?" בקובץ "אלוהים מאמין באדם", בעריכת דרור בונדי, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, עמ' 90, 92, 96, 97, 100

על דברים כגון אלה אפשר וצריך לומר כפי שהיה נוהג ישיעהו לייבוביץ לומר: שחיי האדם המעיין וחושב על בעיות האמונה אינם מספיקים למצות אותם.

אך אליבא דליבוביץ וגם אליבא דהשל, אין העיון עיקר אלא העשיה. ולכן נסיים רשומה זו בפתחה של השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, שבת פרשת בראשית, בהנחיות המאד פרקטיות והמאד הרלוונטיות של חז"ל, שהן הן אליבא דידנו עיקרי העיקרים :

אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, ולוית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו - ותלמוד תורה כנגד כולם.

                                                                         שבת שלום
                                                                               ג'ף
                                                                               

אלו דברים לשמחת תורה תשע"ג

אוכל ומשפחתולוגיה ועוד כמה דברים.

הרב הראשי לאנגליה, הרב דר' יונתן סאקס, סיכם את עמדת היהדות ביחס לחגים בשלושה משפטים קצרים, שנדמה לי שהזכרנו כבר בעבר:

"הם ניסו להרוג אותנו.
ניצלנו.
בואו נאכל."*

אני יוצא מתקופה זו של "החגים" עם כמה וכמה תובנות. ייתכן והן תקבלנה ביטוי ב"אלו דברים" הבאים בשנה הקרובה הבאה עלינו לטובה.

מפאת שיקולים שונים - באלו דברים הפעם, חשבתי שנכון יהיה להסתפק במוסיקה שמחה. מצאתי את הקליפ שלהלן של רבי שלמה קרליבך. ישנם מהדורות של "אלו דברים" שנועדו פחות לקריאה ולעיון ויותר כבמה למוסיקה... להפעיל את הקליפ,או מתוכו להגיע לקליפ אחר...לשמוע ולשמוח במוסיקה עם אופציה לעשות דברים נוספים, בין אם זה גיהוץ, שטיפת כלים או מה שתרצו.






            חג שמח !
               ג'ף

*וראו דיון בין דתי ארוך- באנגלית - אך מרתק שגם אליו הפנינו בעבר. הדיון כולל, בין השאר התייחסות של הרב סאקס להבחנה בין אושר לשמחה.
http://www.youtube.com/watch?v=-xfEcC2RXro

אנסמבל תהילים

אנסמבל תהילים הופיע אתמול בערב ברחבת בית הכנסת אפיקים בנגב בירוחם, במסגרת פסטיבל הפיוט והניגון "פעמי מדבר". היה מהנה ומענין. הנה קליפ שלהם לטעימה.
מועדים לשמחה
ג'ף

פסטיבל פעמי מידבר

את התוכנית המלאה ניתן למצוא כאן : (לחץ על התמונה להגדלה).

אלו דברים לחול המועד סוכות תשע"ג

חג אוניברסאלי אמרנו כבר ?



מועדים לשמחה
ג'ף

אלו דברים לשבת חול המועד סוכות תשע"ג

לצלילי שירה ומוסיקה בחג הסוכות, אני חושב על השנה שעברה והשנה החדשה הבעל"ט שמתחילה עכשיו.

"פעמים רבות טעיתי
 ופעמים רבות שאני מבולבל
 לעיתים קרובות אני מרגיש נטוש
 וודאי גם מנוצל לרעה
 אך הכל בסדר, הכל בסדר
 אני רק עייף עד לשד עצמותי
 אל לכם לצפות להיות
 שמחים וחינניים
  כל כך רחוק מהבית
  כל כך רחוק מהבית"

               - הבית הראשון בשיר של פול סימון "ניגון אמריקאי"

על אף הטון הפסימי במקצת, הדברים משתפרים בהמשך ובסך הכל מדובר בשיר אופטימי. מאד, לטעמי...




אפשר לשאול מנין נובעת אופטימיות ? מה מקור האפטימיות ? האם היא בכלל מוצדקת בעולם שלנו ? השל אישר בראיון האחרון עימו, שהוא "אופטימיסט בניגוד למיטב הכרתו".
מה בין אופטימיות לשמחה ? יש מצווה לשמוח בחג הסוכות, והרי שאלו כבר רבים :  כיצד אפשר לצוות על כך ? תשובת הרב אבן ישראל שטיינזלץ לשאלה הזו בכללותה מופיעה להלן :

"המקור ליכולת זו לשמוח, להתבונן או להתאבל על פי לוח השנה, הוא חלק מהותי מעולם ההוויה הדתי והוא כוח המשמעת הפנימית. משמעת פנימית זו היא במובנים רבים, אחד היסודות המכריעים שבעצם היותו של אדם דתי. עם כל הסייגים שבדבר, הרי אפילו שמירת מצוות במובנה החיצוני ביותר דורשת מידה רבה מאוד של הפנמה, של הערכת וקבלת הדברים. היכולת הנפשית הפנימית לקיים מצוות בכלל, ולקיימן בקביעות, בתוך מצבים שונים והלכי רוח משתנים, היא הכרחית עבור קיום מצוות. כל אדם המקיים מצוות מקבל על עצמו תחילה, באופן כלשהו, קבלת ערכים פנימית ('עול מלכות שמים', 'עול מצוות'), ורק מכוחה מסוגל הוא לפעול כדרך שהוא פועל.
ברור, כי מידת  ההעמקה שבהתייחסות ערכית זו איננה שווה אצל הכל, ואולם גם אנשים שהדבר אצלם הוא רק בבחינת "מצוות אנשים מלומדה"<ישעיהו כט,יג>, חייבים להיות בעלי מידה של יכולת לחיות לפי הכרה פנימית, קלושה ככל שתהא. יתכן שאנשים כאלה הינם פרי של חינוך נוקשה, פרי של בערות, או של פחדנות רוחנית; יתכן שאין הם מבינים בשום אופן את הדברים שבהם הם דוגלים ואותם הם עושים, לעומקם או לאשורם. אולם עם כל זאת, העובדה שהם מעצם מהותם אנשים 'דתיים' - אנשים שמקיימים בפועל את המצוות, מצביעה על כך שיש להם חיים פנימיים, חיים שערכים קובעים את מהלכם.
בהדגשת דברים אלה, שלכאורה הם מובנים מאליהם, יש חשיבות, בייחוד בתוך העולם בו אנו חיים היום. בעולם בו מסתכלים על האיש הדתי, בשל גורמים היסטוריים ותרבותיים מרובים, לא בכל מלוא המשמעות של המושג, אלא בבחינות רבות כיציר של הרגלי חיים, או כשייכות ל'מחנה' ידוע. דווקא משום כך חשוב להזכיר, שמוכרח להיות מרכיב רוחני-פנימי מסוים, המאפשר את קיומה של הווית חיים שכזו."

     (הרב ע. אבן ישראל שטיינזלץ, חיי שנה, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, עמ' 99-98)

וראו המשך המאמר, ("זמן שמחתנו"), שם.

עד כאן הקפה ראשונה.
                                     שבת שלום ומועדים לשמחה
                                                  ג'ף

על רבי טרפון ופול סיימון

רבי טרפון אמר : לא עליך המלאכה לגמור...
ופול סימון: שאחרי שינויים על גבי שינויים אנחנו פחות או יותר אותו הדבר.

אלו דברים לסוכות תשע"ג

כוונות ומעשים ואגב הרבה פעמים גם דיבורים, לחוד. (וזו צרה אומרים החסידים).
בלי הרבה מילים, באלו דברים התכוונתי להביא מדברים שכתב הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על סוכות, מתוך ספרו "חיי עולם".
כפתיחה של שמחה התכוונתי להביא אחד משירי סיימון וגרפינקל.
במקום זאת הנה לפנינו הקונצרט בסנטרל פארק מ1981.
חג שמח !
   ג'ף

ראו http://www.youtube.com/watch?v=xvVCZEiNg_Q&feature=related וביו טוב בכלל.
כיוון שמישהו - ככל הנראה בעל הזכויות - חסם את הגישה לסרטון שהצבתי כאן קודם.

אלו דברים לשבת פרשת האזינו תשע"ג

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי.

 יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,  תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי,

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא,  וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב.

 כִּי שֵׁם ה', אֶקְרָא:  הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹקינוּ.     כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא, וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב.   רש"י על אתר אומר : כשעירים לשון: רוח סערה, כתרגומו: כרוחי מטרא. מה הרוחות הללו מחזיקים את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מחזיקין את לומדיהם ומגדלים אותם. על דשא רש"י אחר שמביא את התרגום לצרפתית ישנה (  ארברי״ץ herbeux ) אומר: " עטיפת הארץ מכוסה בירק."  


 עלי דשא ועלי עשב שולחים אותי לחיבור של וולט ויטמן, בשם הזה leaves of grass.      ויטמן במבוא לחיבור הזה כותב, בין היתר :

 

 

 

"This is what you shall do; Love the earth and sun and the animals, despise riches, give alms to every one that asks, stand up for the stupid and crazy, devote your income and labor to others, hate tyrants, argue not concerning God, have patience and indulgence toward the people, take off your hat to nothing known or unknown or to any man or number of men, go freely with powerful uneducated persons and with the young and with the mothers of families, read these leaves in the open air every season of every year of your life, re-examine all you have been told at school or church or in any book, dismiss whatever insults your own soul, and your very flesh shall be a great poem and have the richest fluency not only in its words but in the silent lines of its lips and face and between the lashes of your eyes and in every motion and joint of your body."

 

 

 

 

ובתרגום חופשי שלי :

 

 

 "את זאת עליכם לעשות : אהבו את כדור הארץ , השמש, והחיות, תתאבו אוצרות, תנו צדקה לכל דורש, עמדו על זכויות הטפשים והמטורפים, הקדישו הכנסתכם ועמלכם לאחרים, שנאו רודנים, אל תתווכחו בקשר לאלוהים, היו סבלניים ובעלי אורך רוח כלפי האנשים, הסירו כובעכם לשום דבר ידוע או לא ידוע, ולא לשום אדם או מספר אנשים, לכו בחופשיות עם אנשים לא משכילים בעלי עוצמה, עם הנוער ועם אמהות למשפחות, קראו בעלים אלה באויר הפתוח בכל עונה ובכל שנה מחייכם, בחנו מחדש כל מה שלמדו אתכם בבית הספר, בכנסיה, או בכל ספר, התעלמו ממכל דבר שמעליב את נשמותיכם שלכם ובשרכם יהיה לשיר גדול, בעל הרהיטות העשירה ביותר, לא רק במילותיו אלא בשורות השקטות של השפתיים והפנים , בין ריסי העיניים ובכל ניע וזיע של גופכם."   

                     שבת שלום                                                            
                         ג'ף

 

אלו דברים לכיפור תשע"ג

הערה תחילה על "עניני דיומא". הציבור וכלי שופרו, התקשורת, עוסק בימים אלו במשמעותו של גזר הדין בענינו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. לפני זמן לא רב ניתן פסק דין בבית משפט העליון, בו הוחלט שלא להתערב בהליך הפלילי בכלל ובגזר הדין בפרט -  בענינו של הנהג שדרס והותיר את שחר גרינשפן, נכה במאה אחוז.
על רקע שני פסקי הדין אני מבקש להציע שני דברים: ראשית לכל, לקרוא את פסקי הדין ולעיין בהם היטב. ושנית, בהנחה שלמרבית הציבור אין את הזמן החשק והרצון לעשות את זה, לכל הפחות לזכור דבר אחד: בחברה בריאה - המשפט איננו חזות הכל. חברה בריאה מושתת על נורמות לבר משפטיות. וראו לענין זה מאמרו של פרופ' אריאל רוזן צבי המנוח,  בעיוני משפט יז (1 ) : " 'כי המשפט לאלוהים הוא': על כוח המשפט ועוצמתו מול מגבלותיו וגבולותיו".* וכן דברים שכתב יעקב חסדאי יבדל"א בספריו השונים.

ומ"עניני דיומא" לעניני דיומא.


אלי ויזל ב"אחרית דבר" לספרו "הנשמה החסידית" (הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד עמ' 479 ) אומר:

"מספר הסיפורים שוקל לעזוב את הצדיקים הגדולים שפגשנו זה עתה בבירות עולמם החסידי מתוך אי-רצון בולט. אחיזתם בו מעולם לא היתה חזקה יותר.
זה כוחן של האגדות שלהם. עוצמתן ויופיין משתהים אצלך ומערבים אותך - כמעט בעל כרחך, בניגוד לדעתך.
אי-שם, צדיק דיבר אל אחד או רבים מחסידיו על חששותיהם וספקותיהם ומה לעשות כדי להקל עליהם. והמסר שלו נשמע אז, והיום, כי חילופי הדברים ביניהם נוגעים גם לנו. סיפוריהם נוגעים באופן מוזר בכאן ובעכשיו, אמרותיהם אקטואליות תמיד.
סיפור חסידי יש לספר, לא ללמוד, יש לחיות אותו, לא לנתח. הכעס של רבי ברוך, החמלה של רבי משה לייב, החזיונות המלנכוליים של החוזה מלובלין: הם מלמדים את החסידים כיצד לחיות, לא איך לחשוב.
מעשייה חסידית מספרת על חסידים יותר מאשר על אדמו"ריהם. היא על אלה המספרים אותה שוב ושוב לא פחות מאשר על אלה שחוו אותה לפני זמן רב, בתקופה של רעב ובדידות פיזיים ורוחניים."

אלו דברי הקדמה לסיפור הבא, שהבאתי אותו השבוע בבלוג האחות לבלוג הזה**, שמוקדש לעיון בהגותו של ר' א.י. השל ובהגותם של רבותיו, ובמקרה שלהלן, אבותיו, החסידיים:

כשקרא רבי אברהם יהושע השיל מאפטא ביום הכיפורים את העבודה והגיע לדיבור: "וכך היה אומר", היה משמיע במקומו: "וכך הייתי אומר". כי לא שכח את העת שהיה משמש בכהונה גדולה בירושלים וערך את העבודה ביום הכיפורים בקודש הקדשים.


אף הוא סיפר פעם אחת: "עשר פעמים הייתי בזה העולם. כוהן גדול הייתי, נשיא הייתי, מלך הייתי, ראש גולה הייתי, עשרה מיני משרות לבשתי. אבל מעולם לא אהבתי את הבריות בשלימות. לפיכך נשלחתי שוב כדי להשלים את האהבה. אם יצליח הדבר בידי הפעם, שוב לא אחזור."

                      מתוך אור הגנוז,למ. בובר,  הוצאת שוקן, עמ' 320
 

                                גמר חתימה טובה
                                         ג'ף


* עותקים מהמאמר נמצאים אצלי למי שירצה

  * *http://joshuaheschel.blogspot.co.il/

אלו דברים לשבת שובה - פרשת וילך תשע"ג

על מזוזת הדלת של בית המדרש של "באר", מדרשה לבנות בירוחם, ראיתי השבוע את השיר הבא של זלדה:


ערב יום הכיפורים – זלדה

בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים
הִפְלַגְנוּ
מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ
עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ
רֵאשִׁית הַזְּמַן
בְּדִמְמַת אִי שֶׁהֵאִיר
יָם
בְּנֵרוֹת
שָׂם אִמַּצְתָּ אוֹתִי אֶל לִבְּךָ הַדּוֹאֵב
לִפְנֵי הַכֹּל יָכוֹל
בְּטֶרֶם תֵּלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל עִם כֻּלָּם
בְּטֶרֶם תִּהְיֶה אֶחָד מִן הָעֵדָה
בַּהֵיכָל
אֶחָד מִן הֶעָצִים
בַּיַּעַר.

"הלא הר הלא אש", הקיבוץ המאוחד, 1972

ל"באר", מגיעות בנות אחר בית ספר תיכון ולפני שירות צבאי, או שירות לאומי. אתמול בלילה טוטי ואני חזרנו הביתה מירושלים, מערב הורים במכינה הקדם צבאית שבקיבוץ "בית ישראל", בשכונת גילה, שם החל בננו הקטן אלחנן, שהייה של שנה, לפני הצבא.
דברי ראש המכינה, הושע בן שלום היו מאד מענינים. בין היתר, הציב הושע את קיבוץ הגלויות בדורנו, השיבה של העם היהודי לארצו מכל קצוות תבל, בעידן המודרני, לצד יציאת מצרים, מעמד הר סיני והשואה, כמאורע מכונן.
הכרתי את דבריו של דוד וייס הלבני שמותח קו בין מעמד הר סיני, כמעמד הגילוי של נוכחותו של  הקב"ה בעולם, לבין אושוויץ כמעמד הגילוי של העדרו של נוכחותו של הקב"ה בעולם. כששמעתי את הושע מדבר על קיבוץ הגלויות, כארוע מכונן אמרתי לעצמי "וואלה". מעולם לא חשבתי על התופעה הזו כתופעה בסדרי הגודל של יציאת מצרים, מעמד הר סיני, והשואה.
כפי שציין הושע, לא מעט מן האנשים, בני הדור שיצאו ממצרים ושחוו את מעמד הר סיני, התקשו גם הם לקלוט את גודל המאורעות.
הושע הוא צאצא למשפחת אדמורים חסידיים, כמו השל. למעשה ישנה קרבה משפחתית בין השל לבין משפחת בן שלום - פרידמן.
כשבדקתי זה עתה, בבלוג שלי המוקדש לעיון בהגותו של השל (http://joshuaheschel.blogspot.co.il/) התפלאתי לגלות שככל הנראה טרם הצבתי בו את הציטוט הבא מתוך הפרק הרביעי בספרו של השל "אלוהים מבקש את האדם" (פרק שכותרתו : "פליאה")

"אחד הדברים שהמסורת הדתית אוצרת בקרבה למעננו הוא מורשת של פליאה. הדרך הבדוקה לדכא את יכולתנו להבין את משמעות האלוהים ואת חשיבות עבודתו הוא לראות את הדברים כמובנים מאליהם. האדישות כלפי הפליאה הנשגבת של החיים היא שורשו של החטא."

             א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 34

הגיע הזמן.

                                     שבת שלום
                                גמר חתימה טובה    
                                          ג'ף

אלו דברים לראש השנה תשע"ג

בתחילת אלו דברים לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה אני מבקש להודות לקוראיי.
שלום רוזנברג אומר  ש"המחשבה היהודית מהווה מעין דיאלוג. דיאלוג עם החוץ ודיאלוג של האדם היהודי עם עצמו." (טוב ורע בהגות ההיהודית, ספריית האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הבטחון, עמ' 9). אלמלא הדיאלוג איתכם, קוראים וחברים יקרים, לא היו דברים אלו, באים לעולם, ועל כל פנים לא היה המשך, לניצנים הראשונים של כתיבה זו שהחלה לפני שנים מספר.

It’s for myself and my friends my stories are sung

"עבורי ועבור חבריי סיפוריי מושרים", אומר בוב דילן, בשיר שנקרא "פרידה חסרת מנוחה".
וזה מחזיר אותי לאחד המוטיבים החוזרים באלו דברים - הקשר שבין דילן לחסידות. די לעיין במילות השיר הזה, Restless Farewell כדי לעמוד על ריבוי הרעיונות החסידיים ביצירתו של דילן. אני מקווה שעוד תמצא ההזדמנות להרחיב בסיפור הזה.
שלום רוזנברג פותח את ספרו הנ"ל על טוב ורע במילים הבאות:

"כאשר אנו עוסקים בסוגיה זו של הטוב והרע בהגות היהודית, אנו מבינים או מרגישים, יותר מאשר בכל מקרה אחר את מגבלותיה של המסגרת הפילוסופית, את העובדה שלעתים ' המשכיל בעת ההיא ידום.' דומה שישנן בעיות שלגביהן העיסוק הפילוסופי השיטתי על מושגיו הברורים הבנויים בצורה הקלאסית, הסכולסטית, אינו מספיק, ובני האדם בוחרים אז להביע את רגשותיהם ואת עמדותיהם בדרכים אחרות."

וזה מביא אותנו ל"סיפור". גיליתי לאחרונה מחדש את הסיפור. זהו, אגב, אחד מאותם מוטיבים המשותפים לבוב דילן ולעולם החסידי בכלל ולרבי נחמן מברסלב בפרט לענין זה, שניהם מספרים סיפורים. והסיפורים שלהם הם שירים.

"סיפור טוב מזמין אותנו, לא לעבור אותו , אלא לחיות בו. לא לחצות אותו מקצה אל קצה, כשם שעוברים בין עצי יער עבות, אלא להתמסר לו, לשוטט בו, כשם שמתרפקים על היער הקסום.
בסיפור כזה, אנחנו יכולים לשקוע, להניח לו לגרוף אותנו בין פרקיו. בתוך הסיפור אנחנו יכולים למצוא את עצמנו לא שקועים, מרותקים, אלא משקיעים, מפעילים את הדמיון, כדי להשלים את החסר, לפענח את הנרמז, להבין בין השורות, לראות בין הקווים. בסיפור טוב אנחנו בתוך הסיפור, אנחנו לא רק צופים, אנחנו גם יוצרים."

                     -  אסא כשר  ב"ספר קטן על משמעות החיים", הוצאת הקובוץ המאוחד ועמותת יהורז, עמ' 69

על רקע השנה החולפת, ההולכת ו"נמוגה בנצח ונרשמת  אי שם בזכרון האלוקי" (הרב שג"ר), ועל רקע כל מה שאמרנו עד כה, מבקש אני לקבל  את פני השנה החדשה בסיפור.

מדובר בסיפור שבו בוחר אלי ויזל לפתוח את ספרו "הנשמה החסידית".

"מעשה שהיה ברב גדול, ר' ישראל הבעל שם טוב...שהחליט יום אחד לנסות ולכופף את יוצרו.
פעמים רבות קודם לכן ניסה וכשל. בוער בכיסופים, ביקש להביא בכוח קץ לייסורי הגלות והפעם הזו היה רחוק צעד אחד בלבד מן ההצלחה. השערים היו פתוחים; המשיח עמד להופיע ולנחם את הילדים ואת הזקנים המחכים ומצפים רק לו בלבד. הגלות נמשכה די, כעת יתאספו האנשים מכל העולם ויחוגו את שמחתם.
השמים רעשו ורגשו. המלאכים רקדו. אדום מזעם, משתולל מכעס, תבע השטן פגישה עם אלוהים. כאשר הובא לפני מלך-מלכי-המלכים, מחה; הוא עשה שימוש בחוקים ובתקדימים, בנימוקים היסטוריים ותבוניים. אמר השטן: ראה נא אלוהים, עד היכן מגעת חוצפתו של האדם, כיצד מעז הוא לקבוע את סדר הדברים בעולמך ? כלום ראוי העולם לגאולה ? התנאים שיאפשרו את ביאת המשיח, כלום התמלאו ?
האזין אלוהים ונאלץ להכיר בתוקף טיעוניו של השטן: לא אכשר דרא. הוא החליט כי פנייתו של הרבי הגיעה טרם זמנה; דורו לא היה מוכן עדיין לנס עצום כנס הזה. יתר על כן, כיוון שאי אפשר להפריע את סדר הבריאה ולצאת פטור בלא עונש, הוגלו הוא ולבלרו הנאמן, הרב צבי-הירש סופר, אל אי מרוחק שלא הופיע על המפה, שם נלקחו מייד בשבי בידי כנופיית שודדי ים.
מעולם לא היה בעש"ט כה כנוע, מעולם לא השלים במידה כזו עם גורלו.
'רבי,' התחנן הלבלר, 'עשה דבר מה, אמור דבר מה !'
'איני יכול', אמר הבעש"ט, כוחותי עזבוני.'
'מה עם בקיאותך בתורת הסוד, מה בדבר מתנותיך האלוהיות , כוחותיך הייחודים ? מה אירע להם ?'
'נשכחו', השיב הרבי, ' נעלמו, חלפו , כל הידע שלי ניטל ממני. איני זוכר דבר.'
אולם כאשר ראה את ייאושו של ר' צבי, נכמרו רחמיו. 'אל ייאוש' , אמר, ' עדיין נותר לנו סיכוי אחד. אתה כאן, וטוב הדבר, שכן אתה יכול להצלינו. ודאי יש דבר אחד שלימדתיך שאותו תזכור. כל דבר - משל , תפילה, כל דבר יתאים.'
לרוע המזל , גם הלבלר שכח הכל. כמו מורהו, הפך הוא לאיש נטול זיכרון.
' האומנם, אינך זוכר דבר ?' חזר ושאל הבעל שם טוב, 'שום דבר ?'
'שום דבר, רבי, מלבד...'
'...מלבד מה ?'
'מלבד...האלף-בית.'
'אם כן, למה אתה מחכה ?' צעק הבעל שם טוב, אחוז התרגשות פתאומית. ' התחל לדקלם  ! מייד!'
צייתן כתמיד, החל הלבלר לדלקם לאיטו, בקושי, את האותיות הקדושות  הראשונות, המכילות יחד את כל מסתרי היקום כולו: 'אלף, בית, גימל, דלת...'
והבעל שם טוב חוזר אחריו בקוצר רוח: 'אלף, בית , גימל, דלת...'
אחר כך התחילו שוב מן ההתחלה. קולותיהם התעצמו והלכו והפכו צלולים יותר: אלף, בית, גימל, דלת...לבסוף, היה הבעש"ט שרוי כל כך בהתפשטות הגשמיות , עד כי שכח מי הוא והיכן הוא נמצא. ידוע לכל, כי כאשר היה בעל שם טוב שרוי בדבקות כזו, דבר לא היה יכול לעמוד בפניו. העולם נשכח ממנו, והוא התעלה מעל חוקי הזמן והמקום. הוא ניפץ את השלשלאות והסיר את הקללה; הרבי ולבלרו מצאו עצמם שוב בבתיהם בלא שניזוקו, עשירים יותר, חכמים ומלאי כיסופים מתמיד."

בשיחה באוניברסטיה אמ אי טי בארה"ב, סיים שיימוס היני, הרצאה שנשא שם ב2002, בשיר פרי עטו שנקרא, "סיינט קוין וצפור השחרור". השיר שהוא גם כן סיפור, מספר על נזיר שנמצא בתוך תא צר. הוא מותח את ידיו וכף ידו האחת מבצבצת החוצה דרך חלון התא. באה הציפור ומקימה את קינה על כף ידו. הנזיר,  מלא חמלה כלפי העולם וברואיו נאלץ להישאר עם ידו, מושתתת ומתוחה מחוץ לחלון עד לבקיעת הגוזלים ועד אשר עפים הם לדרכם. ואומר היני בשיר:
"ומכיוון שכל זה מדומיין, שוו בנפשכם- שאתם קווין." והשיבו מה עובר בראשו ? האם הוא גבור נטול כאב או שמא הוא נמצא ביגון מתמיד נוכח מצבו עם הקן ?

וכך לענין הסיפור על הבעש"ט. כיוון שממילא הכל מדמויין, שוו בנפשכם שאתם הבעש"ט...

                         שנה טובה
                  כתיבה וחתימה טובה
                            ג'ף