"השל לא היה בגולני" ( טיוטה)

 בטור מי שעלה לארץ בגיל 12 עם משפחתו מארה"ב; ילד יהודי אמריקאי ( לא אורתודקסי )  שנתקל "ראש בראש" בישראליות אשכנזית חילונית נטולת כל זהות יהודית, כמעט - שאלות של זהות ישראלית - יהודית הן עניין אישי עבורי. 

סעיף 122 לחקירות

 " מקור עיקרי לאי־ההבנות שלנו הוא שאיננו *משקיפים* על השימוש של מלותינו - לדקדוק שלנו חסרה אפשרות ההשקפה־מעל. - הייצוג המשקיף־מעל מעניק אותה ההבנה המתהווה מתוקף כך שאנו 'רואים קשרים'. מכאן החשיבות של מציאתן והמצאתן של *חוליות ביניים*.

מושג הייצוג המשקף־מעל הוא בעל חשיבות יסודית עבורנו. הוא מציין את צורת־הייצוג שלנו, את האופן שבו אנו רואים את הדברים. ( האם זוהי  'השקפת־עולם' ?)"

לודוויג ויטגנשטיין, סעיף 122 לחקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 84

 "עַם נבחן על פי צורת התייחסותו לזקן. קל לאהוב ילדים. אפילו עריצים ודיקטטורים מקפידים להיות אוהבי ילדים. אך חיבה ודאגה לזקן, לחשוך-המרפא, לחסר הישע - הם אוצרותיה האמיתיים של תרבות."

"ואולי זהו ההיבט המטריד ביותר של המצב. אנו מתייחסים לדאגה לזקן כמעשה של צדקה במקום שנראה זאת כזכות עליונה. בניסוחם האלמותי של עשרת הדיברות, אלוהי ישראל לא קרא: כבדו אותי, תיראו ממני. חלף זאת הוא קרא: כבד את אביך ואת אמך [שמות כ,יא]. יראת קודש לאלוהים לא תתקיים ללא יראת קודש לאב ולאם.

במסורת היהודית כיבוד האב והאם הוא מצווה, מעשה שלם שהגשמתו עולה על כוחו של אדם. אין גבול למה שאדם חייב לעשות בממשו זכות זו של התמסרות. אלוהים בלתי נראה, אך אמי היא נוכחותו...."

א. י. השל, "לגדול בחכמה", To Grow in Wisdom מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ', 143, 141;

4Mark Kirschbaum, Oriah Lewis ו2 נוספים

אלו דברים לשבת פרשת משפטים תשפ"ב

 סיגלית רוזנצווייג מויסה

זהו שמה של העותרת הראשונה בעתירה לבג"צ 4988/19  נגד מדיניות ניתוקי החשמל של חברת החשמל שפסק דין בעניינה ניתן לפני שבוע. 

חשבתי, לכבוד פרשת משפטים, להביא כמה מובאות נבחרות מתוך פסק הדין הזה. אך לסבר את האוזן, הנה הפתיחה לפסק דינה של השופטת דפנה ברק-ארז :

""ויהי אור". בכך מתחיל סיפור בריאת העולם המובא בספר בראשית. ואמנם, קשה לדמיין חיים ללא אור. באופן יותר רחב, קשה לתאר ניהולה של שגרת חיים ללא שימוש בחשמל, שהוא תנאי בסיסי נדרש לתאורה ולהפעלתם של מכשירים חיוניים הנמצאים בשימוש יום-יומי, כדוגמת מקרר."

יחד עם זאת, החלטתי לבסוף להמנע לעת עתה  מלהרחיב העיון בפסק הדין הזה.

המחשבה שהיתה לי היא זו: עם כל חשיבותו של "המשפט": "חוקים ומשפטים ופסקי דין", יש כמה "דברים" שהם, לעניות דעתי,  יותר חשובים. יותר חשובים ויותר בסיסיים. הדבר הראשון הוא "החשיבה" , חשיבה כשלעצמה. "שכל ישר" "משחק" תפקיד מרכזי בתחום הזה אם כי לא תפקיד בלעדי. הדבר השני הוא "דרך ארץ" "אתיקה" בלעז. ידוע הוא שרוב הסכסוכים בין בני אדם אינם באים על פתרונם באמצעות הכלים המשפטיים הפורמליים. מסביב יהום הסער, ומערכות משפטיות ידועות באיטיות התאמתן לשינויים שהזמן גרמן.

שנים רבות שמה החברה הישראלית את יהבה על אדני המשפט. בשנים האחרונות הבניין המפואר הזה מתנדנד, שלא לומר נסדק, שלא לומר קורס. אני נוהג להזכיר לאחרונה, כנגד מבקרי הממסד המשפטי על זרועותיו את אזהרת חז"ל ( רבי חנינא סגן הכהנים ) : הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו. מסתבר שלא די באזהרה זו בימינו. אני מפנה, גם לא בפעם הראשונה, למאמר שכתב פרופ' אריאל רוזן צבי המנוח "על עוצמתו וחולשתו של המשפט". מדובר למעשה לא במאמר אלא בדברים שנשא בפני סטודנטים לשנה א בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א בשלהי המאה הקודמת.

ולכן רציתי לשתף אתכם בדברים שלעניות דעתי הם דוגמה ומופת גם לחשיבה משובחת וגם לדרך ארץ. הבאתי את הדברים כאן לראשונה לפני כשנה ונכון וראוי לחזור עליהם. מדובר בדברים של לודוויג ויטגנשטיין בפתח דבר לספרו "חקירות פילוסופיות":

 "להלן אני מפרסם מחשבות, משקעים של חקירות פילוסופיות שהעסיקו אותי בשש־עשרה השנים האחרונות.הן נוגעות לנושאים רבים: מושגי  המשמעות, ההבנה, המשפט, הלוגיקה, יסודות המתימטיקה, מצבי התודעה ודברים אחרים. את המחשבות הללו כולן כתבתי כהערות, כפסקאות קצרות. לעתים הן שרשרת ארוכה למדי באותו הנושא, ולעתים הן מדלגות בחילוף מהיר מתחום אחד למשנה. -- כוונתי מלכתחילה היתה לכנס פעם את כל אלה בספר, אשר לגבי צורתו היו לי דימויים שונים בזמנים שונים. אך היה זה מהותי בעיני שהמחשבות הכלולות בו צריכות להתקדם מנושא לנושא ברצף טבעי וקולח.

  לאחר כמה ניסיונות כושלים לרתך את התוצאות שלי לכלל שלם אחד שכזה, נוכחתי שלעולם לא יעלה הדבר בידי; שהמיטב שביכולתי לכתוב יישאר תמיד רק בגדר הערות פילוסופיות; שמחשבותי דועכות במהירות אם אני מנסה לכפות עליהן התקדמות בכיוון אחד בניגוד לנטייתן הטבעית.--וזה היה קשור כמובן לטבעה של החקירה עצמה. דהיינו, היא מאלצת אותנו לנסוע דרך שדה־מחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים. --ההערות הפילוסופיות שבספר הזה הן כביכול אוסף של מִתווי־נוף, אשר נוצרו במהלכם של מסעות ארוכים וסבוכים אלה.

נגעתי באותן הנקודות, או כמעט באותן הנקודות, תמיד מחדש ומכיוונים שונים, ושרטטתי תמונות חדשות כל העת. רבות מהן יצאו משובשות או לא־טיפוסיות, כשהן נגועות בכל הפגמים של צייר כושל. וכאשר אלה סולקו, נותרו כמה תמונות מתקבלות פחות או יותר על הדעת, שאותן צריך היה עתה לארגן, ולעתים קרובות לחתוך, כך שהמתבונן בהן יוכל לקבל תמונה של הנוף.--לפיכך ספר זה בעצם אינו אלא אלבום.

עד לפני זמן קצר ויתרתי בעצם על הרעיון של פרסום עבודתי בימי חיי. אמנם, הוא התעורר מעת לעת, וזאת בעיקר מפני שבעל־כורחי התחוור לי כי תוצאות חקירותי, שאותן העברתי בהרצאות ברשימות ובדיונים, הופצו כשהן מובנות על־פי־רוב שלא כהלכה, וכשהן פחות או יותר מהולות במים או מעוּותות. היה בכך כדי לגרות את גאוותי וקשה היה לי להרגיעה.

אך לפני ארבע שנים היתה לי עילה לקרוא שוב את ספרי הראשון ( מאמר לוגי־פילוסופי ) ולבאר את המחשבות הכלולות בו. ואז נראה היה לי לפתע ששוּמה עלי לפרסם את המחשבות הישנות ההן יחד עם החדשות: שאלה החדשות יוארו באור הנכון רק תוך ניגוד לאופני החשיבה הישנים שלי ועל הרקע שלהם.

הנה כי־כן מאז ששבתי, לפני שש־עשרה שנים , לעסוק בפילוסופיה, נאלצתי להכיר בשגיאות חמורות במה שכתבתי באותו ספר ראשון. הביקורת שמתח על רעיונותי פרנק רמזי, שעמו התדיינתי בשיחות רבות מספור בשנתיים האחרונות לחייו, עזרה לי להכיר בשגיאות הללו, במידה שכמעט איני מסוגל בעצמי להעריכה.--חוב־תודה גדול אף יותר מאשר על ביקורת זו --לעולם עזה ובטוחה --חב אני למורה באוניברסיטה הזאת מר פ' סראפה, שבמשך שנים רבות העביר ללא־הרף את מחשבותי תחת שבט ביקורתו. לדרבון הזה אני חייב את הפוריים שברעיונותיו של חיבור זה.

לדברים שאני מפרסם כאן תהיה נגיעה--מטעם זה ואחר--למה שאחרים כותבים כיום.--והיה אם הערותי אינן נושאות עליהן חותם המאפיין אותן במובהק כשלי,--אין ברצוני גם להבא לתבוע עליהן בעלות.

אני נותן להן פומבי ברגשי ספק. אין זה מן הנמנע שבגורלה של עבודה זו, בדלותה ובחשכת הימים הללו, יעלה להאיר את מוחו של אדם זה או אחר--אבל , כמובן , אין זה סביר.

אין בחפצי, באמצעות חיבורי, לחשוך מן האחרים את החשיבה. אלא, ככל שניתן, לעורר מישהו למחשבות משלו.

הייתי רוצה להוציא לאוויר העולם ספר טוב. הדבר לא נסתייע, אבל חלף הזמן שבו היה לאל־ידי לשפרו.

                                                                                                                                          קיימברידג'

                                                                                                                                          ינואר 1945"

הדברים לעיל הם תרגומה של עדנה אולמן־מרגלית לפתח־דבר שכתב וויטגנשטיין, במהדורה העברית של "חקירות פילוסופיות" גם כן בתרגומה של עדנה אולמן־מרגלית ,  הוצאת מאגנס, בעמ' 36-35 לספר

שבת שלום

    ג'ף

בעקבות סימיק על קו 58 ( כא )

 השיר הראשון בקובץ  השירים של צ'ארלס סימיק, בתרגומו של משה דור , "העולם אינו נגמר" מתחיל כך :

"אימי היתה צומת עשן שחור."

.My mother was a braid of black smoke

"היא נשאה אותי בחיתוליי על־פני הערים הבוערות."

                                                                                           She bore me swaddled over the burning  cities.

למדתי כבר, כשמחפשים ברשת, מוצאים לפעמים. וכך "עשיתי גוגול" למשפט הפותח ומצאתי מה שמצאתי, הראיון להלן.

אבל לפני כן, יש לנו כאן ילד קטן ( אמו נושאת אותו בחיתוליו )  בעולם שעולה באש. 

האם היא צמה של  עשן שחור, הערים שאימו נושאות אותו מעליהן - בוערות.

שיר אופטימי. כיאה, לימים אלו של מגפת אומיקרון משתוללת, ימים טבולים בקור ובשלג בחלק מהאזורים בארצנו הקטנטונת.

אני מוצא קצת מזור בשיר הזה ובדומיו של סימיק - בלי קשר לקורונה ולשלג. 

הראיון עימו נפתח במשפט:

"מה שחסר הוא הצחוקים."

המראיין מתכוון לצחוקים של סימיק שהוא אינו מצליח להעביר בדיווח על הראיון , בתמלול שלו. המשפט הזה מהדהד את סימיק, ומשוררים אחרים ( "התשוקה לחיות באושר נראתה לאבי מופרכת מעיקרה" - ישראל אלירז ). להן קטע מהראיון :

In the opening poem of "The World Doesn't End" you say, "My mother was a braid of black smoke." The reader's natural impulse is to picture your real mother, to match our reality against that line.

Well, I was thinking of my mother there, yes. I think in those poems I was thinking of her, but perhaps not in the most literal fashion. I do not want to give the impression, create the sense that the "I's" story is authentic. But that "I" is very often a sort of creation somewhere between what really happened and what was invented during the process of making the poem work.

By "authentic," you mean that the words match some inner truth, not necessarily some event in the world. 

The consistency is in the poem. It's not enough for us, when we're reading a story or poem, to have a sense that "this is true, this is deeply moving, I believe in this voice, this character." We want some sort of certificate to go along with it, that this really occurred. Well, sure it occurred - but not that way! But so what? It doesn't matter!*

סימיק אומר בסוף הקטע המצוטט לעיל שלא די לנו כשאנחנו קוראים סיפור או שיר בתחושה  ש'זה אמיתי, זה מרגש, אני מאמין לקול הזה, לדמות הזאת'. "אנחנו מבקשים", הוא אומר, "סוג של תעודה, 'קושאן', שאכן זה קרה. "אכן זה קרה", מעיר או מצהיר סימיק "אבל לא כך. אז מה ? זה לא משנה !"

אני רוצה להוסיף כאן סמיילי אך העורך פסל את זה.

*https://www.csmonitor.com/1992/0714/14161.html

השורות באנגלית של השיר הן מתוך Charles Simic, p. 3, in The World Doesn't End, Harcourt Brace & Company; השורות בעברית הן התרגום של משה דור שיצא לאור בקובץ "העולם אינו נגמר" בהוצאת קשב לשירה, בעמ' 11.

על קו 58 בעקבות סימיק (כ)

 "'כל שיר, במודע או שלא במודע, מופנה אל הקב"ה', כך סיפר לי המשורר פרנק סמפירי לפני שנים רבות. אני זוכר שהייתי מופתע, הבעתי התנגדות  והפניתי תוך כדי, לכמה שירים גרועים מהתקופה שלנו. תייקנו  יחד טפסי מינויים כלשהם לירחון שעסק בצילום, בחדר ששימש מחסן . בד בבד ניהלנו שיחות פילוסופיות ארוכות בנושא השירה. פרנק קרא הרבה "דנטה" באותה תקופה. זהו, כך הנחתי, שורש האמירה שלו: הוא תקוע באיטליה של המאה הארבע־עשרה.

טעיתי. היום אני סבור כמותו. אין זה משנה כלל אם אלים או שדים קיימים בכלל. השאיפה הנעלמת של כל שיר־אמת היא להתעניין בהם הגם ותוך כדי שהוא מודה בהעדרם."

"Every poem, knowingly, or unknowingly, is addressed to God," the poet Frank Samperi told me long ago. I remember being surprised, objecting, mentioning some awful contemporary poems. We were filing subscription cards in the stock room of a photography magazine and having long philosophical conversations on the subject of poetry. Frank has been reading a lot of Dante, so I figured, that's it. He's stuck in fourteenth -century Italy.

No more. Today I think as he did then. It makes absolutely no difference whether gods and devils exist or not. The secret ambition of every true poem is to ask about them even as it acknowledges their absence.

מתוך "Charles the Obscure" "צ'ארלס הבלתי ברור"  ב"החיים של דימויים" The Life of Images, הוצאת Harper Collins Publishers בעמי 81-80, התרגום של הח"מ -ג'ף

בעקבות סימיק על קו 58 (יט )

From inside the pot on the stove someone threatens the stars with a wooden spoon.

Charles Simic, p. 69, in The World Doesn't End, Harcourt Brace & Company

באחד המקומות כותב סימיק על שירה בכללותה ושירת־פרוזה בפרט :

"המטרה היא , בדומה לשיר הכתוב בשורות, לעורר בקורא דחף־לאו־בר־כיבוש, לחזור ולקרוא את מה שהוא או היא קראו זה עתה. במילים אחרות , יכול להיות שזה נראה כמו פרוזה, אבל זה פועל כמו שיר. הקריאה השניה, השלישית וזו החמישים, תהיינה עוד יותר טובות."*

הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה הזאת היתה יום ששי אחד, בפינתו של שלמה ניצן ביומן הצהריים ברשת ב', כשהוא הקריא  שיר של ישראל אלירז שנפתח במשפט:

"התשוקה לחיות באושר נראתה לאבי 

מופרכת מעיקרה."^

המילים הללו, כמו גם המילים של סימיק לעיל, מושכות אותי אליהן שוב ושוב ממש בדחף־לאו־בר־כיבוש. ואני נזכר בתימה שליוותה את צ'סלוב מילוש בחייו וביצירתו: "לאט לכם משוררים, שהשתן לא יעלה לכם לראש, השירה המשובחת לא מכם באה", קצת צניעות מול אותו נמר שמרים את ראשו, עומד באור ומקשקש בזנבו (? Ars Poetica ). הצניעות הזו מתבקשת גם כן מאתנו הקוראים,  כפי שעולה מהמשך הדברים של מילוש שם:

"זו תועלת השירה, שהיא מזכירה לנו

כמה קשה להישאר אותו איש,

כי ביתנו פתוח, מפתח אין בדלת 

ואורחים בלתי נראים נכנסים ויוצאים"

( תרגום של דוד וינפלד, בקובץ "אור יום", אבן חושן הוצאת לאור, עמ' 94)

* מתוך "השירה של שוטי הכפר" The Poetry of Village Idiots ב"החיים של דימויים" The Life of Images, הוצאת Harper Collins Publishers בעמי 108, התרגום של הח"מ -ג'ף 

^ ישראל אלירז, בקובץ "לפני הדלת, מעבר לקיץ", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 68

בעקבות סימיק על קו 58 ( יח )

 צ'ארלס סימיק כותב תחת הכותרת "המורד" בספר שעיינתי בו השבת :

"כשעולה המסך , אני יושב על סיר בחצר האחורית של סבא שלי בכפר קטן בסרביה. השנה היא 1940. אני נראה מאושר. זהו יום קיץ שטוף שמש, על אף שהיטלר כבר כבש את מרבית אירופה. אין לי מושג, כמובן, שהוא וסטלין זוממים  מזימה מורכבת להפוך אותי למשורר אמריקאי."*

איך אני, להבדיל,  נעשיתי ישראלי ?

ראשית בגלל גולני. לפני כן בגלל תיכון חדש בת"א, ולפני כן בגלל החלטת הוריי לעלות ארצה יחד עם המשפחה. אבי סיפר שהרגיש בארה"ב "זר בארץ זרה" ושנים אחר מותו, סיפרה אימי ששניהם הרגישו לא נח בקהילות בהן גרו בגלל השפעת־יתר של בעלי ממון על הנעשה בהן. היום אני ישראלי בגלל ירוחם והמדבר והמחלוקות. המחלוקות בפייסבוק ובכל אתר ואתר תחת השמיים; שמיים שמכילים את כולנו כאן, בינתיים.

* צ'ארלס סימיק, "המורד" The Renegade, ב"החיים של דימויים", The Life of Images' הוצאת Harper Collins Publishers, עמ' 243, התרגום של הח"מ - ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת יתרו תשפ"ב

תחת הכותרת "שכחנו את השאלה" כותב אברהם יהושע השל את הדברים הבאים :

"המכשול המשמעותי ביותר שנתקלים בו אנשים מודרניים בבואם לדון בהתגלות אינו נובע מספקותיהם בדבר מידת האותנטיות של תיאורי הנביאים את החוויות שפקדו אותם. גם ההוכחה החותכת ביותר לאמיתות התיאורים הללו, אפילו הייתה בנמצא, לא הייתה מוסיפה. הבעיה החמורה ביותר היא היעדר הבעיה. כדי שתשובה תהא בעלת משמעות עלינו להניח מראש, שקיימת מודעות לשאלה שהיא מבקשת לענות עליה. אך האקלים של חיינו כיום אינו מעודד את המשך צמיחתן של שאלות שעובדו וטופחו במשך דורות רבים.

המקרא היא תשובה לשאלה העליונה : מה ה' דורש מאתנו ? אולם שאלה זו כבר חלפה מן העולם. אלוהים מצטייר כערפל סמיך הנחבא מאחורי רעלה של חידות. קולו נעשה לנו זר, זר לרוחנו, ללבנו ולנשמותינו. למדנו להטות אוזן קשובה לכל 'אני' למעט ה'אני' של אלוהים. האדם בן זמננו יכול להצהיר בגאווה: דבר בממלכת החי אינו זר לי, אך ממלכתו של מלך מלכי המלכים זרה לי מכול וכול. זהו גורלו של המקרא בחיים המודרניים: אמנם הוא מספק תשובה נשגבת, אך כבר אין אנו זוכרים את השאלה. אם לא נצליח לגלות מחדש את השאלה, 'אין מצב' שנבין את המקרא."

א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ'  מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי בשינוי אחד לענין התרגום ושינוי נוסף לענין החלוקה לשתי פסקאות. במקור הטקסט מופיע בפסקה אחת  - ג'ף , עמ 136 

בעקבות סימיק טז

 חלק מהשלם החסר

חלל ריק ודממה. העיר כמו לוח שחמט בו בו הכלים  המעטים שנותרו עומדים ללא ניע ללא זיע וללא שם. בתוך הבניינים הלבנים, עוד חללים ריקים ודממה.

טו

 איזו מין אקדמיה לאומנויות היא זו שהצליחו לגנוב ממנה את דיוקנו המפוסל של סוקרטס על מנת שילווה אותם במה שאמור היה להיות ערב של שתייה רצינית.

הראש היה כבד מאד. השניים היו צריכים לשלב כוחות על מנת לסחוב אותו. וכך הם נעו ממסבאה למסבאה. הושיבו את סוקרטס בכסא משלו. כשהגיע מלצר ביקשו שלש כוסות. סוקרטס בהה מעל כוסו והקרין תבונה.

מאוחר יותר , בחור אחר שבו ניגנו צוענים, הצטרפו אליהם כמה נשים שיכורות. הן אהבו את "חברם". הן נשקו ונשקו את סוקרטס וניסו להכריח אותו לשתות יין. פיו הפך אדום. הוא יכול היה לדמם.

הם השאירו את סוקרטס , עם הזריחה, ליד תחנת אוטובוס. קו מס' 2 יגיע עמוס פועלי מפעל ישנוניים, הדלתות תפתחנה  והנה ניצב שם הפילוסוף היווני בעל מבט עיוור ופיו המדמם, ממתין על המדרכה שיאספו אותו.

סימיק על סימיק (יד)

 " מה אתה  ? שואלים אותי אמריקאים. אני מסביר שנולדתי בבלגרד, שעזבתי בגיל 15, שתמיד החשבנו עצמנו כיוגוסלבים, שבמהלך שלושים השנים האחרונות אני מתרגם מכתבי משוררים סרביים, קרואטיים, סלובניים ומקדוניים, לאנגלית, שאי אילו הבדלים שמצאתי בין העמים השונים הללו גורמים לי נחת, שמי מבין המנהיגים הלאומניים של הנ"ל ותוכניותיהם  מעניינים את התחת שלי...

' אה, ובכן אתה סרבי !' אומרים לי בתרועת ניצחון.

אני זוכר ראיון שנערך עם דיוק אלינגטון לפני שנים. המראיין אמר לו מתוך בטחון רב: אתה כותב את המוסיקה שלך לעם שלך; אלינגטון עשה עצמו כלא מבין ושאלה איזה עם זה ? עם אוהבי יין הביוז'ולי ?

יש לי יותר משותף עם חובב אלינגטון או דיקנסון מפאטגוניה או סין  מאשר עם רבים מבני עמי. נולדתי אני תוך הפרה של הכלל שיותר מדי טבחים מקלקלים את התבשיל. תמיד הרגשתי בר־מזל שככה אני.

הדבר המוזר הוא שאני מוצא יותר ויותר אנשים אינם מאמינים לי, אנשים שטוענים בלהט שחיים מחוץ לשבט כלשהו הם חסרי ערך."

סימיק מתוך קינה בקורי עכביש בהחיים של דימויים עמ ' 55

אלו דברים לשבת שירה - פרשת בשלח תשפ"ב

 

לכבוד שבת שירה, אני מבקש לשתף אתכם בשלושה "מקורות" מפי שלושה הוגי דעות. המקור הראשון הוא דברים על הפרשה של ישיעיהו ליבוביץ. המקור השני הוא דברים כלליים של אברהם יהושע השל מתוך מאמר שנקרא "נשאת ונתת באמונה ?" והמקור השלישי הוא תרגום לעברית של משה דור לדברים של צ'ארלס סימיק יבדל"א שכותרתם: "מדוע אני אוהב שירים מסויימים יותר משירים אחרים".

המקור הראשון

"אנחנו למדים מ'בשלח דבר גדול מאד," אומר ישיעיהו ליבוביץ בספרון "הערות לפרשיות השבוע". |והוא שהנס, ההתגלות  וגם התעלות האדם לשירה על רקע נס של התגלות - כל זה אינו אלא אפיזודה חולפת  שאין לה השפעה על ההמשך. ואילו מה שמתמיד אינה השירה של החיים, אלא הפרוזה של חיים. ודווקא  במסגרתה של אותה פרוזה של החיים - וילונו, וילונו, ומים אין לשתות, והלחם קלוקל ו'היש ה' בקרבנו אם-אין' - דווקא במסגרת זו ניתנה תורה לישראל. 'שם שם לו חק ומשפט', ושם נקבעה השבת. לפני מתן תורה והתגלות השכינה בהר סיני נקבעה השבת, שהיא המוסד המרכזי של הקיום היהודי על-פי התורה.

דבר זה חשיבותו גדולה לאין ערוך. הנס וכל גורם על-טבעי מתגלים כחסרי משמעות מבחינה דתית. ועל-כל-פנים אינם יעילים לגבי ביסוס האמונה. הדור שראה את הנסים והנפלאות - לא האמין. ואם נאמר: 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו', זו הייתה אמונה לרגע, לרגע שבו חיו את התשועה; ומיד לאחר-מכן נמחקה הכל."

ובהמשך:

"משמע, שאין קשר בין המציאות הטבעית שבה שרוי האדם ובין הכרעתו והחלטתו לקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות. הכרעה והחלטה זו יכולה לצאת רק מן האדם עצמו, ואם איננה באה ממנו, אם הוא מוכיח שהוא בן לעם קשה ערוף, אפילו האינטרוונציה האלהית איננה יכולה להביאו לקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות.

וזהו הלקח הגדול בעולמה של האמונה בכל הדורות, ולכן אין זה מקרה שבתעודה מאוחרת של האמונה ביהדות, ב'שולחן ערוך', המלה הראשונה היא 'יתגבר'. דרוש מאמץ עצום של האדם נגד טבעו ונגד מציאותו, כדי שיעמוד בבוקר  ( וזה המשך הדברים ב'שלחן ערוך') לעבודת ה' - לפיכך 'יתגבר'.

האמונה איננה ניתנת מן החוץ  ואיננה יכולה להינתן מן החוץ. היא יכולה לצמוח רק ממאמץ האדם, מהכרעתו ומהחלטתו."

י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 49-48

המקור השני

"מקורות הדת - במעמקי המחשבה, בהסתכלות שלא ניתנה לביטוי, בתמהון בפני הפלא והמסתורין שלמעלה מכל השגה והבעה. מכאן שתחיית הדת לא תבוא אלא על ידי חידוש המבוכה הפנימית, על ידי יסורי המחשבה העומדת בפני הטמיר והנעלם  שבכל דבר ודבר, לרבות הטמיר והנעלם שבמחשבה עצמה."

א.י. השל , "נשאת ונתת באמונה ?", מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 92 וראו גם בתורה מן השמים באספקלריה של הדורות, פרק ב, לחלק השלישי, ספרי מגיד, הוצאת קורן, עמ' 945

המקור השלישי

ראו ב -

https://blogs.bananot.co.il/228/?p=228

הקישור הזה יביא אתכן לדף של אתר בננות, גלגלו טיפה למטה בדף עד שתגיעו לכותרת 

"בימת אורחים: צ'רלס סימיק ומשה דור" ושם תראו ש"הגעתם ליעד".

שבת שלום

    ג'ף

בעקבות סימיק יג

ספק אם הייתי מגיע השבוע לקפקא, לכלוב ולציפור אלמלא סימיק.

לפני זמן מה, סימיק "התיישב לי על הנשמה" ובינתיים הוא אינו מרפה.

בספרו "החיים של דימויים" ישנו פרק שכותרתו "הרפתקאותיו האמיתיות של הכלוב של פרנץ קפקא".

ב27 פסקאות קצרות, מתכתב סימיק עם אפוריזם מס' 16 של קפקא שאומר:

"כלוב הלך לתור אחר ציפור."

הקו המשותף לכל אחת מ27 הפסקאות האמורות הוא שאף אחת מהן "אינה עושה שכל".

שאלה אחרת היא האם האפוריזמים של קפקא בכלל וזה המצוטט לעיל, "עושים שכל" ?

ומה פירוש "לעשות שכל "?

במסה המוקדשת להרהורים על כתיבת שירת פרוזה כותב סימיק:

"כתיבה של שיר פרוזה היא דומה קצת לניסיון לתפוס זבוב בחדר חשוך. קרוב לוודאי שהזבוב בכלל איננו, הוא בתוך הראש שלך; ובכל זאת אתה עדיין ממשיך להיתקל בדברים במרדף מטורף אחריו. שיר הפרוזה היא התפרצות של שפה שבאה בעקבות התנגשות חזיתית בפריט של רהוט גדול במיוחד."

"המטרה [בכתיבת שיר פרוזה]," כותב סימיק בהמשך הדברים שם, "היא לעורר בקורא דחף לאו־בר־כיבוש לקרוא שוב ושוב את מה שהוא או היא קראו זה עתה, בדומה לשיר "מן המנין" - שיר בשורות. במילים אחרות זה נראה כמו פרוזה אבל זה פועל כשיר. הקריאה השניה, השלישית וזו מספר חמישים תהיה טובה אף יותר."

דרך אגב, למסה הזאת קורא סימיק: "השירה של שוטי הכפר". The Poetry of Village Idiots.

בעקבות סימיק על קו 58 (יב)

 בפסקה מתוך "אלכימיה של הסופר-פרם" שכותרתה "אלה משוררים שמתחזקים שעוני כנסיה"*, כותב סימיק:

"הדממה היא השפה היחידה שהקב"ה מדבר".

במקור:

Silence is the only language God speaks

* THESE ARE POETS WHO SERVICE CHURCH CLOCKS in Dime-Store Alchemy The Art of Joseph Cornell by Charles Simic published by The New York Review of Books, p 57

יא

 הבוקר שאלתי עצמי עד כמה הומניזם הוא ערך חשוב אצלנו בארץ. אני יודע שזוהי שאלה בעלת מכה ענפים שצריך לברר אותם. מהו הומניזם ? מהו ערך ? מה בין הומניזם לדת ? לדת היהודית ? מדוע נקטתי לשון "אצלנו בארץ" ולא אמרתי "במדינת ישראל" או "בחברה הישראלית" ועוד כהנה וכהנה. נדמה לי, אגב או לא אגב,  שכל ההוגים שברל"ה קרוי על שמם הם הומניסטים. אוסיף שהטריגר להרהור הזה, היה הספר ששערו מופיע בתמונה להלן.

בעקבות סימיק י

קצת מטרידה אותי האובססיה שלי, לאחרונה,  לכתיבתו של צ'ארלס סימיק.

אחרי יובל שנים בארץ לא יכולת, גודמן, למצוא שירה ישראלית שתיתן את המזור שאתה מוצא בסימיק ?

אני יודע ?!

כנראה שעליה או הגירה הוא סיפור קצת יותר מורכב ממה שהיה נראה לאנשי מפא"י בשנות החמישים והששים.

לצד מעבר מארץ לארץ , מתרבות לתרבות ומשפה לשפה, יש את ענין הילדות.

הילדות, כפי שכבר לימד אותנו אפלפלד ואחרים, היא המקור - המקור בהא הידיעה לכל יצירה.

לפחות אצל יוצרים מסוימים, דוגמת אפלפלד וסימיק.

סימיק נוהג לומר שהיטלר וסטלין היו סוכני הנסיעות של מיליונים , ובכלל אלה  הוריו וגם הוא.

זכרון הילדות הראשון שלו, ( או אחד הראשונים ) הוא הפצצת בלגרד ב1941 על ידי הנאצים כשהוא בן 3.

אפלפלד העביר את ילדותו, מגיל 8 ואילך לערך, ביערות אוקראיינה בין השאר כשולייה לחבורות פשע.

את ילדותי שלי להבדיל להבדיל העברתי מול הטלויזיה  בארה"ב צופה בסדרות של קפטיין קנגארו ורוי רוג'רס ובוולטר קרונקייט מדווח על זוועות מלחמת ויאטנאם והנחיתה הראשונה על הירח.

בעקבות סימיק ח או ט - טיוטה

 וואסלס סטיבנס אמר פעם בהקשר לשירה שמדובר ב"אלימות מבפנים שמסייעת לנו בהתמודדות עם אלימות מבחוץ. מדובר בדימיון ש'משיב מלחמה שערה' נגד מצוקות המציאות. בסופו של דבר העניין קשור בהגנה עצמית שלנו ועל כן, ללא ספק, הביטוי [של אותו הכח], קולן של המילים, מסייע לנו לחיות את חיינו"

 It is a violence from within that protects us from a violence without. It is the imagination pressing back against the pressure of reality. It seems, in the last analysis, to have something to do with our self-preservation; and that, no doubt, is why the expression of it, the sound of its words, helps us to live our lives.

על קו 58 ועל כרוב ועל ההוא (ח) טיוטה

 כרוב.

כן כרוב.

לא עלה בדעתי אף פעם לקשר בין כרוב לבין אהבה; בין כרוב לשיר אהבה.

אבל הנה, צ'ארלס סימיק עשה זאת

כרוב / צ'ארלס סימיק

היא עמדה לבתר את הראש 

לחצי

אבל אני גרמתי לה לשקול מחדש

בכך שאמרתי לה

'כרוב מסמל אהבה מסתורית'

כה אמר אחד בשם צ'ארלס פוריאר

שאמר דברים רבים אחרים מוזרים ומופלאים

עד כדי כך שאנשים העירו מאחורי גבו שאיבד את דעתו

ולאחר הדברים האלה נישקתי לה בעורפה 

בעדינות כה רבה

ולאחר הדברים האלה היא חתכה את הכרוב לשניים

בהינף יד  אחת של הסכין שלה

על קו 58 בעקבות סימיק (ז)

 בדרך לאנשהוא - אנחנו תמיד בדרך, תמיד לאן שהוא, לא תמיד במודע, לא תמיד באותה מידת בהירות שהיינו רוצים - 

בדרך לאן שהוא, הגעתי לשיר הבא של צ'ארלס סימיק :

"אימפריית חלומות"

בעמוד הראשון של ספר חלומותי

זה תמיד ערב

בארץ כבושה.

שעה לפני העוצר.

עיירת סְפר קטנה.

הבתים כולם חשוכים

חזיתות החנויות בזוזות

אני בקרן אחד הרחובות

היכן שאסור לי להיות.

לבדי וללא מעיל

יצאתי לחפש אחר

כלב שחור שעונה לשריקה שלי

בידי סוג של  מסיכת Halloween

שאני מפחד לעטות על פניי

על קו 58 בעקבות סימיק (ו)

 השיר האחרון בספר "העולם אינו נגמר"  של צ'ארלס סימיק נקרא My Secret Identity Is.

השיר מורכב משתי שורות.

בתרגום של משה דור המנוח אומר השיר  בעברית:

"החדר ריק,

והחלון פתוח".

זהו תרגום מדויק למקור:

                                                                                       The room is empty,

                                                                                       And the window is open

אני לא יודע אם סימיק הכיר את שירו של צ'סלוב מילוש  "ארס פואטיקה ?"כשכתב את הדברים...

מילוש כותב  שם ( בתרגום של דוד וינפלד ):

"זו תועלת השירה, שהיא מזכירה לנו

כמה קשה להשאר אותו איש,

כי ביתנו פתוח, מפתח אין בדלת

ואורחים בלתי נראים נכנסים ויוצאים"

השאלה שלי נוגעת לכותרת של השיר הנ"ל של סימיק. בעברית, על פי משה דור, הכותרת היא:

"זהותי הנעלמת היא" ולא "זהותי הסודית...".

לא הכרתי את משה דור, אבל אני סומך עליו ששקל גם את האפשרות של "זהותי הסודית".

ידועה אמרתו של רוברט פרוסט שאמר ששירה  פירושה  כל מה שהולך לאיבוד בתרגום.

כאן לדעתי אפשר לראות שמדי פעם תרגום מסוגל להוסיף נופך לשיר המקורי....

הגיגים בעקבות סימיק על קו 58 ( ה )

הענין עם חלומות הוא שהיחס ביניהם לבין המציאות אינו "אחד לאחד".

"היא הנותנת." כמובן.

הדבר נכון גם לשירה.

אין שום ענין במזלג שכאן במטבח, הענין בו הוא אינסטרומטלי לחלוטין.

לעומת זאת כשצ'ארלס סימק כותב שיר שכותרתו "מזלג", זה ראשית לכל מנער אותנו.

( וזה מזכיר את רבי נחמן שאמר על סיפוריו שהם נועדו, בדיוק לכך, להעיר אותנו משנתנו )

מזלג / ציארלס סימיק

הדבר המוזר הזה בטח יצא 

מתוך איזה חור, ישר מן הגיהנום.

זה דומה לרגל של ציפור

שהקניבל עונד סביב צווארו

כשאתה אוחזו בידך

כשאתה דוקר איתו חתיכת בשר

אפשר לדמיין את שאר הציפור:

ראשו, שבדומה לאגרוף שלך

הוא גדול, קירח, ללא מקור ועיוור.

השיר באנגלית מופיע בקובץ של סימיק  Selected Early Poems בהוצאת ג'ורג' ברזילר . התרגום הוא של הח"מ - ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת בוא תשפ"ב

הפעם מופצות שתי גרסאות שונות של אלו דברים לשבת פרשת בוא.

באחת הגרסאות אין שום קשר - גלוי לעין - לפרשת השבוע. היא עוסקת "בגדול" באומנות של אמן אמריקאי שנפטר ב1972 בשם ג'וסף קורנל.

בגרסה השניה - מובאת תמצית מדברי הרב עדין אבן־ישראל זצ"ל על הפרשה.

אם הגיעה לידכם/ן אחת הגרסאות בלבד ומי מכן/ם מעוניין בגרסה השניה, אפשר לראות אותה בדף הפייסבוק שלי או לפנות אלי למייל ( להלן ) ואשלח על פי בקשה.

בסוף דבריו על הפרשה בספרו "חיי עולם"  אומר הרב עדין :

"היכולת לגשת לדבר כאילו זו התחלה חדשה לגמרי, גם אחרי שעברו עלינו כך וכך דברים, זו אחת העבודות הקשות ביותר. בשום ספר העוסק בתשובה לא נמצאת  הדרכה כיצד יוכל  אדם לעשות עצמו כברייה חדשה, כיצד יוכל להיות דבר שכמוהו לא היה עוד מעולם. על קין נאמר ( בראשית ד,ג) שהוא הביא ' מפרי האדמה', ובוודאי הביא פירות יפים וטובים. על הבל לעומת זאת, נאמר כי 'הביא גם הוא מבכורות צאנו'. הבל לא הביא רק 'בכורות', אלא 'גם הוא' - גם את עצמו. מי שמצליח להביא את עצמו מבפנים יוכל להגיע ל'תתחדש כנשר נעורייכי ' (תהילים קג,ה ), להיות ולחשוב כאילו היה שוב ילד."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 137, 142

שבת שלום 

    ג'ף

goodmnj@gmail.com

הגיגים בעקבות סימיק על קו 58 (ד)

 פרופ' חנוך בן פזי העיר, באחת משיחותיו על אברהם יהושע השל, ש -"להשל היה כנראה עניין עם כותרות.".

יכול להיות. היה לו בוודאי עניין עם מילים. זאת בדומה לכל המשוררים. השל התחיל את דרכו כמשורר, בדומה אגב, לאפלפלד ואולי ל ג'יימס ג'ויס ואני מניח לא מעט אחרים.

"האדם אינו לבד", קרא השל בספרו הראשון.

"אלוהים מבקש את האדם", קרא בשני.

"העולם אינו נגמר", קורא צ'ארלס סימיק בקובץ שירי פרוזה שלו מתחילת שנות התשעים.

The World Doesn't End

תודו, זוהי קריאה מנחמת.

העולם נמצא בעיצומה של מגיפה.

לחלק, הדבר הזה, עוזר לשים לב למגפות אחרות שתוקפות אותנו. כמו מגפת המסכים.

אנשים מדברים על רוח רעה בימים אלו. אין זו המצאה של מילים קלוטות מן המציאות. במקומות מסוימים אכן ניתן לחוש ברוח רעה. ב"ה לא בכל המקומות. שלשת המשפטים האחרונים נכונים, כך נדמה, לכל עת ולכל זמן. אנחנו שוכחים.

סימיק מצטט את איש ההגות האמריקאי מהמאה ה19 הנרי דויד תוראו שאמר: "השאלה איננה במה אתה מתבונן אלא מה אתה רואה."

" The question is not what you look at, but what you see," Thoreau writes in his journal.

אנחנו זקוקים, לתזכורות. ראיתי לאחרונה  בפוסט של אחד מתלמידי הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל, שהרב אמר שזהו אחד התפקידים העיקריים של התפילה, לשמש תזכורת לנו ולקב"ה, תזכורת בין השאר לקיום המשותף שלנו ושלה.

השירה בדומה לתפילה (הרי  אלו  "קרובות משפחה" ) , מסייעת גם כן, לזכור את מה שצריך, כמו גם לשכוח את מה שצריך...

כשהזמנתי שלושה מספרי סימיק לא חשבתי שבאחד מהם אקבל מנה גדושה של תרבות ואומנות. מדובר בספר הגות - ביקורת - ושירה של סימיק סביב יצירתו ואישיותו של אמן אמריקאי בשם ג'וסף קורנל.

על קורנל כותב סימיק את הדברים הבאים באחת המובאות בספר:

"Joseph Cornell could not draw, paint, or sculpt, and yet he was a great American artist."

ג'וסף קורנל לא היה מוכשר ברישום, ציור או פיסול. אף על פי כן היה קורנל אמן אמריקאי גדול. 

וממשיך סימיק וכותב:

"קורנל הסתובב ברחובות ניו יורק מסוף שנות העשרים של המאה הקודמת עד למותו בשנת 1972. הוא נבר בחנויות יד שנייה של ספרים וחפצים משומשים. 'מלאכתי היתה פועל יוצא מאהבתי את העיר', אמר. יום אחד ב1931, ראה כמה מצפנים בויטרינה של חנות אחת וכמה קופסאות בויטרינה של חנות אחרת ועלה בדעתו לחבר ביניהם.

להלן כמה מהדברים שמצא ושהניח בקופסה שקרא לה L'Egypte de Mille Cle'o de Me'rode cours e'le'mentaire d'histoire naturelle , אותה הרכיב בשנת 1940:

אמה של בובה, תפזורת חול אדומה, כדור עץ, מטבע גרמני, כמה שברי מראה וזכוכית, 12 בקבוקים סגרוים עם פקקי שעם, דגם נייר של ראש ספינקס, גזרי בד צהוב, 2 ספירלות מנייר מחוברות, ציור גזור של ראשה של קליו דה מ'רוד..." והרשימה ממשיכה וממשיכה ....

וכפי שכבר העיר סימיק, בספר אחר שלו : העולם אינו נגמר

שבת שלום

   ג'ף

המובאות בדברי סימיק הן מהספר Dime-Store Alchemy  - The Art of Joseph Cornell published by The New York Review of Books pp 19,16

הגיגים על קו 58 בעקבות סימיק ( ג)

 עלה בדעתי הבוקר, שיש מקום להתעכב על הדברים שכתב סימיק תחת הכותרת "החקר הקסום של האושר", מול הציפור בקופסה של קורנל. בקטע אחר באותו הספר, שמופיע לפני העמודים עם הצילומים של יצירות קורנל, תחת הכותרת "האמת של שירה" The Truth of Poetry כותב סימיק בפסקת הסיום שם:

"זה מה  שקורנל גם כן מחפש  בסופו של דבר. כיצד לבנות כלי של ערגה, דבר שיעשיר את הדמיון של הצופה וילווה אותו לעד."

This is what Cornell is after , too. How to construct a vehicle of reverie, an object that would enrich the imagination of the viewer and keep him company forever.

אני לא בטוח לגבי תרגום המילה reverie. מורפיקס מתרגם : חלומות בהקיץ, הזיה. לפי מה שאני מכיר משמעותה קרובה יותר להערצה, ערגה. זהו נלך על ערגה לא פליאה.

"זה מה  שקורנל מחפש, גם כן, בסופו של דבר. כיצד לבנות כלי של פליאה, דבר שיעשיר את הדמיון של הצופה וילווה אותו תמיד."

הדגש על לעד, תמיד, ואולי כפי ששמעתי אומרים במקומות מסוימים "פוראבר".

ואולי, כפי שכותבת רחל, לא היו הדברים מעולם....

הגיגים על קו 58 בעקבות סימיק ( ב)

 "פעם היה מטבח עם שלחן עליו נותרו כמה פירורי לחם. מבעד לחלון יכולת לראות את אמך הצעירה משוחחת ליד הגדר עם שכנה. היה לה קר והיא חבקה את שמלתה הדקה חזק חזק. העננים בשמים הפליגו הלאה כשראשה נטה לאחור בצחוקה.

כשהמילים אינן יכולות להתקדם הלאה - שם ניצב השולחן הקשה. פירורי הלחם מביטים בך כשם שאתה בתורך מביט בהם. הלא נודע בך והלא נודע בהם נמשכים זה לזה. שני הלא נודעים האלה הם כמו מאהבים אסורים בעודם מאושרים עד בלי די ובלי הסבר."

לצד הדברים האלה, בדף הסמוך, נמצאת תמונה של ציפור בקופסא, בפיה חוט שחור שמסתלסל מסליל של חוטים שנראים לבנים בתוך קופסה אחרת גבוה יותר , קטנה יותר. בגב הקופסה בה נמצאת הציפור מצוי שלט דהוי וקרוע שניתן להבחין בו בכיתוב : מלון עדן. אתה מבין ורואה שמלון ידע ימים טובים יותר. ספק בכלל אם עודנו קיים. מימן לשלט מנורת לילה בתוך מכסה זכוכית שקוף על עמוד עץ קטן, סוג של ארון לבן סגור כשמעליהם כדור צהוב דהוי בין שני מוטות לבנים, ספק עוצר מלכת ספק בתנועה קפואה. יצירה של ג'וסף קורנל.

אה. ועוד דבר. הצפור ניצבת על ענף עץ שמצביע על טבלה כלשהי כשבעמודה השמאלית מילים בצרפתית באותיות קטנות, בעמודה מימין ספרות ליד האות n ברבוע ובעמודה הימנית ביותר מאחורי קמט בענף ספרות באלפים.

אה ועוד - כל הנ"ל מצויים בתוך קופסת עץ בעלת מסגרת בצבע חום.

ואין הדברים כמובן ממצים.

הגיגים על קו 58 בעקבות סימיק ( א )

לקובץ שלהלן של צ'ארלס סימיק אני קורא בעברית, "אלכימיה של הסופר־פארם -האומנות של ג'וסף קורנל". אם למאן דהיא או דהוא, יש הצעה יותר טוב לDime -Storeאשמח לשמוע. אחד הקטעים בספר הזה נקרא: "החקר הקסום של האושר". תרגום שלי ל The Magic Study of Happiness. המשפט הפותח לדברים תחת כותרת זו הוא: "בתאטרון הקטן ביותר בעולם פירורי הלחם מדברים." או אולי צריך להיות: " בתאטרון הקטן ביותר בעולם מדברים פירורי הלחם ." המשפט באנגלית הוא

" In the smallest theater in the world the bread crumbs speak."

והמשפט לאחריו אומר:

"It's a mystery play on the subject of a lost paradise."

שזה אומר בעברית

"מדובר בהצגה מסתורית בנושא גן עדן אבוד."

כדי להגיע לשם בעברית, להצגה, צריך לעקוף את "המשחק" play ולהעדיף ההצגה על פני המשחק. ואולי בעצם לא צריך לעקוף וצריך לומר בעברית: "זהו משחק מילים מסתורי בנושא גן עדן אבוד". על כל מקרה, אחר ההצגה או משחק המילים רק אז, רק אז מגיעים לפירורי הלחם. נשאיר משהו למחר...

To be continued....

לייק

תגובה

שתף

על אומנות, באקראי, עוד בעקבות צ' סימיק

 לא הערכתי נכון את מקומה או חשיבותה של האמנות עד שהגיע אלי , די באקראי. ספר. זה שנקרא : "אלכימיית הסופר- פארם"

שזהו תרגום שלי לספרו של צ'ארלס ימיק Dime-Store Alchemy . כותרת המשנה של הספר היא: האומנות של ג'וסף קורנל.

המשך בלי נדר אינשאללה יבוא, בדרך כזו או בדרך אחרת

בשבח השטות - צ'ארלס סימיק

 במאמר שנקרא "בשבח השטות" In Praise of Folly, שוטח סימיק בפסקת הפתיחה תחזית דימיונית לשנת 2000. בין השאר, הוא צופה שתימצא  אנדרטה ענקית של אלויס פרסלי על מאדים ושיין אדום עתיק יופק מכוסות פלסטיק משומשות של רשתות מזון מהיר. 

בפסקה השניה הוא שואל:

 "מה לגבי השירה ? מה יעשו משוררים במאה הבאה ? אינך צריך להיות נוסטרודמוס", הוא כותב "כדי לחזות שמשוררים יעשו בדיוק מה שהם עשו  במשך שלשת אלפים שנה: הם ימשיכו לצרוח ולבעוט אודות כך שאף אחד לא מעריך אותם."*

כתגובה או במענה למחשבה הזאת, סימיק ממשיך והוגה בגוף ראשון  בקורותיה הדימיוניות מימי קדם ועד ימינו של משוררת יוונית בשם סאפו. לפי ויקיפדיה, אבוי, סאפו היתה פופולרית בימי חייה כאלויס בימי חייו. ניחא, לנו יש את תכניות הראליטי חלף סיפורי המיתולוגיה היוונית על אלים ואנשים; כיצד בכלל אפשר להשוות ?

בכל מקרה, או טו טו מתחיל שבוע עבודה חדש, של שנה חדשה. ככל שירשה הזמן, במסגרת המעקב שלנו אחר סימיק, נעקוב, אולי גם אחר הגיגיו אודות השירה באמצעות אותה סאפו.

נחיה ונראה

שנה אזרחית חדשה  וטובה שתהיה לנו

*צ'ארלס סימיק, במסה שנקראת "In Praise of Folly", בקובץ "החיים של  דימויים" ( The Life of Images ), בהוצאת  Harper Collins , כל הזכויות שמורות לצ'ארלס סימיק,  עמ' 134-133,התרגום שלי - ג'ף

הופעה קצרה וחד פעמית - צ'ארלס סימיק

היה לי תפקיד קטן, ללא קטע דיבור 

בעלילת גבורה מדממת. הייתי אחד

מאלה שהופצצו, אחד מהאנושות הנמלטת.

ברקע המנהיג הגדול

כרכר כמו תרנגול מהמרפסת,

שמא היה זה שחקן גדול

מחקה את המנהיג הגדול.

זה אני, אמרתי לילדודס.

אני שנדחק בין הגבר

עם שני הידיים החבושות המורמות

לבין האשה הזקנה שפיה פעור

כאילו להראות לנו שן כלשהי

שכואבת הרבה. מאות פעמים

צפינו בסרטון, מעולם 

לא הצליחו לזהות אותי

בתוככי ההמון האפור ההוא

המון אפור בדומה לכל המון אפור אחר

קדימה למיטות, אמרתי לבסוף

אני יודע שהייתי שם. טייק אחד בלבד עשו

לא היה פנאי ליותר.

רצנו והמטוסים לחלכו את ראשנו 

ונעלמו כלא היו

בעמדנו המומים בעיר הבוערת,

אבל את זה, כמובן, לא צילמו.

מה