אלו דברים לשבת פרשת בלק תשפ"ג

ממשיכים גם השבוע בעיון בפרק 36 - "בעיית הרוע" - בספרו של אברהם יהושע השל "אלוהים מבקש את האדם".

ברשימה הראשונה בסדרה זו ( אל"ד לשבת פ' שלח ) ראינו שבעיית הרוע היא בבעיה אחת מבין מספר בעיות  שהשל עוסק בהן במפורש בהגותו ( בעיית הקוטביות, בעיית הניטרליות, היושרה. בעיית החירות ועוד ).

עיינו בפסקה הראשונה לפרק, פסקה שעוסקת במדרש אחד על "הבירה הדולקת".

הרשימה השנייה  ( אל"ד לשבת פ' קורח ) התמקדה ב"גישה כללית" לעולם, גישה שמתומצת במשפט אחד מספר איוב, כדברי השל : "ישנו פסוק אחד המבטא את הלך רוחו של היהודי בכל הדורות; 'ארץ ניתנה ביד רָשע'" (ט, 24 ).

הרשימה שלישית, זו משבוע שעבר ( אל"ד לשבת פ' חוקת ) התמקדה בטיעון של השל ש"דת אינה מותרות".

כעת, הגענו לתת פרק הבא שכותרתו : "הבחנה עליונה". אומר השל שם:

"כושר ההבחנה היא פעולה ראשונית של האינטליגנצייה. אנו מבחינים בין שחור ללבן, בין יפה למכוער, בין נעים ללא נעים, בין רווח להפסד, בין טוב לרע, אמיתי לכוזב. גורל האנושות תלוי  בהכרתנו בכך שההבחנה בין טוב לרע, בין אמיתי לכוזב, עליונה על כל שאר ההבחנות. כל עוד נעדרת הכרה זו, נעדיף את הנעים בברית  עם הרע על פני הלא נעים בברית עם הטוב. הנחלת הבכורה של הבחנה זו לאנושות  - זהו לבו של המסר המקראי."

א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ 294

במקור:

The power to make distinctions is a primary operation of intelligence. We distinguish between white and black, beautiful and ugly, pleasant and unpleasant, gain and loss, good and evil, right and wrong. The fate of mankind depends upon the realization that the distinction  between good and evil, right and wrong, is superior to all other distinctions. As long as such realization is lacking, pleasantness in alliance with evil will be preferred to unpleasntness in alliance with good. To teach humanity the primacy of that distinction is of the essence of the Biblical message."

A.J. Heschel, God in Search of Man, FSG, p. 372

"עד כאן הקפה רביעית"

שבת שלום

    ג'ף

"תישאר עם 'ג'ף'" (שם זמני )

 ילד יהודי אמריקאי

מגיע בתחילת שנות ה70

כתה ז' או ח'

לחטיבת הביניים באחד

מבתי הספר התיכון היוקרתיים

בצפון ת"א.

שיחת היכרות עם אחות בית הספר

"איך קוראים לך ?"

"יעקב"

הוא משיב.

"לא. לא, איך קוראים לך באמת ?

באנגלית," היא אומרת

"ג'ף" משיב הילד

"תישאר עם ג'ף", היא אומרת

                                                       אני לא יודע אם 

                                                       זה שיר

                                                       אני כן יודע שזה

                                                       סיפור אמיתי

אלו דברים לשבת פרשת בלק תשפ"ג

 על צפרדעים והרס־פובליקה

On frogs and the Res-Publica

"...but of course you live and learn, as they say, hopefully..."

Seamus Heaney

"אך כמובן אתה חי ולומד, כמו שאומרים, , אינשאללה"

שיימוס היני

המובאות לעיל הם משיחה שנתן שיימס היני באוניברסיטת M I T בארה"ב בשנת 2002.

השיר השלישי שמקריא שיימוס היני בשיחה הזאת נקרא באנגלית Death of a Naturalist, מותו של איש־הטבע. השיר, כפי שמעיד היני בדברי הפתיחה  אודותיו, על אף שלכאורה עוסק בטבע ובראשנים חביבים הוא למעשה על אודות חווית פחד ראשוני של ילד קטן מול אימת ביצה טובענית מלאה בצפרדעים ושרצים מגעילים.

אחרי כן מציג היני שתי גישות קוטביות לשירה. האחת של צ'סלוב מילוש ששואל: "מהי שירה שאינה מצלת עמים או אנשים ?! שיתוף פעולה זדוני עם שקרים רשמיים, שירם של שיכורים שגרונם עומד להישסף". הגישה השניה  - של ג'וסף ברודצקי - שאמר: "ככל ששירה מלמדת אותנו משהו, זהו שמצבו של האדם הוא ענין פרטי."

ואז מניד היני  ראשו, פונה אל הקהל ושואל : "מה דעתכם ? זה איך שאתם תופסים את זה לא כן . הצפרדעים או הרס־פובליקה."

השיר הבא אומר היני עוסק ב"תחום הציבורי" ( הרס־פובליקה ) והוא  נקרא "ביקורו  של פקח"  A Constable Calls. השיר הזה כקודמו נכתב מנקדות מבטו של ילד אלא שהפעם ניצב הילד לא מול אימתו של הטבע אלא מול אימת סֶמל השלטון של הרוב ( שוטר / פקח במדים ) המטיל את חיטטו בבן המיעוטים, בתוך ביתו, במהלך "ביקורת שיגרתית" על גידולי השדה במשק של אותו  בן מיעוטים.

השיחה הזאת היוותה עבורי פרוזדור לעולם השירה, ולעולמות אחרים גם כן. קישור להלן.

ג'ון לאסוור, מפיק, מעבד מוסיקלי ואמן בפני עצמו, שעבד עם לאונרד כהן בין היתר על השיר הללויה, אומר בסרט הנטפלקס בנושא: "אמנות צריכה להסביר את עצמה." זה נכון, זה כלל גדול, ועם זאת המציאות מכתיבה את הצורך בתיווך לרבים מאתנו וזהו הכרח בל יגונה. שלא לדבר על זה שלפעמים "ביקורת" מתעלה היא עצמה לדרגה של אמנות.

הרבה דברים קורים בשיחה הזאת.

הרבה דברים שהם רלוונטיים למציאות חיינו כאן ועכשיו בארץ.

אחד השירים ששיימוס מקריא שם, הוא שיר שמתאר רצח של קתולי בידי שכניו הפרוטסטנטיים באירלנד. רצח של אנשים שכנים שמכירים אחד את השני, מתגוררים אחד ליד השני, ובה בעת זרים אחד לשני, עד כדי שלילת האנושיות האחד מהשני.

שיימוס מתאר  בשירים אחרים כפי שריאנו ילדוּת, פחדים של ילדים, פחדים שכל אחת מאתנו מכירים ושכולנו מדחיקים בדרך כזו או בדרך אחרת.

מזמן למדתי, או יותר נכון, ילדיי לימדו אותי את מגבלות ההוראה הישירה כדרך חינוכית. מגבלות ה: "נקה את החדר שלך !".

זהו דבר שלומדים - או שכן או שלא עם הזמן, בתקווה שכן...

האזינו נא לשיחה.

https://techtv.mit.edu/videos/15840-a-reading-by-seamus-heaney

המשך בעניינים ששם בלי נדר יבוא עוד

שבת שלום

  ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת חוקת תשפ"ג

 

"בל נשגה באשליות אין פתרונות קלים לבעיות נוקבות שהן אישיות וגם אוניברסליות, דחופות וגם נצחיות. הקִדמה  הטכנולוגית יוצרת יותר בעיות משהיא פותרת. לא ממומחים ליעילות או להנדסה חברתית תצמח גאולה לאנושות. ככל שתרומתם חשובה, עדיין אין הם נוגעים בלב הבעיה. הדת על תביעותיה וחזונותיה אינה מותרות אפוא כי אם שלאת חיים ומוות. אמת, בשורת הדת מדוללת ומסולפת לא פעם על ידי נוקדנות, החצנה, טקסיות ואמונות תפלות. אך כאן טמונה משימתנו: להעלות בשנית את הדחיפות והבהלה המתמדת של הקיום האנושי, את כיסופיה יקרי המציאות של הרוח ואת קולו הנצחי של אלוהים - שלתביעותיו הדת היא מענה."

אברהם יהושע השל, "אלוהים מבקש את האדם", הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תרגלום עזן מאיר־לוי,  עמ' 294*

שבת שלום

    ג'ף

*זוהי רשימת המשך לשתי הרשימות הקודמות שעסקו בעיון בפרק 36  - "בעיית הרוע"  -  בספרו הנ"ל של השל

אלו דברים לשבת פרשת חוקת תשפ"ג (ט)

כותב יעקב צ' מאיר בספרו "דרישות" על פרשת השבוע :

"בני ישראל חונים 'מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי:  כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב, בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי'   ( כא, יג ) . כמו כדי לתקף את התיאור מצטטת התורה: ''עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה'  אֶת-וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן' (כא, יד). פרשנים רבים עמלו כדי להפיק פשר מן הציטוט האניגמטי. חלקם הוסיפו לו מילים שכביכול נשמטו ממנו, חלקם הוסיפו או הסירו אותיות מן המילים הקיימות, חלקם ניסו לנחש את הקשרו הספרותי כדי להעניק פשר למילים הסתומות. עיקר הדרמה שבפסוק, מסכימים הפרשנים כולם, מתגלה מתוך אופן הבאתו. הטקסט הראשוני של התורה מגלה שיש טקסט הקדום לו.

'סֵפֶר מִלְחֲמֹת ה'' הלהיט את דמיונם של קוראים רבים שהשליכו עליו את כל הפנטזיות שלהם לגבי טיבו של האל. כל קורא דמיין את הספר אחרת, וכולם שותפים היו להנחת העבודה שישנו ספר אחר, קדמוני יותר, פואטי יותר, סמכותי יותר - הרי התורה עצמה מצטטת ממנו - אולי הוא אפילו צונזר והועלם בכוונה. ספר שבו טמון המפתח להבנת התורה בתוך הקשרה. ניסיונות הפירוש הרבים מגלים את אוזלת ידינו כפרשנים. בסופו של דבר כל פרשן משליך על הציטוט הקטוע את הפנטזיות הטקסטואליות שלו ורואה בו אישור לדרך שבה הוא היה רוצה לראות את דמותו של ה"ספר", את דמותן של ה'מלחמות' ובעיקר את דמותו של הקב"ה.

אך חז"ל אינם מתחקים אחר מקורו של הספר, הם מוציאים את הפסוק מידי פשוטו, משבצים אותו ברקע חדש וכך בוראים לו הקשר."....

....לפי דרשה זו[ של חז"ל בקידושין ל ע"א - ע"ב ד"ה "ושננתם" ], הפסוקים האניגמטיים מפרשת חקת אינם מהווים ציטוט מספר קדמוני שנשתל בתוך ספר התורה אלא משקפים את ההתמודדות עם האניגמטיות של אותם הפסוקים עצמם. התורה איננה מספקת חלון אל 'ספר' קדום העשוי לגלות לקוראים משהו על מלחמותיו  המיתולוגיות של האל, אלא מהווה מראה המשקפת את מאבקם של הפרשנים למציאת פשרה של אותה מראה. המלחמה תסתיים באהבה, שלא תהיה תוצאה של בירור הפירוש הנכון, זה ככל הנראה לא יתברר לעולם.

....זהו תהליך שבתחילתו הלומדים נצים זה לזה ובסופו הם נעשים אוהבים. אך אם  הם אינם מסכימים על פשרו של הטקסט כיצד תהפוך המלחמה לאהבה ? לא הסכמה על פשר הפסוק תהפוך את המלחמה לאהבה אלא רגע הרפלקסיה שבו יראו החולקים את מחלוקתם ניבטת אליהם מן התורה."

יעקב צ' מאיר, "דרישות קריאה במדרשי חז"ל על סדר פרשת השבוע", משכל - הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד עמ' 241 - 243

אלו דברים לשבת פרשת קרח תשפ"ג

 בשבוע שעבר הפסקנו את העיון בפרק 36 ל"אלוהים מבקש את האדם", בעיית הרוע, בשאלה של השל: "האם ייתכן שאין מי שאכפת לו ?"

וממשיך השל בפסקה השנייה בפרק ( שכותרתה 'ביד רשע' ):

"האומנם לא היה האדם המקראי ער לתהפוכות האיומות של דברי ימי העולם ולאכזריותו של האדם, כפי שטוענים בעקיבות תאולוגים רבים ? בחינה מדוקדקת של הסוגיה לא תתמוך בתפיסה מעין זו.<בהערת שוליים מס' 2 על אתר מציין השל: היה זה שופנהאור שהפיץ ברבים את הרעיון שאין במקרא מודעות לבעיית הרוע >. לבד מפרק א של בראשית, המקרא מתייחס בלא הרף לעצב, לחטאים ולרוע של עולמנו. כשמתבוננים הנביאים בעולם, מתגלה לעיניהם 'צרה וחשכה מעוף צוקה ואפלה מְנֻֻדָּח ( יש' ח 22 ). כאשר הם מתבוננים בארץ, הם מוצאים אותה 'מלאה אשם מקדוש ישראל' ( יר' נא 5). 'עד אנא ה' שִׁוַעתי ולא תשמע  אזעק אליך חמס ולא תושיע. למה תראני אוֶן ועמל תביט ושוד וחמס לנגדי ויהי ריב ומדון ישא. על כן תורה ולא יצא לנצח משפט כי רשע מכתיר את הצדיק ועל כן יצא משפט מעוקל' ( חב' א 2- 4). בעולמנו דרך רשעים צלחה שָלוּ כל בוגדי בגד' (יר' יב 1 ) ; עולם שבו יש הטוענים ש'כל עשה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ'. ואחרים שואלים 'איה אלהי משפט' ( מל' ב 17 ).

בעל המזמור לא חש שזהו עולם מאושר שעה שהתפלל: 'אלוהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקט אל, כי הנה אויביך יהמיון ומשנאך נשאו ראש' ( תה' פג 2 - 3 ).

האימה והמועקה שאפפו את בעל המזמור לא נולדו כתוצאה מאסונות טבע; הן התהווּ בשל אכזריותו של האדם ובשל הרוע שבהיסטוריה.

יראה ורעד יבא בי

ותכסני פלצות.

ואומר מי יתן לי אבר כיונה

אעופה ואשכנה 

( שם נה 6 - 7 ) 

ישנו פסוק אחד המבטא את הלך רוחו של היהודי בכל הדורות; 'ארץ נתנה ביד רשע' ( איוב ט 24 )."*

לסיום, אזכיר כי מרגלא בפומיה דהשל היה: "אני אופטימיסט בניגוד למיטב הכרתי."

שבת שלום

  ג'ף

*א. י השל , אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר־לוי, עמ' 290 - 291

אלו דברים לשבת פרשת שלח (2) תשפ"ג

יש אנשים לא מעטים לרבות חֲבָרות שלמות ( האמריקאים למשל )  שלא אוהבים לדבר על "בעיות".

מדברים על נושאים, על  עניינים, על  issues.

אברהם יהושע השל לא היה ביניהם. הוא דיבר הרבה על בעיות.

הוא אמר, בין היתר, שייחודו של האדם, גדולתו של האדם היא שהוא ניצב בפני בעיות ומתמודד עימן.

הספר הראשון של השל (שטרם תורגם לעברית) נקרא : "האדם אינו לבד".

שני חלקים לספר. החלק הראשון נקרא : "בעיית האל" The Problem of God. החלק השני נקרא The Problem of Living, "בעיית החיים". חיים כפועל ולא כשם עצם.

ספרו השני, (שכן תורגם לעברית) נקרא "אלוהים מבקש את האדם". הספר מחולק לשלשה חלקים: חלק ראשון כותרתו: "אלוהים"; חלק שני: "התגלות" וחלק שלישי: "מענה".

על פניו, מתוך עיון בראשי הפרקים של הספר ניתן לראות שהשל עוסק במפורש בשש בעיות:

בעיית ההתגלות (החלק השני של הספר ) 

בעיית הקוטביות  (פרק 33 לחלק השלישי) 

בעיית הרוע ( פרק 36 כנ"ל )

בעיית הניטרליות ( פרק 37 )

בעיית היושרה ( פרק 38 ) 

ובעיית החירות ( פרק 41 )

אין מדובר ב"רשימה סגורה", אך אלה הבעיות שהשל מצביע עליהן במפורש.

עניינו כאן ועכשיו - בבעיית הרוע.

בפתח פרק 36, תחת כותרת המשנה "בירה דולקת" כותב השל:

"יש החשים את שאלת השאלות ברגעים של פליאה או ששון; ישנם החשים את שאלת השאלות ברגעים של אימה או ייאוש. הודם של החיים ואומללותם כאחד עושים את האדם רגיש לשאלת השאלות. אומללות החיים גדולה לא פחות מהודם.

כיצד השיג אברהם ודאות בקיומו של אל המשגיח על העולם ? אמר רבי יצחק: 'משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר, תאמר שהבירה זו בלא מנהיג ? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו, אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר, תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג ? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו, אני הוא בעל העולם'.

לשונות אש אחזו בעולם, הרוע מְאַכְּלוֹ. האם יתכן שאין מי שאכפת לו ?"*

המשך לעיון שכאן, בלי נדר, יבוא 

שבת שלום

   ג'ף

*א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ'  מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 290. סמוך לסוף המשפט האחרון בפסקה השניה בהערת שוליים מס' 1 מפנה השל לבראשית רבה פרק ל"ט וכן לפרק 10 בספר שכותרתו "שאלה המופנית אלינו", הערת שוליים 7. שם דן השל בכיוון אחר של אותו מדרש סביב הדו־משמעות של המילה "דולקת". עיינו שם.

אלו דברים לשבת פרשת שלח תשפ"ג

פיצוץ הסכר באוקרינה הוא פשע נגד האנושות.

מה יכול אדם אחד היושב בירוחם או אדם אחר היושב, לצורך העניין,  במנהטן  - לעשות כנגד הפשע הזה ?!

דבר ראשון : למחות. אז הנה אני  מוחה.

דבר שני : אפשר להיזכר בדברים הבאים של אברהם יהושע השל:

"ניתן לאפיין את האדם המודרני כיצור שלבו גס באסונות.  כקרבן לברוטליזציה מואצת, רגישותו הולכת ופוחתת כל הזמן, תחושת האימה שלו מתמעטת ומידלדלת. ההבחנה בין טוב לרע מיטשטשת, כל שנותר בידינו הוא האימה מאבדן האימה."

א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ'  מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ'  292

Modern man may be characterized as a being who is callous to catastrophies. A victim of enforced brutalization, his sensibility is being increasingly reduced; his sense of horror is on the wane. The distinction between right and wrong is becoming blurred. All that is left to us is our being horrified at the loss of our sense of horror.

A.J. Heschel, God in Search of Man, FSG, p. 369

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת בהעלותך תשפ"ג

אפשר ללכת לאיבוד.

אף אחד לא רוצה ללכת לאיבוד

אבל זה קורה.

ילדים הולכים לאיבוד.

זוהי חוויה טראומתית - כל אחת ואחד מאתנו

מכיר את זה.

מבוגרים לפעמים הולכים לאיבוד.

לא מזמן ראינו  דוגמה מוחשית לכך - הבחור

שנמצא בבית חולים בירדן והוחזר לארץ...

גם עמים יכולים ללכת לאיבוד.

אתמול במפגש זום של 929 ( ירוחם ) 

למדנו את פרק יא בספר ישעיה. 

דברנו בעקבות  הפרק על "אחרית הימים".

זהו הפרק הכולל בתוכו את הפסוק :

"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ

ועגל וכפיר ומריא יחדיו

ונער קטון נוהג בם."

תפקיד הכוכבים בשמים - אחד מתפקידיהם - 

הוא להתוות דרך, לאפשר לאנשים שלמטה על כדור הארץ,

לדעת היכן הם וכיצד להגיע למחוז חפצם.

"שאו מרום עיניכם וראו

מי ברא אלה"

הוא הדין לגבי "החזון". חזון אחרית הימים.

זהו כמובן גם תפקיד הנרות ( בהעלותך ) - תפקיד האור מול 

החושך, תפקיד הסיפור, "תפקיד" השיר, 

ותפקיד הנביא. כדברי הסיום של הפטרת השבת,

 ( זכריה פרק ד ) אחרי תיאור מנורת הזהב ושבעת נרותיה

אומר הכתוב: "ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר ה' אל זרובבל לאמר

לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות."

שבת שלום

   ג'ף

הציור להלן הוא של מרי קאסאט ( 1844 - 1926 ) 

Courtesy National Gallery of Art, Washington