רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום שני, 30 במרץ 2020

" אני לא משחק מחבואים."

" אני לא משחק מחבואים. מה שיש לי לומר אני אומר. לפעמים אנשים לא מבינים אותי, או מפרשים את דברי שלא כהלכה. אני תמיד אני, ואני לא מתכוון להשתנות. לפָנים היה בי היצר להסביר ולפרש, להעמיד דברים על דיוקם, כמו שאומרים. עכשיו אין לי שמץ מזה. מאז צמצמתי את דיבורי יש לי נקודת תצפית חדשה: השתיקה. כבר למדתי, השתיקה היא מורה בדרך הטוב ביותר. בעניין זה פיתחתי שיטה שלמה: אני יכול לשתוק שבוע ימים. אנשים סבורים שאני מדוכא או שווה נפש. טעות בידם. אני פשוט מרוחק מהם. השתיקה מגביהה אותי, ואני יושב ומתבונן ובתוך כך גומע שנים ומקומות. את הצימאון הזה אין להרוות אלא בשתיקה נוספת. השתיקה היא האלכוהול שלי. אני שותה ושותה ונשאר צמא. לפעמים, אם להודות על האמת, מציפה אותי התשוקה הישנה לדבר ולהסביר, אך אני לא מתפתה. "

אהרן אפלפלד, "והזעם עוד לא נדם", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 7 מפי "בּרוּנוֹ בּרוּמהַרט".

יום ראשון, 29 במרץ 2020

"באין רואה תבואנה התמורות."

" באין רואה תבואנה התמורות. הצמיחה היא איטית, בלתי מורגשת כמעט. רק לפעמים בתחנה, במקומות־החניה הארעיים, במירפסות, יציץ אליך ראש, קמטים חגורים לו לרוחב, ואתה יכול למנות, כמו על־גבי חתך גזע את טבעות השנים.
  בשעות הבוקר דלילים הרחובות. הצעדים מודגשים על הכביש. בתים ואנשים חשופים לעין. האור השלם אינו מותיר מחבוא. בשעה זו יכול אתה לעקוב אחר התמורות. הבתים אינם קופאים על שמריהם. כאן נוספה דלת ולמעלה, התקינו מירפסת סגורה. הכול הולך ומתבצר בעקשנות, מכין עצמו לקראת העונות הקשות, מסתגל באופן מופלא. כבר בשעות הבוקר רואים זאת. גם בפנים אין הדברים שוקטים."

א. אפלפלד, "לאט" בקובץ "עשן", הוצאת י' מרכוס, עמ' 79

הפתיחה ל"תור הפלאות"

" לפני שנים רבות חזרנו אמא ואני ברכבת־לילה, ממקום מרגוע יפה אך בלתי נודע, הביתה. הקרון היה חדש, ועל אחד מדפנותיו המעוגלים התנוססה תמונת פרסומת - נערה ובידה דובדבנים. היה זה קרון שמור עם מושבים יציבים , מפיות לבנות, רקומות, במקום המיועד לראש. הדלת הקדמית היתה פתוחה, ונערה, דומה מאד לנערה שבתמונה, החזיקה בידה מגש עץ. שעה רבה עמדה בפתח. ולפתע, כמונעת על ידי צו מבחוץ, החלה מגישה קפה־לילה ועוגות גבינה.
  צבעי החושך הכחולים שעל החלונות הסגורים העלו על לבי שוב את המים השקטים שעל שפתם עשינו אמא ואני את הקיץ. היתה זו גדה נשכחת, זרועה חפצים עזובים; וגם האנשים כנטושים בדממה. היו שם הרבה דגים, קטנים ושמנמנים, שהציצו מתוך הקרקעית ביאוש אילם. הם שטו לאט, במרירות במין אי־שקט שדבק גם בי."

אהרן אפלפלד, "תור הפלאות", כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ, עמ' 9




יום שבת, 28 במרץ 2020

"על צלילות הדעת ועל האמונה בטוב"


" תיאו מצדו שאל את המפקד למה מכנים את כיתתו 'ולמרות'. פניו של המפקד נחשפו בחשכה והוא אמר, ' לא לשכוח ולו לרגע מה עוללו לנו נושאי התרבות הגדולה: מכאן ואילך הכול במבחן. כל מעשה שאינו למען האדם, כל מעשה שאין בו רחמים - יוקע. זאת ועוד, ולמרות מה שחזינו מבשרנו  אנו נשקוד על צלילות הדעת ועל האמונה בטוב. ולמרות המוות האכזר שביקש להפריד בינינו ובין ההורים והסבים נמשיך להיות עמם. ביטלנו את המחיצה בין החיים והמתים. כל היקרים לנו יהיו עמנו בעולם הזה ובעולם הבא.'"

אהרן אפלפלד, "ימים של בהירות מדהימה", כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ, עמ' 238

מתוך " חכמה ותמימות" לאליעזר מלכיאל

בהתייחס לדברי ר' נחמן בלקוטי מוהר"ן תורה ס אות ו (בפרק א מעשה מחכם ותם* ) 

"'חכמה' ו'תמימות', 'חכם' ו'תם', הם מושגים מופשטים, כותרות שזקוקות לפיענוח. גדול כוחם של סיפורי מעשיות לתת פרצוף, פנים, למושגים מופשטים. קורותיהם של החכם והתם, דרכי התמודדותם עם הנסיבות שלתוכן הם נקלעים, מסכת יחסיהם עם הבריות וזה עם זה, וגם יחסם אל עצמם ואל חייהם, כל אלה נגללים בסיפור ו'פוקדים את עקרותם' של המושגים המופשטים, ומיילדים ומעוררים ומחיים תובנות מסועפות ועשירות שנקשרות בהם."*

*אליעזר מלכיאל, "חכמה ותמימות פירוש לכמה תורות וסיפורים של רבי נחמן מברסלב"  משכל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 23

יום שישי, 27 במרץ 2020

"האמונה שנטע המפקד בלב חניכיו..."

"האמונה שנטע המפקד בלב חניכיו ניכרה בפניהם הצעירות. הם התקדמו בקצב אחיד. המפקד לחש באוזנו של תיאו, ' אנחנו קרבים אל הגבול ובעוד שעה תהיה בעירך. אל תחשוש. כל אחד מאיתנו חזה את הרע על בשרו. גברנו על הפחדים ויש לנו אמות מידה. אנו יודעים מה עיקר ומה טפל. לא קל להעביר את הניסיון שלנו לאחרים. אך אנחנו מצדנו נשמור עליו. כל פרט מן הניסיון שלנו חשוב. נתפלל בלבנו שלא נכשל.'"

אהרן אפלפלד, "ימים של בהירות מדהימה", כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ, עמ' 238

יום חמישי, 26 במרץ 2020

"בגטו היו הילדים והמטורפים חברים."

"בגטו היו הילדים והמטורפים חברים. כל הסדרים התמוטטו: לא עוד בית ספר, לא שיעורי בית, לא קימה בבוקר ולא כיבוי אורות בלילה. היינו משחקים בחצרות, על המדרכות, בחורשות ובכל מיני פינות אפלות. אל המשחקים שלנו היו מצטרפים לעיתים המטורפים. גם הם זכו מן ההפקר. בית מחסה ובית החולים לחולי נפש נסגרו, והחולים המשוחררים היו משוטטים ברחובות ומחייכים. בחיוכם, לבד מהיותו חיוך, היה משהו מן השמחה לאיד, כמו אמרו:' כל השנים צחקתם מאיתנו על שערבבנו עניין בעניין, זמן בזמן, לא דייקנו, כינינו מקומות וחפצים בשמות משונים. עתה הרי ברור שצדקנו. אתם לא האמנתם לנו, אתם הייתם בטוחים כל־כך בצדקתכם וזלזלתם בנו, שילחתם אותנו לבתי מחסה וכלאתם אותנו מאחורי מנעול ובריח'. היה משהו מפחיד בחיוכם העליז של המטורפים."

אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 39

יום רביעי, 25 במרץ 2020

אלו דברים לשבת פרשת ויקרא תש"ף

כל אחד ואחת מאתנו מתמודד/ת עם אתגרים מאתגרים שונים בימים אלו.
לא רק בארץ אלא במרבית כדור הארץ.
במצב המשברי בו אנו נתונים לצד המצוקות האישיות יש לא מעט "חכמים בעיני עצמם" שמציעים לנו כדברי בוב דילן
"לעשות מה שמעולם לא נעשה, לנצח מה שמעולם לא נוצח". אל יהא חלקי עמהם.
אחד הפוסטים בפייסבוק שראיתי השבוע ( של יצחק טסלר ) אומר : "קורונה הביאה אותי לתובנה:
שונא סטטוסים עם תובנות!"
תוך כדי...אני חושב: ההבדל בין ימים אלו לימים עברו הוא אך הבדל שבמידה. אתגרים ומצוקות תמיד היו, התפאורה השתנתה, אבל עזוב
כמו אז כן עכשיו - מתחוור שהומור ומוסיקה הם הם "מצרכי החודש" לצד האקוג'ל ונייר הטואלט.
כתבתי כבר כמה שורות ואני ולא רואה / שומע ההומור - חנוך - איפה אתה כשצריך אותך ?
מזל שבאו לפנינו כמה יוצרים שאפשר ליהנות מדבריהם.

אפלפלד על י.ח. ברנר:

"חולשותיו [של ברנר] מתלכדות לכדי איזה כוח רועם, המרומם אותו אל ספירה אחרת, שהייתי קורא לה הספירה של המצוקה הרליגיוזית. וכשאנו אומרים ספירה רליגיוזית אנו מתכוונים לעמדה הראשונית, הפונדמנטאלית, של: 'מי אני ומה אני?' מי אני ומה אני בשעה זו, במקום־לא־מקום זה, בחברה זו הסבוכה בכבלי העבר ושרויה בין דתיות מאובנת ובין תלישות שאין לה תקנה ? ומעבר לתמיהת היחיד על חידת החיים מתמקדת הנטיה הרליגיוזית בחיפוש אחר משמעות החיים, לא כענין שבתועלת, נוחות או עשירות נפש אלא כמצוקה, שכל עוד אין היבהוב של תקווה במציאותה - כל החמדה, היופי, ההנאה נראים תפלים.
חיבה רבה רחש ברנר למנדלי וחיבה זו נתפרשה לעתים כקרבת־לב שלמה. אך ההבדל ביניהם כה תהומי עד שאין לגשר. מנדלי היה סופר 'כל יודע' שהשקיף על גיבוריו מתוך איזו תצפית סוציאלית תרבותית; גם אם נאמר שמנדלי השתחרר ממשכיליותו מעולם לא נטש פרוגרמות מסויימות שלאורן בחן את גיבוריו אם לשבט ואם לחסד. ברנר עיקרו ביחיד, סבכיו, כאביו ושרירות־לבו. ודאי, יחיד זה שרוי בחברה מסויימת, או נכון יותר: מיטלטל ממקלט למקלט, אך עיקרו בתיקון עצמו. חייו כבתוך כור־זיכוך רותח, הזעם מופנה כלפי עצמו וסופו שנענש או בנברוזה או בטירוף־דעת גמור.
ברנר חשף וגילה את כל סבכי־הנפש  של היהודי המודרני. יהודי ששום תופעה יהודית אינה זרה לו. נכון: וידוי זה, ככל וידוי הבא לחשוף סתרי־נפש, אין בו כדי לשובב את הלב. המאפיין יותר מכל את היהודי המודרני הוא היחס האמביוולנטי של אהבה־שנאה אל המורשת היהודית. בא ברנר וגילה סבכי־סבכיה של אמת זו. ושוב - יותר משדן, נידון. כלום על כך נבוא אליו בטרוניה הרי הוא עצמו הביא עצמו למשפט. ודייניו שלו חמורים היו מכל דיין. הדיינים החיצונים שהעמידו עצמם דיין עליו לא היו אלא הד קלוש של דייניו שלו החמורים והקשים.
אמרנו: מצוקה רליגיוזית, ומן הדין שנבהיר. אין כאן לא אל ולא עול מלכות שמים ולא עול מצוות. ובקירוב עשויה מצוקה זו להתנסח כך: פסקתי לטרוח בשאלת קיומו או אי קיומו של האל, אבל כיחיד מה אעשה ואיני יכול לעמוד מנגד בשעה שפורענות מתרגשת על בני אדם. איני יכול לשאת את השובע בשעה שיש רעב. איני סובל את הקורות של ביתי בשעה שמחוסרי־גג רובצים ליד חלוני. לא מפני שאני טוב מאחרים, אלא כזה אני. איני יכול לשנות הרבה. כי הפורענויות גדולות סומות וגורליות. כיוון שאיני יכול לשנות הרבה הריני מסתפח, כול כולי, אל מחנה הסובלים ונדכאים. זה מקומי וזוהי נחלתי. נחלה ומנוחה אחרת אין לי. אין כל ספק, זוהי עמדה סובייקטיבית, שרירותית ואם תרצה כפייתית אך אין לשלול ממנה את ההתכוונות הרליגיוזית. כשלעצמי, אני נוטה לקבל כפירה רצינית זו כמעין הפנמה של מצוות היהדות שאפשר, אם תרצה, לנסחה כך: כיוון שאיני מוצא את אלהים לא בי ולא מחוצה לי ומכיוון שאיני יכול לשאת הפקר זה הקרוי מקריות ולקבלו בשוויון־נפש, הריני רואה עצמי אחראי ומקבל על עצמי באהבה את המידות שתלו בבורא עולם. אני אחמול, אני אוהב. כל עוד נפשי בי אוסיף לחמול על הבריות.
ניסוח גולמי זה אינו מצוי אצל ברנר. וייתכן כי ניסוח מעין זה היה מקומם אותו, אך לי נדמה כי כל אות מאותיותיו דוברת בלשון זו."

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 72-69


שבת שלום 
     ג'ף

Image result for י ח ברנר






"1938 הייתה שנה רעה."

"1938 הייתה שנה רעה. שמועות רחשו בכל פינה וברור היה: אנו לכודים. אבא ניסה לשווא להשיג אישור כניסה לאמריקה, שיגר מברקים לקרובים ולידידים באורוגוואי ובצ'ילה. שום דבר לא הלך עוד למישרין. אנשים שהיו אך אתמול בני בית, שותפים לעסקים שבטחת בהם, ידידים מנוער, שינו את פניהם, התנכרו או הפכו לאויבים. הייאוש היה רב וקינן בכל פינה. מוזר, כבר אז היו בתוכנו אופטימיסטים מסונוורים שפירשו כל מהלך לטובה, הראו באותות ובמופתים כי גדוּלתו של היטלר היא גדוּלה מדומה, גרמניה עתידה לחזור למה שהייתה. זו רק שאלה של זמן. אבא חש כי הקרקע בוערת תחת רגלינו וניסה את כל הפתחים."

אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 32

Image result for 1938 calendar

יום שלישי, 24 במרץ 2020

"זמן מדִבְרי רחב..."

"במלחמת יום הכיפורים הייתי מרצה מטעם קצין החינוך וחנינו ליד התעלה. המלחמה הפתאומית החזירה אלי, ולא רק אלי מסתבר, את מוראות מלחמת העולם השנייה. העניין צף ועלה בכל מפגש. החיילים הצעירים התעניינו בפרטים ובפרטי פרטים , כמו ניסו לקרב עצמם אל אותן שנים עלומות. השאלות היו לא אידאולוגיות , כמו שהיו לפנים, או מתנשאות להכעיס, אלא לגופו של עניין ועם לא מעט אמפתיה.
בנים של ניצולי שואה התעניינו במיוחד. ההורים לא סיפרו להם או סיפרו להם מעט מאוד. אמנם בבית הספר לימדו, אבל תמיד באופן כללי או באופן מבהיל: סרטי אושוויץ.
זמן מִדְברי רחב עמד לרשותנו, אפשר היה לשבת ולברר עניינים סבוכים אלה ובין היתר, הסבך שבין הקורבן והרוצח, והאמונה שטיפח האינטלקטואל היהודי בשנים שלפני השואה. ואמונה זו מה אמרה ? העולם מתקדם, מתקדם לטובה. אם יהודי יצא מעולמו המצומצם, יתרום ויתערה, הוא יתקבל בזרועות פתוחות. הקִדְמה היא שתפזר את אדי הרעל."

אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 152


Image result for סיפור חיים אהרן אפלפלד

יום שני, 23 במרץ 2020

" העזרה באה ממקום שלא ציפינו לה..."

" הנסיון לומר משהו לא הירפה מאיתנו גם ברגעים הרדומים ביותר; אך כל שעלה בידינו לומר לא היה אלא גמגום. חמור יותר, מלים מן האוצר הישן. וממילא הזיוף. רק לימים הבנו כי בלא מלים חדשות ונעימה, לא ייאמר דבר.
העזרה באה ממקום שלא ציפינו לה, מאיש שלא היה בשואה, אבל את הבלהות כבר חזה בימים השלווים של הממלכה ההבסבורגית השוקעת, הרי הוא היהודי פראנץ קפקא. אך נגענו בדפי 'המשפט' לא הירפתה מאיתנו התחושה, כי הוא היה עמנו בכל גלגולנו. כל שורה אמרה אנחנו. בשפתו של קפקא מצאנו מצד אחד את החשד ואת הספקנות ומאידך את הכיסופים החולים לפשר. קפקא החזיר לנו פתע את המלים. אלמלא קפקא ספק אם היה בכוחנו להעלות מן הנבכים אפילו מלה אחת. מבחינתנו, הוא לא רק היה מורה אלא גואל. המחשבה, שאין אנו בודדים בנסיון שלנו, לא רק הקלה עלינו אלא הכניסה אותנו אל המעגל הרחב של הסבל הרוחני."

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 15

יום שבת, 21 במרץ 2020

"השואה שירדה פתע..."

"השואה שירדה פתע, צררה אותנו אל תוך עמקי הסבל ללא הבחן, מאמינים ומתנכרים. לנו הילדים, היה זה אולי קל יותר. סבלנו היה פיזי מעיקרו ולא היה כרוך בחשבונות נפש. לגבי הורינו היה זה איבוד עולם. כל אמונותיהם כמו נהפכו בין יום. לא נותרה אלא העריה היהודית. 'הסוד' היהודי שכבר לא היה קיים או הבהב במעוּמעם, נערטל פתע מכל לבושיו ונתבע למיצוי הרגש והדין.
התגובות רבות היו ושונות: האשמה והאשמה עצמית, הזדהות מחודשת והתרחקות בוטה. הסבל הזה לא היה מנת חלקנו. אנו ספגנו אותו בעקיפין. ומכיוון, ששנים עמדנו בגבול הדק הזה שבין החיים והמתים, נספגו בנו יסורי הנפש של הורינו לא על דרך הדיבור הישיר או העיון אלא בביטויי הגוף האלמים, שנכרכו בהם הרעב והאשמה, הקור והשנאה העצמית. בבוא היום, כשבאנו לברר לעצמנו מה נאמר לנו ברגעי הפרידה המרים, לא ידענו לְמַה אנו נתבעים.
להציל אותנו זה היה ראש דאגותיהם. לא היה גבול להסתכנותם. הפשר של חייהם היינו אנו; כבר אז בחיפזון ובמנוסה, בראותנו כיצד הם מחרפים נפשם למצוא לנו מקום מבטחים, ידענו - כי בחרוּף נפשם על סף תהום, הם מצווים לנו לא רק את החיים אלא את הפשר האחרון של קיומם הם.
את הפשר הזה אנו מנסים כל העת לפתור."

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 11-10


אלו דברים לימי הקורונה לכו אדר תש"ף

א. האם "קו 58" יתמזג עם "אלו דברים" ?
ב. אלו, כפי הנראה, יהיו פרגמנטים
ג. ויטגנשטיין, קפקא, רבי נחמן ואפלפלד יככבו כאן - אולי
ד. שידוד מערכות - מושג שנעשה בו שימוש בעבר - והנה כמו שאומרים באנגלית comes into its own בימים אלו, קרי - התייצב לו בשקט או בסערה כאומר - "הנה אני"  - "שידוד מערכות". מה זה אומר ? חלק נראה וחלק נקבע
ה. אפילו דברים ברורים אינם ברורים
ו. על ארבע לפנות בוקר כתבו כבר רבים -
ז. בארבע לפנות בוקר היית מצפה לבהירות הדברים
ח. אבל לא  - עם זאת ניצוצות אור נראות באופק - בוקר, כפי הנראה, יגיע עוד מעט, בוקר ממש, בוקר של עוד יום של קורונה, עוד יום של מבוכה פוליטית
ט. אפלפלד - על אפלפלד שראה ביצירתו - מקבילה ל"מאה שנות בדידות" של גבריאל גרסיה מרקס - כפי שכינה זאת - מאה שנות בדידות יהודית  - בטור אחר
י. הספרה יוד שווה ל10 כמניין אנשים

יום חמישי, 19 במרץ 2020

אלו דברים לשבת פרשת ויקהל - פקודי תש"ף


הקורונה תופסת אותי בעיצומה של קריאה בספרו של אפלפלד - לַיִש.
בשבוע שעבר כתבתי כאן שאת המציאות בזמנים כתיקונם לא הבנתי  - מכאן שמקל וחומר אין לי כל ציפיה מעצמי להבין את המציאות בשעות משבר.
לַיִש הוא ספר שבמובהק מספר סיפור שהוא משל.
ואלו דברים מגב הספר:
"סיפורה המופלא של שיירת יהודים נודדים העושה את דרכה בעגלות ובסוסים לאורך הנהר פרוּט, שיירת הנודדים כוללת רוצחים, ישישים שומרי מצוות, גנבים כפייתיים, נערה ושמה מאמצה ( אמא  !), שאיבדה את שפיותה והיא מובלת בכלוב סגור, סוחרים, חוזי חזיונות, שלישיית נגנים, עגלונים, להקה החוזרת ומציגה גרסאות שונות של סיפור מכירת יוסף ועוד.
...
לַיִש הוא סיפור אישי מאוד, ועם זאת סיפור שבטי-קולקטיבי. לַיִש הוא גם הדמות וגם הסופר, וגם על יהודי בעידן המודרני. זיכרונות, חלומות וסיוטים פרטיים וקולקטיביים נצרפו כאן יחדיו לרומן סמלי מרשים, מרתק ומלא מיסתורין."
דרכו של משל שהוא ספוג משמעות שעל הקורא למצוא אותה בעצמו, תוך התייחסות ל"סימני הדרך", ל"סמלים", שהניח בפניו הסופר. 
יש מי שהגדיר את מפעלו של השל כ"מסע חיפוש אחר משמעות". השל לא היה ואיננו, כמובן, לבד במסע הזה.
אפלפלד העיד על עצמו שהוא עבר את ימי המלחמה, לבד, ביערות אוקראינה כ"בעל חיים זעיר". אלו דבריו במבוא לספר "סיפור חיים":
"במלחמה לא הייתי אני. דומה הייתי לבעל חיים זעיר שיש לו מחילה, נכון יותר כמה מחילות. המחשבות וההרגשות הצטמצמו מאוד. אמת, לפרקים הייתה עולה מתוכי איזו תמיהה כואבת למה ועל שום מה נשארתי לבד, אך תמיהות אלה היו נגוזות עם אדי היער, ובעל החיים שבי היה שב ועוטף אותי בפרוותו."*
גם אם חוויתו של אפלפלד במלחמה היתה חוויה קיצונית, הרי שילד אינו תופס את קורותיו, לטוב ולרע,  כפי שהיה תופס אותם אילו היה כבר מבוגר. "משמעות" שמדובר כאן היא כפי הנראה נחלתם של עדת המבוגרים בלבד.
בסוף המבוא כותב אפלפלד:
"הספר הזה אינו סיכום, אלא ניסיון, אם תרצו ניסיון נואש, לחבר את החטיבות השונות של חיי אל שורש צמיחתם. אַל יחפש הקורא בדפים אלה סיפור חיים סדור ומדויק. אלה הם מחוזות חיים שנצררו בזיכרון והם חיים ומפרכסים. הרבה ירד לטמיון והרבה אכלה השכחה. ומה שנשאר נדמה לרגע כלא כלום, ובכל זאת כשהנחתי פיסה לפיסה חשתי שלא רק השנים מאחדות אותם, אלא גם איזו משמעות."*

שבת שלום
    ג'ף

אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ'  6 ו8



יום רביעי, 18 במרץ 2020

"חיי השתנו ללא הכר."

"חיי השתנו ללא הכר. אני מחובר אל מאיה וחיבור זה נוסך בי שמחה נסתרת. נדמה לי שכל השליחויות אינן אלא בשבילה, ובבוא היום אביא לה תמרוקים והרבה זוגות גרבי משי, אבל איך אגיע אליה. הסוחרים מסוחררים במסחר גדול. הם מעבירים את הסחורה בעגלות רחבות, רתומות לשלושה סוסים בלגיים. הכסף עובר מיד ליד ובערב נתפר במעילים. הישישים רואים ובוכים מרוב זעם. אבל הזעם לא יועיל. לא תעקור את הסוחרים מתוך הקדחתנות הזו. גם הנגנים עֵרים
עד לשעות הלילה המאוחרות. נגינתם יחד השתפרה מאוד. היהודים בצ'רנוביץ נדיבים וממלאים את הקערה בשטרות ומטבעות. ר' פנחס הגיע להסכם עם העסקנים ומופיע פעמיים ביום ולפרקים גם בהצגת חצות. סיפור מכירת יוסף זוכה להצלחה רבה. הרחבה גדורה ובפתח מוכרים כרטיסים. ר' פנחס נעזר עתה בשני שחקנים והרחבה נראית כתיאטרון ממש. מנחם העיוור הוא יעקב אבינו, יושב על כיסא רחב, סופג את כל הבשורות הרעות ומחריש. אל תוך הבור, שֶכָּרו לצורך ההצגה, מורידים את יקותיאל הצולע. קולו העולה מתוך הבור חזק ומחריד. הוא אמנם מתחנן על חייו, אך תחנוניו לא בכייניים, יש בהם עוצמה של אדם חסון שנִשבה ומנסה להשתחרר מכבליו."

אהרן אפלפלד, "לַיִש", הזכויות שמורות למחבר וכתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 68

יום שלישי, 17 במרץ 2020

"סוד כבוש בתוכנו..."


"סוד כבוש בתוכנו, שעד עתה העלמתיו. בכלוב הדומה לכלוב של ציפורים, אך נישא בגובה של אדם ממוצע, כלואה כבר שנים נערה מאמצ‏‏ֶה. היא שפופה ורזה ועיניה משוקעות עמוק בארובותיהן. רוב היום היא מכורבלת על מצעו של  הכלוב בלא להוציא הגה מפיה, אך יש ימים שהיא יושבת על רגליה השלובות ובוהה. בלילות, לרוב בלילות הקיץ, היא עומדת על ברכיה וצוֹוחת כבעל חיים פצוע, ואז מחריד קיומה האומלל את כולנו. אי אפשר להרגיעה. לפעמים נמשכות צווחותיה שעות. לפנים היה מצבה חמור יותר. עתה מטפלים בה שלש נשים ועגלון, ואם יש צורך עגלון נוסף."

אהרן אפלפלד, "לַיִש", הזכויות שמורות למחבר וכתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 55

הר אבן על אפלפלד

יום שני, 16 במרץ 2020

"בלילה באות האמהות..."


"בלילה באות האמהות עם ילדיהן החולים. באים אילמים, פיסחים וחירשים וילדים מגודלים הפולטים מגרונם הברות כשל עופות מרוגזים. הישישים מקבלים את פניהם ליד העגלות, משוחחים מעט ומברכים אותם בכוונה רבה. את כוחם של הישישים ראיתי לא פעם. בצ'רנוביץ  הם חוללו נסים, פשוטו כמשמעו. כולם מכירים את הישישים ומשפיעים עליהם חיבה רבה, רק אנחנו לא יודעים לכבד אותם כראוי, לא שומעים בקולם ולועגים להם בסתר. לשווא הם העומדים וצועקים, שובו בנים שובבים. האוזניים בשיירה ערלות."



אהרן אפלפלד, "לַיִש", הזכויות שמורות למחבר וכתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 54

יום ראשון, 15 במרץ 2020

מכתבי יעקב הישיש

" בימים שאין מלים בפי וידי קשות כעופרת, אני קורא מה שכתב הישיש יעקב. כתיבתו לגופו של עניין, בצמצום ובלא אות יתרה.
מתוך הדפים אני למד, כי היה בן שבעים כשהצטרף אל השיירה. אשתו לא היתה עוד בין החיים ובניו הסוחרים הפצירו בו שלא יעלה, אך הוא לא נענה להצרותיהם. תחילה היה בטוח שהדרך לא תארך, והוא יגיע במהרה לירושלים. אך לימים למד על בשרו שהשיירה לא מתנהלת למישרין, העגלונים והסוחרים מעכבים אותה לצורכיהם. הוא ביקש להזעיק ולהתריע, אך האנשים פחדו. אפילו חבריו הישישים, אנשים אמיצים, הפצירו בו, שלא יתגרה באנשי הזרוע. בכאב ובאין ברירה התחיל לכתוב את מאורעות השיירה במחברת. וכך פתח: ' מאז מותו של הצדיק, הסוחרים והבריונים מנהיגים את השיירה, אנשים אטומים וגסים, לא מתפללים ולא לומדים וכל מעייניהם לבִצעם. אינני יודע לאן הם מבקשים להוביל אותנו. שֵם ירושלים מתבזה בכל יום. החלטתי לכתוב את כל הביזיונות שהתנסינו בהם למען ידעו הבאים אחרינו מה נפתלו מעשי אדם.' ובמקום אחר במחברת כתב: ' אדם צעיר נמלט מביתו העולה באש, אבל אנחנו, הישישים, אין בכוחנו לברוח. כל צעד קטן כרוך בייסורים. אנחנו מוסרים בכל יום את התנועות והבקשות לידי אלוהים כדי שהוא יעשה בהן כאוות נפשו. הסתבכנו ואין מוצא. אני מבקש להזהיר את עולי הרגל לבל יתפתו לכל אלה המדברים גבוהה. העולם מלא נוכלים ושואפי בצע, והדרך לירושלים עקובה.'"
אהרן אפלפלד, "לַיִש", הזכויות שמורות למחבר וכתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 24-23

"אסונות ונדודים לא מפסיקים את הלימוד."

"אסונות ונדודים לא מפסיקים את הלימוד. מלבד פרשת השבוע ודף ממסכת ברכות, אני לומד את ספר יונה. הישיש אברהם כבוש כולו בעונה זו בספר יונה. כל אימת שאנו קוראים פרק, עיניו אורות משמחה. אבל הבחינה בסוף השבוע מפחידה אותי. למה הוא בוחן אותי ? למה רק אני חייב לדעת בעל־פה. כלום אינו רואה שאני כורע תחת חרדותי ? כבר למדתי, אסור להקשות. טענות ושאלות מרגיזות את הישישים. נדמה להם שהשואל מבקש לסתור או להבאיש את הכתובים. אפילו הישיש אברהם, שהוא אדם נוח לבריות, אינו נוח אלי. הוא מייסר אותי על כל צעד ושעל. פינגרהוט לא תבע ממני אלא את קפה הבוקר שלו במועד. לאחר ששתה היה מדליק סיגריה ואומר,הגונב מהגנב פטור. וזו היתה, לאמיתו של דבר, משנתו על רגל אחת."



אהרן אפלפלד, "לַיִש", הזכויות שמורות למחבר וכתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 22

"כאן הכל גונבים."

"כאן הכל גונבים. האנשים ישנים לבושים במעילים גם בקיץ, ואם יש לך חבילה אתה קושר אותה אל גופך, ובכל זאת אין ערובה גם בזה. נותן לחמי פינגרהוט אינו סומך על מעילו העבה ואת כספו הוא תופר בחולצה שעל גופו, אך גם ממנו הצליחו לגנוב. לי אין חבילות ואין כסף. אם יש לי פרוטה אני מבזבז אותה בו ביום. לפני שנתיים נפטר משבץ אחד הישישים, שבלילה גנבו את חסכונותיו. גם אחרי אסון זה לא חדלו לגנוב. יתרה מזה: לפעמים אדם עומד ומודיע, גנבתי הלילה, ומראה פניו כשיכור שלא נתפכח משיכרונו. דברים משונים מתרחשים כאן. אני נדהם בכל יום מחדש."

אהרן אפלפלד, "לַיִש", הזכויות שמורות למחבר וכתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 11


יום שבת, 14 במרץ 2020

"אנו ערב רב..."

"אנו ערב רב ומתנהלים לאורך הדרכים בשש עגלות. לפנים היו שמונה. העגלות רחבות, עמוסות אדם ומיטלטלין. יש כאן זקנים מופלגים, גברים ונשים. השיירה, כך אומרים, מגמת פניה לירושלים. אני מפקפק בזה. יש כאן, אמנם, קצת ישישים המשכימים ומתפללים, אבל רובם טרודים בעסקיהם ואין דעתם לענייני אמונה."

אהרן אפלפלד, "לַיִש", הוצאת המחבר וכתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 7

יום שישי, 13 במרץ 2020

"שלושה נותרו"

 "שלושה נותרו. האם מותר לומר במקרה, או שמא חוטאים אנו בהעלמה, בשיכחה, נחפזים לטשטש את סדרם של המאורעות שבסופם הטילו אותם, את שלושתם, אל פינת פרא זו. על כל פנים לא יותר משלושה נותרו. השדות הבהיקו מרחוק וחגרו את היער. הזיכרון המתעורר תבע הסבר, צידוק, דבר שהיה מן הנמנע באותו רגע, כפי שהיה מן הנמנע בהמשך הימים. סבורים היו שנמלטו, שברחו, שסטו הצידה, היער הסבוך הוא שהסתיר אותם. האם באמת היה הדבר כן. האם לא אירע משהו אחר, משהו בדומה לזה. חידה זו החלה סובבת מעליהם כגוף נע, מואץ, שאין לעצור סיבובו."

א. אפלפלד, "שלושה" בקובץ "עשן", הוצאת י' מרכוס, עמ' 7

יום חמישי, 12 במרץ 2020

אלו דברים לשבת פרשת כי תשא



אני מהרהר על המצב, כמובן.
מעיין בדברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על הפרשה - ספור חטא העגל.*
ארוע שמצטייר על פי המסורת כארוע חמור במיוחד; על פי ההסברים של הרב עדין - מדובר בחטא שהגיונו בצידו "לחטא של העגל יש הסבר: הוא חלק מטבע האדם." ( עמ' 185 ). בשונה מכך, נתפס חטא המרגלים, על פי הרב עדין, כחטא שההסבר שלו פחות ברור, פחות מובן על פי טבע האדם.
["הערת עורך" : את הדברים הנ"ל רשמתי לפני מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה ביום חמישי בלילה - ולפני ההודעה על סגירת בתי הספר; כשעוד היה בי ישוב הדעת לעיין בפרשת השבוע. אני רוצה להבהיר על מנת למנוע אי הבנות שלטעמי אין ללמוד מהעיון בפרשת השבוע דבר וחצי דבר על משבר הקורונה. התחלתי כאמור לרשום הדברים כשעוד הייתי באיזה שהוא "מוד של שגרה", וכדבר שבשגרה אני פונה ל"חיי עולם" של הרב עדין כמקור השראה ל"אלו דברים". אחר הבהרה זו - להלן המשך הדברים שרשמתי לפני מסיבת העיתונאים....]
תוך כדי החשיבה אני אומר לעצמי - אתה תוהה לגבי משבר הקורונה ?! כאילו שאת ה"מצב הרגיל" אתה מבין ורק מצב משברי שכזה תמוה בעיניך ?! הרי גם את "המצב הרגיל" אני לא מבין.
מבצבצת כאן מסקנה כלשהי.
ידועה הסברה - שאין בנסים ( ארועים פלאיים יוצאים מגדר הרגיל - להבדיל מהנס שבעצם הבריאה עצמה ) כדי להשפיע באופן ממשי על אמונותנו. כנראה שהוא הדין לגבי משברים.
על עם ישראל נאמר שהוא עם קשה עורף. עקשנות (עיקשות) היא כנראה תכונה אנושית כללית.
אני מתאר לעצמי שלדבר הזה יש צדדים חיובים ושלילים כאחד.
זה מזכיר לי תובנה יסודית של השל :
"הקוטביות היא תכונה הכרחית של כל הדברים. המתח, הניגוד והסתירה מאפיינים את המציאות כולה."
א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ' מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 269
שבת שלום
    ג'ף
* הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 177

יום שלישי, 10 במרץ 2020

אלו דברים לפורים תש"ף

סיפור בתוך סיפור.
מתוך פרק 14 ל"מים אדירים" מאת אהרן אפלפלד:
"לפני שנים עלה בידי אחד הגנבים הנועזים לגנוב את ארון הקודש מחדר התפילה. זה היה בימי סבו מאיר יוסף, אחד האבות השקטים והחזקים, שלא נרתע מתִגרה והשיב מלחמה כאחד הרותנים. ובכל זאת עלה בידי הגנב לגנוב את היקר מכול.
  לילה שלם ישבו האבות על הארץ, נרות בידיהם, וקוננו כמו בתשעה באב על האבדה הגדולה. יששכר היה אז ילד, אך זכר בבהירות את אמו מגישה ספלי קפה לאבלים. הקינה נמשכה כל הלילה, וליששכר נדמה היה אז שאין זו קינה אלא הכנה והתרכזות לקראת המאבק עם הפלשתים ששבו את הארון.
  'מה נעשה, אמא ?' שאל את אמו.
  'אלוהים יחזיר לנו את האבדה.'
  הסב מאיר יוסף לא נרתע גם הפעם. למחרת קמו  האבלים, התפללו, אכלו ארוחת בוקר והכינו את העגלה. הסב לבש בגדי איכרים ויחד עם שני בני דודיו יצאו למסע אל תוככי הרי הקרפטים האפלים. הם עברו מכפר לכפר, מבית מרזח לבית מרזח, לא פסחו  על חורבות, מלונות נטושות, מערות, ואם הזדמן להם איכר בדרך היו משוחחים עמו, שואלים על האזור, מציעים לו כוסית, ורק לבסוף, כבדרך אגב, שואלים אם פגש לאחרונה את גרושקה. תשובת האיכרים היתה 'את גרושקה מוטב לא לפגוש.'
  'למה?'
  'הוא יגנוב ממך את מכנסיך,' אמרו וצחקו.
  אחרי חודש של חיפוש עיקש מצאו את הגנב ואת הגנבה. מסתבר, שהתכוון לבקש כופר נפש. הוא ידע שעל ספר תורה יהודים מוסרים את נפשם. הסב ושני בני דודיו הפתיעו אותו. הלה הרים את ידיו ואמר, 'מיד אתן לכם בחזרה את ארון הקודש.'
  הם לא הסתפקו בהודאתו, ערכו חיפוש על גופו, החרימו את הסכין שברשותו והלכו עמו אל המחבוא. ארון הקודש ובו ספר התורה מונח היה באסם, בתוך ערמת קש גדולה. הסב הוציא את ספר התורה מארון הקודש, אימץ אותו אל לבו, נישק את כותונתו ופנה ישירות אל הגנב,
  'למה עשית את זה?'
  'היבולים השנה היו דלים מאוד ולא היה בידי כסף כדי לפרנס את המשפחה. יכולתי לשבות עובר אורח יהודי ולבקש תמורתו כופר נפש, אך העדפתי לגנוב את התורה.'
  'ולא חיללת אותה?'
  ' רק קצת. קרעתי את קצה הכותונת.'
  'למה?'
  'הנוצרי שבי אמר לי לעשות זאת.'
  'ייקח אותך השד,' רטן הסב.
  'אבי, למה תקלל אותי?'
  'מפני שאלוהים מת בלבך.'
  'לא מת, אבי, אני הולך לכנסייה כל יום ראשון.'
  'אתה יודע היטב שאלוהים אינו מרשה להכאיב לבני אדם, אפילו יהודים הם.'
  ''אני יודע,אבי.'
  'תישבע שמכאן ואילך לא תגנוב.'
  'אני נשבע, אבי.'
  'איך אדע שלא תגנוב שוב?'
  'מה לעשות, אבי, והיבולים השנה היו דלים מאוד: התבואה נשדפה, תפוחי האדמה נרקבו, ואם תיתן לי קצת כסף אודה לך כל חיי.'
  'ואתה נשבע שלא תגנוב?'
  'אני נשבע בחיי אבי ואמי.'
  הסב הוציא שטר מכיסו ונתן לו.
  'אבי , תן יותר.'
  'אם אשמע שחדלת לגנוב ולאמלל את הבריות, אוסיף לך.'
  כשחזרו הביתה ערכו הילולה, שרו ושמחו על הנסים שאירעו להם בדרך. הסב מאיר יוסף קרא שבע פעמים 'אין כאלוהינו אין כאדוננו' וחילק תפוחים ואגסים לכל העניים שנתקבצו לשמוח.
  אחר כך ישבו הכול בבית התפילה והתפללו מנחה בניגון של הכרת תודה, וליששכר היתה תחושה כי זו הכנה לימות המשיח. לכשיבוא תהיה כמובן השמחה גדולה יותר."*

חג פורים שמח
     ג'ף

* אהרן אפלפלד "מים אדירים", הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 49-47

יום רביעי, 4 במרץ 2020

אלו דברים לשבת פרשת זכור - פרשת תצוה תש"ף


הפייסבוק זימן לי השבוע - משום מה - לא מעט מפגשים חדשים ומעניינים עם אנשים שהכרתי ועם אנשים שלא הכרתי קודם.
זוהי כשלעצמה נקודה שרציתי לציין אותה, אבל לא זו הנקודה.
הנקודה היא שאנחנו במצב - שמצד אחד מחייב התייחסות ומצד שני, לי נראה שתמצית ההתייחסות הזאת צריכה להיות - בראש ובראשונה - מבוכה. מבוכה רבתית אפילו.  אני מתכוון למשבר הקורונה.
הקורונה מופיעה אצלנו במקביל למשבר פוליטי שאפשר ולדעתי צריך לכנות אותו  משבר חמור וחריף.
אחד המאפיינים של המשבר הזה הוא שהמעורבים בו, והאחראיים לו - אינם משדרים מצדם מבוכה כלשהי.
התנהגות מרבית הפוליטיקאים היא פשוט מביכה.
הציבור משתי המחנות, ויש שלש, מתבונן הוא מהצד; לזכותו ייאמר שהוא נבוך מאד. אפשר לחוש ולראות את מבוכת הציבור, הן נוכח משבר קורונה והן נוכח המשבר הפוליטי.
ראיתי אתמול ( בפייסבוק )  שני דברי תורה מרתקים שעסקו בקשר שבין פורים לבין מבוכה. דא עקא הם באנגלית ואין בידי לתרגמם.
דבר התורה שבחרתי להביא להלן הוא גם כן מרתק. עם זאת, רחוקים דברי מו"ר הרב עמיטל שלהלן, מאד מאד מקוטב המבוכה, כפי שתיראו. באופן כללי - הקוטביות הזאת -ובמקרה שלנו כאן,  וודאות מוחלטת מן הצד האחד כנגד מבוכה רבתית מן העבר השני - היא מן היסודות המכוננים של עולם הרוח, ושל התורה, וזאת כפי שלמדתי מו"ר אברהם יהושע השל. אולי בכל זאת - מתוך הערפל  שמסביב מבצבץ לו  - יסוד מובהק של פורים - יסוד הנהפוך הוא....

דברים מתוך שיחה של הרב עמיטל לשבת פרשת תצוה - זכור תשנ"ו:

"החג המזוהה עם מחיית עמלק מכונה בפינו "פורים", על שם הפור שהפיל המן. לכאורה לא מובן מדוע מדגישים את עניין הפלת הפור – מה שחשוב הוא שהמן רצה להשמיד את עם ישראל, מה זה משנה כיצד הוא בחר את היום הראוי לכך? התשובה היא, שהפור מסמל את האידיאולוגיה העמלקית, שעל פיה הכל מבוסס על מקריות, ואין שום ערך מוחלט.
התורה מצווה למחות את זכר עמלק, כיוון שהוא איבד את זכות קיומו. לכל עם ואידיאולוגיה יש תפקיד בעולם. בתוך המכלול יש מקום לכל פריט, אפילו אם הוא שלילי. אנו לוקחים את החלבנה בין סממני הקטורת, אף שריחה רע. אולם עמלק אינו חלק מן המכלול, כיוון לדידו אין שום מכלול, ואין שום ערך מחייב: הכל מותר והכל מקרי. זוהי האידיאולוגיה הכי מסוכנת והכי רחוקה מן היהדות. לכל עבודה זרה יש מכנה משותף מסויים עם היהדות, כיוון שיש בה חיפוש של הקב"ה, ואילו לעמלק אין שום מכנה משותף עם היהדות, כיוון שהוא דוחה את עצם הרעיון לחפש ערך כלשהו.
מאז שבלבל סנחריב את האומות, אין עם המזוהה עם עמלק, אולם התפיסה העמלקית עדיין קיימת. תפיסה זו מוצאת את ביטויה המודרני בזרם המכונה פוסט-מודרניזם. התרבות המודרנית דוגלת בקִדמה ובערכים נוספים, אולם הזרם הפוסט-מודרני כופר בקיומם של ערכים מוחלטים. לדבריו אין צורך לשאוף לקִדמה, ובעצם אין צורך לשאוף לשום דבר. אין אידיאולוגיה מסודרת, והכל מותר, בדיוק כפי שסבר עמלק. היהדות מכריזה אפוא מלחמה על תפיסה זו.

 מעבר לכך, בחסידות אומרים שבכל אדם ישנה מעט 'עמלקיות', והוא צריך לעבוד על עצמו כדי למחות אותה."

מתוך שיחות ראשי הישיבה למועדים באתר בית המדרש הוירטואלי  ע"ש ישראל קושיצקי במסגרת ישיבת הר עציון וראו ב http://www.etzion.org.il/vbm/sichot.php

שבת שלום
    ג'ף

אלו דברים ליום שאחרי היום שאחרי

דוד וינפלד כותב באחרית דבר (א) לספר "אור יום" מבחר שירים של צ'סלוב מילוש בתרגומו, הוצאת אבן חושן הוצאה לאור בע"מ עמ' 383 -382:
"בצעדיו העצמאיים הראשונים במערב , התקרב מילוש, אם כי באורח מסויג, אל חוגי המהגרים הפולנים ופירסם את 'הרוח השבויה' ( 1953). ספר זה הקנה לו פרסום רב ותורגם לשפות רבות...בראש הספר מובא מוטו, משמו של חסיד זקן המופנה גם כנגד יריביו וגם כנגד עצמו:
אם שניים רבים ואחד מהם צודק ב55 אחוזים, זה טוב מאוד ובן אדם לא צריך להרעיש עולמות בגלל זה. ומי שצודק ב־60 אחוז ? זה יפה מאוד, מזל גדול שמן הראוי לתת עליו שבח והודיה להקב"ה! ומה להגיד על הצודק ב75 אחוזים ? חכמים אומרים שזה חשוד מאוד. נו, ומה עם הצודק ב 100 אחוז ? אחד שאומר שהוא צודק בכל מאת האחוזים, הרי זה חמסן מתועב, גזלן נוראי, גדול הנבלים.
זה ספר המתאר - בברק סגנוני ובמיזוג של צלילות ראייה, פאתוס סלאבי, רגישות של משורר, פרספקטיבה של היסטוריון ועין של רפורטר * - את אקלים המחשבה של פולין המשתקמת מהריסותיה."
* כתב שטח בעיתון

Image result for אורי יום מילוש

יום שני, 2 במרץ 2020

אלו דברים ליום שאחרי



לא ראיתי ולא שמעתי השנה את הודעת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית עובר ליום הבחירות. חבר הפנה אותי הבוקר אליהם. דברי השופט ניל הנדל, שעיקרם מובאים להלן, ראויים לעיון, גם בבוקר שאחרי:
"אזרחיות ואזרחי ישראל,
יום הבחירות הוא יום חגה של הדמוקרטיה. בליבת החברה הדמוקרטית מצויות בחירות שוות, חשאיות וחופשיות. אין זה מובן מאליו. בעבר, החלפת השלטון או המשכו סבבו סביב האות מ': מרד, מלחמה ומוות. התשובה של הדמוקרטיה המהותית לאלה היא שהמשך השלטון או שינויו תלויים בתוצאות הבחירות. האימה התחלפה אפוא בבחירתו האוטונומית של האדם. זהו הקשר שבין הדמוקרטיה לרובד נוסף של הבחירות – לכל קול משקל שווה. קולו של אדם שווה לקול של חברו, יהיו מעמדם, מקומם בחברה, או נתוניהם האישיים אשר יהיו. אלה כבודו של אדם וחירותו וזוהי מהותן של בחירות. לצד הזכות שבעניין, כרוכה בו גם חובה: הבחירות מוטלות על כתפי כל אחד ואחת מאיתנו. זוהי דרישה מינימלית ובסיסית ביותר, ליטול חלק בחברה בה אנו חיים ושבה אנו שותפים.
כידוע, זוהי מערכת בחירות שלישית שנערכת ברציפות בתוך תקופה של כשנה. אך דווקא נתון זה מלמד כי אין תחליף לבחירות. התקווה היא כי זו הפעם תוצאות הבחירות יובילו להרכבת ממשלה. חשוב כי כל אזרחית וכל אזרח יהיו שותפים לתהליך זה."*
בוקר טוב ישראל
      ג'ף