אלו דברים לשבת חול המועד פסח תשפ"ד ועוד רשימות על שירה / הופמן

במסע שלי בעקבות "יואל הופמן", קראתי בינתיים שני ספרים שלו: "ספר יוסף" ו"מצבי רוח".

ב"מצבי רוח" סימנתי  כמעט כל עמוד שני בספר. הסימון נועד, כמו פירורי הלחם שמשאירים הילדים בסיפור "עמי ותמי" או שני היתומים שאבדו ביער בסיפור שבעת הקבצנים לרבי נחמן, על מנת להתחקות אחריהם בסיום הקריאה.

בניגוד לסיפורי המעשיות, אין הציפורים אוכלות את הסימנים. וכן, הסימנים לא נועדו להראות את הדרך הביתה אלא לסמן מקומו של קטע הראוי, מטעמים שונים, לעיון נוסף.

אני לא יודע לתאר את הכתיבה של הופמן. ישנן נשות ספרות ואנשי ספרות שזהו תחום עיסוקם ומומחיותם לצד העיסוק ביצירות ובסופרים אחרים.

לדידי, כתיבה מרתקת היא זו ש"שולחת" אותך לכיוונים שונים בעת ובעונה אחת, ולאו דווקא לכיוונים מבוררים. לשם דוגמא ראו נא הפסקה הפותחת ב"מצבי רוח":

"1. מאז שכתבתי את הספר האחרון אני חושב על פתיחה לספר הבא.

פתיחה היא הכל. צריך להיות בה, כמו בזרע־עץ, כל הספר כולו.

ובכן, מה שאני רואה זו דמות אדם. הוא יורד (מן המדרכת ? ) חמש או שש מדרגות והוא בחצי הדרך לדירת מרתף.

אני בטוח שזה סיפור אהבה. ואולי בדירת המרתף נמצאת אשה. כנראה נובמבר."*

אחת מנשות הספרות שעוסקת ב"הופמן" כתבה את הדברים הבאים בפתח הדברים למונוגרפיה שחיברה על יצירת הופמן:

"...ספר זה...בא....להאיר את הסוגיות המתמיהות [של יצירת הופמן ], או אולי ראוי לומר - המפליאות שלה. 

אלה אותן סוגיות אשר לגבי חלק מן הקוראים שלו היו המניע למשיכה העצומה לטקסטים שלו כבר מרגע הופעתם, ולגבי קוראים אחרים מחסום שבו נתקלו בכל פעם שניסו להתקרב ליצירתו."^

אני מניח שהדברים נכונים גם לגבי קוראים שכאן.

שבת שלום ומועדים לשמחה

           ג'ף

* יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתב מלא. 

^ רחל אלבק־גדרון, השלישי האפשרי, מחקר מונוגרפי על עבודתו של יואל הופמן, כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור  בע"מ ומכון הקשרים אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, באר שבע, עמ' 10 - 11

האיור להלן, ציור שנקרא "נערה עם חליל" הוא מהסטודיו של ורמיר ( בסביבות 1669 -1675 ) הוא ברשות הרבים public domain והוא Courtesy National Gallery of Art, Washington

רשימה שניה - על מדפים רשימות והעתקה

"[27] האושר. שוברי גלים. צוצלת. שקיות תה. בכחנליה. עיוות דין. שרעפים. עגבת. תלושי משכורת. פסה דּובלה. ארמגדון. ששת. בילטרליות. אוקסימורון. שַיִש. מיץ פטל. גוסטב הגדול. שיניים. ימת ברדוויל. פילגש. מכרות נחושת. ויזתא. אירקוצק. אוסמוזה. בני ברית. שופנהאואר. דגי סולומון וכולי.

כן. ושכחנו נחלים."

ב"רמי לוי" אתמול "הבנו" את חשיבותם של מדפים. 

בניגוד לאביזרים אחרים שהלכו לעולמם כמו הטלפון הקוי, טרם נמצא תחליף למדפים.

לצד המדפים, כלי נוסף שהוא חשוב במיוחד לאמני המילים הוא הרשימה. הרשימות משמשות למספרי סיפורים, למלא חללים בסיפור או על הדף.  הרשימה היא כלי של זרם התודעה.

אם היינו חוקרי ספרות היינו יודעים יותר על הזרם הזה. מי שמכיר, ודאי ישים לב שהדברים שכאן נכתבים בהשפעת "יואל הופמן" ( בין השאר לענין השימוש ב"אנחנו" במקום ב"אני").  על כל פנים, הופמן בפסקה 27 כותב:

"[27] האושר. שוברי גלים. צוצלת. שקיות תה. בכחנליה. עיוות דין. שרעפים. עגבתץ תלושי משכורת. פסה דּובלה. ארמגדון. ששת. בילטרליות. אוקסימורון. שַיִש. מיץ פטל. גוסטב הגדול. שיניים. ימת ברדוויל. פילגש. מכרות נחושת. ויזתא. אירקוצק. אוסמוזה. בני ברית. שופנהאואר. דגי סולומון וכולי.

כן. ושכחנו נחלים."

כלי אחר שבאמתחתו של הכותב הוא ה"העתקה". להעתקה שני מובנים. האחד - להעתיק ממש, מלשון "העתק הדבק". אפלפלד ישב כנער עולה חדש בחדר אוכל שונים במוסדות שונים של עליית הנוער והעתיק פסוקים מהתנ"ך כדי לרכוש מיומנות בשפה העברית. המובן השני הוא העתקה - חיקוי. חיקוי סגנון. זה קורה לפעמים במודע ולפעמים פחות במודע. העתקה במובן הזה  היא כלי חשוב בתהליך הלמידה של כותב, כפי שמציינת מרי אוליבר במדריך שלה לכתיבת שירה.

אף אחד לא נולד טאבולה ראסה.

רשימה שלישית  - קביעות

"אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו 

זמן לכל."

זוהי שורת הפתיחה בשיר של יהודה עמיחי - "אדם בחייו."

"מכיון שיש לו רק חיים אחד ( אף שחיים הוא לשון רבים) אדם חוזר תמיד לאותם דברים."

זוהי שורת הפתיחה לפסקה [23] ב"מצבי רוח" של יואל הופמן.

אין כל חדש ואין כל חידוש בקביעה שהשימוש וההקשר קובע את "תפקיד" המילה. 

"נקה את החדר" היא פקודה. ( על פי רוב  ואגב אורחא  - לא מועילה במיוחד כשנאמרת מאב לבן, אם לבת וכו').

"אבל כמה סוגי משפטים יש ?" שואל ויטגנשטיין בסעיף 23 לחקירות פילוסופיות. "שמא היגד, שאלה וציווי ? - סוגים כאלה יש לאין־ספור: אין־ספור סוגים של שימוש בכל מה שאנו מכנים 'סימנים', 'מלים', 'משפטים'. והגיוון הזה איננו דבר קבוע, הניתן פעם אחת ולתמיד: אלא מינים חדשים של שפה, משחקי־לשון חדשים, כפי שנוכל לומא, נוצרים , ואחרים מתיישנים ונשכחים…"

"מצבות נשברות, מלים חולפות, מלים נשכחות,

שפתיים שאמרו אותן הפכו עפר, 

שפות מתות כבני אדם,

שפות אחרות קמות לתחיה,

אלים בשמים משתנים, אלים מתחלפים,

התפילות נשארות לעד."

• יהודה עמיחי

בשיחה הראשונה שלו בספרו "משלמה המלך עד שלמה ארצי מיונה הנביא עד יונה וולך - שיחות על שירה" כותב מנחם בן תחת הכותרת "מה זה שיר ?" את הדברים הבאים:

"השיר הקצר ביותר שנכתב אי־פעם הוא כנראה שירו של המשורר הצרפתי המפורסם         ( והקומוניסט ) לואי אראגון…כל השיר כולו מכי למילה אחת בלבד: 'קיר'. זה כל השיר. אז למה זה שיר ?" , שואל בן. והוא משיב: " מסיבה אחת פשוטה ומרכזית: משום שהשיר פורסם כשיר. די בכך כדי להפוך אותו לשיר, ממש כפי שהאסלה המפורסמת של מרסל דושאן ( שהוגדרה זה לא מכבר כמוצג האמנות המשפיע ביותר במאה העשרים ( היא מעשה אמנות מסיבה אחת פשוטה: משום שהוצגה במוזיאון כמעשה אמנות. אין זה אומר שהשיר 'קיר' הוא שיר מקסים במיוחד. אין זה אומר גם שהאסלה של דושאן היא אמנות מזהירה. ממש לא. אני, למשל," אומר בן," לא מתפעל לא מזה ולא מזה. אני לא מת על גימיקים באמנות, ובשני המקרים מדובר ללא ספק בעיקר בגימיקים, אבל די בשתי הדוגמאות הללו כדי להמחיש לנו ששירה היא מה שאנחנו מגדירים כשירה, ואמנות היא מה שאנחנו מגדירים כאמנות."

אפשר להירגע, אין הדברים לעיל של בן ממצים. עיינו שם בהמשך.

אלו דברים לשבת חוה"מ פסח תשפ"ד ט

מאז ה7/10 דברתי וכתבתי על דברים אחרים מלבד הטבח החטיפה המלחמה והשכול.

אני מצר על כך אבל מכיר בכך שזו עובדה...

אחרי פורים לקחתי עמי נקודה אחת מסיפור המגילה ויישמתי אותה...

בפסח הנקודה בולטת יותר, חשובה יותר ומרכזית יותר.

אפשר לבטא אותה בשתי מילים: סולידריות ואחריות.

בשמונה מילים:

"חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

בהקשר הרלוונטי: חייב אדם  אני לראות עצמוי כאילו בתנו/בנו  בתי/ בני מוחזקים חטופים  במנהרות עזה.

המחיקות לעיל סייעו אך במקצת להפוך המשפט הזה (ודומיו ש"רדו בעריכה") לסיסמא למשפט לאמירה שאינה סיסמא בלבד.

מועדים לשמחה ושבת שלום

        ג'ף

שוורץ על "הופמן"

 יגאל שוורץ על הופמן ב"ללכת ברחובות הפנימיים":

"את מכלול היצירה של יואל הופמן אני קורא כסדרה של פואמות פוסט־אפוקליפטיות, הנסמכות באורח מסיבי, על חומרים אוטוביוגרפיים. הנחת המוצא ההגותית העומדת ברקע כל המפעל האמנותי הגדול שלפנינו היא שאם התפרצותם של מאורעות השואה קץ הקץ על עולם התרבות המערבית ובמיוחד על עיקריו של המוסר האירופי 'האוניברסלי'. מאורעות השואה נתפסים בכתבי הופמן  - שלא סולח ולא שוכח ( דברי הברכה ששלח לגוף שארגן את אירועי התרבות לכבוד אירופה היו: The Jews too/ Greet the Union of Europe/ In their ancient Yiddish/From below ) - כאיבוד עצמי לדעת של העידן המודרני, עידן הנאורות האירופי, ואת מקומו תפסה לדעתו, הברבריות, כמופע טכטוני מחודש, נאצי־פגאני. זו הרימה ראש, ניסתה וכמעט הצליחה לחסל את היהודים, שהם, בעיני הופמן - לצדו של ישו - הנציגים האולטימטיבים של המוסר, הצדק והחסד במרחב המונותיאיסטי."

יגאל שוורץ במאמר "'צופה ואונייה נטרפת' - הפואמות הפוסט־אפוקליפטיות של יואל הופמן" ב נילי רחל שרף גולד ויגאל שוורץ, "ללכת ברחובות הפנימיים  - היקום של יואל הופמן", הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, עמ' 102

אלו דברים לפסח תשפ"ד

" ימות העבר וימות ההווה אחוזים זה בזה. לא תתכן אהבת ישראל, אם לא נתהלך את הדורות שחוללו אותנו, ולהפך: ללא אהבת היהודים שבדורנו, ואף הפוחזים והריקים בכלל, לא נזכה להתקשר לישראל שבעבר. אחדות כל הדורות ואחדות כל בני הדור תלויות זו בזו. עלינו להתהלך את ישעיה הנביא, ר' יוחנן בן זכאי, הרמב"ם והבעש"ט, כשם שעלינו להתערב עם אלה החיים אתנו היום. אין אנו סבורים כי כל מה שטבוע בחותם קדמוניות הוא שופרא דשופרא. הרבה שמלות בלו מעלינו והרבה אזורים נשחתו. אמנם לרוב נוטים לעשות את כל העבר פלסתר ומוכנים ומזומנים להמיר את ההוד עתיק היומין בנוגה החדיש ובן־יומו. שוכחים הם שאין בכוחו של היחיד, ואין בידו של דור אחד להקים את הגשר המוביל אל האמת. אל לנו להתייחס בשלילה אל היצירה אשר דורות רבים טיפחוה וריבוה,, 'ואת קדשי בני ישראל לא תחללו' [במדבר יח, לב]."

א.י השל, ייחודו של הקיום היהודי, באלוהים מאמין באדם, תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 128 -129

אלו דברים לשבת הגדול - פרשת מצורע תשפ"ד

בלילה שבין חמישי לששי מצאתי עצמי חוזר ל"אפלפלד".

התחלתי לכתוב משהו שקראתי לו "לקראת פסח ?" כתבתי וכתבתי.

הגעתי לנקודה בה גנזתי את מה שכתבתי כי נזכרתי ב"אזהרת אפלפלד" על התמקדות יתר ב"אני".

חיפשתי באקראי ושלא באקראי  דברים שכתב אפלפלד...

הנה מה שמצאתי:

"למחרת בא אלינו הרב משולם בר. פניו היו חיוורים וידיו רעדו. 

להפתעת הכול פתח ודיבר על ענווה, שכל המידות נובעות ממנה. שאם אדם מכניע עצמו לענווה סופו שיגיע לדיבור נכון. יותר מדי אנו משתמשים בלשון אני. מי שמגיע למעלת הענווה שוב אינו אומר אני אלא אתה והוא, מחשבתו נתונה לזולתו. בדור שלנו אסור לדבר בלשון אני. כשאני לעצמי, מה אני. מי שמבטל את האני ומכוון את מחשבתו לזולתו מביא גאולה לעצמו. חוסו, אחים, על עצמכם והתנערו מן האני. אלוהים בשמים יודע כמה קשה הדבר, אבל אנחנו מחויבים בזה. יותר מדי צער ראינו בדור שלנו כדי שנדאג רק לעצמנו. אם נתרחק מלשון אני יחזור אלינו אלוהים וידבר אלינו כמו שדיבר אל אבותינו ולא תהיה שום מחיצה והסתרת פנים, ואנחנו נדע, כמו שידעו אבותינו, כי אלוהים אחד ושמו אחד, ואנחנו שליחיו בעולם הזה למען הרבים, שבלא הרבים אנחנו אבק פורח. חוסו על עצמכם, אחים.

אחר דבריו של הרב משולם בר היה שיתוק. תחילה לא הבינו אנשים למי מכוונים דבריו ולמה דיבר כמו שדיבר, שהרי לרוב אינו מדבר כלל. מאוחר יותר חש כל אחד שהוא דיבר אליו, רק אליו, והיו חרדה גדולה ואי שקט.

'משונה', אמר זיידל, ' כל שאנו מגבבים בספר שלם אומר משולם בר במשפטים אחדים, והוא עושה זאת טוב מאתנו ובצורה הולמת יותר. תודה לאל, שיש בתוכנו יהודי כמו הרב משולם בר.'"

א. אפלפלד, "לילה ועוד לילה", כתר הוצאה לאור, עמ' 183 - 184.

שבת שלום

ג'ף

אלו דברים לשבת הגדול - פ' מצורע תשפ"ד

השבת היא שבת הבר מצווה של הנכד הבכור שלנו, יאיר־עמיחי.

נסיבות החיים לרבות עצמאותם המבורכת  של הילדים, במקרה זה בתי הקטנה ובעלה, הביאו לכך שיאיר ומשפחתו נמצאים מזה כמה חודשים מעבר לים, ואנחנו - שאר המשפחה - כאן בארץ הקודש. לשמחתנו הם  צפויים לחזור בקרוב ונשלים את החסר מבחינת החגיגות המשותפות אי"ה בסמוך לשובם.

הדברים להלן מוקדשים לכבודו של יאיר ולהגעתו למצוות.

המורים העיקריים שלנו בחיים הם ההורים שלנו.

מ"גיל אפס" אנחנו מתבוננים בהם ולומדים מהם.

מתבוננים כיצד הם מתנהלים עם הבריות, כיצד הם מדברים אחד עם השני, כיצד הם מתנהגים אלינו הילדים.

דקה דקה, שניה שניה 24/7 אנחנו מתבוננים בהורים. 

באיזה שהוא שלב אנחנו יוצאים החוצה אל העולם, אל הגן, אל בית הספר. בעולם שבחוץ אנחנו פוגשים את "האחרים". עולם ומלואו של "אחרים". חלקם רוצים בטובתנו, חלקם לא, חלקם זרים לנו וחלקם חברים שלנו.

כשאנחנו יוצאים אל העולם הרחב, ויש אומרים עוד לפני כן, כבר בתחילת הדרך ממש אנחנו מבינים שהעניינים לא תמיד מתנהלים לפי המאוויים שלנו. לפעמים אומרים לנו "לא".

כיצד אנו נתמודד עם אתגרי החיים, תלויה באישיות שלנו, באופי שלנו. מה שקוראים באנגלית character.

האופי שלנו מעוצב, יותר נכון לומר מתעצב, פועל יוצא מהרבה גרומים. חלקם  גנטיים וחלקם סביבתיים, חלקם מבאים מבחוץ וחלקם באים מבפנים.

הגורם העיקרי בעיצוב האישיות שלנו והאופי שלנו הם , כפי שנרמז כבר בהתחלה ההורים שלנו.

בדוגמה האישית שהם נותנים לנו על כל צעד ושעל, מאלף עד תו.

עם הכנסך יאיר לעולה של תורה ומצוות אני רוצה לברך אותך בברכה אשרי יולדיך . אשרי שזכית בהורים שהם דוגמה ומופת. הורים שנותנים דוגמה אישית 24/7 - כיצד להיות בן אדם, יוצר, אכפתי ואוהב to name a few of the qualities that go into being  a human being.

מחבקים ומנשקים אותך מרחוק, אותך יאיר את אמא ואבא ואת אחיך רועי ישי לביא ואריאל

סבתא וסבא וכל המשפחה בארץ

אלו דברים לח בניסן תשפ"ד

 בפסקה 90 בספר "מצבי רוח" כותב יואל הופמן :

" אין דבר שיש לו גבול. ישנם דברים דקים מאוד כמו משב חולף של רוח או הרהור ואין להם גבול. או דברים עבים מאוד כמו שיעול או ארונות בגדים ואין להם גבול. או דברים אטיים מאוד ומהירים מאוד שמהירים ואטיים בעת ובעונה אחת ( כמו זכרון רכבות או ערמות פחם ) ועל כן אין להם גבול.

ראינו את ספרי הפיזיקה ושמנו לב כמה עֶצֶב אצור בכריכות המקומטות. וראינו מזלגות שכל אחת מארבע השיניים שלהם גבוהה יותר מכנסיית נוטרדם.

ראינו דברים גדולים מאוד כמו את החלל שדרכו עובר אורו של כוכב וראינו פלאים כמו עץ או שבשבת ושיירות של גמלים ואנשים רוסיים ואנשים בלגיים ( ונשים כמובן ) ואין לדברים האלה גבול."

יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתב מלא. הבאתי אותו ראשית כי אני אוהב אותו ושנית כי נדמה לי שהוא רלוונטי לענייני דיומא.

בהמשך לפוסט מרורטי מאתמול

 "אוצר המילים הוא 'סופי' במובן זה שאם מוטל ספק בערכן של המילים הללו, אין למשתמש בהן כל מוצא פולמוסי שאינו מעגלי. אין הוא יכול להרחיק לכת בשפה יותר מאשר עד המילים הללו; מעבר להן יש רק סבילות חסרת אונים או שימוש בכוח. חלק קטן מאוצר מילים סופי מורכב ממונחים רזים, גמישים ומצויים־בכול כמו 'אמת', 'טוב', 'נכון' ו'יפה'. החלק הגדול יותר מכיל מונחים עבים יותר, קשיחים יותר, מקומיים יותר - למשל 'המשיח', 'אנגליה', 'סטנדרטים מקצועיים', 'הגינות', 'טוב לב', 'המהפכה', 'הכנסייה', 'מתקדם', 'נוקשה', 'יצירתי'. המונחים המקומיים יותר עושים את מרבית העבודה."

ריצ'רד רורטי, קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות, בהוצאת רסלינג, תרגום אהד זהבי, עמ' 117

עוד עיונים ב"הופמן" מצבי רוח - פסקה 94 ועוד

"כך או אחרת גם שברי הדברים שלמים בדרכם."

יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. ( תחילת פסקה 94 )

יגאל שוורץ על הופמן ב"ללכת ברחובות הפנימיים":

"את מכלול היצירה של יואל הופמן אני קורא כסדרה של פואמות פוסט־אפוקליפטיות, הנסמכות באורח מסיבי, על חומרים אוטוביוגרפיים. הנחת המוצא ההגותית העומדת ברקע כל המפעל האמנותי הגדול שלפנינו היא שאם התפרצותם של מאורעות השואה קץ הקץ על עולם התרבות המערבית ובמיוחד על עיקריו של המוסר האירופי 'האוניברסלי'. מאורעות השואה נתפסים בכתבי הופמן  - שלא סולח ולא שוכח ( דברי הברכה ששלח לגוף שארגן את אירועי התרבות לכבוד אירופה היו: The Jews too/ Greet the Union of Europe/ In their ancient Yiddish/From below ) - כאיבוד עצמי לדעת של העידן המודרני, עידן הנאורות האירופי, ואת מקומו תפסה לדעתו, הברבריות, כמופע טכטוני מחודש, נאצי־פגאני. זו הרימה ראש, ניסתה וכמעט הצליחה לחסל את היהודים, שהם, בעיני הופמן - לצדו של ישו - הנציגים האולטימטיבים של המוסר, הצדק והחסד במרחב המונותיאיסטי."

יגאל שוורץ במאמר "'צופה ואונייה נטרפת' - הפואמות הפוסט־אפוקליפטיות של יואל הופמן" ב נילי רחל שרף גולד ויגאל שוורץ, "ללכת ברחובות הפנימיים  - היקום של יואל הופמן", הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, עמ' 102

אלו דברים לשבת תזריע תשפ"ד

 

הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל הביט בי ובעיני תלמידים נוספים שישבו סביב שלחן יחד עימו בישיבת מקור חיים בשכונת מקור חיים בירושלים ועם נצנוץ בעיניים אמר:

"היהדות זה לא 'ביג דיל'. בסה"כ צריכים לדעת ארבעה- חמישה ספרים וזהו. התנ"ך, המשנה, הגמרא, שלחן ערוך והזוהר"

היה זה לפני למעלה מארבעים שנה ואני מצטט מהזיכרון.

נזכרתי בסיפור הזה כי לאחרונה לנוכח האירוע המטלטל שאנו עוברים, כרבים, אני מחפש נקודות אחיזה.

אחת מנקודות האחיזה שכאלה הן "מילים". מילים שאני מכנה "טקסטים מכוננים".

השבוע מצאתי את עצמי מעיין בפרק ד לספר בראשית בסיפור "הרצח הראשון בהיסטוריה". ראו שם פסוקים א- טז.

לפני כחודש מצאתי עצמי מעיין בדברים שאמר יהודי חכם שחי בארץ ישראל, בגולן, במאה השנייה לספירה, רבי אלעזר הקפר שמו.הוא זה שאמר, בין השאר, ש"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" ( אבות פרק ד כא ולפי גרסה אחרת כח ).

פרקי אבות כידוע הוא ספר גדוש בחכמה. חכמה שאנו בכוונה או שלא בכוונה מתעלמים ממנה. כך ההוראה הראשונה מפי חז"ל במסכת זו, אומרת: "הוו מתונין בדין."

ואידך זיל גמור - המשך בלי נדר יבוא.

לסיום  - קטע מדברי הרב עדין על פרשת השבוע.

"התקנה לעניין הצרעת היא שאדם יוציא את עצמו מתוך ההגדרות; ואכן זה הוא חלק גדול ממה שבאמת קורה בפרשת המצורע. המצורע לא הולך לרופא כדי להתרפא; תיקונו בא מזה שזורקים אותו מחוץ למחנה, מחוץ לסביבת בני אדם, מקסימום עם עוד מצורע אחד. וכל זה כדי שישב לגמרי לבד ויתהה על עצמו."*

אני יודע שהקטע לעיל הוא קצר וכשלעצמו אניגמטי ( תמוה וחידתי ). כדי לעמוד על מלוא משמעות הדברים יש לראות את הפסקה שבאה אחריו. אבל אמרתי בעבר ואני חוזר ואומר הספר "חיי עולם" ( שיחות על פרשת השבוע ) הוא "ספר חובה לכל בית". מי שבידם הספר וחפץ ליבם יעיינו בהמשך הדברים שם. ומי שאין לו עדיין הספר ומאד רוצה... יפנה אלי בפרטי ואשלים, בלי נדר,  החסר.

שבת שלום

   ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 235

אלו דברים לשבת פרשת תזריע תשפ"ד

 להודות על האמת ?!

קשה לשמוע את זעקת הדל והעשוק.

על אף,  כפי שאמר פעם השל, כולנו , במידה כזו או אחרת, דלים ועשוקים.

שבת שלום

ג'ף

אלו דברים לשבת החודש - פרשת שמיני תשפ"ד

על הכריכה הפנימית האחורית  של הספר "מחשבות לעת לילה", הציב המחבר, חיים שפירא, ארבעה ציטוטים.

ציטוט אחד מפי קירקגור, השני והשלישי מפי שופנהאואר וניטשה. הציטוט הרביעי והאחרון הוא מפי הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ.

הנה הוא  לפניכם:

"בתפישת העולם היהודית, מי שחש הרגשה של גמר, של אור גדול מלמעלה המביא אותו אל השלווה ואל המנוחה, נחשב לאדם שכנראה תעה בדרכו. רק כאשר האור, המבהיק לו יותר ויותר, נראה לו גם מרוחק יותר ומושג פחות, בפער שאיננו ניתן לגישור, אות הוא לו שאולי איננו תועה, שעדיין הולך הוא בדרך של תשובה."

על אתר, שפירא איננו מציין את מקור הדברים הללו.

בתוך הספר, לקראת סופו, תחת הכותרת "מקורות עבריים לציטוטים" מפנה המחבר לספרו של הרב עדין : "שלושה עשר עלי השושנה".

עיינתי הבוקר בספר...

טרם מצאתי את הציטוט דלעיל.

אני בדרכי עליו.

שבת שלום

ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת שמיני תשפ"ד ט

שקלתי בסוף חודש אוקטובר אשתקד להביא בפניכם את הפסקה שלהלן, ופסלתי את הרעיון כיוון שהדברים נראו לי לא תואמים אל המציאות, הם נראו לי פרווה מדי.

גם כיום אני חושב שיש אי תאימות מסוימת בין הדברים שלהלן לבין המציאות שלנו, ובכל זאת...

לבד משלש השורות לעיל כתבתי ומחקתי, כתבתי ומחקתי, דברי הקדמה נוספים לפסקה שלהלן.

ניסיתי לכתוב מילות הסבר להקשר הדברים.

כל הטיוטות שרשמתי ( לבד משלש השורות הפותחות לעיל ) נגנזו, בצדק.

ובכן להלן, דברי הסיום מספרו של איטאלו קרלבינו, "ערים הסמויות מעין"

 "תופת-האנשים החיים איננה משהו שיהיה; אם קיימת תופת, הריהי כבר כאן, זו התופת בה אנו חיים יום־יום, זו שאנו יוצרים בהיותנו יחד. ישנן שתי דרכים להימלט מן הסבל: הראשונה קלה היא לרבים. לקבל את התופת כפי שהיא ולהיעשות חלק ממנה, עד כדי כך שאין מבחינים בה עוד. הדרך השניה הרת־סכנות היא ודורשת תשומת־לב ולימוד־מתמיד: לחפש ולדעת לְזַהות מי ומה בתוככי התופת אינם תופת, את אלה להביא לידי הֶמְשֵׁך, ולהעניק להם מרחב מחיה." 

 איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין, תרגום גאיו שילוני, הוצאת ספרית פועלים בע"מ, עמ' 150

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת שמיני תשפ"ד ט

 אני לא יודע מה אהרן אפלפלד היה אומר על ההצעה לראות "בו" , לצד אחרים, מורה דרך לדורנו. "בו" במרכאות כי אין הכוונה לאפלפלד האיש אלא לאפלפלד היוצר- סופר על כל היצירות  פרי עטו. אפלפלד אגב ראה בכלל יצירותיו מקשה אחת שבאות תחת הכותר "מאה שנות בדידות" של העם היהודי.

מורה דרך על שום מה ?

ראשית כי אנו צריכים מורי דרך*

ולעיצומה של השאלה

על שום - השילוב

על שום המתינות

על שום האנטי אידיאולוגיה שלו

על שום אהבת החיים והאדם

על שום הילד/ה שבו ושבכל אחד ואחת מאתנו הגם שהוא/ חבוי/ה לפעמים תחת שכבות רבות

השל: What we need more than anything else is not textbooks but textpeople.

אלו דברים לשבת פרה - פרשת צו תשפ"ד

קטע מתוך דברי ישעיהו ליבוביץ על הפטרת פרשת צו,  בשנים רגילות ( ירמיהו פרק ז ) :

"ירמיהו אומר לנו דבר שאיננו כתוב בתורה: ' שבאותו יום שבו שחרר אלוהים את ישראל ממצרים ציוה אותם על שחרור עבדיהם בשנה השביעית. הדבר אשר ציותי אתכם ביום הוציאי אתכם מארץ מצרים, 'והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם, והלכתם בכל־הדרך אשר אצוה אתכם' - הוא ענין שחרור העבדים. והפרת הדבר הזה היא־היא שגוררת אחריה את נבואת החורבן הטוטאלי.

ומכאן אנחנו למדים שהקרבנות לא הם מהות עבודת ה', אלא הם באו לסמל את עבודת ה' בידי העם השומר את הברית הזאת. והברית הזאת לא היתה  עולה וזבח, אלא שחרור העבדים."

י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 69 - 70

והדברים צריכים, כמובן, עוד עיון.

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת ויקרא - שבת זכור תשפ"ד

הרב יובל שרלו העיר  פעם, בהתייחסו ל"השל", שהוא "לא מבין את כל מה שהוא כותב  אבל הרבה דברים אני לא מבין...אז זה בסדר".

אני לא מבין, בין השאר,  את כל מה שכתוב בספר ויקרא, ולא את כל מה שכתוב  בסדר קדשים ובסדר טהרות. 

להבדיל, גם "את כל מה שכותב" יואל הופמן להלן בסיפור "ספר יוסף" "אני לא מבין":

"ויש שתנועה אחת משנה את מהלך האירועים מן הקצה אל הקצה. באותם ימים, כשתפר יוסף זילברמן את מכנסיו של פקיד בית־המשפט הֶר וֶרמוס, וזיגפריד שוטפף הביט ברגליו, חשב פילוסוף שקרוי לודוויג מה שחשב. תחילה חשב באוסטריה ואחר־כך חשב באנגליה, ובשל כך כתב ספר ובו אמר ששפת בני־האדם הריהי מין צילום של העולם וכל שנאמר בשפה משקף את צורתו. למשל, כשאומר אדם 'תרנגול על הגג' פירושו של דבר שיש בעולם איזה גג עם תרנגול. ובין אותו גג ואותו תרנגול מין יחס שקרוי 'על', וגם הוא מצוי בעולם, אבל לא בדיוק באותו האופן שמצויים התרנגול והגג. וכל שאר הפילוסופים קראו בספרו ואמרו 'אכן , כך הוא'. ויום אחד ישב אותו לודוויג במקום שקרוי קיימברידג' וסעד את נפשו בחברתו של איטלקי אחד. פתאום עשה האיטלקי בידו מין תנועה כדרכם של בני נאפולי. לודוויג, שלא ידע  כנגד איזו צורה שבעולם עומדת התנועה הזאת, נאלם דום. ידו שלו, שאחזה בכפית, קפאה על מקומה ובשל כך לא טעם כלל מן הפודינג. אחר־כך שקע במחשבות ולא נחלץ מהן עד שהגיע לכלל דעה ששפת בני־האדם אינה צילום של העולם, ומה שנאמר בה אינו משקף את צורתו, וגם כתב דעה זו בספר וכולי, והכל בשל תנועת יד שעשה איטלקי אחד בהיסח הדעת."

יואל הופמן, "ספר יוסף", הוצאת כתר ומסדה, עמ' 56 -57

אגב אורחא ולסיום, כתב הסופר סטיפן קינג, יבדל"א שהבנה זוכה להערכת יתר*.

שבת שלום 

    ג'ף

*“Understanding is vastly overrated, but nobody ever gets enough safety.”

― Stephen King, Lisey's Story

עיונים ב"ספר יוסף" להופמן

 "ויש שתנועה אחת משנה את מהלך האירועים מן הקצה אל הקצה. באותם ימים, כשתפר יוסף זילברמן את מכנסיו של פקיד בית־המשפט הֶר וֶרמוס, וזיגפריד שוטפף הביט ברגליו, חשב פילוסוף שקרוי לודוויג מה שחשב. תחילה חשב באוסטריה ואחר־כך חשב באנגליה, ובשל כך כתב ספר ובו אמר ששפת בני־האדם הריהי מין צילום של העולם וכל שנאמר בשפה משקף את צורתו. למשל, כשאומר אדם 'תרנגול על הגג' פירושו של דבר שיש בעולם איזה גג עם תרנגול. ובין אותו גג ואותו תרנגול מין יחס שקרוי 'על', וגם הוא מצוי בעולם, אבל לא בדיוק באותו האופן שמצויים התרנגול והגג. וכל שאר הפילוסופים קראו בספרו ואמרו 'אכן , כך הוא'. ויום אחד ישב אותו לודוויג במקום שקרוי קיימברידג' וסעד את נפשו בחברתו של איטלקי אחד. פתאום עשה האיטלקי בידו מין תנועה כדרכם של בני נאפולי. לודוויג, שלא ידע  כנגד איזו צורה שבעולם עומדת התנועה הזאת, נאלם דום. ידו שלו, שאחזה בכפית, קפאה על מקומה ובשל כך לא טעם כלל מן הפודינג. אחר־כך שקע במחשבות ולא נחלץ מהן עד שהגיע לכלל דעה ששפת בני־האדם אינה צילום של העולם, ומה שנאמר בה אינו משקף את צורתו, וגם כתב דעה זו בספר וכולי, והכל בשל תנועת יד שעשה איטלקי אחד בהיסח הדעת."

יואל הופמן, ספר יוסף, הוצאת כתר ומסדה, עמ' 56 -57

אלו דברים לשבת פרשת פקודי תשפ"ד

כיוון שכידוע "הכל כבר נאמר"*, חיפשתי בארכיונים של הבלוג, דברים ששייכים לענייני דיומא שכבר נאמרו.

מצאתי את הדברים הבאים -

אקדים התרגום שלי ל"מקור באנגלית"

"הקדמונים שביקשו להאיר את המידות הטובות ברחבי הממלכה, ביקשו ראשית לכל לעשות סדר במדינות. בבקשם לעשות סדר במדינות, עשו סדר קודם לכן במשפחותיהם. בבקשם לעשות סדר במשפחותיהם, טיפחו קודם לכן את עצמם. בבקשם לטפח את עצמם, תיקנו ראשית לכל את לבבם. בבקשם לתקן את לבבם, ביקשו קודם להיות כנים במחשבותיהם. בבקשם להיות כנים במחשבותיהם, העמיקו עד תום את דעתם; העמקת דעת שכזו נמצאת בחקר הדברים.

בחקר הדברים, מושלמת הדעת. בהשלמת הדעת, מחשבותיהם היו כנות. כשמחשבותיהם כנות, לבבם תוקן. בתיקון הלבבות אישיותם היתה מתורבתת. כשאישיותם מתורבתת נעשה סדר במשפחותיהם. כשנעשה סדר במשפחותיהם, השלטון במדינות היה מתוקן. כשהשלטון במדינות היה מתוקן, הממלכה כולה היתה שלווה ושמחה.

                                     מתוך ההקדמה ל'לימוד הגדול'"^

"The ancients who desired to cast light on illustrious virtues throughout the kingdom, first ordered well their own states. Wishing to order well their states, they first regulated their families. Wishing to regulate their families, they first cultivated their persons. Wishing to cultivate their persons, they first rectified their hearts. Wishing to rectify their hearts, they first sought to be sincere in their thoughts. Wishing to be sincere in their thoughts, they first extended to the utmost their knowledge; such extension of knowledge lay in the investigation of things.

Things being investigated, knowledge became complete. Their knowledge being complete, their thoughts were sincere. Their thoughts being  sincere, their hearts were then rectified. Their hearts being rectified, their persons were cultivated. Their persons being cultivated, their families were regulated. Their families being regulated, their states were rightly governed. Their states being rightly governed, the whole kingdom was made tranquil and happy.                                                                                                   

                      Introduction to  The Great Learning"^

שבת שלום

   ג'ף

^Sidney Hook, Introduction to Philosophy and Public Policy, Southern Illinois University Press, 

        

לדף ספי

 

"הגעגועים לשבתיות

לחיות כיהודי משמע: להרגיש בכול את הנשמה, זו של הזולת וזו של ישותנו אנו. ונשמה צורך עלייה היא. כל דבר שיש בו רוח חיים מלא כיסופים לתיקון. כפתילות הנר להדלקה ממתינים אנו למעשה שיש בו פורתא של כוונה טהורה, קורטוב של התעדנות. הנשמה שבנו אינה עשויה למצוא קורת רוח בשובע גשמי בלבד. בכל אחד מאיתנו מהבהבים  געגועים לשבתיות. וכל מי שכובל וכובש את הגעגועים, ונותן לכוחות הנשמה להתפזר ללא טוב, לא רק  שהוא מטיל זוהמה בנפשו, אלא נותן יד לחורבן העולם. כי הנשמה שהתנוונה היא אם כל חטאת ומקור כל הזדונות. וכל הפגעים הרעים, כגון שנאה, גאווה וקנאה נובעים מרוחו של האדם." ( ההדגשה בקו תחתי אינה במקור והיא שלי - ג'ף )

א.י. השל, פיקוח נשמה,  ב"אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת,זמורה-ביתן, דביר,בעריכת דרור בונדי, בעמ' 49

אלו דברים לשבת פרשת ויקהל תשפ"ד

 בפסקה 24 בספר "מצבי רוח" כותב יואל הופמן:

"לִבִּנו נשבר למראה בִּרְזֵי כיבוי או מילים כמו 'בישול ביתי'.

כמה קמעונאֵי מזון ראינו ( בחנויות המכולת ) ואף פעם לא שמנו יד על ראשם כמו שעושה האפיפיור. כמה מהם באו מאושוויץ ועכשיו הם מתים ואנחנו רק אמרנו לחם לבן או מאתיים גרם גבינה והשארנו את תיבות הדואר כמות שהן ולא כרענו ברך לפניהן ולא נשאנו ידיים.

אמרנו ' צריך להזמין אינסטלטור' כאילו כוח הדיבור הוא דבר של מה בכך."

יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתב מלא. הבאתי אותו ראשית כי אני אוהב אותו ושנית כי נדמה לי שהוא רלוונטי לענייני דיומא.

בפתח דבר של ספר מאת נילי רחל שרף גולד ויגאל שוורץ שיצא לאור בתחילת שנה זו ושנקרא "ללכת ברחובות הפנימיים  - היקום של יואל הופמן"  כותב יגאל שוורץ את הדברים הבאים:

" יום ששי 17.1.1986, אני יושב ומעיין בכתב העת אגרא שזה עתה ראה אור. אני מגיע לעמ' 149, לסיפור בשם 'קצכן', ומתחיל לקרוא. הקטע הראשון מעצבן אותי. אני עובר לקטע השני, שבו נפתחת לרווחה מניפת  ההכרה של הילד קצכן, ואני מקבל הלם של יופי, ואני יודע, בהרף רגע, שאהיה חלק מהאגודה - אגודת נאמני יואל הופמן.

אני גומר לקרוא את הנובלה, ומחייג למספר שקבלתי. אישה עונה, קולה חרוך מסיגריות. שלום, אני אומר, אני מבקש לדבר עם יואל הופמן.

לאחר רגע, עונה גבר: כן, מדבר יואל הופמן. שלום לך, שמי יגאל שוורץ ואני עורך את הסיפורת העברית של הוצאת כתר. כן, אני יודע מי אתה ומה אתה עושה, הוא עונה. ובכן, יואל, אפשר לקרוא לך כך ? כן, יגאל. קראתי את 'קצכן', אפילו לא עד הסוף. מעולם לא קראתי דבר נפלא כזה. יש לי בעיה עם קטע הפתיחה, אבל זה בטל בשישים. אהיה מאושר להוציא את סיפוריך לאור. יותר מזה, אני מוכן להתחייב להוציא לאור את כל מה שתכתוב מכאן ואילך. עד כדי כך ? עד כדי כך! אני מסכים."

וממשיך שוורץ ומספר:

"לפני שבוע ימים יואל הופמן מת. נילי, חברתי היקרה, כתבה את דברי הפתיחה שלה לספר שלנו כמה ימים לפני כן. לרגע, אני מקנא בה על כך. היא הספיקה לכתוב על הופמן, כשעוד היה כאן, אתנו. עכשיו הוא איננו ולי ברור כשמש, בלי יואל הופמן, העולם חסר.

יואל הופמן היה האדם המדויק ביותר שהכרתי, גם בכתביו וגם בדיבור. לידו, כל זיוף קל שבקלים נשמע כמו צרחה. אני רוצה שהספר הזה יעבור איכשהו את מבחן השמיעה הקשוח שלו. מכל מקום, הוא נכתב מתוך אהבה אליו ותשוקה לגעת בלב הדברים המכוכבים שכתב."*

ביקורת של מוטי פוגל על הספר שפורסמה במוסף התרבות והספרות של ידיעות אחרונות לפני כחודש מסתיימת בפסקה הבאה:

"מה המסקנה ? לא תמיד יש מסקנה, מלבד זו שכתב הופמן בספרו האחרון, 'מצבי רוח': 'כל הטרחה הזאת של כתיבת ספר והדפסת ספר ומכירת ספר וקריאת ספר, אין בה טעם אם איננה באה, בסופו של דבר, לשמח את בני האדם'."

שבת שלום

   ג'ף

*נילי רחל שרף גולד ויגאל שוורץ, "ללכת ברחובות הפנימיים  - היקום של יואל הופמן", הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, עמ' 8

אלו דברים לשבת פרשת ויקהל תשפ"ד ט

אחרי עוד שבוע קשה - ואחרי כמה גרסאות שונות של אלו דברים - הגעתי לשיר.

על פי החסידים השיר נכנס לפעולה באותו שדה שבו אין טעם בהרבה מלל, ואף לא סגי בשתיקה.*

השיר הוא : "הללויה" של לאונרד כהן ( בעקבות דוד המלך כמובן ) 

Now I've heard there was a secret chord
That David played, and it pleased the Lord
But you dont really care for music, do you?

כעת, שמעתי שהיה אקורד סודי

שניגן דוד המלך וזה מצא חן בעיני אדון העולמים

אבל לא ממש אכפת לכם ממוסיקה, לא כן ?!

כהן כתב יותר ממאה בתים לשיר הזה וישנן שלוש גרסאות עיקריות  לשיר:

הגרסה  המקורית -  "התנכ"ית"

הגרסה "החילונית" - "האירוטית"

והגרסה המשפחתית ( מהסרט שרק ).

הבית שלפני האחרון בשיר הוא:

And even though it all went wrong
I'll stand right here before the Lord of song
With nothing, nothing on my tongue but Hallelujah

ועל אף שהכל השתבש

אעמוד כאן לפני אדון השיר

ללא דבר, ללא דבר על לשוני מלבד הללויה

התרגומים עליל הם תרגומים מילוליים של הח"מ. לתרגום ספרותי יותר ראו תרגומו של קובי מידן ב

* ישנן שלוש דרגות באבלות: בכי - זוהי המדרגה הנמוכה; דממה - זו גבוהה יותר; שירה - זו הגבוהה ביותר.

א.י.השל, זוהי - לדברי שמואל דרזנר,אחד הביוגרפים של השל, ב "ביקשתי פליאה" , אנטולוגיה רוחנית שערך מדברי השל - תורה  חסידית שהשל נהג לצטט. אם מישהו מכיר גרסאות נוספות לאמירה זו אשמח לדעת מהן ומקורן.

There are three ascending levels of how one mourns: With tears - that is the lowest. With silence - that is higher. And with a  song - that is the highest.

A.J.Heschel, quoted by S. Dresner in the introduction to "I Asked for Wonder" (p.9) A Spiritual Anthology edited by S.D ; a hasidic teaching often quoted by Heschel

"[השל] הראנו לדעת כי בן אדם מסוגל לשיר בעת ובעונה אחת שיר יהודי ושיר אנושי, שירת הבראשית 'לה' הארץ ומלואה' ושירת האחרית 'מזמור שיר ליום השבת'. שירת המציאות, על כל הקשיים, על כל האתגרים, ושירת הגאולה - על כל התקווה, על כל הבשורות, על כל 'נחמו נחמו עמי' התלויות בה."

אנדרה נהר, "תלמיד אברהם אנכי" מתוך פרקי מבוא ל"חמש שיחות עם אברהם יהושע השל", בעריכת הרב ד"ר פנחס פלאי, הוצאת "אוניפרס", עמ' 15

לתרגום של קובי מידן

https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=3184&wrkid=24339

עיונים ב"הופמן" - "מצבי רוח"

בפסקה 24 בספר "מצבי רוח" כותב יואל הופמן:

"לִבִּנו נשבר למראה בִּרְזֵי כיבוי או מילים כמו 'בישול ביתי'.

כמה קמעונאֵי מזון ראינו ( בחנויות המכולת ) ואף פעם לא שמנו יד על ראשם כמו שעושה האפיפיור. כמה מהם באו מאושוויץ ועכשיו הם מתים ואנחנו רק אמרנו לחם לבן או מאתיים גרם גבינה והשארנו את תיבות הדואר כמות שהן ולא כרענו ברך לפניהן ולא נשאנו ידיים.

אמרנו ' צריך להזמין אינסטלטור' כאילו כוח הדיבור הוא דבר של מה בכך."

יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתב מלא. הבאתי אותו ראשית כי אני אוהב אותו ושנית כי נדמה לי שהוא רלוונטי לענייני דיומא.

אלו דברים על ואל עצמי ט

"המשבר" שאנחנו נתונים בו (במודע) אחר ה7/10 לא ממש נפל עלי "כרעם ביום בהיר".

די מהר, אחרי שנחתי ב"לוד"  עם משפחתי באוגוסט 1969, הבנתי ש"אני בבעיה". כעבור כמה חודשים, הבנתי שאני "קצת" "זר בארץ זרה". בהמשך תחושה זו לא התפוגגה אלא הלכה והתעצמה. למה הכוונה ? אני הגעתי לתיכון חדש בת"א ( תחילת שנות השבעים ) כ"ילד יהודי אמריקאי". החברים שלי בכיתה היו ישראלים נטולי כך זהות יהודית, כך על כל פנים הרגשתי אז. ב"שעות החברה" נפל בחלקי "לשחק את תפקיד היהודי" כנגד חבריי שהסבים שלהם ייבשו ביצות, אבותיהם היו בהגנה והם נולדו כאן. רק שנים מאוחר יותר הכרתי ישראל אחרות.

אלו דברים לשבת פרשת כי תשא תשפ"ד

לעילוי נשמת איתי בן חיה ואברהם סייף

יהודה עמיחי כותב בחוליקאת - השיר השלישי על דיקי

"ואתם שזוכרים רק פנים, אל תשכחו את הידיים המושטות ואת הרגלים הרצות בקלות ואת המלים. זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים עוברת תמיד דרך גנים וחלונות וילדים משחקים וכלב נובח. זכרו והזכירו לפרי שנשר את העלים ואת הענף, הזכירו לקוצים הקשים שהיו רכים באביב, ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות." יהי זכרו של איתי ברוך שבת שלום     ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת כי תשא תשפ"ד

לעילוי נשמת איתי בן חיה ואברהם סייף

בהמשך לכותרת המשנה "מהו חטא העגל", אומר הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל, בפרק על פרשת השבוע, בספרו "חיי עולם" את הדברים הבאים:

" על דרך עמקות העניין, אפשר לומר שבני ישראל עשו עגל מפני שהם רצו שיהיה משכן לכבוד הא־לוהי, עצם מוחשי כלשהו שעליו תחול הקדושה, משהו שאפשר להתייחס אליו. כמו שיש להבדיל, משכן, ארון הברית וכרובים - הם לקחו עגל, ורצו שהוא יהיה המשכן של הכבוד. מבחינה זו עצם עניינו של העגל, בתמצית ובסיוד - איננו דבר מופרך; הרי יש לנו כיוצא בו.

הצורך הזה של אנשים לממשות טבוע בנפש, מפני שקשה מאוד לכוון אל הקב"ה בבחינת המופשטות שלו. להיות 'בלתי לה' לבדו', בדרגה ובהפשטה הכי גדולה, זה דבר מאוד קשה, שאין בכוח כל אדם לעשותו, אולי אפילו אין בכוח אדם בכלל לעשותו בשלמות. מדוע ? מפני שבחיים שלנו יש הרבה שאלות, גדולות וקטנות. השאלות הגדולות יכולות להיות : למי אני עובד, ובמי אני מאמין, והקטנות יכולות להיות: איך אני חי, ואיך אני מת, ומה אני עושה בכל מיני החלטות, שיכולות להיות בשבילי או בשביל ציבור גדול החלטות גורליות. נכון שהכלל בכל הדברים הללו הוא : 'אחריה' א־לוהיכם תלכו', אבל בזמן הזה, כאשר אנחנו לא במדרגה של 'ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו' ( ישעיהו ל, כא), זה נעשה מקור לבעיות. אם הקב"ה היה אומר לכל אחד ואחד במפורט מה עליו לעשות, הכל היה פשוט, אבל הקול הזה לא נשמע, לא מאחורינו ולא מלפנינו. כל מה שאנחנו מקבלים הוא הנחיה מאוד כוללת, וגם אם יש בזה דרגה למעלה מדרגה, אנשים תמיד מחפשים במה להיאחז."*

ראו עוד המשך הדברים בספר.

שבת שלום

   ג'ף

* הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 177 - 178

ט

 בבוקר בדרך לעבודה הקשבתי לפיליפ לוין אחרי כן לוינרוט

אלו דברים לשבת פרשת כי תשא תשפ"ד ט

"כשהתעורר גרגור סמסה בוקר אחד מחלומות טרופים גילה ...."

נזכר הח"מ במשפט הפותח (המקוטע )  הנ"ל לסיפור הגלגול של קפקא כשהתעורר בוקר אחד השבוע וגילה כי הוא סובל מכאב לב.

נזכר הח"מ בהלוויה שהשתתף בו אמש יחד עם מאות עם לא אלפים 

נזכר הח"מ בחתונה שהשתתף בו כמה ימים קודם לכן

נזכר הח"מ בזוועות שאירעו בבוקר שמחת תורה לפני כמה חודשים

"אין מדובר בחלומות טרופים אלא במציאות מטורפת" אמר לעצמו הח"מ.

"אין לך בעצם מושג מה אתה רוצה לומר" אמרה אשתו של הח"מ לח"מ, כשראתה אותו

אחרי שהיא קמה, ליד המקלדת בסלון עם הקפה.

"'הסיפור הזה אינו מתפתח כלל אלא הולך ומתפתל כשבלול', אמרה אשתו של הסופר ושמה עגילים באוזניה."

זהו המשפט הפותח לפסקת הסיום בסיפורו של יואל הופמן "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת."

כן. המבוכה רבה.

כאב הלב. גדול.

"אינני איש של אידיאולוגיות גדולות", העיד על עצמו אהרן אפלפלד, כך על כל פנים נזכר הח"מ.

בחיפוש בגוגול אחר מקור הדברים הגיע לראיון של אפלפלד עם ארי שביט.

הראיון מתרחש במרתף ביתו של אפלפלד. 

דמות המספר בתחילת ספרו של יואל הופמן "מצבי רוח" מתאר דמות אדם בחצי הדרך לדירת מרתף.

מקריות ?

ברור. 

שום דבר לא ברור.

גם זה ברור.

נזכר הח"מ בסיפור הרב עם שני הניצים ואשת הרב. "אתה צודק" אמר הרב לנץ הראשון.

"אתה צודק" אמר הרב לנץ השני. וכשאשתו העירה לו כיצד ייתכן שכל אחד מן הניצים צודק, אמר הרב לאשתו:

"גם את צודקת".

המבוכה גדולה.

כאב הלב גדול

וברוח פרשת השבוע, שאל עצמו הח"מ לסיום :  האם נקום  גם אנחנו לרקוד סביב עגל הזהב ?

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת תצווה תשפ"ד - מקבץ קטעים לעיון

"השעה צריכה למשנתו של רבי ישמעאל"

אלו מדברי הרב אברהם יהושע השל בספרו "תורה מן השמיים באספקלריה של הדורות".

הדברים, בדומה לספר כולו, צריכים עיון מדוקדק. לקראת עיון כזה, להלן מקבץ מתובנותיו של השל על רבי ישמעאל, מרביתן  מתוך הספר, לרבות הפסקה בה מופיעים דברי הפתיחה הנ"ל, בהקשרם.

"צנוע היה רבי ישמעאל ואיסטניס, אנין הדעת ונוח לבריות. מרגלא בפיו: 'התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.'"

א. י. השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות,(חלק א)  הוצאת שונצין, עמ' XXXIX

"סכסוכי מחשבה וזעזועי נפש הם מן הארועים בכל דור ודור. בעיות הרוח פושטות צורה ולובשות צורה. עד שאתה בא לדעת את תנועות המחשבה שבתקופות האחרונות, צא ודון את השלשלת התלויה מאחוריהם. דברים שרבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו בהם, התווכחו והתנצחו בהם בעלי תריסין בימי הביניים, והם עדיין עומדים על הפרק."

א. י. השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות,(חלק א)  הוצאת שונצין, עמ' XLI

"דור דור ודורשיו. חידה חידה וביאוריה; וכל העמוקה מחברתה ביאוריה מרובים ממנה. אף התורה נקנית בשתי דרכים: בדרך הסברא ובדרך החזון. דרכו של ישמעאל הפשט, דרכו של רבי עקיבא המסתורין."

א. י. השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות,(חלק א)  הוצאת שונצין, עמ' XLI

"ואהבת לרעך כמוך - על פי רבי עקיבא - הוא כלל גדול בתורה, מהותה או תמציתה. ואולם על פי רבי ישמעאל, מהות התורה ותמציתה הן הכוונה להרחיק את עמנו מעבודה זרה: ' באו כל המצוות ללמד על מצווה אחת והיא עבודה זרה.' השקפתו של רבי עקיבא ידועה לכולנו; השקפתו של רבי ישמעאל נשכחה מלב."

א.י השל, "ערכי החינוך היהודי" , ב"אלוהים מאמין באדם", תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 256, הערות השוליים הושמטו. - ג'ף

"רבי ישמעאל קרא תגר על דרכי מדרשו של רבי עקיבא, וכשהסיק רבי עקיבא דין חשוב מן האות וא"ו  שבדיבור 'ובת כהן' ('ישמעאל אחי, בת ובת  אני דורש'), אמר לו: 'וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשריפה ?! "

א. י. השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות,(חלק א)  הוצאת שונצין, עמ'  4

"בהיכלו של רבי ישמעאל קול דממה דקה. מתון היה בכל דבר, בין בחפצי שמים ובין בצרכי האומה. כשם שהתריס נגד המפליגים בפרשנות תורה, כך קרא תגר על המפריזים בדרישות לקידוש השם, קרבן הנפשות עלול היה לפגוע קשה בקיומה של האומה. עולם חסד יבנה, ולא גבורה. אך הוא הורה דרך לרבים ואמר: לא זו הדרך."

א. י. השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות,(חלק א)  הוצאת שונצין, עמ'  XLIII

"לכל הוגה דעות ישנה נטייה לנקוט רעיון אחד, עיקר אחד, המהווה מוקד לכל מחשבותיו האחרות. הלל ומאוחר יותר רבי עקיבא סברו שכל התורה כולה היא פירוש לפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'. לעומת זאת, רבי ישמעאל לימד שלכל המצוות יש טעם אחד: לנתק את היהודי מעבודה זרה. הרבי ר' מנדל מקוצק סבר, כנראה, כי יהודיות היא פירוש לפסוק: ' מדבר שקר תרחק' ((שמות כג, ז) "

א. י. השל, קוצק במאבק למען חיי אמת, תרגום דניאל רייזר ואיתיאל הררי, ערך דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, עמ'  63

"השקפת רבי ישמעאל היא, שלא כל דברי התורה מסוג אחד הם. יש דברים המלמדים את רצון האלהים, ויש דברים המספרים על הנוהג בחיים. לא הרי הכתובים המלמדים דין ומצוה, כהרי הכתובים המשיאים עצה ומלמדים דרך ארץ."

א. י. השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות,(חלק א)  הוצאת שונצין, עמ' L

"בדייקנותו הדגיש רבי ישמעאל, שאי אפשר להגיד שכל התורה נאמרה בסיני. הוא סובר: כללותיה של התורה ניתנו בסיני, ופרטיה באוהל מועד. ולפי שיטתו אי אפשר לומר, כל התורה היא מן השמים, כי הביטוי 'מן השמים' משמע מעמד הר סיני."

א. י. השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות,(חלק ב)  הוצאת שונצין, עמ'  88

"רבי עקיבא סובר שכל דבר ודבר הגיע למשה מפי הגבורה ושאף דבר אחד לא אמר מדעתו, ורבי ישמעאל סובר: כלל גדול שמשה קיבל תורה מפי הגבורה, אלא שיוצאים מן הכללים פרטים שונים, שמשה אמר מדעתו, והקדוש ברוך הוא הסכים על ידו."

א. י. השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות,(חלק ב)  הוצאת שונצין, עמ'  402

"לא עמד חכם אחר שהטביע את חותמו המובהק על היהדות כרבי עקיבא. לפי אגדה, מכריזים ברקיע: ' הזהרו ברבי עקיבא ותורתו !'.* ובכל זאת דומני שהשעה צריכה למשנתו של רבי ישמעאל, למשנת הצמצום בעיקר תורה מן השמים."

א. י . השל , תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, בעריכת דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, כרך ב, עמ' 967

ואידך זיל גמור

שבת שלום

    ג'ף

* בהערת שוליים מס' 19 על אתר מפנה השל לקידושין פא ע"א.

^ראו באופן כללי על רבי ישמעאל בויקיפדיה 

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%99%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%90%D7%9C

אלו דברים ליוד אדר א תשפ"ד

 היה היה פעם אדם  בשם ריילי

ריילי נעצר בעוון גניבת סוס

ונידון למוות בתלייה

על ידי שופט מקומי בארה"ב.

הידיעה הגיעה לביתו של ריילי

שמייד עלתה על סוס, רכבה כל הלילה

על מנת להגיע לשופט ולהתחנן על 

נפשו של אביה. השופט, זקן חרמן, 

הביט בה בעין עקומה והבטיח לה

שאם תשכב עימו יינצלו חיי האב,

הוא יחוס עליו. למחרת בבוקר 

ביתו של ריילי ראתה את גופת אביה

תלוי על עץ. אחרי הסיפור הזה 

בוב דילן שם בפי הבת שבע קללות

שיפלו על ראשו של השופט.

השיר נקרא שבע קללות ומלבד

דילן, שרה אותו ג'ואן באאז.

השיר בביצועה מופיע במארז של 

4 תקליטורים המכיל שירים של 

דילן בביצוע אמנים אחרים; המארז

יצא בהוצאת ארגון אמנסטי לציון 50

שנות פעילות הארגון  ונקרא

"צלצלולי חירות"

Chimes of Freedom

https://www.youtube.com/watch?v=Jx-ObTheIXY

עיונים ב"יואל הופמן" - "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת" (א) (ב) (ג)

(א)

 "בצהריים השיל גוסטב מעל עצמו את המעיל והאדון סולימקין ספר את תפוחי האדמה. אלף ומאתיים עכברים עברו משמאל לימין. כמה כאב קבור בקופסת תכשיטים אחת ? אברבנאל לא ידע. אבל הוא ידע גם ידע שאגן הירכיים של אורסולה. ובשולי האירועים האלה עמדו גורדי השחקים כאילו לא היה הבדל בין חמאה לדבש."

(ב)

"לסל הניירות יש להשליך רק מה שנכתב בכוונה תחילה ובדעה צלולה, אבל בדברים אחרים יש להיזהר שהרי, כמו שאמר המלט להוראציו, יש בשמים ובארץ יותר משאנו מכירים שיש."

יואל הופמן, "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת", ב"שלושים שנה שלושים סיפורים מבחר הסיפור הישראלי הקצר משנות הששים עד שנות התשעים" בעריכת זיסי סתוי, הוצאת ידיעות אחרונות עמ' 96, 119

(ג)

"כל הטרחה הזאת של כתיבת ספר והדפסת ספר ומכירת ספר וקריאת ספר, אין בו טעם אם איננה באה ,בסופו של דבר, לשמח את בני האדם."

יואל הופמן ב"מצבי רוח" כמצוטט במאמר סקירה של מוטי פוגל  במוסף הספרות ותרבות  של "ידיעות אחרונות" על "ללכת ברחובות הפנימיים - היקום של יואל הופמן", קובץ מאמרים של רחל שרף גולד ויגאל שוורץ על יצירתו של  הופמן

אלו דברים לשבת פרשת תרומה תשפ"ד

 

על סיפורו של הקבצן העיוור במעשה בשבעה קבצנים לרבי נחמן מברסלב כותב פרופ' שלום רוזנברג זצ"ל :

"זקן הוא אדם שאינו מסוגל להתחיל שוב מבראשית. זו הסיבה שגיבור הסיפור של הקבצן העיוור הוא זקן שהוא תינוק, כלומר כזה המסוגל לעשות זאת ולהתחיל מחדש. זהו הלקח הקיומי היסודי ביותר ממעשה הקבצן העיוור: החיוניות הבלתי־נלאית לנסות ולהתחיל שוב מחדש, לא לתפוס את עצמך כמקובע וכ'דבר' מסוים, אלא להאמין ביכולת השינוי. רבי נחמן כזכור שיבח עצמו רבות על כך שהיה מתחיל 'בכל פעם מחדש', ואפילו כמה פעמים ביום, אם היה נופל ממדרגתו.

בסיפורנו, המסר מדבריו של הקבצן העיוור רלוונטי לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמת האקטיביזם החברתי: כל האנשים הולכים שולל אחר מבט עיניהם; אך העיוור, הרואה את הלא כלום, אשר איננו מקובע למוגבלות התפיסה האנושית וחי מעל לבחינת הזמן והמקום ולכן יכול להתחדש ולהתקדם, משמש מצפן בעולם של עיוורים הבטוחים שהם רואים. השמחה האמיתית, שהיא יסודו של כל הסיפור, אינה טמונה במה שרואים - זוג יתומים אבודים ביער שהתחתנו בתוך בור מכוסה באשפה - אלא במה שאין רואים. מי שיודע לאחוז בשמחת 'יום קטנות' הוא זה שיהיה בידו גם לחולל שינויים חברתיים במציאות."*

שבת שלום

   ג'ף

*שלום רוזנברג  "גשר צר - אמונה בעולם של ספק על פי ר' נחמן מברסלב" ספרי מגיד, הוצאת קורן, עמ' 138 - 139

אלו דברים למוצ"ש פרשת משפטים תשפ"ד - "דה"

 בשבת פרשת משפטים החל לקנן בי החשש שחלק לא קטן מ"הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו" הם שקריים*. לא נעים להודות בכך, ויתכן שיש להודאה מעין זאת השלכות הרסניות למרקם חברתי כזה או אחר. ענין העיתוי גם צריך להישקל.

בכל מקרה,  כפי שלימדונו התורה, חז"ל רבי נחמן והקוצקר, מצווה לספר ביציאת מצרים, לרבות ב"יציאת מצרים" הזאת.

המשך ב"נ יבוא

שבוע טוב

    ג'ף

*כאן נכנס ה"דה" מהכותרת

אלו דברים לשבת ר"ח אדר א פרשת משפטים תשפ"ד

 "אגב" עולמות

ב1970, תשל"א, יצא לאור לקט בעריכתו של אהרן אפלפלד. הלקט נקרא : "מעולמו של רבי נחמן מברסלב". מדובר בספרון  בהוצאת המחלקה לחינוך  ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית. בספר ששה שערים, פתח דבר ומבוא של אפלפלד. השערים הם: סיפורים, שיחות ותורות, תפילות, שער רביעי : "על עצמו", אחרי כן : חלומות והשער האחרון הוא מילון מונחים.

מלכתחילה כוונתי היתה להביא כאן את "התפילה" הראשונה בפרק על תפילות בספר - תפילה שאפלפלד כינה : "על השתיקה". הבנתי שהתפילה ארוכה מדי לכאן אז החלטתי להביא כמה שורות מהפתיחה: 

"זכנו להיכלל בתוך נשמת משה רבנו עליו השלום, שהוא בבחינת שתיקה, ואזכה להרגיל עצמי בשתיקה. לקיים דברי חכמינו זכרונם לברכה, שאמרו 'סייג לחכמה - שתיקה'. ואמרו 'ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה'. ואזכה לשתוק גם במחשבה בכל מקום שאני צריך לשתוק."

יעקב וינרוט המנוח אמר בהרצאה האחרונה שלו את הדברים הבאים, בין השאר, על רבי נחמן:

"ואני הגעתי לרבי נחמן מברסלב בשלב די מאוחר בחיי, בנסיבות מאד יוצאות דופן ואני נדהמתי לראות איזה עושר יש בתוך התורה הזאת..."

הפניתי בעבר, לא אחת להרצאה הזאת של וינרוט זצ"ל ואני מפנה את  אליה שוב בקישור להלן.

בפרק האחרון לשני הכרכים של "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן" אומר הרב שג"ר זצ"ל את הדברים הבאים:

"מה שלמדתי יותר מכל מרבי נחמן הוא שלפעמים הסתירה והמחלוקת הן אמתיות יותר מתמונת מציאות הרמונית. הגותו של הרב קוק, המשפיעה עלינו רבות, מעודדת את נטייתנו לאחדות ולהרמוניה בין רעיונות, אידיאולוגיות, עמדות וזרמים שונים, אבל תורת רבי נחמן מאפשרת להבין שזהו אכן אידיאל רוחני גבוה אך לא תמיד בר־מימוש; במציאות הממשית דומה שחשוב יותר לדעת לרכוש את היכולת לחיות בסתירה, שהיא בוודאי אמתית יותר מאשר הרמוניה מזוייפת, מאולצת או אלימה, שבה אתה מותח או מקצץ את הניגודים כדי להתאימם למיטת סדום הרמונית כביכול. האתגר שלנו אינו יצירת הרמוניה בין צדדים סותרים או הכרעה ביניהם, אלא היכולת לחיות בשילוב של כמה אלמנטים סותרים הממשיכים לעמוד בסתירתם ובאי־התאמתם, שילוב המחולל מעין ניגון העשוי להיות מורכב מדיסוננסים, אבל עם זאת הוא מפעים, עמוק ואינסופי."*

המשך בלי נדר, יבוא

שבת שלום וחודש טוב

         ג'ף

https://www.youtube.com/watch?v=vn4X6UuzzJA&t=442s

*הרב שג"ר "שיעורים על ליקוטי מוהר"ן (חלק ב) הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר" בעמ' 470

אלו דברים לשבת פרשת יתרו תשפ"ד

 ברשימת "הטקסטים המכוננים" שלי נמצא הסיפור החסידי להלן. אביא אותו בהקשרו כפי שראיתי אותו לראשונה.

"בצעדיו העצמאיים הראשונים במערב , התקרב מילוש, אם כי באורח מסויג, אל חוגי המהגרים הפולנים ופירסם את 'הרוח השבויה' ( 1953). ספר זה הקנה לו פרסום רב ותורגם לשפות רבות...בראש הספר מובא מוטו, משמו של חסיד זקן המופנה גם כנגד יריביו וגם כנגד עצמו:

אם שניים רבים ואחד מהם צודק ב55 אחוזים, זה טוב מאוד ובן אדם לא צריך להרעיש עולמות בגלל זה. ומי שצודק ב־60 אחוז ? זה יפה מאוד, מזל גדול שמן הראוי לתת עליו שבח והודיה להקב"ה! ומה להגיד על הצודק ב75 אחוזים ? חכמים אומרים שזה חשוד מאוד. נו, ומה עם הצודק ב 100 אחוז ? אחד שאומר שהוא צודק בכל מאת האחוזים, הרי זה חמסן מתועב, גזלן נוראי, גדול הנבלים.

זה ספר המתאר - בברק סגנוני ובמיזוג של צלילות ראייה, פאתוס סלאבי, רגישות של משורר, פרספקטיבה של היסטוריון ועין של רפורטר * - את אקלים המחשבה של פולין  המשתקמת מהריסותיה."^

* "כתב חדשות" בלעז

דוד וינפלד, אחרית דבר (א), "אור יום" מבחר שירים של צ'סלוב מילוש בתרגום דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן הוצאה לאור בע"מ עמ' 383-382

כמה "ארועים" השבוע הובילו אותי יזרה לסיפור הנ"ל. ביניהם דבר תורה ששמעתי במנין מנחה בעבודה על "שמע האמת מפי שאמרה" בהקשר לפרשת יתרו וכן שיחה שקיימתי במסינג'ר עם חבר פייסבוק - רבי חסידי - סביב "בחירת ישראל".

נקווה לטוב.

העיסוק ב"עולמות" לא יברח.

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת יתרו תשפ"ד

 לפני שבועיים "הצהרתי" על כוונתי לעסוק באלו דברים ב"עולמות". לפני שבוע אלו דברים הוקדש למשה לנזמן זצ"ל. לקראת השבת אמרתי ממשיכים ב"עולמות". בשבעה למשה חילקה המשפחה משניות ללימוד עצמי לעילוי נשמתו לצד רשימה שמית של מי לוקח מה. המתנתי. ביקשתי שהמסכת שתגיע לידי  תגיע "באקראי". וכך, באותו בוקר, הכריזה לאה שתחיה - נותרו עוד שלש מסכתות. הושטתי יד לקופסה הכמעט ריקה ולקחתי המסכת "שבאה ליד". הנה, ראיתי - מדובר במסכת נגעים.

טוב.

מה למדתי בינתיים ממסכת נגעים ?!

קודם כל מדובר בעולם המשנה ולא רק עולם המשנה אלא עולם של נגעי גוף, של טומאה וטהרה. עולם שמבחינתי ( עדיין ויש להעריך שכך יישאר ) הוא עולם זר ומוזר.

ובכל זאת דבר אחד ממוקד למדתי - דבר שנוגע לנקודת ממשק בין עולמה של מסכת נגעים לעולמו של אפלפלד.

אילו הייתי מכיר את המסכת הזאת כשקראתי את ספרו של אפלפלד "מכוות האור", לא הייתי שואל עצמי אז, מה היא מכווה ?

שבת שלום

   ג'ף

פרגמנטים א

אני משתדל שפוסטים שאני מפרסם לא יצרמו יותר מדי, כנגד או בהקשר למאורעות, לעיתוי.

את הפוסט להלן פרסמתי ומחקתי בגלל אותה צרימה.

כעת - באופן בלתי רגיל, אך תיאטרלי כיאה לתיאטרון האבסורד - ידוע מה יהיה בעוד כעשרים דקות. באופן אישי אני שם פס על כל החלטה שתהיה בהאג. באופן אישי יכול אני להרשות עצמי לומר כך.

על כל פנים הפוסט נקרא "פרגמנטים א" וזה לשונו:

"כי אני זקן מאוד ואני עדיין צעיר מאוד, ועדיין לא התחלתי לחיות, ובכל זאת אני זקן מאוד."

הקבצן העיוור, ב"מעשה בשבעה קבצנים", עדין שטיינזלץ, ששה מסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב, דביר הוצאה לאור, עמ' 156

אלו דברים לשבת פרשת בשלח תשפ"ד

 מאז תחילת המלחמה, בסוף תפילת שחרית של ימי חול, ממקומו הקבוע בבית הכנסת אפיקים בנגב בירוחם  היה ד"ר משה לנזמן אומר מיזמתו בקול רם את תפילת השלום לרבי נתן/ רבי נחמן:

"יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוהי אבותינו שתבטל מלחמות ושפיכות דמים מן העולם ותמשיך שלום גדול ונפלא  בעולם ולא ישאו עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. רק יכירו וידעו כל יושבי תבל האמת לאמיתו, אשר לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת חס ושלום, ולא בשביל שנאה וקנאה וקנטור ושפיכות דמים חס ושלום. רק באנו לעולם כדי להכיר ולדעת אותך, תתברך לנצח.

ויקוים מקרא שכתוב: ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבַּתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם."

משה הלך לעולמו השבוע

ממקצת פועלו אפשר להתרשם בסרטון הרצ"ב שיצרה אשתו לאה שקדיאל ( במאי מנחה ניר דבורצ'ין ) שיבדל"א

https://youtu.be/vbkI4eumZco?si=cPJ-ujPn3TRZMtfG

יהי זכרו ברוך

שבת שלום

    ג'ף

עבודה מהי - תרגום לפתיחת השיר של פיליפ לוין

עומדים אנו בגשם בטור ארוך

ממתינים במפעל של פורד בהיילנד פארק. לעבודה.

אתם יודעים מהי  עבודה - אם אתם

בגיל שהנכם מסוגלים לקרוא את זה יודעים אתם

עבודה מהי, אם כי ייתכן ואינכם עושים את זה.

מה זו עבודה / פיליפ לוין

מאנגלית: דורית ויסמן

עומדים בגשם בשורה ארוכה

מחכים בפורד היילנד פארק. לעבודה.

אתה יודע מה זו עבודה – אם אתה

מספיק מבוגר לקרוא את זה אתה יודע מה זו

עבודה, למרות שאולי אתה לא עובד.

https://www.poetryplace.org/article/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%A4-%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%9F-%D7%A9%D7%A8-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%A8%D7%94%D7%91/