רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 27 בדצמבר 2018

אלו דברים לשבת פרשת שמות תשע"ט

בדברי פתיחה לספר שיוצא לאור בימים אלו ממש, קובץ  שעיקרו מאמרים על הגותו של אברהם יהושע השל ומקצתו - דברים של השל עצמו שפורסמו במחצית השנייה של המאה שעברה - אומר בנימין איש שלום את הדברים הבאים:

"אתגרים משמעותיים עומדים בפני יהדותו של אדם מודרני והם מציבים סימני שאלה על הצדקת הנאמנות לאמונה ולמסורת היהודית העתיקה. פרנץ רוזנצוויג נתן ביטוי עז וציורי למצב הקיומי היהודי באומרו כי בימינו 'יהדותו של כל אחד ואחד רוקדת על ה'מדוע' כעל חודה של מחט.
  גורמים רבים למבוכה האמונית: בעידן של חשיבה מדעית קשה לקבל מושג של אלוהים כישות מטפיזית, קל וחומר כישות בעלת 'אישיות' המקיימת יחסי גומלין עם האדם. לא פחות מכך קשה לקבל רעיון של תורה הניתנת או נגלית משמים. אין זה פשוט להבין את הנבואה כתופעה שאיננה התרחשות סובייקטיבית, פסיכולוגית גרידא, וודאי שהתבוננות בטבע האדם ובתולדותיו מעלות תהיות על קיומו של סדר מוסרי או צדק אלוהי בהנהגת ההיסטוריה. האדם המודרני מאמין כי המציאות ניתנת להסבר באמצעות דיסציפלינות מדעיות במונחים פיזיקליים, ביולוגיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, וכיו"ב.
  ואולם אין בכל ההסברים המדעיים מענה לשאיפתם של בני אדם למשמעות, לקשר עמוק עם המוחלט, ולאינטואיציה האומרת כי לא ייתכן שביסוד הטבע, ביסוד היקום המופלא והמרהיב, לא מצויה ישות בעלת תודעה ורצון אשר חוללה את ההוויה. לא ייתכן כי עולם מופלא זה יותר מושלם מן הישות שחוללה אותו.
אברהם יהושע השל נטוע בכל הווייתו בעולם המודרני והוא מודע היטב לפרספקטיבה המיוסדת על אדני המדע והדיסציפלינות הביקורתיות. ואולם באותה עת הוא מושרש עמוק בעולמה של היהדות האמונית. הוא יונק מן החוויה הקיומית החסידית של אבותיו ואבות אבותיו ומתוך המורכבות של היותו בן־בית בשני עולמות, הוא נחלץ להתמודדות הרואית עם אתגר האמונה בעידן המודרני"
  השל נדרש לשאלות היסודיות מתוך התבוננות מעמיקה ויושר אינטלקטואלי, תוך הימנעות מקלישאות וסיסמאות ומתוך חתירה למגע עם ממד העומק של המציאות ולחוויה אמונית כנה ואותנטית. ואולם האמונה, לדידו של השל, אין משמעה תמונת מציאות מטפיזית מדויקת כי אם חוויה של נוכחות אלוהים בחייו של האדם, בכל אורחותיו, במעשיו ובשיג ושיח שהוא מקיים עם זולתו. נוכחות אלוהים היא המשמעות  העמוקה הטמונה בכל מעשה, במניע טהור ובכוונה נאצלת. האדם משתוקק למגע עם ממד העומק של קיומו, אך אין זה מובן מאליו שאכן יזכה לכך. קיומה של חוויית נוכחות אלוהים בחייו, היא גופא, מבחינת השל, המענה האלוהי החיוני כל כך, היא מחווה שאינה תלויה באדם עצמו והיא מעידה על מקורה הטמיר.
  ואולם עם זאת שהשל רואה בנוכחות אלוהים את ממד העומק והמשמעות של הקיום האנושי, הרי אחרי ככלות הכול האדם הוא שעומד במוקד עניינו*

"עד כאן הקפה ראשונה"^

שבת שלום
    ג'ף

*בנימים איש שלום , אקדמות מילין, "לך לך עיונים ביצירתו של אברהם יהושע השל", עורכים בנימין איש שלום ודרור בונדי, הוצאת אידרא, עמ' 9
* אלו מילות סיום שלי -של ג'ף. לא היה נכון לרשום כאן את דברי הפתיחה במלואם. מי מהקוראים שיפרש את "אלו דברים" הפעם כהמלצה חמה לרכישת הספר - לא יטעה.

יום שבת, 22 בדצמבר 2018

מתוך " 'אנרכיזם' יהודי דתי" לאמנון שפירא

" בפליאה ובספקנות התבוננתי לראשונה בהגדרתו יוצאת הדופן של פרופ' גרשום שלום: 'התיאוריה החברתית היחידה בעלת המשמעות - גם משמעות דתית - היא התיאוריה האנרכיסטית', ונזקקתי לחש שנים של עבודת מחקר כדי לקבל בהבנה הגדרה זו; חמש שנים של טלטול, מלווה סער רוחני של בחינה ביקורתית ומקיפה של מקורות יהודיים ראשוניים: תנ"ך ותלמוד, מדרש וקבלה, פילוסופיה יהודית והגות דתית בת־ימינו."
אמנון שפירא, " 'אנרכיזם' יהודי דתי " הוצאת אוניברסיטת אריאל, עמ' טו

תוצאת תמונה עבור אנרכיזם אמנון שפירא

יום חמישי, 20 בדצמבר 2018

אלו דברים לשבת פרשת ויחי תשע"ט


אברהם יהושע השל הלך לעולמו בשבת פרשת ויחי בשנת תשל"ג.
אחת מאמירותיו הקולעות של השל היתה : "מה שאנו זקוקים לו יותר מכל דבר אחר אינו ספרי לימוד אלא אנשי לימוד. אישיותו של המורה היא־היא הטקסט שהתלמידים לומדים; הטקסט שלא ישכחו לעולם."* זהו תרגום לעברית לדברים שלו באנגלית:
What we need more than anything else is not textbooks but textpeople.^

ובכל זאת , גם על פי השל,  מול כל אמירה, מול כל הנחיה, נמצא את היפוכה. או כדברי מורו ורבו היהודי הקדוש רבי יעקב יצחק מפשיסחה : " אין כללים בעבודת ה', וכלל זה עצמו איננו כלל"*^
לפני זמן מה כתבתי במסגרת סדרת "על קו 58"  את הדברים הבאים:

במהלך הנסיעות על הקו
במהלך הנסיעות על קו 58
"עלינו על הקונספט" של טקסטים מכוננים
וההבחנה בינם לבין טקסטים
נחמדים סתם.
טקסט מכונן הוא טקסט
שתופס אותך בדש הבגד
וזורק אותך על הקיר מעברו
השני של החדר, טקסט שאתה זקוק
בו כאויר לנשימה ושהוא יכול
נדמה לך לשנות את חייך.
טקסט נחמד סתם מעלה חיוך
על שפתיך ומאיר
את פניך אך הא
ותו לא

להלן אחד הטקסטים המכוננים האלו שכיוונתי אליהם:

"אל השתיקה מצרף רבי נחמן מאפיין נוסף: ההמתנה. הספירה הגבוהה, ספירת הכתר, מתוארת כאן כהמתנה, המוסברת כאן כתנאי לקיום עצמאי של האדם. מצב זה הוא האמצעי הנדרש לתשובה, כניסוחו של רבי נחמן: 'וְהַכָּ"ף הוּא כֶּתֶר, בְּחִינַת אֶהֱיֶה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה...וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר כִּי כֶּתֶר לְשׁוֹן הַמְתָּנָה'. במצב של 'כבוד מלכים' הווייתו של האדם היא הוויה שאינה שרויה בעצמה אלא עסוקה בתגובה לסביבתה, לכן היא אינה קיימת. לעומת זאת, באמצעות ההמתנה זוכה האדם להוויה עצמית ממשית. המתנה זו היא הפסקת הרדיפה של האדם אחר העולם החיצוני לו, רדיפה שהיא בסופו של דבר ביטוי לחוסר קיום. לכן,  מצב השתיקה שתיארנו אל מול הפגיעה של הזולת איננו מבטא שפלות וגם לא גאווה, אלא תודעה של סבלנות, של חיים במישור גבוה יותר. רצון האדם בשליטה על חייו הוא עצמו ביטוי לחוסר אמונה; לעומת זאת, היכולת לאפשר למציאות להתרחש , לא להאיץ בה, היא עצמה לוז האמונה; הכושר להמתין, להאריך רוח, לתת לדברים לעשות את שלהם - מזוהה בתורה זו ובמקומות נוספים ( ראו תורה ז, כד,ז) כשייכת לספירת הכתר, או בשמה האחר 'אריך אנפים', קרי אריכות אפיים, הסתכלות מפרספקטיבה רחבה של נצח, בנשימה ארוכה המביאה לשלווה ולהרמוניה. זו , כאמור, איננה פרשנות אלא הוויה ראשונית של הקיום. ללא שלווה זו, מסתבכים ברדיפה, בדאגה ובדיבור שלילי."^^


שבת שלום 
    ג'ף

*א.י השל,  The Spirit of Jewish education "רוח החינוך היהודי" (הכותרת באנג') , ב"אלוהים מאמין באדם", תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת, זמורה, ביתן, דביר, עמ' 251
^A.J. Heschel, Jewish Education, in The Insecurity Of Freedom, FS&G, p 237
*^ מובא בספרו של מיכאל רוזן ז"ל, המסע  אחר אותנתיות, על הגותו של רבי שמחה בונם, הוצאת אורים  (אנג') עמ' 135
^^הרב שג"ר, שיעורים על ליקוטי מוהר"ן (חלק א) הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר בעמ' 51

יום חמישי, 13 בדצמבר 2018

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשע"ט



הטור מוקדש לעילוי נשמות קורבנות הטרור של התקופה האחרונה. במותם ציוו לנו את החיים
"יש ספר של אלן דה בּוֹטוֹן ששמו "איך פּרוּסט יכול לשנות את חייך". הכותרת הזאת מוצאת חן בעיניי. אני מבקש לדון כאן בשאלה איך אלירז יכול לשנות את חייך. אין הכוונה לשינוי חיים במובן הדרמטי, החד-פעמי. אדרבה, השינוי המדובר בו כאן הוא שינוי מַתמיד, שינוי של תנועות "קטנות" אך משמעותיות בקיום היומיומי. ראוי לשאול את השאלה הזאת ביחס לכל יצירת אמנות. כל אמן וכל אדם (וגם חיות, ודוממים, וצומח) יכול לשנות את חייך בדרכו או בדרכיו שלו. ואולי סך כל שינויי החיים האלה, הנובע מסך כל הפגישות המשמעותיות, הוא מה שאנו מכנים "חיי הרוח". אם אנו חשים שהרוח נושבת הרי שהיא השתנתה."

אלו דבריו של דרור בורשטיין בבלוג שכותרתו "איך אלירז יכול לשנות את חייך"*

לאחרונה אני מוצא את עצמי חוזר לשיימוס היני. מדוע נשביתי בקסמיו ? וליתר דיוק בקסמי שירתו ? עולה בדעתי שיש דמיון בין שירתו לשירת עמיחי. שירה שמדברת עלינו מצד אחד - על ענייני יום יום ובגובה עיניים ומצד שני - הדיבור הזה הוא מוסיקאלי להפליא, כיאה לשירה טובה.
לפני שנפליג קמעה למחוזות השירה שמקורה בצפון אירלנד אני מבקש להזכיר  כאן את העוגן, העוגן המוטל בנמל הבית שלנו לחופי הים התיכון. בראיון שמופיע בבלוג של אלי אשד אומר הלל ברזל את הדברים הבאים לגבי שירת ארץ ישראל:

"א.א : הספר שלך שם דגש חזק מאוד על התשתית התנכית שביצירתם של משוררים כמו גרינברג ושוהם ? האם לדעתך יש צורך לחזור לשורשים התנכיים ?בתקופה כזאת שבה מדברים על קיצוץ מסיבי בלימוד התנ"ך ?
ברזל : אין כיום משורר ומשוררת שיכול להוציא שיר אחד בלי התשתית התנכית בכל מילה ומילה גם אלה שמנגחים את זה עושים זאת על יסוד סיפורים מהתנ"ך . בלי זה אין קיום לשירה. הסיפורת זה משהו אחר בגלל שזה עלילה ושפה שונה לגמרי אז זאת לא שפה תנכית.
תנ"ך חייב להיות הבסיס של התוכנית בספרות ותמיד לחייב לצעוד ביחד בכל דבר בחינוך לערכי יסוד. לדעתי יש לחייב כל סטודנט ללמוד תנ"ך בכל מקצוע. בלי תנ"ך אין , וזוהי אמונתי העמוקה, אין ספרות עברית בלי תנ"ך ובודאי אין תרבות עברית ושירה עברית ."^

הנאום שנשא היני בשטוקהולם בעקבות זכייתו בפרס נובל בשנת 1995 נקרא בתרגומו לעברית :"לתת אמון בשירה".
באנגלית זה נקרא Crediting Poetry,  השוואת התרגום למקור - והדברים מכוונים לא רק לכותרת אלא גם לנאום עצמו -מביאה אדם כמעט לידי בכי, למול כל מה שאובד בדרך אך...זו דרכו של עולם התרגום. והדברים ידועים.
בכל זאת, חשבתי  ( לפני הפיגוע האחרון ) שנכון לנסות לעניין את ציבור הקוראים בשירתו של היני...לאור החום האנושי שבו, לאור ההשלמה עם וההתנגדות ל - מציאות המשוסעת שהיני ניצב מולה בצפון אירלנד במחצית השנייה של המאה ועשרים.

הנה קטעים  מדבריו בנאום ( בתרגומם של ליאור שטרנברג ואריאל זינדר)":
"כשנפגשתי לראשונה בשם העיר שטוקהולם, לא העליתי על דעתי שאבקר בה ובוודאי לא חשבתי שבבוא היום  אהיה מוזמן אליה כאורח של האקדמיה השוודית ושל קרן הנובל. בזמן ההוא, מהלך כזה של אירועים לא היה רק מעל ומעבר לציפיותי, הוא היה מעבר לתפיסתי. בשנות הארבעים, בהיותי הבן הבכור למשפחה צומחת באזור הכפרי של מחוז דרי, הצטופפנו יחד בבית־חווה בן שלושה חדרים שבו ניהלנו מעין חיי מאורה שהיו פחות או יותר מחוסנים רגשית ואינטלקטואלית נגד העולם שבחוץ. היה זה קיום אינטימי ופיזי שבו רחשי הלילה של האורווה מעבר לקיר אחד של חדר השינה התערבבו בצלילי שיחת המבוגרים מהמטבח, מעבר לקיר השני. הפנמנו, כמובן, את כל אשר התרחש: גשם בעצים, עכברים על התקרה, רכבת קיטור מתקדמת לאיטה לאורך הפסים במרחק שדה אחד מן הבית; אך הפנמנו את כל זה כמו בדמדומים של שנת חורף. היינו נתונים  במצב א־היסטורי, קדם־מיני, בחלל שבין הארכאי והמודרני, והיינו חשופים ורגישים לשינויים כמו מי השתייה שעמדו בדלי שלנו שניצב בחדר שטיפת הכלים בכל פעם שרכבת חולפת הרעישה את האדמה, פני המים היו נרעדים ונעים בעדינות כלפי מרכז הדלי, בדממה מוחלטת.
אך עבורנו, לא רק האדמה רעדה: האוויר סביבנו ומעלינו היה מלא חיים וסימנים. כשרוח נשבה בין ענפי האשור, היא גם הרעידה ממקומה אנטנה שחוברה לצמרתו של עץ הערמון. ומשם למטה, דרך חור בפינת חלון המטבח, ישירות לתוך מערכת הרדיו האלחוטית היכן שרצוא ושוב של קרקושים וציוצים היה לפתע מתחלף בקולו של שדרן ה־BBC הדובר מתוך הלא־ידוע כמו האל מתוך המכונה. גם את הקול הזה יכולנו לשמוע בחדר השינה שלנו, משודר אלינו מעבר לקולות המבוגרים במטבח; בדיוק כשם שיכולנו לשמוע, מאחורי כל קול ומעבר לו, את האיתות החודר, החריף של מסר במורס.
יכולנו לקלוט ולזהות את שמות שכנינו במבטא במקומי של הורינו, ואילו במבטא האנגלי, הבהיר, של שדרן הרדיו, שמענו את שמות המפציצים, הערים שהותקפו, החזיתות השונות ושמות הדיוויזיות, מספר המטוסים שאבדו ומספר האסירים, פציעות ופגיעות, וקצב ההתקדמות; ותמיד, כמובן, גם את המילים האחרות, המצמיתות - 'האויב' ו'בעלות הברית'. ולמרות כל זאת, דבר מכל זה לא הטיל עלי אימה. אם היה דבר מה מבשר רעות בקולו של השדרן, הרי שהיתה איזו איטיות ביכולתנו לתפוס את הסיכונים; ואם היה דבר מה בלתי ראוי בבורות פוליטית כזו באותה תקופה, הרי שהיה גם דבר מה חיובי בביטחון שהונחל לי בעזרתה.
במילים אחרות, תקופת המלחמה היתה עבורי זו שלפני ההתבוננות עצמית, גם זו שלפני הספרות, ובדרכה, זו שלפני ההיסטוריה. אחר כך, בחלוף השנים, כשיכולת ההאזנה שלי נעשתה טובה יותר, נהגתי לטפס על מסעד הספה הגדולה שלנו ולקרב את האוזן ככל האפשר לרמקול. אבל אפילו אז, לא החדשות עניינו אותי; הנהייה שלי היתה אחר המתח והסיפורים...בשלב זה, שבו היו הילדים בבית כבר גדולים, היה עלי להתקרב למכשיר הרדיו על מנת להתרכז, ומתוך הקירבה הזאת למדתי להכיר גם את שמות התחנות הזרות: לייפציג, אוסלו ושטוטגרט, ורשה, וגם, כמובן, שטוקהולם.
גם התרגלתי לפרצי השפות הזרות שנשמעו כשהחוגה נעה בחצי מעגל מה־BBC ל־Radio Eireann, מטון הדיבור של לונדון לזה של דבלין, ועל אף שלא הבנתי מה נאמר באותם מפגשים ראשוניים עם הצלילים הגרוניים והשורקים של אירופה, למעשה כבר פתחתי במסע לעבר העולם הרחב שמעבר. מסע זה הפך בהמשך למסע למרחבי השפה, מסע שכל נקודת עגינה בו - בין אם בשירתו של מישהו או במהלך חייו - הסתברה כאבן דרך ולא כיעד, ומסע זה הוא שהביא אותי כעת לנקודה מכובדת זו. ובכל זאת, הרציף כאן נדמה לי יותר כתחנת חלל מאשר אבן דרך, ובשל כך, בפעם הראשונה בחיי, אני מרשה לעצמי לטעום מהעונג שבהליכה באוויר.

אמוני והערכתי נתונים לשירה כיוון שהיא מאפשרת הליכה כזו בחלל. אני נותן בה אמון מיידי הודות לשורה שכתבתי לא מזמן ובה הנחיתי את עצמי ( וכל מאזין אפשרי אחר) 'להלך באוויר, למרות שיקול הדעת'. אך אני נותן בה אמון בעיקר כיוון שהשירה יכולה ליצור נתיב בעולם שיהיה קשוב לרשמי העולם החיצון, ורגיש לחוקיות הפנימית של הוויית המשורר, כמו האדוות שנעו פנימה והחוצה על פני המים בדלי באותו חדר שטיפה, לפני חמישים שנה. נתיב שבו אנו יכולים לגדול להיות ראויים לכל מה שאגרנו בעוד אנו גדלים. נתיב המספק את התיאבון השכלי ואת הרעב הרגשי. במילים אחרות, אמוני נתון לשירה על היותה שירה ועל היותה גורם מסייע, על האופן שבו היא מאפשרת מעבר רצוף  ומעשיר בין מרכז הנפש להיקפה, בין הילד הבוהה במילה 'שטוקהולם' על חוגת הרדיו ובין הגבר המביט בפני האנשים שהוא פוגש בשטוקהולם ברגע נדיר זה. אמוני נתון לשירה כיוון שהאמון ראוי לה, בעידן זה ובכל עידן, על היותה אמת חיה, בכל מובן של ביטוי זה."**

שבת שלום
     ג'ף






 *
https://drorburstein.com/2010/05/20/%D7%90%D7%99%D7%9A- %D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%96-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C-%D7%9C%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9A/

^
https://no666.wordpress.com/2004/06/16/%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%AA%D7%A0%D7%9A-%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%9C-%D7%91%D7%A8%D7%96%D7%9C-%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%99/

** שיימוס היני, לתת אמון בשירה - נאום קבלת פרס נובל לספרות, בקובץ "הפסקת אש" מבחר שירים ורשימות בתרגום ליאור שטרנברג ואריאל זינדר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 130 -132