רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 28 במאי 2020

כנגד מה שאומרים "אנשי הוודאות התמידית"


במגפות או באסונות: היח"צנים של אלוהים

אנשי הוודאות התמידית מאשימים את הטבע, את אלוהים ואותנו בכל מצב של אי-ודאות. אבל האמת היא שאלוהים לא מנסה לומר לנו דבר. הוא כבר אמר את דברו למאמינים בדתות השונות בספרי הקודש. במקום לחפש אותו באסונות הגלובליים, חפשו אותו בשגרת תאונות הדרכים או רצח הנשים


https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5736610,00.html

יום שלישי, 26 במאי 2020

אלו דברים לחג שבועות ולשבת פ' נשא תש"ף


יוצא שאני בתחילת העיון בספרו של אמנון שפירא  "אנרכיזם יהודי דתי". ויוצא שהעיון שלי בספר מתחיל בדברים שכותב שפירא על הגותו של הרב עמיטל זצ"ל.
בזכות הרב עמיטל ביליתי שנתיים בישיבת הר עציון. שנה אחת כתלמיד במסגרת שנועדה להיות ה"תשובה של הגוש" ( של "ישיבת הר עציון" הכוונה ) למכון מאיר ( מיסודה של ישיבת מרכז הרב ).  המסגרת נקראה "מכון צור" והיא לא שרדה את השנה הראשונה. לאחר מכן נשארתי בישיבה שנה נוספת כ"תלמיד שלא מן המניין " עד שהמשפחה הצעירה שלנו עברה לירוחם בתום אותה שנה.

להלן מובאה מהפרק שדן בהגותו של הרב עמיטל:

"הרב עמיטל : על הרקע שקדם ללידת דויד במקרא ובמדרש, ביקורת ספרותית חתרנית ואנטי־מלוכנית

המקרא, ולאחריו המדרש, מספרים על כמה אירועים מיוחדים, קשים להבנה, שקדמו ללידתו של דוד המלך: (א) בנות לוט שכבו ביוזמתן עם אביהן, ומגילוי העריות נולד מואב ( ברא' יט 37 ). (ב)  יהודה בן יעקב התחתן עם אישה כנענית ( שם  לח, 2 )  ואחר כך שכב ביוזמתו עם תמר, שחשבה לזונה, ומהקשר הבעייתי ביניהם נולד פרץ ( שם  29 ). (ג) רות, שמוצאה ממואב, התחתנה עם בועז וסוף דבר שנולד מהם דוד בן ישי, שייחוסו, המפורש בכתובים, מתחיל בפרץ בן תמר וביהודה ( רות ד, 22-18 ).

עולה, שדוד המלך הוא צאצא של פרץ, שהוא צאצא של רות ובועז, של יהודה ותמר, וגם צאצא של לוט ובתו הבכירה, ולכולם יחסי אישות בעייתיים מאוד; ואילו מדרשי חז"ל מעמיקים עוד יותר את מבוכת הקורא: לפי ילקוט שמעוני, לפני לידתו של דוד, הוקצבו לו שלוש שעות בלבד של חיים אלמלא חש לעזרתו אדם הראשון והעניק לו 70 שנה כמתנה;* ואילו לפי ילקוט המכירי לתהילים, לידת דוד עצמו הייתה מפתיעה - ישי אביו התכוון לשכב עם שפחתו. השפחה, שרצתה למנוע זאת מישי, סיפרה על כך לגבירתה ולאחר תכנון מוקדם אתה, במקום שהשפחה תבוא אל ישי באה אליו אשתו בחסות החשיכה, בעוד ישי היה סבור שאינה אלא שפחתו.* מאותו לילה נולד דוד*.

בעקבות חיפוש פרדיגמה לסיפורים הקשים  להבנה אלה הגיעו כמה חוקרים לתשובות שונות. יאיר זקוביץ חיפש פתרון באמצעות 'סיפורי בבואה' בין סיפורים שונים,* ואילו אברהם גרוסמן תר אחר טעמים כלליים וקָשַר  את הסיפורים המדרשיים   'לפולמוס הקשה  שניטש במאות ה־8-7 בבבל בשאלת כשרותם של ראשי הגולה מבית בוסתנאי'.* תשובותיהם נראות, אבל אינן מניחות את הדעת בגלל היקף התופעה המטרידה לאורך המקרא והמדרש גם יחד. זקוביץ פתר את הבעיה במקרא, אבל הניח אותה פתוחה במדרש; ואילו גרוסמן נתן תשובה למדרש, אבל לא פתר את התעלומה במקרא.

והנה עלה פתרון מקיף ומפתיע על־ידי הרב עמיטל זצ"ל. בשיחה דרשנית על פרשת השבוע דן הרב בקצרה  בסיפורים אלה והגיע למסקנה, 'שלמלכות בישראל אין זכות קיום. לא ניתן לקבל באופן טבעי מצב, שבו יהודי אחד שולט על יהודי אחר'.* במשפט אחד הצליח הרב עמיטל לכלול את העיקר הרעיוני של 'אנרכיזם דתי', הבנוי על חופש ועל התנגדות לשליטת אדם באדם."

לסיום פסקה זו, כותב שפירא: " רעיונות כאלה, שנבחנו על־יָדִי לאורך כל כתביו של הרב עמיטל, מפתיעים ומצטברים למסכת אידיאולוגית רחבה, בעלת אותה משמעות שדון יצחק אברבנאל האמין בה, באותו מובן שהראי"ה קוק הבין אותה ( כשטען, כי יש לה 'שורש ועיקר בתורה') וכמו שהוגי דעות אחרים הבינו אותה."*

המשך ב"נ יבוא
חג שמח
ושבת שלום
    ג'ף

*אמנון שפירא, "'אנרכיזם' יהודי דתי", הוצאת אוניברסיטת אריאל, עמ' 489-488





יום שלישי, 19 במאי 2020

אלו דברים לשבת פרשת במדבר תש"ף

הערה מקדימה. תזמון זה חשוב. תזמון הוא לפעמים קריטי -  לא תמיד. השבוע שבו מורשע יהודי ברצח משפחה פלסטינית - אינו השבוע האידיאלי לפרסום טור התומך באנרכיזם. אף על פי כן - הנה הטור לפניכם ( ראשון בסדרה ). להבהרה: אני מגנה  גינוי מוחלט  את הרצח והרוצח של משפחת דוואבשה ז"לאין בין מעשה הרצח והאנרכיזם החיובי שיידון להלן - ולא כלום.

אני נמשך למדבר.
אני נמשך גם, אני מודה, לאנרכיזם.
מדבר אני יודע מה זה, פחות או יותר, מהיכרות רבת שנים.
אנרכיזם, אני מכיר קצת פחות. המשיכה אליו נעוצה בסלידה מאטימות ביורוקרטית, שגם איתה יש לי היכרות רבת שנים. 
"התורה מתחלתה ועד סופה קרויה מתנה, לפי שנתנה במדבר במקום הפקר כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, לכך נקראת מתנה"*
"המונח 'אנרכיזם'... פירושו ביוונית 'בלא ארכיאה' - בלא השליט...( ולא נגד השליט כטעותם הנפוצה של רבים )".
"לחובבי הז'אנר" כנהוג לומר "במקומותינו" ( הכוונה לקהילת "אפיקים בנגב" בירוחם ).  ה"אורים ותומים" בנושא הוא ספרו של אמנון שפירא "'אנרכיזם' יהודי דתי". מהספר הזה לקוח הציטוט לעיל בענין פירוש המונח.
אנרכיזם, כפי שיתברר לכל מי שיעיין בספר, אין משמעו בהכרח הפקרות.
אלו דברי שפירא במבוא לספר:
"המונח 'אנרכיזם''...נשמע בימינו מאיים, אבל הוא לא נולד ככזה. המונח נוצר לפני מאתיים שנה על ־ידי ויליאם גודווין         (באנגליה) ופייר ג'וזף פרודהון (בצרפת)  כרעיון נאצל והומני, שכוונתו לבטא את חרותם ורצונם של בני האדם - אלה שביקשו ליצור פדרציות , או קהילות, כתחליף לשלטונה הריכוזי והרודני של המדינה שלא תמיד השתמשה בכוחה הרב לטובת אזרחיה, אלא פעלה לעתים כנגדם. כדוגמא  קיצונית, נהגה אנגליה של המאה ה־18, שבשם המדינה החזקה והכול יכולה תלו בה ילדים רעבים באשמה של גנבת לחם.
  דא עקא, שבתקופה יותר מאוחרת נמצאו אנשים אשר בזדון נתנו פירוש מוטעה למונח זה ונקטו אלימות וטרור לשם הפלת המדינה וריסוקה. למרבה הצער, בגללם ובעטיים נתקבעה בדעת הבריות עמדה שלילית כלפיו. נגד פרשנות שלילית ומאוחרת זו אני יוצא חוצץ ומציע, ברוח משמעותו המקורית, פרשנות מחודשת למונח, ובייחוד להיבטיו הערכיים והאוטופיים,  מתוך כוונה להשיב את כבודו האבוד למקומו הראוי לו בעולמן של הדת והחברה בישראל ובעולם."

נרחיב עוד בעקבות המחבר בהמשך לדברים הנ"ל. כעת אני רוצה להגיע לדברים שמובאים בספר על הרב עמיטל זצ"ל.
בחלק השלישי של הספר עוסק שפירא בהגותם של עשרה רבנים בני הזמן החדש, מנקודת המבט של הגות 'אנרכיסטית'.
בין הרבנים: הרש"ר הירש, הרב משה אביגדור עמיאל, הראי"ה קוק, הרב י"ד סולובייצ'יק והרב עמיטל.

במסגרת הדיון על הגותו של הרב עמיטל מובאים הדברים שלהלן בשמו בעמ' 499 תחת הכותרת "לחיות עם השאלות":

"'באתרי האינטרנט השונים ישנן כיום כ30,000 תשובות של  רבנים בני הציונות הדתית שהשיבו על שאלות שנשאלו [ נכתב בתשס"ג]. יש כאן צימאון לתורה, אבל משהו הרבה מעבר לזה...שאלות אלה מלמדות שיש ציבור גדול של שומרי תורה ומצוות שאיבד את בטחונו העצמי באורח חייו, באמונתו, בערכיו. לכן הוא פונה לרבנים כי הוא חושב שיש להם תשובה לכל שאלה...אחד בוגרי הישיבה בא אלי עם בנו שלומד באחת הישיבות והלה התגאה בפני הישיבה שבישיבה 'שלו' יש להם תשובה על כל שאלה. כאן, אתם יודעים , אני מודיע לתלמידים כבר עם כניסתם לישיבה שאין לנו תשובה לכל שאלה. עלינו לחיות עם השאלות.' [ "קול יהודה: אמרות והגיונות, לקוטות ופרפראות ממשנתו של הרב יהודה עמיטל שליט"א (בעריכת אביעד הכהן) ירושלים תשס"ז, עמ' ע ]"

המשך ב"נ יבוא

שבת שלום
    ג'ף


*פסיקתא זוטרתא תרומה כה, טז. א

יום רביעי, 13 במאי 2020

אלו דברים לשבת פרשת בהר - בחוקותי תש"ף

1.חבר פייסבוק אמר לי השבוע שהוא לומד ויטגנשטיין כבר 37 שנים ועוד היד נטויה.
ב"חקירות פילוספיות" אומר ויטגנשטייו בהערה מס' 309 ( בתרגום שלי מהנוסח האנגלי ): "מהו היעד שלך בפילוספיה ? להראות לזבוב את הדרך החוצה מהבקבוק." ובתרגום לאנגלית מהמקור בגרמנית :
What is your aim in philosophy ? To show the fy the way out of the fly-bottle
ויטגנשטיין מסיים את המבוא לספר הזה במילים אלו ( בתרגום שלי )
"איני רוצה שהכתיבה שלי תחסוך מאנשים אחרים את טורח החשיבה. אלא, ככל שניתן, ברצוני לגרות את פלוני לחשיבה עצמית.
ביקשתי לחבר ספר טוב. זה לא קרה, אך עבר כבר הזמן לעשות לתיקונו."
ויטגנשטיין , אגב, נחשב בעיני רבים, לפילוסוף החשוב והמשפיע ביותר במאה העשרים.

2. כשתקראו אלו דברים - אנחנו נהיה סוף סוף - עם ממשלה שזוכה לאמון רוב בכנסת. ישראל והעולם במשבר. המשבר בישראל הוא כפול. הקורונה תפסה את ישראל בעיצומו של משבר פוליטי - שלטוני חמור. משבר פוליטי הולך יחד, בדרך כלל, עם משבר חברתי. האם בכוחותיה של המנהיגות הפוליטית הנוכחית לתקן את הטעון תיקון בשדה הפוליטי - שלטוני- חברתי בישראל ? ימים יגידו.

3. אומר הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת בחוקותי בספרו "חיי עולם":
"בתוכחה ישנם כמה ביטויים שחוזרים  יותר מאשר פעם אחת, ואחד מהם הוא העניין של 'והלכתם עמי קרי'. רש"י ואחרים מפרשים זאת כחטא שבקבלת הדברים כ'מקרה'; אדם  אומר: מקרה קרה, כך וכך ארע, קורים כל מיני דברים - אז מה ?
   כשחושבים על חמישים או מאה השנים האחרונות, שייך בהחלט לדבר על הבעיה הזו; קרו במהלך התקופה כמה וכמה מאורעות רבי משמעות והתרחשו תהליכים שונים, שהשפיעו רבות על העולם ועל החיים בו. ועל כל אחד מהם צריך לשאול: מה מוסר ההשכל ? מה אני לומד מזה ? איזה שינוי אני יכול להגיד שאני מוציא ממנו מסקנה ? השאלה הזו רלוונטית בין אם מדברים על השואה, על הקמתה של המדינה או על ההתבוללות, שלמרות שהיא איננה דרמטית כמו מאורעות אחרים, היא לא פחות משמעותית לטווח הרחוק."
ובהמשך:
"כשמדי פעם כבר יש מישהו שכן רוצה להוציא איזשהו מוסר השכל, המסקנה היא בדרך כלל שמישהו אחר אשם. אני מפנה את המבט ומחפש אשם, ואז אני יודע במי לתלות את הקולר:' כל מה שקרה הוכיח שדרכי הייתה צודקת, ופלוני ופלוני הם שגרמו את כל הצרות שבעולם'; כמו שיש היום יהודים שעיקר האמונה אצלם הוא שהציונות הביאה את השואה. על כל שאר העיקרים הם מוכנים להתפשר. אבל לא על זה. וגם להפך, כשקורה משהו טוב, הרי שזה בעצם בזכותי. אחרים הועילו בכך שלא הפריעו, או שבמקרה הטוב קצת סייעו; אבל אני, לא משנה אם בכוח אמירת התהילים שלי, או בכוח הרובה שלי, הצלתי את המצב. כך או כך כל מה שקורה, בין לרעה ובין לטובה, לא עושה שום השפעה ולא מביא לשום שינוי. וזה בדיוק ' והלכתם עמי קרי'.
ועוד בהמשך שם:
"אותו אדם שאיננו הולך בקרי, הוא זה המייחס משמעות, חשיבות ועניין לכל מה שקורה סביבו. אולם קבלת מוסר־השכל לגבי דידי ולא לגבי מישהו אחר היא דבר מאוד לא מצוי. בזמן מבצע סיני הרבי הקודם מבעלז, שכולם אמרו עליו שהיה איש קדוש - ואפילו השמש שלו חשב כך, שזו מעלה גדולה מאוד - עמד במשך יומיים , ארבעים ושמונה שעות, והתפלל. הוא לא היה חשוד בציונות, וגם לא הפך לפתע כזה; אבל היה זעזוע גדול מאוד בעולם, ויש זמנים שאדם משנה את דעתו בעקבות הזעזועים, גם אם לא בהצהרות דרמטיות. התקווה היא שמעבר לגבול מסוים אדם כבר לא באמת יכול לומר: 'מקרה קרה', ובאותה שעה הוא מבין שעליו לעשות איזה תיקון, שעליו לפשפש במעשיו."*
4. לסיום, לכל מי שכואב, לכל מי שמתמודד עם אבדן - ויטגנשטיין אמר שהדברים החשובים באמת אינם ניתנים לביטוי במילים. כפי התרגום לעברית:"על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק".
גם זה חומר למחשבה.

שבת שלום
    ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 285, 288-286,



רורטי

יום שני, 11 במאי 2020

יום חמישי, 7 במאי 2020

אלו דברים לשבת פרשת אמור תש"ף


" אני לא משחק מחבואים. מה שיש לי לומר אני אומר. לפעמים אנשים לא מבינים אותי, או מפרשים את דברי שלא כהלכה. אני תמיד אני, ואני לא מתכוון להשתנות. לפָנים היה בי היצר להסביר ולפרש, להעמיד דברים על דיוקם, כמו שאומרים. עכשיו אין לי שמץ מזה. מאז צמצמתי את דיבורי יש לי נקודת תצפית חדשה: השתיקה. כבר למדתי, השתיקה היא מורה הדרך הטוב ביותר. בעניין זה פיתחתי שיטה שלמה: אני יכול לשתוק שבוע ימים. אנשים סבורים שאני מדוכא או שווה נפש. טעות בידם. אני פשוט מרוחק מהם. השתיקה מגביהה אותי, ואני יושב ומתבונן ובתוך כך גומע שנים ומקומות. את הצימאון הזה אין להרוות אלא בשתיקה נוספת. השתיקה היא האלכוהול שלי. אני שותה ושותה ונשאר צמא. לפעמים, אם להודות על האמת, מציפה אותי התשוקה הישנה לדבר ולהסביר, אך אני לא מתפתה. "

אהרן אפלפלד, "והזעם עוד לא נדם", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 7 -8 מפי "בּרוּנוֹ בּרוּמהַרט".

יום חמישי, 30 באפריל 2020

אלו דברים לשבת פ' אחרי מות - קדושים תש"ף

אני "בגדול" משתדל להמנע  מהתבטאויות דרמטיות. במיוחד אחרי שהכרתי את אפלפלד, יצירותיו והדגש שהוא שם על הביטוי המינורי. הדבר נכון גם ואולי בעיקר בכל הקשור להתבטאויות בפייסבוק. השבוע חרגתי ממנהגי זה ושיתפתי פוסט שהיה בו הרבה מן הדרמה. חבר מחו"ל, איש אקדמיה ו/או פסיכולוג עד כמה שאני מבין - פירסם תמונה של ילד אפריקאי קטן שניכר שהוא גווע מרעב ממש. מעל התמונה רשם אותו חבר (באנגלית - ולהלן בתרגום שלי ) :
"יש וירוס בעולם שהורג 8000 ילדים ביום.
  יש תרופה לוירוס הזה והיא נקראת אוכל !
  אבל איש אינו מדבר עליו."
הכריכה בין הקורונה לבין צרות  - מרעין בישין  -אחרות, גם היא בעיני, לא חפה מבעיתיות.
התמונה לעיל הציקה ומציקה לי ולאחרים - זה ברור.
יש כל כך הרבות עוולות שאולי אין מנוס מלהתעלם מהן - אם חפצי חיים אנחנו, בוודאי אם חפצי חיים שקטים שלווים  ועוד כהנה אנחנו. שאלה היא עד כמה ההתעלמות הזאת היא מוצדקת, עד כמה היא הכרחית. יש לי סברה לגבי המענה לשאלות אלו אך איני רוצה לפרטה כאן. אעיר רק שכל אחד, בפועל, בוחר לעצמו/ה ממה לא להתעלם.
אני מביא את הדברים כאן כחומר למחשבה.

שבת שלום
    ג'ף

יום שבת, 25 באפריל 2020

אלו דברים כמה ימים לפני יום הזכרון ויום העצמאות תש"ף

כמה מילות הקדמה:
א. אני מרגיש לא נוח בימים אלו, בעיקר לפני יום הזכרון, לעסוק בנושאים שאינם נוגעים ישירות לשכול. עם זאת -
ב. השכול נמצא חזק ברקע
ג. "במותם ציוו לנו את החיים" - יש חשיבות גדולה לעסוק בשאלה האם אנחנו כחברה בדרך הנכונה ? על אף ולצד
ד. "אחרי מות - קדושים - אמור"
אחרי מילות הקדמה אלה - השאלה שאני רוצה להציב כאן, כחומר למחשבה ולדיון היא - האם הדברים להלן של מנחם בן ז"ל שפורסמו ב2006 בתחילת הנספח לספר "משלמה המלך עד שלמה ארצי מיונה הנביא עד יונה וולך שיחות על שירה"  עדיין רלוונטיים ?

"לימודי הספרות ( והתנ"ך והשירה בכלל זה ) הגיעו בישראל למדרגה של אסון תרבותי, שהרחיק את נפש התלמידים מן הכתובים העבריים המופלאים ביותר, שהם גם המהויות הרוחניות הכי משוכללות. אם יש הסבר אחד מרכזי לעליבות המחשבתית, לעילגות העברית, לריקנות הרוחנית ( עם עגיל באוזן), המאפיינות את רוב הישראלים החילוניים ואת מיטב הנוער העברי החילוני; אם יש הסבר מרכזי אחד להתרחקות מאהבת העברית ( לטובת אמריקניזציה וערביזציה עלובות ודוחות), להתנכרות לאהבת הארץ, לאיבה או לאי־ההתחחברות לתנ"ך העברי, ספר הספרים של העולם, הרי כל אלה טמונים במערכת החינוך האומללה שלנו, ששום שר חינוך זה עשרות שנים לא הצליח לשקם אותה ולקומם אותה מהריסותיה הרוחניות. שורש הרע, שורש העיוות, מקור הקילקול, מונחים בעיקרם בהשפעה הנוראה של האקאדמיה ומושגיה על הוראת המקצועות העבריים, הלשון, הספרות, התנ"ך. כל הדיבורים על 'מהפכות' במערכת החינוך ( בנוסח דו"ח דוברת) אינם נוגעים לעיקר הזה, ולכן אינם רלוואנטיים. כי העיקר הוא להאהיב מחדש את העברית ואת הספרות ואת התנ"ך. בלי זה שום דבר לא יתקון."*

* מנחם בן, משלמה המלך עד שלמה ארצי מיונה הנביא עד יונה וולך שיחות על שירה, האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 167-166

יום שישי, 24 באפריל 2020

יום חמישי, 23 באפריל 2020

אלו דברים לראש חודש אייר ולשבת פרשת תזריע - מצורע תש"ף

התלבטתי לגבי תוכן אלו דברים הפעם, על רקע הנסיבות העולמיות הלאומיות והאישיות.
10 שניות של צפייה באחד הפוליטיקאים שלנו מדבר בלהט, הכריעו, הזכירו לי הדברים שלהלן שראיתי במהלך השבוע.
רשות הדיבור אם כן לסיון רהב מאיר:
אני מביא את הדברים במתכונת כפי שפורסמו בפייסבוק

"לכולנו יש המון מה לומר, בשיא החריפות, על ארגוני המורים, על הפוליטיקאים, וכמובן על כל בני המשפחה שאיתם אנחנו סגורים בבית כעת. לאיפוק אין יחסי ציבור טובים. זה לא נחשב מגניב להתלבט ולחשוב לפני שעונים. הכי קל לצעוק, לקלל, לדבר בצורה בוטה. הכי קשה לשלוט בכלי הנשק הקטלני שקיבלנו – כוח הדיבור.
פרשת השבוע ("תזריע-מצורע") מציעה מבט אלטרנטיבי על תרבות הדיבור שלנו: פרשני הפרשה עוסקים רבות בלשון הרע, במילים שיוצאות לנו מהפה. הם טוענים שהדיבור צריך להיות סופו של תהליך, ולא תחילתו. שצריך לחשוב היטב לפני שפותחים את הפה, ולהצליח לשלוט בכוח האדיר הזה.
בימים צפופים אלה זה קשה במיוחד. מי לא רוצה להתפרץ, להעליב ולצעוק, אפילו כמה פעמים ביום? פרשת השבוע היא תזכורת שנתית לכך שנימוס, דרך ארץ, מחשבה שנייה ואפילו שלישית לפני שמדברים או כותבים משהו – הם הבסיס. הרב שלמה וולבה כתב פעם שאנחנו מתאמצים מאוד ללמד תינוק לדבר, אבל לא משקיעים אחר כך מחשבה בללמד את עצמנו גם לשתוק."
תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד או יותר‏‏

שבת שלום וחודש טוב
       ג'ף

יום ראשון, 19 באפריל 2020

יום שבת, 18 באפריל 2020

אלו דברים ליום השואה והגבורה תש"ף

כשעיינתי, במסגרת ההכנות לטור השלישי והאחרון הזה בסדרה, במסה של טלמון "ההסטוריה האירופית כרקע לשואה", הבנתי ששלושה טורים לא יספיקו כדי להביא כאן את הפסקאות שנראות לי מכוננות מתוך המסה הזאת.
יחד עם זאת למעשה ידעתי שהדברים שמובאים כאן אינם אלא בבחינת טעימה וכי המסה הזאת מחייבת קריאה צמודה; זוהי עבודה לכל אחד ואחת שמתעניין.ת בשאלת שורשי השואה ובסופו של דבר אין קיצורי דרך.
וכאן אני צריך להחליט האם אני מביא כאן - עוד מהצגת השאלה בידי טלמון* או שאני מביא כאן עוד מהצגת התשובה שבפיו.
החלטתי "ללכת על התשובה".
אומר טלמון:
"יש המצהירים שהשואה היתה שלב הכרחי בדרמת ההיסטוריה היהודית, בבחינת יסורי גאולה, פתח לתחיה, מחיר הישועה. אתה שומע פירושים כאלה מלאומנים קיצונים ומאנשים דתיים מסוימים. אני לא אוכל להאמין בשומר ישראל התובע את חייהם של מיליון ילדים כמחיר התקומה הלאומית. אין לערב שאלה מטפיסית ותיאולוגית עם קביעה היסטורית־אמפירית בדבר תפקידי היאוש היהודי למחרת אושויץ, תחושת־האשמה של העולם הנוצרי, המצב הנזיל שבשלהי המלחמה, כגורמים שסייעו לחידוש הממלכתיות היהודית בישראל. ואין איש שלבו לא יתפעם ודמיונו  לא יתרונן מחזיון ההתאוששות המופלאה, התפוצצות המרץ האדיר, כוח־התושיה המדהים שלנו למחרת האסון וההשפלה הגדולים בתולדותינו.
 האם על קידוש השם מתו המיליונים ? דומני, רבים מהם הומתו בלי כל רגש כזה. הם מתו לשוא - מקרה אחד ממקרים רבים עד אין־ספור בהיסטוריה של התפרצו החַיתיוּת שבאדם. כך - ותו לא. האם היתה השואה כולה מעשה־השפלה שיש בו רק כדי לגרום כאב צורב וחלחלה ? ושמא מעל ומעבר לעלבון שלא היה כמוהו נודעת לשוֹאה איזו תפארת והוד בחישובי העתים ? ואיני מתכוון כאן רק לגילויי הגבורה והעוז במרד גיטו וַרשה או למלחמת הפרטיזנים היהודים. בפרספקטיבה הגדולה של ההיסטוריה מקבלת בעיני השוֹאה ממדים של עימות גרנדיוזי בין שני עולמות, בין שתי גישות־יסוד מנוגדות אשר עליהן דיבר ניטשה: בין מוסר לפאגאניוּת, בין קדושת החיים לפולחן המלחמה, בין שויון הברואים לעליונות הבחירים, נושאי היעוד הבלבדי, בין בקשת האמת למפגן החיוניות, בין חיפוש הצדק להתפרקות יצרים, בין הנבואה לקבץ את כל הגויים והלשונות - לבין חזון האדונים הרודנים בעבדים. לעתים, בתקופת התפוצצות האוכלוסין ומאבקי הגזעים, כשבידנו כלים שיש בהם להבטיח תור־זהב לכּל או להשחית הכּל, מצטייר עתיד האנושות כפועל־יוצא של אחת משתי אלטרנטיבות: 'אגודה אחת' ( לפי משמעות המקראית של הביטוי ), או מלחמה על עליונותם של החזקים ושליטתם בחלשים. לשון אחר: השאלה הנוראה היא - ההיתה אושויץ אזהרה מרתיעה עד־עולם, או תחנה ראשונה בתהליך השמדת גזעים והתאבדות האנושות ?"

יעקב טלמון, בעידן האלימות, הוצאת עם עובד, עמ' 291-290

* הכוונה לפסקאות שמתחילות בעמ' 266 במילים "חריגה זו מהמקובל" ומסתיימות בעמ' 267 במילים "שאין לו מחילה וכפרה"

יום שישי, 17 באפריל 2020

יום חמישי, 16 באפריל 2020

מבית המדרש שעל קו 58 - בעקבות ליבוביץ על פרקי אבות*

מתוך שיחה א :

"הרקע לכל דברי החכמים במסכת אבות, 'היסוד המעמיד' של כל מבנה המסכת הזאת - והוא שמקנה לה משמעות שמעבר לתורת־מידות - הוא שמרכז מפעלם, הגותם ומגמתם של האישים הללו היה עיסוקם בתורה ( 'תלמוד־תורה' ), כשעיסוק זה אינו נתפס כלימוד גרידא, זאת־אומרת כרכישת ידע המרחיב דעתו של אדם או כהכשרה לשימוש נאות לצרכיו החמריים או הרוחניים, לשון אחר: כאמצעי לחיי האדם; אלא תלמוד־תורה  נתפס כתכלית עצמה, כתוכן לחיי האדם היהודי המכוון לעבוד את השם. בכך ממשיכה מסכת אבות אותו קו בתודעה הדתית, שראשיתו נעוצה כבר בתעודה מקראית - בתהילים פרק קי"ט (תמניא אפי ). אמנם, אין תלמוד־תורה מתקיים בחלל הריק; העוסק בתורה מן ההכרח שיעשה זאת במסכרת מציאותו הטבעית והחברתית. לפיכף מרבה מסכת אבות להתייחס ל'ענייני העולם'  ( כלשונו של הרמב"ם ), אלא שהתפיסה היסודית המאחדת את כל אמרות החכמים, היא שתלמוד־תורה הוא התוכן המשמעותי של חיי האדם, ואילו שאר הפונקציות האנושיות הן הכרח של מציאות חסרת משמעות ערכית."


*ישעיהו ליבוביץ, שיחות על פרקי־אבות ועל הרמב"ם, הוצאת שוקן, עמ' 13-12

יום רביעי, 15 באפריל 2020

לקראת יום השואה גם כן

אלו דברים לשבת פרשת שמיני תש"ף ( המשך לאלו דברים הקודם )


העותק של "בעידן האלימות" שבידי התפרק.
חבר פייסבוק שמעביר שיעורים ברשת, בין היתר בנושא "רבי נחמן" סיפר שלפני אחד השיעורים האחרונים, לראשונה בחייו ספר ממדף הספרים נפל על ראשו; היה זה ספר של רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן.*
האם אלו סימנים כלשהם ? 
מי יודע ?! 
על כל פנים...

ממשיך וכותב יעקב טלמון במסה שמופיעה ב"עידן האלימות" שנקראת "ההסטוריה האירופית כרקע לשואה":

"ככל שהתאחדה החברה במעשה, ובעיקר במחשבה, כן קנתה לה אחיזה הדעה או ההרגשה בדבר קיומו של איזה גורם אחד המבטיח בריאות, חוסן, הרמוניה וצדק לחברה, אשר כנגד ניצב כוח אחר שהוא בבחינת רעל מתיש, מעוות, משחית, מפורר את החברה. כל אלה  שהתמורות המסחררות הילכו עליהם אימים, עיניהם נלטשוּ אל איזה עבר אידיאלי והיו מלאים חרדה מהרקבון האוכל בחברה. הללו שחונכו על האמונה  הלוהטת בקִדמה וביעוּדה של האנושות להגיע לחברה של חירות, הרמוניה וצדק, נתמלאו אי־סובלנות ושנאה לאותו כוח העומד בפרץ, המחבל בתהליך ההגשמה והמעכב את הקפיצה ממלכות החושך למלכות האור, משעבוד לגאולה....

מה שמאפיין דפוס־מחשבה זה הוא ראיית כוחות מופשטים, רעיונות, מאויים, אינטרסים או תהליכים כשהם גלומים בקבוצות אנושיות שלמות, והוקעתן של קבוצות אלו כנושאות באשמה, כשטופות בחטא וכזוממות רע בעצם עובדת קיומן: מעמדות שלמים, אשר כל עיקר היותם הוא פשע מבחינה אוביקטיבית; שעל־כן יש להכריתם מגוף החברה כאברים מזיקים. אשמה או אחריות אינדיבידואלית, או טבעו הטוב הסוביקטיבי של יחיד מסוים בקבוצה כזו - אינם מעלים ואינם מורידים; אינם שייכים לענין."^

ב"נ הטור האחרון בסדרה זו יהיה לקראת יום השואה בשבוע הבא.

שבת שלום
     ג'ף

* תחילה זה נשמע לי מופרך לחלוטין - כיצד נופל ספר מאיזה מדף על ראשו של מישהו ? - ואז נזכרתי שלי זה קרה לפחות פעמיים. זה קורה כשספרים נערמים אחד על השני , לאו דווקא על מדף, בערימות כאלו ואחרות, לפעמים מהרצפה עד התקרה. ערימות כאלו דרכן לנטות וליפול, כולן או בחלק. היו אלו "ששים שניות על כיצד נופלים ספרים על הראש".
^יעקב טלמון, בעידן האלימות, הוצאת עם עובד, עמ' 273-272

יום שני, 13 באפריל 2020

אלו דברים לחג שני של פסח תש"ף למימונה והלאה קצת


השבוע הורדתי מהמדף את ספרו של יעקב טלמון "בעידן האלימות".
גיליתי בספר הזה דברים נפלאים, מחרידים ומעוררי מחשבה.
וכך כותב טלמון בפתח דבר לספר:
"בקירוב ב1880 הגיע תור חברת ההמונים, אשר את בואו כבר בישרו המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשיתית כמה דורות לפני־כן. חברת ההמונים נחשפה לרגישויות מגורות, וסערות־רוח מטלטלות בנקל. ירידת האמונה הדתית - על קבלת הדין שלימדה והנחמות שהבטיחה - הביאה להתפשטות תחושת כבוד האדם ואונו, הולידה את רעיון הזכות לחיי חירות ואושר פה ובשעה זו, ועוררה אמונה בגאולה חברתית הממשמשת ובאה. הציפיות שלא ידעו שבעה לא יכלו שלא לגרום לתחושה נזעמת של תסכול. על הסייגים, הבלמים והמעצורים שמקורם בפטליזם, ביראת־שמים, במוסר סגפני, בכלכלת מחסור סטטית, במשטר הייררכי ובמסורת־אבות קמו והסתערו עתה אמונות מסעירות בַּזכות להשתמש בכוח ואלימות כדי לבצע את ההבקעה למשטר־הצדק המובטח על־ידי חיסולם של הכוחות החוסמים את הדרך - אמונות באלימות כמיַלדת של התמורות הגדולות בהסטוריה. אותה שעה קמו לתחיה או הרימו ראש בקול ענות גבורה מגמות פאגאניות עתיקות - אשר הנצרות לא הצליחה אף פעם למחוק אותן כליל - שפיארו את החיוניות, את העצמה, את ההתבטאות החפשית והמלאה של בעל־הכוח, אם זה יחיד, אם לאום ואם מעמד, ומעל הכל הגזע כישות ראשונית, מקורית, נושאית יִחוּד דטרמיניסטי, נצחי ובלעדי."*
המשך יבוא ב"נ בטורים הבאים
חג שמח
  ג'ף

* יעקב טלמון, בעידן האלימות, הוצאת עם עובד, עמ' 11-10

שלונסקי

יום שישי, 10 באפריל 2020

אלו דברים לשבת חול המועד פסח תש"ף

פורסם במיילים -
הוצב כאן קטע ממסה של אפלפלד על חשיבותו של קפקא לא' ולבני דורו - שמסיבות טכניות -
לא עבר חלק לבלוג
ג'ף*
מי שרואה הודעה זו אשמח שיתן איתות בחוזר

יום רביעי, 8 באפריל 2020

אלו דברים לפסח תש"ף

מתוך :"הלילה הזה - הגדה ישראלית" בעריכת מישאל ונועם ציון:

"יש נוהגים לומר אחרי שרפת החמץ תפילה קצרה ולבקש שכשם ששרפנו את החמץ מהבית, כך נזכה גם לבער את החמץ מהלב:

יהיה רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלהי אבותינו,
כשם שבערנו החמץ מבתינו היום הזה,
כן תזכנו ותסיענו ותעזרנו לבער היצר הרע מקרבנו,
כשם שבערת את מצרים ואת אלהיהם בימים ההם בזמן הזה.
אנא ה', הפרד מעלינו צד הרע שביצר הרע,
ןתככנו ותלבבנו בכח היצר הטוב.
ותזכנו לזכך נפשנו ולהאיר בה ולהוסיף בה כח והארה גדולה,
ולהתקשר למעלה בקדושה עליונה, ותמיד תשרה ותחול עלינו קדושה העליונה.
_______________________________1
על פי הגדת 'אורח חיים', הרב יוסף חיים, ה'בן איש חי' "

חג פסח כשר ושמח ובריאות טובה
       ג'ף

--

יום שלישי, 7 באפריל 2020

מתוך פרק 47 ב"ימים של בהירות מדהימה"

"בעוד הוא עומד ותוהה לאן יפנה, ראה מול עיניו את חברו לצריף מנדל דורף, שדרגשו עמד מעל לשלו. לא פעם בלילות החורף הקרים היה מנדל מוריד את ראשו ושואל, 'איך אתה מרגיש, תיאו ?'
איש פשוט שביקש את קרבת חבריו וברגעים המרים של היום לא איבד את אמונו באלוהים. בשעה שאנשים היו יושבים על הדרגשים ובוכים כילדים היה ניגש אליהם ברכות ומדבר  על ליבם כאילו היו ילדיו. בן שלושים היה. במרוצת הימים השתנו פניו לחלוטין והוא נראה כבן חמישים, אבל האור בפניו לא כבה.
תיאו ראה אותו עכשיו בבהירות מדהימה, כמו עומד לידו: פנים עגולות , פחוסות משהו, לא היה בהן שום תו של ייחוד, רק הבעה של תימהון נמשך, כאומרות, ראה כיצד הם מכים אותנו על לא עוול בכפינו. אין מה לעשות, אלא לעזור לאנשים."

אהרן אפלפלד, "ימים של בהירות מדהימה", כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ, עמ' 199

יום שני, 6 באפריל 2020

"אנחנו שותים תה ומתבוננים בשלג הנמס."

" למחרת הופיעה שמש גדולה ברקיע, הנמיכה, והאירה את השדות והחורשות. לרגלי הגבעות פכפכו המים וגושי שלג גדולים התגלגלו במדרונות. חיילים הביאו עוד משאית עם מצרכים וחילקו לכל דורש. האנשים זללו ואגרו והשמיעו קולות צהלה שסימרו את השערות.
כך התחלפו חיי היערות בחיים של מותרות. הפליטים היו כל כך טרודים באגירת מזון שחדלו לדבר. לפעמים נדמה היה שהם שכחו מיהם, מה עוללו להם, ומעתה עסוקים יהיו רק באגירת מזון. החיילים התבוננו בהם בתמיהה: אלה יהודים ? אותנו כנראה לשו הימים באופן אחר. ימי הרעב הארוכים הותירו אותנו בלא חמדה. אנחנו שותים תה ומתבוננים בשלג הנמס. "



אהרן אפלפלד, "והזעם עוד לא נדם", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 98


יום ראשון, 5 באפריל 2020

"המחשבה שמעתה נהיה שונים.... אינה אלא אשליה"

"למחרת לא התאפקתי והכיתי שני פליטים. אילו היו לועגים לי בשקט ולא קוראים לי אינווליד, לא הייתי מכה אותם. המילה 'אינווליד' חשפה אצלי כאב נושן ועשתה אותי ברייה פרועה. הללו נדהמו ונמלטו מן המקום.
המחשבה שמעתה נהיה שונים וחיינו יהיו שונים אינה אלא אשליה כנראה. אנחנו נוהגים כפי שנהגנו קודם, אותו כעס, ולפעמים הוא חריף יותר. קשה לנו לשאת ביזיונות והשפלות, ואנחנו מגיבים בחֵמה. אבא ואמא, אף שהיו לוחמים נועזים, לא הכִו איש. אולי מפני שהיו חזקים באמונתם. הֶרשׁ ואני מגיבים בחופזה.
שוב ניגש אלי אחד הנוודים ושאל, 'כלום אין אתה בנו של ברומהרט. אני ישבתי עם אבא שלך שנה בבית הסוהר, באותו התא ממש. מה אתה עושה כאן ?'
סיפרתי לו."

אהרן אפלפלד, "והזעם עוד לא נדם", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 113 מפי "בּרוּנוֹ בּרוּמהַרט".

יום שבת, 4 באפריל 2020

עוד על שברים ורסיסים מפי ישראל אלירז

"כך מגדיר ויטגנשטיין את מה שהוא עושה בפילוסופיה" 'מה שאנו מספקים אלה הערות על תולדות טבע האדם, אין אלה תרומות מוזרות, אלא, קביעות שאיש לא הטיל בהן ספק, ואשר אינן זוכות לציון רק מפני שהן מצויות כל העת לנגד עינינו'  (חקירות פילוסופיות, מאגנס, 1995, עמ' 415, מגרמנית: עדנה אולמן־מרגלית).
ויטגנשטיין הוא מסוג הפילוסופים שאין להם 'שיטה', אלא הם מציעים לנו מעין שברים ורסיסים. פרגמנטים כאלה נמצאים אצל הפרה־סוקרטים ובפילוסופיה המזרחית. לפי טעמי גם השיר הוא אוסף של פרגמנטים. השיר אינו יכול להיות שלם, בבחינת יחידה שלמה עם התחלה , אמצע וסוף. השירה בכללה, מבחינת הצורה, היא אוסף פרגמנטים של יש ושל היעדר, והקורא צריך להשלים את החלקים החסרים. בזה אחנח אומר שהשירה היא אוסף מקרי. הפרגמנטציה היא טבע השיר שאני נמשך אליו. השיר במהותו הוא הערוֹת, הוא מבקש מהאחר לקחת קצה ולהתפתח איתו. הייתי אומר שאנחנו המשוררים בעצם מעירים הערות על תולדות טבע האדם ועל תולדות העולם, ואין בכל החתיכות הללו משום חידוש, כי הן נמצאות כל הזמן נגד עינינו. טבע האדם ודרך העולם הם פרגמנטריים מעצם טבעם."

ישראל אלירז בספרה של חוה פנחס-כהן, אסכולה של איש אחד, דיאלוג עם ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 165 ( הפתיחה לשיחה השמינית שם ) 

יום שישי, 3 באפריל 2020

יום חמישי, 2 באפריל 2020

א' על לייב רוכמן

" שנות החמישים היו ימים של חיפזון. האנשים נחתו כאן בהמוניהם, תאבי עשיה. השיכונים. הישוב הוותיק איבד את מראהו. מה זה. מה עושים כאן. הכל נראה כאיזה המשך רוֹדה חסר־תכלית. החום, בליל השפות. על גבי הסבל הלכו וצמחו החיים השטוחים, המטושטשים. חיים שאימצו להם כמה קלישאות מעשיות. התחיה - אם תרצו, כיעור חדש.
מה הייתי עושה באותן השנים בלי [לייב] רוכמן. הוא אולי בין היחידים, יוצאי השואה, שהסבל לא טישטש את צלמו היהודי. אלמלא חושש הייתי מאי־הבנה, הייתי אומר, כי הסבל הוסיף לו קומה, ואם תרצו שיעור־קומה."

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 80


על "מושבת־עונשין פרטית" של אפלפלד ובני דורו

"הקורבן אימץ לעצמו, ברוב חולשת־דעת, את זדונותיו של הרשע וייחס אותם לעצמו. כל שיהודי, או נדמה כיהודי, נחשב בעיננו חלוש, מכוער ומזיק. הרבה מרירות לאיבה אך האיבה לעצמך קשה מכולן. מה לא עשינו כדי לעקור כל שהיה עוד חבור אל אותו עולם ממנו באנו. בנינו לעצמנו מעין מושבת־עונשין פרטית כדי שהיא, ברוב אלימות, תעקור כל זכר וכדי ששום תג לא יוכר בנו עוד. ובמושבת־ עונשין זו היו כל האמצעים כשרים. על שערה תלויה היתה סיסמה אחת: לשכוח ולעקור. ולאורה של סיסמה זו התנהל הכל. איש לא ידע על קיומה. זה היה שלנו עד התאים הסמויים.

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 38

יום רביעי, 1 באפריל 2020

אלו דברים לשבת הגדול - פרשת צו תש"ף

קפקא, אפלפלד, רבי נחמן. זוהי רשימה חלקית של הדמויות שמלוות אותי בימים אלה, ימים של קורונה.
כל אחד ואחת זקוקים לנקודת אחיזה.
הרבה פעמים הנקודות האלה הן שגויות, מתעתעות, שקריות. לפעמים הן אמת.
בדוכנים ברחובה של עיר נמצא רוכלים שמציעים את מרכולתם לכל דיכפין.
חלקם הגיעו לשם מתוך כורח הנסיבות, חלקם מתוך תחושה של שליחות. חלק ללא כל מחשבה תחילה ממשית.
"'מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי', בא והולך, חוזר ובא וחוזר והולך, 'והיה מכריז ואומר: מי רוצה לקנות סם החיים', יבוא ויקנה.
'השקיפו עליו' הבריות, אם בתימהון, אם בלהיטות. מיהו זה שיכול למכור סם החיים ? מיהו זה שיודע ליצור סם החיים ?
בא אותו רוכל 'אל עכברא', אחת מאותן עיירות, 'קרב לביתו של רבי ינאי'. אותה שעה, רבי ינאי 'היה יושב ופושט בטרקלינו', יושב וקורא דברים, במקרא או בהלכה, וקובע את פשוטם, אם פשוטו של מקרא, אם פשוטה של הלכה.
'שמע רבי ינאי אותו רוכל מכריז: מי רוצה סם חיים. השקיף עליו ר' ינאי', מתוך מרומי ביתו.
'אמרו לו רבי ינאי: בוא, עלה לכאן, מכור לי
אמר לו אותו רוכל: לא אתה צריך לזה ולא הדומים לך.
 הטריח עליו' רבי ינאי, הפציר בו שיעלה ויבוא, עד שהתרצה.
'עלה אצלו. הוציא לו ספר תהלים. הראה לו, לרבי ינאי, את הפסוק: 'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים , לראות טוב?'
הוסיף ושאל: 'ומה כתוב אחריו ?'
הוסיף וענה: 'נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו'".*
הסיפור הנ"ל מובא על ידי אסא כשר בפרק הראשון לספרו "ספר קטן על משמעות החיים".*
יש במה לעיין.

שבת שלום
    ג'ף

* אסא כשר, ספר קטן על משמעות החיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז, עמ' 18-17



מתוך "הפרודות היקרות" אחת המסות של א' ב"מסות בגוף ראשון"

"כל אמנות אמת חוזרת ללא לאות ומשננת, בעצם עשייתה, כי העולם עומד על היחיד. זוהי נקודת המרכז שלה בין שהיא נשארת תקועה בו ובין שהיא מרחיקה אל החברה ואל הנוף. לעולם היחיד, שמו הפרטי, חולשתו או רום נפשו ענינה הגדול."

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 98

"...את הנסתרות לא נדע ממילא."

" ערב אחד אמר הרופא, 'הגדם נרפא ועוד מעט נתקין לילד תותבת.' לא ידעתי מה פשר הדבר, ולא שאלתי. סקרנותי עזה מאז ומתמיד, אבל לשאול אני לא נוהג. דברים גלויים מתבהרים מאליהם, ואת הנסתרות לא נדע ממילא. שמץ מהלקח הפשוט הזה כבר נודע לי אז.
באותה חצר קטנה ליד המטבח ראיתי מה שראיתי. החיים, בסופו של דבר,  לא משנים אותנו. לפעמים נדמה לי שאני עוד שם, ליד הגדר או על הארץ, כאילו שום דבר לא אירע במרוצת ארבעים ושש השנים האחרונות."

אהרן אפלפלד, "והזעם עוד לא נדם", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 11 מפי "בּרוּנוֹ בּרוּמהַרט".

יום שני, 30 במרץ 2020

" אני לא משחק מחבואים."

" אני לא משחק מחבואים. מה שיש לי לומר אני אומר. לפעמים אנשים לא מבינים אותי, או מפרשים את דברי שלא כהלכה. אני תמיד אני, ואני לא מתכוון להשתנות. לפָנים היה בי היצר להסביר ולפרש, להעמיד דברים על דיוקם, כמו שאומרים. עכשיו אין לי שמץ מזה. מאז צמצמתי את דיבורי יש לי נקודת תצפית חדשה: השתיקה. כבר למדתי, השתיקה היא מורה בדרך הטוב ביותר. בעניין זה פיתחתי שיטה שלמה: אני יכול לשתוק שבוע ימים. אנשים סבורים שאני מדוכא או שווה נפש. טעות בידם. אני פשוט מרוחק מהם. השתיקה מגביהה אותי, ואני יושב ומתבונן ובתוך כך גומע שנים ומקומות. את הצימאון הזה אין להרוות אלא בשתיקה נוספת. השתיקה היא האלכוהול שלי. אני שותה ושותה ונשאר צמא. לפעמים, אם להודות על האמת, מציפה אותי התשוקה הישנה לדבר ולהסביר, אך אני לא מתפתה. "

אהרן אפלפלד, "והזעם עוד לא נדם", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 7 מפי "בּרוּנוֹ בּרוּמהַרט".

יום ראשון, 29 במרץ 2020

"באין רואה תבואנה התמורות."

" באין רואה תבואנה התמורות. הצמיחה היא איטית, בלתי מורגשת כמעט. רק לפעמים בתחנה, במקומות־החניה הארעיים, במירפסות, יציץ אליך ראש, קמטים חגורים לו לרוחב, ואתה יכול למנות, כמו על־גבי חתך גזע את טבעות השנים.
  בשעות הבוקר דלילים הרחובות. הצעדים מודגשים על הכביש. בתים ואנשים חשופים לעין. האור השלם אינו מותיר מחבוא. בשעה זו יכול אתה לעקוב אחר התמורות. הבתים אינם קופאים על שמריהם. כאן נוספה דלת ולמעלה, התקינו מירפסת סגורה. הכול הולך ומתבצר בעקשנות, מכין עצמו לקראת העונות הקשות, מסתגל באופן מופלא. כבר בשעות הבוקר רואים זאת. גם בפנים אין הדברים שוקטים."

א. אפלפלד, "לאט" בקובץ "עשן", הוצאת י' מרכוס, עמ' 79

הפתיחה ל"תור הפלאות"

" לפני שנים רבות חזרנו אמא ואני ברכבת־לילה, ממקום מרגוע יפה אך בלתי נודע, הביתה. הקרון היה חדש, ועל אחד מדפנותיו המעוגלים התנוססה תמונת פרסומת - נערה ובידה דובדבנים. היה זה קרון שמור עם מושבים יציבים , מפיות לבנות, רקומות, במקום המיועד לראש. הדלת הקדמית היתה פתוחה, ונערה, דומה מאד לנערה שבתמונה, החזיקה בידה מגש עץ. שעה רבה עמדה בפתח. ולפתע, כמונעת על ידי צו מבחוץ, החלה מגישה קפה־לילה ועוגות גבינה.
  צבעי החושך הכחולים שעל החלונות הסגורים העלו על לבי שוב את המים השקטים שעל שפתם עשינו אמא ואני את הקיץ. היתה זו גדה נשכחת, זרועה חפצים עזובים; וגם האנשים כנטושים בדממה. היו שם הרבה דגים, קטנים ושמנמנים, שהציצו מתוך הקרקעית ביאוש אילם. הם שטו לאט, במרירות במין אי־שקט שדבק גם בי."

אהרן אפלפלד, "תור הפלאות", כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ, עמ' 9




יום שבת, 28 במרץ 2020

"על צלילות הדעת ועל האמונה בטוב"


" תיאו מצדו שאל את המפקד למה מכנים את כיתתו 'ולמרות'. פניו של המפקד נחשפו בחשכה והוא אמר, ' לא לשכוח ולו לרגע מה עוללו לנו נושאי התרבות הגדולה: מכאן ואילך הכול במבחן. כל מעשה שאינו למען האדם, כל מעשה שאין בו רחמים - יוקע. זאת ועוד, ולמרות מה שחזינו מבשרנו  אנו נשקוד על צלילות הדעת ועל האמונה בטוב. ולמרות המוות האכזר שביקש להפריד בינינו ובין ההורים והסבים נמשיך להיות עמם. ביטלנו את המחיצה בין החיים והמתים. כל היקרים לנו יהיו עמנו בעולם הזה ובעולם הבא.'"

אהרן אפלפלד, "ימים של בהירות מדהימה", כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ, עמ' 238

מתוך " חכמה ותמימות" לאליעזר מלכיאל

בהתייחס לדברי ר' נחמן בלקוטי מוהר"ן תורה ס אות ו (בפרק א מעשה מחכם ותם* ) 

"'חכמה' ו'תמימות', 'חכם' ו'תם', הם מושגים מופשטים, כותרות שזקוקות לפיענוח. גדול כוחם של סיפורי מעשיות לתת פרצוף, פנים, למושגים מופשטים. קורותיהם של החכם והתם, דרכי התמודדותם עם הנסיבות שלתוכן הם נקלעים, מסכת יחסיהם עם הבריות וזה עם זה, וגם יחסם אל עצמם ואל חייהם, כל אלה נגללים בסיפור ו'פוקדים את עקרותם' של המושגים המופשטים, ומיילדים ומעוררים ומחיים תובנות מסועפות ועשירות שנקשרות בהם."*

*אליעזר מלכיאל, "חכמה ותמימות פירוש לכמה תורות וסיפורים של רבי נחמן מברסלב"  משכל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 23

יום שישי, 27 במרץ 2020

"האמונה שנטע המפקד בלב חניכיו..."

"האמונה שנטע המפקד בלב חניכיו ניכרה בפניהם הצעירות. הם התקדמו בקצב אחיד. המפקד לחש באוזנו של תיאו, ' אנחנו קרבים אל הגבול ובעוד שעה תהיה בעירך. אל תחשוש. כל אחד מאיתנו חזה את הרע על בשרו. גברנו על הפחדים ויש לנו אמות מידה. אנו יודעים מה עיקר ומה טפל. לא קל להעביר את הניסיון שלנו לאחרים. אך אנחנו מצדנו נשמור עליו. כל פרט מן הניסיון שלנו חשוב. נתפלל בלבנו שלא נכשל.'"

אהרן אפלפלד, "ימים של בהירות מדהימה", כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ, עמ' 238

יום חמישי, 26 במרץ 2020

"בגטו היו הילדים והמטורפים חברים."

"בגטו היו הילדים והמטורפים חברים. כל הסדרים התמוטטו: לא עוד בית ספר, לא שיעורי בית, לא קימה בבוקר ולא כיבוי אורות בלילה. היינו משחקים בחצרות, על המדרכות, בחורשות ובכל מיני פינות אפלות. אל המשחקים שלנו היו מצטרפים לעיתים המטורפים. גם הם זכו מן ההפקר. בית מחסה ובית החולים לחולי נפש נסגרו, והחולים המשוחררים היו משוטטים ברחובות ומחייכים. בחיוכם, לבד מהיותו חיוך, היה משהו מן השמחה לאיד, כמו אמרו:' כל השנים צחקתם מאיתנו על שערבבנו עניין בעניין, זמן בזמן, לא דייקנו, כינינו מקומות וחפצים בשמות משונים. עתה הרי ברור שצדקנו. אתם לא האמנתם לנו, אתם הייתם בטוחים כל־כך בצדקתכם וזלזלתם בנו, שילחתם אותנו לבתי מחסה וכלאתם אותנו מאחורי מנעול ובריח'. היה משהו מפחיד בחיוכם העליז של המטורפים."

אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 39

יום רביעי, 25 במרץ 2020

אלו דברים לשבת פרשת ויקרא תש"ף

כל אחד ואחת מאתנו מתמודד/ת עם אתגרים מאתגרים שונים בימים אלו.
לא רק בארץ אלא במרבית כדור הארץ.
במצב המשברי בו אנו נתונים לצד המצוקות האישיות יש לא מעט "חכמים בעיני עצמם" שמציעים לנו כדברי בוב דילן
"לעשות מה שמעולם לא נעשה, לנצח מה שמעולם לא נוצח". אל יהא חלקי עמהם.
אחד הפוסטים בפייסבוק שראיתי השבוע ( של יצחק טסלר ) אומר : "קורונה הביאה אותי לתובנה:
שונא סטטוסים עם תובנות!"
תוך כדי...אני חושב: ההבדל בין ימים אלו לימים עברו הוא אך הבדל שבמידה. אתגרים ומצוקות תמיד היו, התפאורה השתנתה, אבל עזוב
כמו אז כן עכשיו - מתחוור שהומור ומוסיקה הם הם "מצרכי החודש" לצד האקוג'ל ונייר הטואלט.
כתבתי כבר כמה שורות ואני ולא רואה / שומע ההומור - חנוך - איפה אתה כשצריך אותך ?
מזל שבאו לפנינו כמה יוצרים שאפשר ליהנות מדבריהם.

אפלפלד על י.ח. ברנר:

"חולשותיו [של ברנר] מתלכדות לכדי איזה כוח רועם, המרומם אותו אל ספירה אחרת, שהייתי קורא לה הספירה של המצוקה הרליגיוזית. וכשאנו אומרים ספירה רליגיוזית אנו מתכוונים לעמדה הראשונית, הפונדמנטאלית, של: 'מי אני ומה אני?' מי אני ומה אני בשעה זו, במקום־לא־מקום זה, בחברה זו הסבוכה בכבלי העבר ושרויה בין דתיות מאובנת ובין תלישות שאין לה תקנה ? ומעבר לתמיהת היחיד על חידת החיים מתמקדת הנטיה הרליגיוזית בחיפוש אחר משמעות החיים, לא כענין שבתועלת, נוחות או עשירות נפש אלא כמצוקה, שכל עוד אין היבהוב של תקווה במציאותה - כל החמדה, היופי, ההנאה נראים תפלים.
חיבה רבה רחש ברנר למנדלי וחיבה זו נתפרשה לעתים כקרבת־לב שלמה. אך ההבדל ביניהם כה תהומי עד שאין לגשר. מנדלי היה סופר 'כל יודע' שהשקיף על גיבוריו מתוך איזו תצפית סוציאלית תרבותית; גם אם נאמר שמנדלי השתחרר ממשכיליותו מעולם לא נטש פרוגרמות מסויימות שלאורן בחן את גיבוריו אם לשבט ואם לחסד. ברנר עיקרו ביחיד, סבכיו, כאביו ושרירות־לבו. ודאי, יחיד זה שרוי בחברה מסויימת, או נכון יותר: מיטלטל ממקלט למקלט, אך עיקרו בתיקון עצמו. חייו כבתוך כור־זיכוך רותח, הזעם מופנה כלפי עצמו וסופו שנענש או בנברוזה או בטירוף־דעת גמור.
ברנר חשף וגילה את כל סבכי־הנפש  של היהודי המודרני. יהודי ששום תופעה יהודית אינה זרה לו. נכון: וידוי זה, ככל וידוי הבא לחשוף סתרי־נפש, אין בו כדי לשובב את הלב. המאפיין יותר מכל את היהודי המודרני הוא היחס האמביוולנטי של אהבה־שנאה אל המורשת היהודית. בא ברנר וגילה סבכי־סבכיה של אמת זו. ושוב - יותר משדן, נידון. כלום על כך נבוא אליו בטרוניה הרי הוא עצמו הביא עצמו למשפט. ודייניו שלו חמורים היו מכל דיין. הדיינים החיצונים שהעמידו עצמם דיין עליו לא היו אלא הד קלוש של דייניו שלו החמורים והקשים.
אמרנו: מצוקה רליגיוזית, ומן הדין שנבהיר. אין כאן לא אל ולא עול מלכות שמים ולא עול מצוות. ובקירוב עשויה מצוקה זו להתנסח כך: פסקתי לטרוח בשאלת קיומו או אי קיומו של האל, אבל כיחיד מה אעשה ואיני יכול לעמוד מנגד בשעה שפורענות מתרגשת על בני אדם. איני יכול לשאת את השובע בשעה שיש רעב. איני סובל את הקורות של ביתי בשעה שמחוסרי־גג רובצים ליד חלוני. לא מפני שאני טוב מאחרים, אלא כזה אני. איני יכול לשנות הרבה. כי הפורענויות גדולות סומות וגורליות. כיוון שאיני יכול לשנות הרבה הריני מסתפח, כול כולי, אל מחנה הסובלים ונדכאים. זה מקומי וזוהי נחלתי. נחלה ומנוחה אחרת אין לי. אין כל ספק, זוהי עמדה סובייקטיבית, שרירותית ואם תרצה כפייתית אך אין לשלול ממנה את ההתכוונות הרליגיוזית. כשלעצמי, אני נוטה לקבל כפירה רצינית זו כמעין הפנמה של מצוות היהדות שאפשר, אם תרצה, לנסחה כך: כיוון שאיני מוצא את אלהים לא בי ולא מחוצה לי ומכיוון שאיני יכול לשאת הפקר זה הקרוי מקריות ולקבלו בשוויון־נפש, הריני רואה עצמי אחראי ומקבל על עצמי באהבה את המידות שתלו בבורא עולם. אני אחמול, אני אוהב. כל עוד נפשי בי אוסיף לחמול על הבריות.
ניסוח גולמי זה אינו מצוי אצל ברנר. וייתכן כי ניסוח מעין זה היה מקומם אותו, אך לי נדמה כי כל אות מאותיותיו דוברת בלשון זו."

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 72-69


שבת שלום 
     ג'ף

Image result for י ח ברנר






"1938 הייתה שנה רעה."

"1938 הייתה שנה רעה. שמועות רחשו בכל פינה וברור היה: אנו לכודים. אבא ניסה לשווא להשיג אישור כניסה לאמריקה, שיגר מברקים לקרובים ולידידים באורוגוואי ובצ'ילה. שום דבר לא הלך עוד למישרין. אנשים שהיו אך אתמול בני בית, שותפים לעסקים שבטחת בהם, ידידים מנוער, שינו את פניהם, התנכרו או הפכו לאויבים. הייאוש היה רב וקינן בכל פינה. מוזר, כבר אז היו בתוכנו אופטימיסטים מסונוורים שפירשו כל מהלך לטובה, הראו באותות ובמופתים כי גדוּלתו של היטלר היא גדוּלה מדומה, גרמניה עתידה לחזור למה שהייתה. זו רק שאלה של זמן. אבא חש כי הקרקע בוערת תחת רגלינו וניסה את כל הפתחים."

אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 32

Image result for 1938 calendar

יום שלישי, 24 במרץ 2020

"זמן מדִבְרי רחב..."

"במלחמת יום הכיפורים הייתי מרצה מטעם קצין החינוך וחנינו ליד התעלה. המלחמה הפתאומית החזירה אלי, ולא רק אלי מסתבר, את מוראות מלחמת העולם השנייה. העניין צף ועלה בכל מפגש. החיילים הצעירים התעניינו בפרטים ובפרטי פרטים , כמו ניסו לקרב עצמם אל אותן שנים עלומות. השאלות היו לא אידאולוגיות , כמו שהיו לפנים, או מתנשאות להכעיס, אלא לגופו של עניין ועם לא מעט אמפתיה.
בנים של ניצולי שואה התעניינו במיוחד. ההורים לא סיפרו להם או סיפרו להם מעט מאוד. אמנם בבית הספר לימדו, אבל תמיד באופן כללי או באופן מבהיל: סרטי אושוויץ.
זמן מִדְברי רחב עמד לרשותנו, אפשר היה לשבת ולברר עניינים סבוכים אלה ובין היתר, הסבך שבין הקורבן והרוצח, והאמונה שטיפח האינטלקטואל היהודי בשנים שלפני השואה. ואמונה זו מה אמרה ? העולם מתקדם, מתקדם לטובה. אם יהודי יצא מעולמו המצומצם, יתרום ויתערה, הוא יתקבל בזרועות פתוחות. הקִדְמה היא שתפזר את אדי הרעל."

אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 152


Image result for סיפור חיים אהרן אפלפלד

יום שני, 23 במרץ 2020

" העזרה באה ממקום שלא ציפינו לה..."

" הנסיון לומר משהו לא הירפה מאיתנו גם ברגעים הרדומים ביותר; אך כל שעלה בידינו לומר לא היה אלא גמגום. חמור יותר, מלים מן האוצר הישן. וממילא הזיוף. רק לימים הבנו כי בלא מלים חדשות ונעימה, לא ייאמר דבר.
העזרה באה ממקום שלא ציפינו לה, מאיש שלא היה בשואה, אבל את הבלהות כבר חזה בימים השלווים של הממלכה ההבסבורגית השוקעת, הרי הוא היהודי פראנץ קפקא. אך נגענו בדפי 'המשפט' לא הירפתה מאיתנו התחושה, כי הוא היה עמנו בכל גלגולנו. כל שורה אמרה אנחנו. בשפתו של קפקא מצאנו מצד אחד את החשד ואת הספקנות ומאידך את הכיסופים החולים לפשר. קפקא החזיר לנו פתע את המלים. אלמלא קפקא ספק אם היה בכוחנו להעלות מן הנבכים אפילו מלה אחת. מבחינתנו, הוא לא רק היה מורה אלא גואל. המחשבה, שאין אנו בודדים בנסיון שלנו, לא רק הקלה עלינו אלא הכניסה אותנו אל המעגל הרחב של הסבל הרוחני."

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 15

יום שבת, 21 במרץ 2020

"השואה שירדה פתע..."

"השואה שירדה פתע, צררה אותנו אל תוך עמקי הסבל ללא הבחן, מאמינים ומתנכרים. לנו הילדים, היה זה אולי קל יותר. סבלנו היה פיזי מעיקרו ולא היה כרוך בחשבונות נפש. לגבי הורינו היה זה איבוד עולם. כל אמונותיהם כמו נהפכו בין יום. לא נותרה אלא העריה היהודית. 'הסוד' היהודי שכבר לא היה קיים או הבהב במעוּמעם, נערטל פתע מכל לבושיו ונתבע למיצוי הרגש והדין.
התגובות רבות היו ושונות: האשמה והאשמה עצמית, הזדהות מחודשת והתרחקות בוטה. הסבל הזה לא היה מנת חלקנו. אנו ספגנו אותו בעקיפין. ומכיוון, ששנים עמדנו בגבול הדק הזה שבין החיים והמתים, נספגו בנו יסורי הנפש של הורינו לא על דרך הדיבור הישיר או העיון אלא בביטויי הגוף האלמים, שנכרכו בהם הרעב והאשמה, הקור והשנאה העצמית. בבוא היום, כשבאנו לברר לעצמנו מה נאמר לנו ברגעי הפרידה המרים, לא ידענו לְמַה אנו נתבעים.
להציל אותנו זה היה ראש דאגותיהם. לא היה גבול להסתכנותם. הפשר של חייהם היינו אנו; כבר אז בחיפזון ובמנוסה, בראותנו כיצד הם מחרפים נפשם למצוא לנו מקום מבטחים, ידענו - כי בחרוּף נפשם על סף תהום, הם מצווים לנו לא רק את החיים אלא את הפשר האחרון של קיומם הם.
את הפשר הזה אנו מנסים כל העת לפתור."

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 11-10


אלו דברים לימי הקורונה לכו אדר תש"ף

א. האם "קו 58" יתמזג עם "אלו דברים" ?
ב. אלו, כפי הנראה, יהיו פרגמנטים
ג. ויטגנשטיין, קפקא, רבי נחמן ואפלפלד יככבו כאן - אולי
ד. שידוד מערכות - מושג שנעשה בו שימוש בעבר - והנה כמו שאומרים באנגלית comes into its own בימים אלו, קרי - התייצב לו בשקט או בסערה כאומר - "הנה אני"  - "שידוד מערכות". מה זה אומר ? חלק נראה וחלק נקבע
ה. אפילו דברים ברורים אינם ברורים
ו. על ארבע לפנות בוקר כתבו כבר רבים -
ז. בארבע לפנות בוקר היית מצפה לבהירות הדברים
ח. אבל לא  - עם זאת ניצוצות אור נראות באופק - בוקר, כפי הנראה, יגיע עוד מעט, בוקר ממש, בוקר של עוד יום של קורונה, עוד יום של מבוכה פוליטית
ט. אפלפלד - על אפלפלד שראה ביצירתו - מקבילה ל"מאה שנות בדידות" של גבריאל גרסיה מרקס - כפי שכינה זאת - מאה שנות בדידות יהודית  - בטור אחר
י. הספרה יוד שווה ל10 כמניין אנשים

יום חמישי, 19 במרץ 2020

אלו דברים לשבת פרשת ויקהל - פקודי תש"ף


הקורונה תופסת אותי בעיצומה של קריאה בספרו של אפלפלד - לַיִש.
בשבוע שעבר כתבתי כאן שאת המציאות בזמנים כתיקונם לא הבנתי  - מכאן שמקל וחומר אין לי כל ציפיה מעצמי להבין את המציאות בשעות משבר.
לַיִש הוא ספר שבמובהק מספר סיפור שהוא משל.
ואלו דברים מגב הספר:
"סיפורה המופלא של שיירת יהודים נודדים העושה את דרכה בעגלות ובסוסים לאורך הנהר פרוּט, שיירת הנודדים כוללת רוצחים, ישישים שומרי מצוות, גנבים כפייתיים, נערה ושמה מאמצה ( אמא  !), שאיבדה את שפיותה והיא מובלת בכלוב סגור, סוחרים, חוזי חזיונות, שלישיית נגנים, עגלונים, להקה החוזרת ומציגה גרסאות שונות של סיפור מכירת יוסף ועוד.
...
לַיִש הוא סיפור אישי מאוד, ועם זאת סיפור שבטי-קולקטיבי. לַיִש הוא גם הדמות וגם הסופר, וגם על יהודי בעידן המודרני. זיכרונות, חלומות וסיוטים פרטיים וקולקטיביים נצרפו כאן יחדיו לרומן סמלי מרשים, מרתק ומלא מיסתורין."
דרכו של משל שהוא ספוג משמעות שעל הקורא למצוא אותה בעצמו, תוך התייחסות ל"סימני הדרך", ל"סמלים", שהניח בפניו הסופר. 
יש מי שהגדיר את מפעלו של השל כ"מסע חיפוש אחר משמעות". השל לא היה ואיננו, כמובן, לבד במסע הזה.
אפלפלד העיד על עצמו שהוא עבר את ימי המלחמה, לבד, ביערות אוקראינה כ"בעל חיים זעיר". אלו דבריו במבוא לספר "סיפור חיים":
"במלחמה לא הייתי אני. דומה הייתי לבעל חיים זעיר שיש לו מחילה, נכון יותר כמה מחילות. המחשבות וההרגשות הצטמצמו מאוד. אמת, לפרקים הייתה עולה מתוכי איזו תמיהה כואבת למה ועל שום מה נשארתי לבד, אך תמיהות אלה היו נגוזות עם אדי היער, ובעל החיים שבי היה שב ועוטף אותי בפרוותו."*
גם אם חוויתו של אפלפלד במלחמה היתה חוויה קיצונית, הרי שילד אינו תופס את קורותיו, לטוב ולרע,  כפי שהיה תופס אותם אילו היה כבר מבוגר. "משמעות" שמדובר כאן היא כפי הנראה נחלתם של עדת המבוגרים בלבד.
בסוף המבוא כותב אפלפלד:
"הספר הזה אינו סיכום, אלא ניסיון, אם תרצו ניסיון נואש, לחבר את החטיבות השונות של חיי אל שורש צמיחתם. אַל יחפש הקורא בדפים אלה סיפור חיים סדור ומדויק. אלה הם מחוזות חיים שנצררו בזיכרון והם חיים ומפרכסים. הרבה ירד לטמיון והרבה אכלה השכחה. ומה שנשאר נדמה לרגע כלא כלום, ובכל זאת כשהנחתי פיסה לפיסה חשתי שלא רק השנים מאחדות אותם, אלא גם איזו משמעות."*

שבת שלום
    ג'ף

אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ'  6 ו8



יום רביעי, 18 במרץ 2020

"חיי השתנו ללא הכר."

"חיי השתנו ללא הכר. אני מחובר אל מאיה וחיבור זה נוסך בי שמחה נסתרת. נדמה לי שכל השליחויות אינן אלא בשבילה, ובבוא היום אביא לה תמרוקים והרבה זוגות גרבי משי, אבל איך אגיע אליה. הסוחרים מסוחררים במסחר גדול. הם מעבירים את הסחורה בעגלות רחבות, רתומות לשלושה סוסים בלגיים. הכסף עובר מיד ליד ובערב נתפר במעילים. הישישים רואים ובוכים מרוב זעם. אבל הזעם לא יועיל. לא תעקור את הסוחרים מתוך הקדחתנות הזו. גם הנגנים עֵרים
עד לשעות הלילה המאוחרות. נגינתם יחד השתפרה מאוד. היהודים בצ'רנוביץ נדיבים וממלאים את הקערה בשטרות ומטבעות. ר' פנחס הגיע להסכם עם העסקנים ומופיע פעמיים ביום ולפרקים גם בהצגת חצות. סיפור מכירת יוסף זוכה להצלחה רבה. הרחבה גדורה ובפתח מוכרים כרטיסים. ר' פנחס נעזר עתה בשני שחקנים והרחבה נראית כתיאטרון ממש. מנחם העיוור הוא יעקב אבינו, יושב על כיסא רחב, סופג את כל הבשורות הרעות ומחריש. אל תוך הבור, שֶכָּרו לצורך ההצגה, מורידים את יקותיאל הצולע. קולו העולה מתוך הבור חזק ומחריד. הוא אמנם מתחנן על חייו, אך תחנוניו לא בכייניים, יש בהם עוצמה של אדם חסון שנִשבה ומנסה להשתחרר מכבליו."

אהרן אפלפלד, "לַיִש", הזכויות שמורות למחבר וכתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 68

יום שלישי, 17 במרץ 2020

"סוד כבוש בתוכנו..."


"סוד כבוש בתוכנו, שעד עתה העלמתיו. בכלוב הדומה לכלוב של ציפורים, אך נישא בגובה של אדם ממוצע, כלואה כבר שנים נערה מאמצ‏‏ֶה. היא שפופה ורזה ועיניה משוקעות עמוק בארובותיהן. רוב היום היא מכורבלת על מצעו של  הכלוב בלא להוציא הגה מפיה, אך יש ימים שהיא יושבת על רגליה השלובות ובוהה. בלילות, לרוב בלילות הקיץ, היא עומדת על ברכיה וצוֹוחת כבעל חיים פצוע, ואז מחריד קיומה האומלל את כולנו. אי אפשר להרגיעה. לפעמים נמשכות צווחותיה שעות. לפנים היה מצבה חמור יותר. עתה מטפלים בה שלש נשים ועגלון, ואם יש צורך עגלון נוסף."

אהרן אפלפלד, "לַיִש", הזכויות שמורות למחבר וכתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 55

הר אבן על אפלפלד

יום שני, 16 במרץ 2020

"בלילה באות האמהות..."


"בלילה באות האמהות עם ילדיהן החולים. באים אילמים, פיסחים וחירשים וילדים מגודלים הפולטים מגרונם הברות כשל עופות מרוגזים. הישישים מקבלים את פניהם ליד העגלות, משוחחים מעט ומברכים אותם בכוונה רבה. את כוחם של הישישים ראיתי לא פעם. בצ'רנוביץ  הם חוללו נסים, פשוטו כמשמעו. כולם מכירים את הישישים ומשפיעים עליהם חיבה רבה, רק אנחנו לא יודעים לכבד אותם כראוי, לא שומעים בקולם ולועגים להם בסתר. לשווא הם העומדים וצועקים, שובו בנים שובבים. האוזניים בשיירה ערלות."



אהרן אפלפלד, "לַיִש", הזכויות שמורות למחבר וכתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 54

יום ראשון, 15 במרץ 2020

מכתבי יעקב הישיש

" בימים שאין מלים בפי וידי קשות כעופרת, אני קורא מה שכתב הישיש יעקב. כתיבתו לגופו של עניין, בצמצום ובלא אות יתרה.
מתוך הדפים אני למד, כי היה בן שבעים כשהצטרף אל השיירה. אשתו לא היתה עוד בין החיים ובניו הסוחרים הפצירו בו שלא יעלה, אך הוא לא נענה להצרותיהם. תחילה היה בטוח שהדרך לא תארך, והוא יגיע במהרה לירושלים. אך לימים למד על בשרו שהשיירה לא מתנהלת למישרין, העגלונים והסוחרים מעכבים אותה לצורכיהם. הוא ביקש להזעיק ולהתריע, אך האנשים פחדו. אפילו חבריו הישישים, אנשים אמיצים, הפצירו בו, שלא יתגרה באנשי הזרוע. בכאב ובאין ברירה התחיל לכתוב את מאורעות השיירה במחברת. וכך פתח: ' מאז מותו של הצדיק, הסוחרים והבריונים מנהיגים את השיירה, אנשים אטומים וגסים, לא מתפללים ולא לומדים וכל מעייניהם לבִצעם. אינני יודע לאן הם מבקשים להוביל אותנו. שֵם ירושלים מתבזה בכל יום. החלטתי לכתוב את כל הביזיונות שהתנסינו בהם למען ידעו הבאים אחרינו מה נפתלו מעשי אדם.' ובמקום אחר במחברת כתב: ' אדם צעיר נמלט מביתו העולה באש, אבל אנחנו, הישישים, אין בכוחנו לברוח. כל צעד קטן כרוך בייסורים. אנחנו מוסרים בכל יום את התנועות והבקשות לידי אלוהים כדי שהוא יעשה בהן כאוות נפשו. הסתבכנו ואין מוצא. אני מבקש להזהיר את עולי הרגל לבל יתפתו לכל אלה המדברים גבוהה. העולם מלא נוכלים ושואפי בצע, והדרך לירושלים עקובה.'"
אהרן אפלפלד, "לַיִש", הזכויות שמורות למחבר וכתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 24-23

"אסונות ונדודים לא מפסיקים את הלימוד."

"אסונות ונדודים לא מפסיקים את הלימוד. מלבד פרשת השבוע ודף ממסכת ברכות, אני לומד את ספר יונה. הישיש אברהם כבוש כולו בעונה זו בספר יונה. כל אימת שאנו קוראים פרק, עיניו אורות משמחה. אבל הבחינה בסוף השבוע מפחידה אותי. למה הוא בוחן אותי ? למה רק אני חייב לדעת בעל־פה. כלום אינו רואה שאני כורע תחת חרדותי ? כבר למדתי, אסור להקשות. טענות ושאלות מרגיזות את הישישים. נדמה להם שהשואל מבקש לסתור או להבאיש את הכתובים. אפילו הישיש אברהם, שהוא אדם נוח לבריות, אינו נוח אלי. הוא מייסר אותי על כל צעד ושעל. פינגרהוט לא תבע ממני אלא את קפה הבוקר שלו במועד. לאחר ששתה היה מדליק סיגריה ואומר,הגונב מהגנב פטור. וזו היתה, לאמיתו של דבר, משנתו על רגל אחת."



אהרן אפלפלד, "לַיִש", הזכויות שמורות למחבר וכתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 22

"כאן הכל גונבים."

"כאן הכל גונבים. האנשים ישנים לבושים במעילים גם בקיץ, ואם יש לך חבילה אתה קושר אותה אל גופך, ובכל זאת אין ערובה גם בזה. נותן לחמי פינגרהוט אינו סומך על מעילו העבה ואת כספו הוא תופר בחולצה שעל גופו, אך גם ממנו הצליחו לגנוב. לי אין חבילות ואין כסף. אם יש לי פרוטה אני מבזבז אותה בו ביום. לפני שנתיים נפטר משבץ אחד הישישים, שבלילה גנבו את חסכונותיו. גם אחרי אסון זה לא חדלו לגנוב. יתרה מזה: לפעמים אדם עומד ומודיע, גנבתי הלילה, ומראה פניו כשיכור שלא נתפכח משיכרונו. דברים משונים מתרחשים כאן. אני נדהם בכל יום מחדש."

אהרן אפלפלד, "לַיִש", הזכויות שמורות למחבר וכתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 11


יום שבת, 14 במרץ 2020

"אנו ערב רב..."

"אנו ערב רב ומתנהלים לאורך הדרכים בשש עגלות. לפנים היו שמונה. העגלות רחבות, עמוסות אדם ומיטלטלין. יש כאן זקנים מופלגים, גברים ונשים. השיירה, כך אומרים, מגמת פניה לירושלים. אני מפקפק בזה. יש כאן, אמנם, קצת ישישים המשכימים ומתפללים, אבל רובם טרודים בעסקיהם ואין דעתם לענייני אמונה."

אהרן אפלפלד, "לַיִש", הוצאת המחבר וכתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 7

יום שישי, 13 במרץ 2020

"שלושה נותרו"

 "שלושה נותרו. האם מותר לומר במקרה, או שמא חוטאים אנו בהעלמה, בשיכחה, נחפזים לטשטש את סדרם של המאורעות שבסופם הטילו אותם, את שלושתם, אל פינת פרא זו. על כל פנים לא יותר משלושה נותרו. השדות הבהיקו מרחוק וחגרו את היער. הזיכרון המתעורר תבע הסבר, צידוק, דבר שהיה מן הנמנע באותו רגע, כפי שהיה מן הנמנע בהמשך הימים. סבורים היו שנמלטו, שברחו, שסטו הצידה, היער הסבוך הוא שהסתיר אותם. האם באמת היה הדבר כן. האם לא אירע משהו אחר, משהו בדומה לזה. חידה זו החלה סובבת מעליהם כגוף נע, מואץ, שאין לעצור סיבובו."

א. אפלפלד, "שלושה" בקובץ "עשן", הוצאת י' מרכוס, עמ' 7