אלו דברים: 2022

יום שישי, 30 בדצמבר 2022

חקירות 85

"כלל הוא כמו תמרור. האם הוא לא משאיר כל פתח לספק בדבר הדרך שבה עלי ללכת ? האם הוא מראה לאיזה כיוון אני יצריך ללכת כאשר אני חולף על פניו; בין בכביש או בשביל העפר, או דרך השדות ?"

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 74

יום חמישי, 29 בדצמבר 2022

אני חושב שאנחנו רחוקים מאד מפגעי הלאומנות כפי שנתגלו בסרביה. יחד עם זאת איננו יכולים לומר שנגעי הלאומנות זרים לנו. יצר הרע הוא יצר הרע והוא מצוי אצל כל אחד, ( ובכל עם ) בכל אתר ואתר, וכלל הוא ,שכפי שאמר השל, סכנה מתמדת דורשת שמירה - זהירות מתמדת. לשמוע התראות וללמוד מניסיונם של אחרים לא רק שאיננו מזיק זה אפילו מועיל.

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשפ"ג

אחד המאמרים של צ'ארלס סימיק בקובץ המסות שלו שנקרא "החיים של דימוים" ( תרגום שלי לעברית ל The Life of Images ) נקרא The Renegade. מורפיקס מתרגם את המילה הזאת ל עריק או בוגד. אני חשבתי על מורד לבסוף החלטתי על "ה - מרדן".

במאמר הזה סוקר סימיק בקצרה את תולדות משפחתו בהקשר לתולדותם של הסכסוכים העקובים מדם שהתרחשו במאה העשרים בארץ מולדתו - סרביה. סימיק מבקר בעט מושחזת את האכרזיות ואת הטמטום של הלאומנות הקיצונית של בני עמו.

באחת הפסקאות אומר סימיק בתרגום שלי:

"שנות מלחמת ויטנאם - מיקדו את תשומת ליבי. לקח לי קצת זמן לעמוד במלוא המובן על ההטעיות המכוונות, השקרים והטירוף הצרוף בעיתונות בטלוויזיה ובדעת הקהל שלנו. ולראות במה שהפטריוטים נוטפי הריר משפתיים, עם קריאותיהם לטבח ללא הבחנה מסבכים אותנו. המלחמה העמיקה חשד שמלווה אותי כל חיי כלפי כל מטרה שמעלימה מעיניה טבח של חפים מפשע."

בהמשך הוא אומר , כלפי אלו שלא טבחו במו ידיהם אלא "רק" עמדו מן הצד:

"התחוור לי מיד שנתבקשתי על ידי בני עמי להיות מסייע לפשע על ידי העמדת פנים שאני מבין או סולח למעשים שידעתי שהם בלתי נסלחים" ומוסיף סימיק שם

"כמובן, שלא רק הסרבים מעמידים דרישות שכאלו, המצב בארצות הברית היום אינו טוב בהרבה..."

לפני קצת יותר משנה תרגמתי את השיר להלן פרי עטו של סימיק, שמופיע במאמר

אימפריות - צ'ארלס סימיק

סבתי ניבאה את הקץ

של האימפריות שלכם, יא טמבלים !

היא גיהצה. קול הרדיו ברקע.

האדמה רעדה תחת רגלינו.

אחד ממנהיגיהם היה בעיצומו של נאום.

'מפלצת', היא קראה לו.

הריעו ודיגלו את נשקם למען המפלצת.

'הייתי הורגת אותו במו ידיי'

הכריזה לעברי.

לא היה בכך צורך. כולם

ממילא ילכו לעזאזל או טו טו.

'אל תקשקש על זה עם איש'

הזהירה אותי

ומשכה באזני כדי לוודא שהבנתי.

Empires, by Charles Simic, appears in "The Renegade" in  "The Life of Images", Harper Collins Publishers, p 245
התרגום כאמור שלי ( ברשות המחבר ) - ג'ף

שבת שלום
     ג'ף

צבי ארליך, Oriah Lewis ו4 נוספים

יום חמישי, 22 בדצמבר 2022

התעוררו אצלי הבוקר מחשבות בנושא הקשר בין "דת" ל"פוליטיקה" בעקבות פוסט סביב הפטרת השבוע בזכריה על מגבלות הכוח. השל טען נחרצות ש"הנביאים התערבו בענייני פוליטיקה" - בנושאי חברה, שלטון הון וכדומה הכוונה - והוא למד מהם על העמדה שלדידו היא העמדה הנכונה בימיו בארצות הברית של שנות הששים של המאה הקודמת בנוגע למלחמת ויאטנאם ועוד. אני כלל לא בטוח שבארץ היום - אנו צריכים ללכת בעקבות השל בנושא הזה. הסיפור אצלנו מורכב מאד. אני לא חושב שהימין הקיצוני טועה בכל מה שהוא אומר כשם שאני לא חושב שהשמאל הקיצוני טועה בכל מה שהוא אומר. למצוא אפיקים לכך שהאמת והשלום אהבו - אינו דבר קל, וייתכן שהוא בלתי אפשרי.

אלו דברים לשבת חנוכה פ' מקץ - ר"ח טבת תשפ"ג

התעוררו אצלי הבוקר מחשבות בנושא הקשר בין "דת" ל"פוליטיקה" בעקבות פוסט סביב הפטרת השבת מספר זכריה על מגבלות הכוח. השל טען נחרצות ש"הנביאים התערבו בענייני פוליטיקה" - בנושאי חברה, שלטון, הון וכדומה הכוונה - והוא למד מהם על העמדה שלדידו היא העמדה הנכונה בימיו בארצות הברית של שנות השישים של המאה הקודמת בנוגע למלחמת וייטנאם ועוד. אני כלל לא בטוח שבארץ היום - אנו צריכים ללכת בעקבות השל בנושא הזה. הסיפור אצלנו מורכב מאד. אני לא חושב שהימין הקיצוני טועה בכל מה שהוא אומר כשם שאני לא חושב שהשמאל הקיצוני טועה בכל מה שהוא אומר. למצוא אפיקים לכך שהאמת והשלום אהבו - אינו דבר קל, וייתכן שהוא בלתי אפשרי.

מכאן לאלו דברים שהכנתי להפצה לפני שראיתי הפוסט לעיל

ישעיהו ליבוביץ:

"'ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם' - זהו אחד החלומות המרובים בחומש בראשית, המופלא מהרבה בחינות משאר החומשים. אחד הייחודים שיש בו - שהוא עולם של חלומות. מה שאין כן החומשים הבאים אחריו - אין החלומות תופסים מקום רב במקרא שאחרי חומש בראשית. הנביאים , בדרך כלל, מתייחסים לחלום בזלזול: 'החלומות שווא ידברו'. רק כשאנחנו מגיעים לתקופת בית שני ולדניאל, שוב אנחנו נכנסים לעולם של חלומות.

החלומות שבחומש בראשית משמעותיים מאד: או שהם מציגים את העתיד, או שהם הסיבה לאירועים שמתרחשים בעתיד בעקבותיהם.

הכל חולמים בבראשית: אבות האומה - אברהם אבינו, שרואה את ברית בין הבתרים אחרי שתרדמה נופלת עליו; יעקב אבינו, שחולם את חלום הסולם הגדול; ובעל החלומות יוסף. אבל גם אבימלך מלך גרר זוכה שהשם ייראה לו בחלום, וכן גם לבן הארמי. ואפילו שני פקידים מצרים שסרחו והושמו בבית - הסוהר, גם הם חולמים חלומות משמעותיים מאד; אבל עניין החלום המשמעותי פוסק עם סיום חומש בראשית.

אפשר היה לגולל כאן פרשת דיון עמוק מאד: מדוע העולם שקודם למתן תורה הוא עולם המשופע בחלומות משמעותיים, וממתן תורה ואילך החלום מאבד את משמעותו ? אבל אני מסתפק ברמז זה ועומד על שני החלומות הגדולים שבחומש בראשית: חלומותיהם של שני אישים, אשר - בין אם נתייחס אליהם מתוך גישה היסטורית ובין אם נתייחס אליהם מתוך גישה סמלית - מייצגים שני קטבים של האנושות.

מצד אחד, יעקב אבינו, בחיר האבות, האיש התם - זאת אומרת השלם, התמים; ומצד שני, פרעה מלך מצרים. פרעה - אולי לא פרעה ההיסטורי אלא פרעה הסמלי - אשר הנביא, הרבה דורות לאחר מכן, קורא לו: 'התנין הגדול השוכן בתוך יאוריו'. יעקב אבינו, המייצג את היסוד האלוהי שבאדם, פרעה מלך מצרים, המייצג את האלמנט החייתי - ושניהם חולמים. ועל שני החלומות האלה נאמר במדרש פעמיים דבר נוקב מאד, שמציג את שתי הבחינות השונות בעולמה של האמונה, אולי של כל אמונה דתית, של תפיסת מעמדו של האדם לפני אלהים.

פרעה חולם ' והנה עומד על היאור' - היאור כמובן הוא הנילוס. ו'עומד על היאור', פירושו עומד על שפת היאור. אבל מבחינה מילולית פרעה עומד על היאור. מה משמעות היאור במצרים ולמצרים ? היאור הוא-הוא מצרים. מצרים איננה קיימת אלא בזכות היאור ומכוח היאור. אלמלא הנהר הזה, החוצה את מצרים מדרום לצפון, לא היתה מצרים אלא המשך של מה שממערב לה, של המדבר הגדול, המדבר הלובי, אשר אין בו גשם ואין בו מאומה; ורק הודות לנהר הזה נוצרת רצועה צרה, שכל רחבה נמדד בקילומטרים בלבד, שהיא אדמה פורייה ומאפשרת יישוב אנושי. ולא זו בלבד, אלא מאפשרת את היישוב האנושי הצפוף ביותר על-פני כדור הארץ.

השטח שהנילוס משקה אותו אינו גדול משטחה של ארץ ישראל. כל השאר הוא מדבר שממה שגבעול עשב איננו צומח בו; וברצועה הצרה הזאת יושבים היום 50 מיליון בני-אדם; וכך היה זה מימות עולם. הנהר הזה יצר את מצרים ויוצר את מצרים עד היום הזה. בסגנון המיתולוגי - היאור הוא אלוהי מצרים, עליו מצרים קיימת, המצרים היו עובדים לנילוס, הוא היה אלוהיהם. לכך מתייחס המדרש, שהוא אומר: 'ופרעה חולם והנה הוא עומד על היאור - רשעים מתקיימים על אלוהיהם, אבל צדיקים אלוהיהם מתקיים עליהם, שנאמר [על יעקב] 'ויחלם והנה סׂולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו'; לפי הפשט - על הסולם, אבל לפי הלשון - על יעקב. מה משמעות המאמר הנוקב הזה ? בשני המקרים מדובר על בני-אדם המודעים למעמד האדם לפני אלהים - בני-אדם מאמינים. גם פרעה, עובד אלילים, הוא בן-אדם מאמין. אבל את אלוהיו הוא תופס כאמצעי לסיפוק צרכיו. הוא 'מתקיים על אלוהיו'. יש לו אל הנושא אותו עליו; אל למענו, לטובתו ולקיומו. אבל יעקב מקבל עליו להיות נושא אלוהיו; הוא איננו דורש שאלוהים יקיים אותו, אלא הוא מקבל על עצמו להיות מקיים את האמונה באלוהים. אלהיו איננו כלי למען אינטרסים אנושיים; אלא הוא רואה את האדם, וממילא את כל העולם, ככלים לקיום יראת ה'.

זהו ההבדל בין אמונה דתית אמיתית ובין אמונה אלילית, או בלשון חז"ל - בין 'לשמה' ובין 'שלא-לשמה', בין בחיר האבות החולם ובין פרעה מלך מצרים החולם."*

והדברים צריכים עוד עיון.

חנוכה שמח

חודש טוב

ושבת שלום

ג'ף

* ישיעהו ליבוביץ, "הערות לפרשיות השבוע", הוצאת אקדמון, עמ' 33- 34

אלו דברים לשבת חנוכה פ' מקץ - ר"ח טבת תשפ"ג (ט)

"ראיתי ברחוב, בערב קיץ"

כך פותח יהודה עמיחי את קובץ השירים שנקרא "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד"

והוא ממשיך שם -

"ראיתי אשה שכתבה מלים

על נייר פרוש על דלת עץ נעולה,

וקפלה ושמה בין דלת למזוזה והלכה לה."

שירה אינה אמורה "לפתור לנו בעיות", בכל אופן בוודאי לא באופן ישיר,

היא גם לא אמורה "להעצים את השאלות."

שירה אמורה להיות, ומה שיהיה יהיה.

"אלים מתחלפים התפילות נשארות לעד"

אדם ניצב לעיתים לפני מציאות שאינה מותירה לו ברירה אלא לבהות, לבכות, לשתוק, ואולי לשיר.

אומרים שחסידים ידעו או יודעים את סוד הענין זה.

אז אומרים.

מי שטוען שיודע סוד, אולי יודע משהו, אבל סוד זה לא.

כך למדתי לאחרונה מעיון ב"השל" ( בעזרת אחד ממפרשיו ). החליפו המילה "סוד" ב"מסתורין" - אולי הדברים יהיו קצת יותר מדויקים.

אולי.

פרשת מקץ - היא פרשה של חלומות.

חלומות מגיעות אלינו, כארוע לא קרוא, ארוע שמזמין שלא לומר מחייב פרשנות.

בדרך כלל יש יותר מפירוש אחד אפשרי לכל ארוע.

ולעולם האירוע ישאר ארוע, והפירוש פירוש.

חנוכה שמח

חודש טוב

שבת שלום

ג'ף

יום שלישי, 20 בדצמבר 2022

אחרי בילוי צהרים בבית חולים בעיר הקודש

הוויז אומר לבעוט חזרה

זה לא הוייז טמבל זה החיים

"בעט בעט בעט

כנגד הבעיטות שלי

אני כפי שקפקא ציין ברוב

חוכמתו אנצח בסוף אבל אתה

תבעט". תבעט חזרה בכל הכוח

מבחר מתוך שירי דכאון ששרנו באוטובוס חזרה מהאימונים בגולני ב1977 ליד ירוחם

אחרי שלושה שירים וחצי

בקבוק ויסקי הוא התחיל להרגיש

קצת יותר טוב

מעורפל חושים, הוא עשה

את דרכו הביתה מבית המרזח

ועלה לטיסה הראשונה לחלל

"אני רוצה להתאוור קצת" אמר.

"אנחנו נעזור לך" אמרו חבריו

כעת תביא שאכטה.

"ראי ראי שעל הקיר"

"מי היפה מכולן" שאלה.

שתק הראי

עניינים התחילו לצאת מכלל שליטה

בני אנוש מסתגרים בבתיהם מול הטלויזיה

אבל אין חשמל...

"אל תלכו שבי אחר תשובות פשוטות"

אמר הפרופסור לפני שכבה הטלויזיה

"עוד מעט יבוא החושך ואיתו מקצת מזור", אמר

"תפסיק עם השטויות שלך" אמרה אשתו

"תעשה כלים ואחר כך תסדר את הסלון"

היא לא הותירה לפרופסור הרבה ברירה...

נגני הפזמונים של כריסמיס ניגנו,

הזמרים שרו ליד דלתות הבתים,

וירוס השגעון חוגג וחברו של רבי נחמן סופק כפיו

"או טו טו זה מתחיל", קרניבל השחיטה,

שחזור המומנטים השחורים, ציוץ הציפורים

שתיקת האלים

יום חמישי, 15 בדצמבר 2022

אלו דברים לשבת פרשת וישב תשפ"ג

"זכינו להקים את מדינת ישראל" אומר אברהם יהושע השל בנאום בעברית בירושלים ב1957, שהבאנו קטעים ממנו כאן לפני שבועיים. "הגיע הזמן לקומם את בית ישראל" ממשיך השל ומטעים. "מדינת ישראל היא בארץ הקדושה. בית ישראל הוא בכל מקומות מושבותינו, בית שיש בו חלונות פתוחים לתוך ארץ ישראל. הכרת אחדות האומה חשובה לנו. אבל אין ברעיון מופשט זה בכדי לכלכל את חיינו. אחדות זו היא כוח בלבד ולא תתקיים אלא אם כן נוציא אותה מן הכוח אל הפועל. היהדות היא מציאות היסטורית, ולא רק הכרה שבמוח או רגש שבלב. היהדות היא לא מושג המרחף בין שמים לארץ, ולא רגש טמיר ונעלם, אלא מציאות, חיים, מציאות של הרגשות, מחשבות ומעשים. מכאן שהיא מציאות שאינה קפואה ועומדת. מהיכן היא מתקיימת ? מן זיקוקי אור שבנשמת היהודי. מכאן שכל יהודי חייב להעלות נר תמיד. נשמתו של אדם קרויה נר. כך אנו חיים בכל דור. כולנו מתפרנסים זה מזה. כאדם שמדליק נר מנר, והנר דולק וחברו אינו חסר, כך יהודי שואב מזיוום של חבריו ורבותיו.

אף הדיוט שבישראל המקיים מצווה אחת, כאילו בנה אחת מחורבות בית ישראל. אל לנו לזלזל בערך המצווה, אף בערך שיחה נאה. ודילוגו עלי אהבה. <ה"ש 23:ראו מדרש שיר השירים רבה ב, יד (דפוס וילנא, טו ע"א ) : ' אמר ר' אחא: עם הארץ שקורא ל'אהבה' 'איבה' - כגון: 'ואהבת' ( את ה' ) - אמר הקדוש ברוך הוא: 'ודילוגו עלי אהבה'>

חידוש הקשר האינטלקטואלי שבין היהודי ליהדות , שבין עם לתורתו, הוא צו* השעה. אין שמחה אלא בינה. נשכיל לראות שביטולה של היהדות בחיי היחיד נוטל ממנו את זיוו. זאת הצרה - שהדעת היא בגלות, שגם התורה היא בגלות. מתנה טובה יש למסורת אבל גנוזה היא. גלמוד האדם המודרני, ומבקש את תיקונו. אין בידנו לכפות עליו את הר סיני. אבל יש בידנו לגלות לפניו חיים שיש שהם זיו, ולֵאמֹר לו: על זה התענג.

שערי הדת סגורים. אין יוצא ואין בא. אלה שבפנים אינם דואגים לעומדים בחוץ. ואלה שבחוץ אינם מבינים את העומדים בפנים. נעלו את הדלת בפני הדופקים. גם אנשי תשוקה נלאו למצוא את הפתח. רווחה השיטה בחיי ישראל האומרת, או שתקבל הכול או לא כלום. תפסת מועט לא תפסת. אבל מכיוון שרק מועטים מוכנים לקבל את הכול, דוחפת השיטה הזאת את הרוב המכריע של האומה באמת הבניין<ה"ש 24>. השיטה הזאת אינה רוצה לוותר על אף קוצו של יוד, אבל מוכנה לוותר על המוני ישראל.

האם כך דרכה של תורה לומר לרוב: כתבו לכם על קרן הצבי שאין לכם חלק ונחלה בתורת ישראל ?<ה"ש 25> ...נשתכחה ההלכה מהמוני ישראל, ואין בידנו לכפותה עליהם. מן הראוי שדברינו יישמעו בנחת. הקיצוניות והקפדנות לא יקרבו את המוני ישראל. בנחת ניוושע. גמישות היא המידה ולא קנאות.

...מפני תקנת השבים עלינו להעמיד סולם בתוך הבקעה. ולכל יחיד נגיד: עלה לפי כוחך, ורב הכוח שביהודי, וקצת יותר מכפי כוחך. וזה העיקר: יותר מכפי כוחך.^

מצינו שחיבב הקב"ה את שמן הזית יותר מכל השמנים. וגם חכמי ישראל ככה. נושאים את נפשם ליהודי שיהיה שמן זית זך. אמנם אין הרשות בידנו לפסול את כל השמנים האחרים. 'במה מדליקין ובמה אין מדליקין ?...רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשומין ? ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים ? ומה יעשו אנשי אלכסנדריה שאין להם אלא שמן צנונות ? ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט <ה"ש 30 שבת כ, ע"א, ע"ב־כו. המחלוקת היא בנוגע לחומר הבעֵרה של נרות שבת>.

עם ישראל למוד בניסים ויודע 'מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק' <ה"ש 31 תענית כה, ע"א. רבי חנינא בן דוסא אומא לבתו שהצטערה על שהדליקה בטעות נרות שבת בחומץ>

...עם הקמת מדינת ישראל נתמלא העולם היהודי אור. אמנם טרם למדנו איך להשתמש בו לאורה, מציאות המדינה לא השפיעה על דרך החיים של התפוצות....היהודים בתפוצות עומדים ומצפים לשמוע את בשורת הרוח מפי עם ישראל במדינת ישראל. יודעים הם את סכנת הטמיעה מבשרם. אבל דואגים גם לסכנת הטמיעה בתוך מדינת ישראל. ישיבת עם ישראל בתוך ארץ ישראל אינה דבר שבטבע אלא מתנת אלוהים. וכך לימדו אותנו נביאי ישראל. היא תלויה ועומדת על תנאי אחד: נאמנותו של העם לבריתו את אלוהים.

לא נצליח בבדק הבית בתפוצות בלי התקשרות בארץ ישראל, בלי אווירא דארץ ישראל. חובות היחיד בתפוצות משמע לא רק לתת אלא גם לקבל: השראה מציון. אמונה מציון....אין לו ליהודי בתפוצות אלא הד של יראת כבוד בפני מורשת הדורות, טיפה של אמונה. והשאלה העומדת בפנינו היא: טיפה זו מה תהא עליה ?"

והשל מסיים את דבריו שם במשפט: "מי ייתן מציון ישועת ישראל."

תובנותיו של השל על אמונה מופיעות, בפרק קודם של הנאום תחת הכותרת "אין אמונה בלי יגיעה" וכן ביתר הרחבה במאמר שנקרא "נשאת ונתת באמונה ? ( 1971 ) " אין אלה תובנות שגרתיות ושבלוניות שאנו רגילים עליהן. על כך אי"ה באחד הטורים הבאים.

שבת שלום

ג'ף

* במקור מופיעה "תעודת השעה" - הרשיתי לעצמי לשנות כאן ל"צו השעה".

^ בגרסה האנגלית של הדברים שפורסמה ב1961 תחת הכותרת The Individual Jew and His Obligations, בפרק המקביל לפרק שכותרתו "שערי הדת סגורים" הרחיב השל בנקודה זו תוך שינויים משמעותיים למול המקור בעברית לרבות תוך הפנייה למחלוקת בית שמאי- בית הלל בשאלת הדלקת נרות חנוכה ( האם מתחילים מנר אחד ועולים או משמונה ויורדים ). השל דוגל שם בגישת בית הלל תוך ביקורת על גישות מחמירות ומקסימליסטיות, דברים שזכו גם לביטוי מפורש במקור בעברית אך כפי שציינו, בשינויים הנובעים מהקהלים השונים בפניהם "הושמעו" הדברים - הקהל (הציוני) בארץ בעברית (בעל פה) למול הקהל (היהודי המתבולל ) באמריקה באנגלית (ובכתובים ).

חלק מהערות השוליים הושמטו לגמרי וחלק באופן חלקי - לטקסט המלא ראו א.י השל, ייחודו של הקיום היהודי, באלוהים מאמין באדם, תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 135 - 139. "נשאת ונתת באמונה ?" מופיע שם בעמ' 90 - 100.

יום חמישי, 8 בדצמבר 2022

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשפ"ג

כותב הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל בספרו "חיי עולם" על פרשת השבוע, בין היתר, את הדברים הבאים:

"הדבר אולי מפתיע, אך כשם שיש יצר הרע של שקר, כך גם הרצון להגיע לאמת עשוי להיות סוג של יצר הרע, ולעיתים הוא הרבה יותר גרוע. ואכן מתברר, שאדם יכול להישבר לא רק על ידי הליכה לדברים הנראים כתמצית ושיא הרע הגמור, אלא גם על ידי הליכה קיצונית לצד השני. יש סוג של יצר הרוצה למשוך את האדם למקומות ולתפיסות בהן קיימת רק ברירה חד־משמעית - או כולו טוב או כולו רע. הרבה יותר קשה לעמוד בפני סוג כזה של יצר הרע, מאשר בפני יצר הרע הרגיל, לא מפני שהוא מעמיד את פיתויי היצר, הוא הרי מעמיד עולם ברור; אלא דווקא מפני שבצדה של דרך ההצגה הזאת של העולם, כבר נעוץ המכשול הבא מיד לאחר מכן: חוסר היכולת לעמוד בזה.

חז"ל ( בראשית רבה עז, ג ) מסכימים על כך שהמלאך שיעקב פוגש הוא שרו של עשו - הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות, הוא המייצג של כל הדברים הרעים. אולם ישנה מחלוקת באיזו דמות נגלה שרו של עשו ליעקב: יש אומרים ש 'כעובד כוכבים נדמה לו', 'כארכי ליסטים נדמה לו', אך יש גם האומרים ש'כתלמיד חכם נדמה לו' ( חולין צא, א ובראשית רבה שם ).

כאשר שרו של עשו מופיע כליסטים, אנחנו מכירים אותו. הוא אומר במפורש 'שמח בחור בילדותיך ויטיבך ליבך בימי בחורותך' ( קהלת יא, ט ) . אני פוגש את הרע, והוא מציע לי הצעה מגונה, על השולחן. הוא לא מוכר מערכת ערכים, והוא לא מוכר חכמה ומוסר - הוא מוכר סחורה גולמית בצורה מאוד ברורה. אמנם המאבק נגדו לא תמיד קל, אבל הוא מאבק מסוג מאוד ברור. אולם כשהוא נגלה בתור תלמיד חכם, הוא טוען טענות מיוחדות: הוא לא מוכר לך את העולם הזה, הוא מוכר לך את העולם הבא. והשאלה המתבקשת כמובן היא: אם הוא כל כך טוב, אם הוא כל כך תלמיד חכם, מדוע הוא 'שרו של עשו' ?"*

וראו עוד - לפני ואחרי הדברים לעיל - בספר הנ"ל.

האיור להלן Courtesy National Gallery of Art, Washington

שבת שלום

ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 76 - 77

יום חמישי, 1 בדצמבר 2022

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשפ"ג

נביא היה בקרבנו ולא ידענו.

אמנם "בקרבנו" יש לפרש "כאן על פני כדור הארץ", לאו דווקא בארץ ישראל היה דר. אבל הוא הגיע לכאן כמה פעמים ואף השמיע דברים באזני מי שראו עצמם כמנהיגי הציבור. אני מכוון לדברי אברהם יהושע השל בכנס שנערך בירושלים ב1957, כנס עיוני של ההסתדרות הציונית העולמית שהוקדש בעשור למדינה ל"בירור אידיאולגי". וכך, בין השאר, אמר השל בכנס המדובר:

"על חטא שחטאנו בשלילת הרוח

מדברים על חובותיו של היחיד למסורת. ומה בדבר זכויותיו של היחיד ביחס למסורת ?

שכחנו את אהבת אלוהים את ישראל, שכחנו שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו<ה"ש 10 : עבודה זרה ג, ע"א>, שהתורה דרכיה דרכי נועם [משלי ג, יז]. דיברה תורה בשלון בני אדם, אבל חכמי ישראל הסיחו את הדעת מן האדם שביהודי. לא נזקקו לצורכי השעה ולא הבינו למאבקיו. דור דור ובעיותיו, איש איש ומצוקותיו. אבל החכמים שתקו ולא הורו את הנבוכים ולא התבוננו בשאלות שנתחדשו.

לפנים בישראל, כשאדם בישראל קיבל את חינוכו בד' אמות של ההלכה, והוויות דאביי ורבא קבעו את מסילת מחשבתו ודרך הגיונו, לא היה בידו אלא קנה מידה אחד: אסור ומותר ? פסול או כשר ? בדרך הלכה חשב ובדרך הלכה חי את חייו. ההלכה היתה לא רק סגנון של מעשים אלא גם מטבע של מחשבה.

חל שינוי גמור בשטח החינוך. היהודים שואבים את רוב ידיעותיהם לא ממעייני התלמוד אלא ממקורות תרבות חילונית. משא - ומתן של הלכה והגיונו זר ורחוק לרוב העם, אף לא ידעו ולא יבינו את המושגים , את הערכים. אין לשון משותפת לאנשי הלכה ולרוב העם. קם דור הפלגה. אין איש שומע שפת רעהו. זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי. זה שואל לבנה וזה מביא טיט. הכל יודעים שהיהדות היא עול כבד. אבל מי יודע שהיהדות היא גם 'עונג הרוחות ועדן הנפשות', שהשבת היא מעין עולם הבא ? האם היהדות אסורה בהנאה ? בידי הרבה מאתנו נעשתה המסורת לעץ יבש שפג טעמו ונס ליחו. רבים הם המדברים בשם האומה שלא קראו ולא שנו, שלא טעמו טעם יהדות ולא התענגו מטובה, שקליפתה אוכלים ותוכה זורקים. הזיבורית שלנו מפורסמת ברבים. העידית שלנו גנוזה ליחידי סגולה. חטאנו כי לא ידענו לפענח את הנעלם, איך לפקוח את עין הלב, איך להוציא את מאור התורה מנרתיקו. לא טיפחנו את העין - והעין סמויה; לא טיפחנו את האוזן - והאוזן אטומה. אנו המורים קטני אמנה, מתהלכים סביב לבעיות היהודי, ובנקודה אין נוגעים.

הבעיה היסודית בחיי ישראל היא לא שלילת הגולה אלא שלילת הרוח, שלילת המחשבה. חשכת עין הלב, מוזנח העיון היהודי בדורנו ומונח ככלי אין חפץ בו. אין תנועה עיונית ואין מאמץ מחשבה. איסתרא בלגינה. קול המולה במחנה ואין קול דממה. שטופים בתעמולה ומזניחים הוראה. עוסקים בצורכי ציבור ושוכחים את צורכי היחיד. חושבים שתעמולה ופרסומת יענו את הכול. שבניינים נהדרים או הפגנות הם ארוכה ומרפא למחלת הדור. אמנם בעיות שברוח לא ניתנו להיפתר בדרך הטכניקה האדמיניסטרטיבית.

על חטא שחטאנו בזלזול הרוח. נלחמנו על זכויות מדיניות, הקימונו מוסדות ציבוריים, סידרנו מפלגות פוליטיות. ואולם מוסדות ומפלגות בלבד לא יצילו את העם. קיום היהודי בעיית הרוח הוא, ולא בעיה פוליטית בלבד. אווירה אנטי־אינטלקטואלית, שלילת המחשבה והמנוסה מבעיות הרוח הן בעוכרינו.. יהודי מודרני אינו אלא ניסיון, אקספרימנט. ומי יודע אם האקספרימנט יצליח ?

נסתתמו הצינורות שבין היהדות והיהודי. צינורות מחשבה והבנה. אין מגע אינטלקטואלי ביניהם. המאור שביהדות שוכן בערפל."

א.י השל, ייחודו של הקיום היהודי, באלוהים מאמין באדם, תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 128 -129 הערות שוליים מס' 11 ו12 הושמטו.

יום חמישי, 24 בנובמבר 2022

אלו דברים לשבת פרשת תולדות תשפ"ג

"הזיכרון והדמיון דרים לעיתים בכפיפה אחת. באותן שנים עלוּמות כמו התחרו ביניהם. זיכרון היה ממשי, מוצק כביכול. לדמיון היו כנפיים. הזיכרון משך אל הידוע, והדמיון הפליג אל־הלא נודע. הזיכרון השרה עלי תמיד נועם ורוגע. הדימיון היה מטלטל אותי ולבסוף מדכא אותי".

אלו דברי אהרן אפלפלד במבוא לספרו "סיפור חיים".

ואפלפלד ממשיך:

"לימים למדתי שיש אנשים החיים רק מכוח הדמיון. כזה היה דודי הרברט. דודי ירש רכוש רב, אך מכיוון שחי בעולם הדמיון, בזבז הכול והתרושש. כשהכרתי אותו מקרוב כבר היה אדם עני, חי על חסדי בני משפחתו, אך גם בעוניו לא חדל לדמיין. המבט בעיניו היה נעוץ הרחק ממך, ותמיד דיבר על העתיד, כאילו לא קיימים הווה או עבר.

מפליא עד כמה בהירים זיכרונות הילדות הרחוקים והעלומים, במיוחד אלו הכרוכים בהרי הקרפטים ובמישורים שהשׂתרעו לרגליהם. בחופשות הקיץ האחרונות היינו גומעים את ההרים ואת המישורים באיזו ערגה מפחידה. כמו ידעו הורי שאלו החופשות האחרונות ומכאן ואילך החיים הם תופת."

אני מדלג על שלש פסקאות בהן מתאר אפלפלד קצרות את הקורות אותו כילד בימי המלחמה.

"אחרי המלחמה עשיתי חודשים אחדים על חופי איטליה ולאחר מכן על חופי יוגוסלביה. היו אלה חודשים של שִכְחה נפלאה. המים, השמש והחול לשו אותנו עד לשעות הלילה, ובלילה היינו יושבים ליד המדורה וצולים דגים ושותים קפה. על החופים שוטטו אז אנשים שהמלחמה עיצבה אותם: נגנים למיניהם, להטוטנים, זמרי אופרה, שחקנים, חוזי שחורות, מבריחים וגנבים, ובין השאר גם ילדים אמנים בני שש-שבע, שאמרגנים מושחתים אימצו אותם וטלטלו אותם ממקום למקום. כל לילה הייתה הופעה ולעיתים אפילו שתיים. השִכְחה בנתה אז את מרתפיה העמוקים. לימים העברנו אותם לארץ."

אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 7-5

חודש טוב ושבת שלום

ג'ף

יום שני, 21 בנובמבר 2022

על "גזענות" ונגד "גזענות" (ט)

האופן כללי יש לומר שהתופעות שכלוות תחת המונח גזענות בארץ - אינן זהות לתופעות שנכנסות למונח הזה racism בארצות הברית או מקומות אחרים בעולם. "הצבע" צבע העור - הביטוי המובהק לגזע שונה (לכאורה) אינו פקטור כשמדובר ביחס השונה שזוכים לו ערבים בארץ בשגרת יומם. הוא כן פקטור ביחס שזוכים לו שחורים, בין אם הם איטיופים, ערבים או פועלים זרים.

יום חמישי, 17 בנובמבר 2022

אלו דברים לשבת פרשת חיי שרה תשפ"ג

"יש סיפורים נפלאים , שקצר הזמן לספר אותם," אומר ישעיהו ליבוביץ בדבריו על פרשת השבוע, "שאברהם אבינו, שלא מדעת שרה אשתו אשר רצתה להרחיק את צרתה הגר, הלך פעמיים לאותו מדבר לבקר את ישמעאל בנו המודח, לראות מה שלומו ומה אירע לו....

המדרש אומר, שלאחר מות אמו שרה הלך יצחק להחזיר את אמו-חורגתו הגר לאביו. הוא הלך לבאר לחי-רואי כדי להביא משם את הגר, אשר בגלל אמו הורחקה ולהחזיר אותה לאביו ולתקן את העוול. והסיפור האגדי מספר הרבה מאד בשבחה של הגר, שאותה הוא מזהה עם קטורה, ואומר : 'למה נקרא שמה קטורה ? שנאים מעשיה כקטורת.' פירוש מליצי זה מעיד עד כמה בעלי האמונה הגדולים בעולמנו הגו במעשיהם של האבות, ועמדו על כל פגם וכל ליקוי שהיה בהם, וחשבו על תיקונם. מזה יש ללמוד הרבה לדורות: שאין לעשות אידיאליזציה של כל מה שהיה, אלא יש לראות את הדברים כשהם לעצמם, ולהבין אותם, לשפוט אותם ולחשוב על תיקונם.

אני מוסר כאן", מוסיף לייבוביץ לסיום, " עוד מאמר אגדי, רב משמעות, המתייחס לשלוש נשיו של אברהם אבינו: שרה היתה מבנות שם, הגר ( המצרית ) - מבנות חם, קטורה (שמדרש זה אינו מזהה עם הגר) - מבנות יפת. ללמדנו (או לרמוז לנו ) שמאברהם יוצאת - או עתידה לצאת - השראה לכל גזעי האנושות."

מתוך י. ליבוביץ "הערות לפרשיות השבוע", הוצאת אקדמון - בית ההוצאה של הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, עמ' 23

שבת שלום

ג'ף

יום חמישי, 10 בנובמבר 2022

אלו דברים לשבת פרשת וירא תשפ"ג

... מחפש אדם דבר אחד, מוצא הוא דבר אחר

לא משנה מה חיפשתי. את הדברים הבאים מצאתי :

ראיון של הודיה כריש חזוני עם אהרון אפלפלד ז"ל ב"מקור ראשון", חודשים ספורים לפני מותו.

אפלפלד : "יש מי שגדול בתורה, ואני גדול באי ידיעה. הגדול בתורה נדמה לו שהוא מעל, שהוא יודע להנהיג ציבור, שהוא יודע מה בדיוק צריך לעשות....

איך אתה רואה את הוויכוח הסוער סביב ה"הדתה", ואת ההורים שאומרים – אל תכניסו תכנים כאלו לתוך ספרי הלימוד של ילדינו?

'יש אנשים שאין להם פרספקטיבה נכונה. הם רואים את האמונה היהודית בדמות יענק'ל, מוישה או מרדכי שזורקים אבנים. בזה מסתכם אצלם היהודי המאמין. הם לא יודעים, או לא רוצים לדעת, שהיה רמב"ם והיה רבי יהודה הלוי והיה אלפסי והיה קארו שכתב את השולחן ערוך. רואים רק את יענק'ל והאבנים. יש גם יהדות יפה'.

אחרי 70 שנה, המדינה הזו יהודית יותר ממה שחשבת או פחות?

'אין לי משאלות לב, אני מקבל את המציאות כמו שהיא. במציאות יש דברים יפים ויש דברים מקולקלים. כך תמיד היה וכנראה כך גם יהיה. הפנטזיות ממני והלאה. כמובן, ליבי קרוב יותר אל היפה, אל האנושי. אני נמשך לשם. אל הכיעור לא'."

"יש מסר כלשהו שאנשים יוצאים איתו אחרי קריאת ספריך?

'אני לא מסתובב ושואל מה מקבלים מהם. אני יכול להיות ממונה על דבר כזה? בקושי אני ממונה על עצמי", הוא צוחק. "יש הרבה אנשים שקוראים את הספרים שלי, בכל העולם. באיסלנד, בסין, ביפן. גם באוקראינה. אני לא מצפה שיבינו את הכול, את כל התסבוכת היהודית. מבינים ברמות שונות. שיבינו את האנושיות'.

והישראלים?

'אם הם יוצאים עם איזו מילה חדשה, זה יפה. מילה כמו תימהון, למשל. זו מילה מצויה וידועה, אבל יש בה מבט. יש בה ראייה של תהייה, של פליאה, אל העולם הזה שבו אנחנו חיים: תראו מה מתרחש בו'.

ועם השנים מתגברת ההבנה, או מתגבר התימהון?

הוא מחייך. 'ההבנה היא כבר תחנה אחרונה, ואני לא הייתי רוצה להיות שם'."

וראו עוד ב - https://www.makorrishon.co.il/judaism/8569/

שבת שלום

ג'ף

יום שלישי, 8 בנובמבר 2022

מסמך ויטגנשטיין (ט)

מסמך ויטגנשטיין

[ Philosophy] is not a body of doctrine but an activity, the activity of clearing up confusions caused by the bewitchments cast by language.[1]

Ray Monk, How to Read Wittgenstein, Granta Books, p.2

בפתיחה לחלק ב ( מהסתר לגלוי) כותב מלכיאל:

"בפתח הדברים אציג בשלושה ראשים[2] ( אפרטם להלן) את המהפכה שוו מחולל בתפיסת השפה בחלקו הראשון של החקירות – המעבר ממשמעות לשימוש – מהפכה ששוזרת את הסוגיות המרובות והמגוונות שנדונות לכל אורכו של הספר.

"ממשמעות לשימוש" - על משמעות, מובן והבנה

סעיף 525

לא זוכר איך הגעתי לסעיף הזה דווקא, כאן ועכשיו. ייתכן ואונגר הזכיר אותו והפנה עליו.[3][חוזר אחרי הפסקת חשמל]

הסעיף אומר[4]

"After he had said this, he left her as he did the day before."

Do I understand this sentence? Do I understand it just as I should if I heard it in the course of a narrative? If it were set down in isolation I should say, I don't know what it's about. But all the same I should know how this sentence might perhaps be used; I could myself invent a context for it.

(A multitude of familiar paths lead off from these words in every direction.)

בצמוד לסעיף הזה כותב מלכיאל :

"הבשורה העיקרית של החקירות, הגלומה במעבר ממשמעות לשימוש, היא שמשמעותם של ביטויים לשוניים היא שימושם במשחק־הלשון; עניינה הראשוני של הבשורה הוא המושגים משמעות ומובן, אבל היא משליכה באופן מיידי גם על המושג הבנה."[5]

ראשי פרקים אונגר

1. ויטגנשטיין

2. ויטגנשטיין מבוא 2

3. ויטגנשטיין 3

4. טיעון השפה הפרטית

5. עוד על בעית השפה הפרטית

6. החוזה לחיסול ההיגיון

7. החשיבה לא מה שחשבתם

8. היגיון בערבון מוגבל

9. החיים הם משחק שפה

10. האם הלוגיקה הגיונית ?

11. בעיית האינטרוספקציה : האם יש לך תודעה ?

12. מדוע אנו לא מבינים שאנו לא מבינים

13. הפילוסופיה של ויטגנשטיין ( המאוחר ) - עקרונות והשלכות

12. מדוע אנו לא מבינים שאנו לא מבינים

"אם היינו שואלים מה זנון עושה ברמה פילוסופית הוא היה אומר אני רק מקעקע. אני לא אומר לכם מה נכון אני רק תופס וממפה את נקודות התורפה חשיבה הקונבנציונלית שלכם....[הוא הגן על פרמנדיס מהתקפות של השכל הישר "אתם חושבים ש - ?! בואו נראה... ] וכך נוצרו פרדוקסים וזהו למעשה מה שויט' עושה. עם הבדל אחד שהוא הבדל די דרמטי. זנון בנה שורה של בין 15 -20 פרדוקסים....ויט' לא מציג את התבנית השלמה הזאת והמפתה שנקראת פרדוקס הוא רק שואל שאלות. "אתה יודע מה זה זמן ? בוא נראה ...השאלות הן לא שאלות סתם הן מאד מכוונות מטרה והמטרה שלהן היא חבלנית. המטרה שלהן היא לחשוף את הטעויות הרבות מן ספור שתובנות שלנו לוקות בהן ובעיקר לחשוף ולהוקיע את הדימויים שמאחזים את עינינו...בואו ניקח יחיד עם ויט' עשרה מוקדים: מהי משמעות ? מהי מהות ? מהי קונבנציה לשונית וכן הלאה וכן הלאה...כל אשכול כזה מייצר תהיות ותמיהות, סתירות ו...שריטות...לעתים וי' אומר אתה לא סותר את עצמך אתה רק לא מבין בדיוק מה קורה שם....למה אתה עושה זאת ? כי אתה שבוי בדימוי...זה דימוי של הרוח..."מיינד" גם אחרי שדחינו את הדימוי אנחנו מתנהגים כאילו שזה נכון....נוצרים שני אגפים במשוואה אחת שכל כולה תעתוע. משוואה אחת שיש בה... תקוה... עמדות פרופוציונליות...ויט' מנסה לומר כך : התבניות האלו אינן אלא הוראות משחק...זה לא שיש ישות כזאת, חוט כזו דקיק ...מה זה הוגה דעות ? מה הוא עושה...משלח יד...משלח מוח...מגדת עתידות...כמו במגדת עתידות, מה שויט אומר שכמו הביטוי המטופש מגדת עתידות בנוי על תמונה שהיא הבקבוק השקוף...היא רואה את העתיד. אם אתה משלם לה היא אומרת את העתיד...הוא כבר הניח שהעתיד ישנו באיזה שהוא אופן, שאפשר לראות אותו ובנוסף שלגברת הזאת ...יש את היכולת...לראות את העתיד...האנולוגיה הזאת חגה בתוכי והיא שקופה...מבחינתו של ויט' הגל הוא הרבה יותר מסוכן מכל מגידות העתידות יחד....בנינו משהו שהוא לחלוטין לא נכון...לא שהוא לא נכון אני חוזר בי, הוא לחלוטין חסר משמעות. והוא הדין במושג הmind , הוא הדין במושג המחשבות... 417 והלאה...מה זה להבין ? לדעת להבין להסביר

4. טיעון השפה הפרטית

סעיף 243 חקירות

"אדם יכול לעורר את עצמו, לצווֹת על עצמו, לציית לעצמו, לגעור בעצמו, להעניש את עצמו, להציב שאלה ולהשיב עליה. ניתן אפוא גם לדמות בני־אדם המדברים רק במונולוגים; המלווים את פעילויותיהם בדיבור לעצמם. - חוקר הצופה בהם ומאזין לדיברום עשוי להצליח לתרגם את שפתם לשפתנו. (הוא יהא מסוגל בשל כך לנבא נכונה פעולות של אנשים אלה, שכן הוא שומע אותם אף מתכננים תוכניות ומקבלים החלטות.)

ואולם הניתן לדמות שפה שהאדם יוכל לרשום או להשמיע בה את התנסויותיו הפנימיות - רגשותיו, מצבי רוחו, וכו' - לשימוש־שלו ? - וכי אין אנו מסוגלים לעשות זאת בשפתנו הרגילה ? - אבל לא זו כוונתי. המלים בשפה הזאת אמורות להורות על מה שרק הדובר לבדו יכול לדעת; על תחושותיו הפרטיות, הבלתי־אמצעיות. הזולת לא יוכל אפוא להבין שפה זו."

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 123

"תודעה היא ציבורית"[6]

ויטגנשטיין - ריכוז (221221)

המבוא של ויטגנשטיין לחקירות

המבוא של ויטגנשטיין לחקירות:

"להלן אני מפרסם מחשבות, משקעים של חקירות פילוסופיות שהעסיקו אותי בשש־עשרה השנים האחרונות."

זהו המשפט הפותח של לודוויג ויטגנשטיין בפתח־דבר לספרו, "חקירות פילוסופיות".

וויטגנשטיין ממשיך:

"הן נוגעות לנושאים רבים: מושגי המשמעות, ההבנה, המשפט, הלוגיקה, יסודות המתימטיקה, מצבי התודעה ודברים אחרים. את המחשבות הללו כולן כתבתי כהערות, כפסקאות קצרות. לעתים הן שרשרת ארוכה למדי באותו הנושא, ולעתים הן מדלגות בחילוף מהיר מתחום אחד למשנה. -- כוונתי מלכתחילה היתה לכנס פעם את כל אלה בספר, אשר לגבי צורתו היו לי דימויים שונים בזמנים שונים. אך היה זה מהותי בעיני שהמחשבות הכלולות בו צריכות להתקדם מנושא לנושא ברצף טבעי וקולח.

לאחר כמה ניסיונות כושלים לרתך את התוצאות שלי לכלל שלם אחד שכזה, נוכחתי שלעולם לא יעלה הדבר בידי; שהמיטב שביכולתי לכתוב יישאר תמיד רק בגדר הערות פילוסופיות; שמחשבותי דועכות במהירות אם אני מנסה לכפות עליהן התקדמות בכיוון אחד בניגוד לנטייתן הטבעית.--וזה היה קשור כמובן לטבעה של החקירה עצמה. דהיינו, היא מאלצת אותנו לנסוע דרך שדה־מחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים. --ההערות הפילוסופיות שבספר הזה הן כביכול אוסף של מִתווי־נוף, אשר נוצרו במהלכם של מסעות ארוכים וסבוכים אלה.

נגעתי באותן הנקודות, או כמעט באותן הנקודות, תמיד מחדש ומכיוונים שונים, ושרטטתי תמונות חדשות כל העת. רבות מהן יצאו משובשות או לא־טיפוסיות, כשהן נגועות בכל הפגמים של צייר כושל. וכאשר אלה סולקו, נותרו כמה תמונות מתקבלות פחות או יותר על הדעת, שאותן צריך היה עתה לארגן, ולעתים קרובות לחתוך, כך שהמתבונן בהן יוכל לקבל תמונה של הנוף.--לפיכך ספר זה בעצם אינו אלא אלבום.

עד לפני זמן קצר ויתרתי בעצם על הרעיון של פרסום עבודתי בימי חיי. אמנם, הוא התעורר מעת לעת, וזאת בעיקר מפני שבעל־כורחי התחוור לי כי תוצאות חקירותי, שאותן העברתי בהרצאות ברשימות ובדיונים, הופצו כשהן מובנות על־פי־רוב שלא כהלכה, וכשהן פחות או יותר מהולות במים או מעוּותות. היה בכך כדי לגרות את גאוותי וקשה היה לי להרגיעה.

אך לפני ארבע שנים היתה לי עילה לקרוא שוב את ספרי הראשון ( מאמר לוגי־פילוסופי ) ולבאר את המחשבות הכלולות בו. ואז נראה היה לי לפתע ששוּמה עלי לפרסם את המחשבות הישנות ההן יחד עם החדשות: שאלה החדשות יוארו באור הנכון רק תוך ניגוד לאופני החשיבה הישנים שלי ועל הרקע שלהם.

הנה כי־כן מאז ששבתי, לפני שש־עשרה שנים , לעסוק בפילוסופיה, נאלצתי להכיר בשגיאות חמורות במה שכתבתי באותו ספר ראשון. הביקורת שמתח על רעיונותי פרנק רמזי, שעמו התדיינתי בשיחות רבות מספור בשנתיים האחרונות לחייו, עזרה לי להכיר בשגיאות הללו, במידה שכמעט איני מסוגל בעצמי להעריכה.--חוב־תודה גדול אף יותר מאשר על ביקורת זו --לעולםעזה ובטוחה --חב אני למורה באוניברסיטה הזאת מר פ' סראפה, שבמשך שנים רבות העביר ללא־הרף את מחשבותי תחת שבט ביקורתו. לדרבון הזה אני חייב את הפוריים שברעיונותיו של חיבור זה.

לדברים שאני מפרסם כאן תהיה נגיעה--מטעם זה ואחר--למה שאחרים כותבים כיום.--והיה אם הערותי אינן נושאות עליהן חותם המאפיין אותן במובהק כשלי,--אין ברצוני גם להבא לתבוע עליהן בעלות.

אני נותן להן פומבי ברגשי ספק. אין זה מן הנמנע שבגורלה של עבודה זו, בדלותה ובחשכת הימים הללו, יעלה להאיר את מוחו של אדם זה או אחר--אבל , כמובן , אין זה סביר.

אין בחפצי, באמצעות חיבורי, לחשוך מן האחרים את החשיבה. אלאף ככל שניתן חעטורר מישהו למחשבות משלו.

הייתי רוצה להוציא לאוויר העולם ספר טוב. הדבר לא נסתייע, אבל חלף הזמן שבו היה לאל־ידי לשפרו.

קיימברידג' ינואר 1945"

הדברים לעיל הם תרגומה של עדנה אולמן־מרגלית לפתח־דבר שכתב וויטגנשטיין, במהדורה העברית של "חקירות פילוסופיות" גם כן בתרגומה של עדנה אולמן־מרגלית , הוצאת מאגנס, בעמ' 36-35 לספר

מלכיאל במבוא לפירושו :

"בחלקו הראשון של חקירות פילוסופיות, ויטגנשטיין מחולל מהפכה בתפיסת השפה - שלו עצמו, במאמר לוגי־פילוסופי, ושל קודמיו. השפה הוא מאפיין ייחודי של בני אדם, אם לא המאפיין הייחודי שלהם, ומהפכה בתפיסתה היא מהפכה בתפיסת המצב האנושי. היא מהפכה בתפיסת הפילוסופיה."

האסטרטגיה המוצהרת של של חקירתו הפילוסופית של וו היא גיבושה של השקפה־מעל על שימוש במילותינו כבמשחק־הלשון (ס' 122 ) , והוצאתה ( של האסטרטגיה ) אל הפועל כרוכה בטבורה ובאופן מהותי במאבק מתמיד בפיתוי להוציא את השפה לחופשה ( ס' 38 ) .

אליעזר מלכיאל "ממשמעות לשימוש פירוש לסעיפים 315-1 בחקירות פילוסופיות של לודווג ויטגנשטיין" הוצאת מכללת הרצוג - תבונות - הוצאת כרמל, עמ' 13

מתוך המבוא של אולמן־מרגלית:

"ס' 1- 27 התמונה האוגוסטינית

לפי תמונה זו כל מלה היא שם של דבר־מה, ותפיסת משמעותה של מלה מתמצה בידיעה מה היא מציינת או מייצגת."

ס' 5

"כאשר מתבוננים בדוגמה בס' 1 חשים אולי עד כמה המושג הכללי של משמעות המלים אופף את תפקוד השפה באֵד המונע ראייה בהירה."

From 1929 until his death in 1951, Wittgenstein worked out a new way of doing philosophy that has no precedent in the history of the subject. It is a way of approaching philosophy that tries to remain faithful to the insight he had in the Tractatus that philosophy cannot be science, or anything like a science. It is not a body of doctrine but an activity, the activity of clearing up confusions caused by the bewitchments cast by language.

Ray Monk, How to Read Wittgenstein, Granta Books, p.2

מתוך אונגר 1

1. הפילו' החשוב ביותר במאה ו20, המשפיע ביותר

דימוי הזבוב בבקבוק שקוף

2. "הראשון לפסול את כל הפילוסופיה הקודמת , להוקיע אותה כבנויה על טעות חשיבה ולהציע תרפיה"

א. מן המופשט אל הקונקרטי

ב. ממעוף הציפור לעובי הקורה

ג. הרציונליות ב(תוך) מעבה החיים האנושיים

ד. השקפה־מעל על שימוש/דקדוק מילותינו

ה. בתוך המסורת הפרשנית

ו. עזרים ומוסכמות גרפיות

ה"רסיסים" השונים ( שפרסמת )

ס' 108

"השאלה 'מהי בעצם מלה ?' היא אנלוגית לשאלה 'מהו כלי שחמט ?'"

ל. ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגם עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, ס' 108, עמ' 81

"--לצווֹת, לשאול, לספר, לפטפט, שייכים לטבענו ממש כמו ללכת, לאכול, לשתות, לשחק."

שם,

ס' 25 עמ' 47

ויקטג' עסק בבעיות העולם האמיתי – real world situations

J היה מהנדס פילוסופי יותר ממדען פילוסופי

יש חושבים לינראיים וחושבים שרואים הקשרים מקבילים

אלויס

ו' היה מציע לנו לקחת את הזמן; לקחת את הזמן להתבונן ולעיין בבעיות במאבקים וכו'

וו' לא מציע לך לא תאוריה ולא נוסחה...הוא מפרק מוקשים

מתוך המבוא של עדנה אולמן־מרגלית ל"חקירות פילוסופיות" של "וו" ( טיוטה )

"הרעיון המוביל של ויטגנשטיין הוא שכל התיאוריות הפילוספיות מעוגנות בתמונות שגויות ('נמצאנו כלואים בתמונה' -ס' 115 )" .

"עיקר המאמץ שלו מופנה לעקירתן של התמונות הגורמות לאשליות פילוסופיות, וזאת על־ידי המרתן בתמונות - לא בתאוריות - אחרות."

" נקודת המוצא לספר היא פיסקה מהוידויים של אוגוסטינוס, המציגה תפיסה קדם־פילוסופית של לימוד לשון־אם . בתפיסה זו טמונות כל המלכודות שהפילוסופים - לדעת ויטגנשטיין - נופלים לתוכן ואשר מהן הוא ינסה לחלצם. כבר בנקודה זו יש לשים לב לכך שבקטע המצוטט אין אוגוסטינוס מפתח תאוריה לשונית אל מוסר תיאור, פורש תמונה. מבחינה זו ראוי לחקירות פילוסופיות להיפתח בפסקה אוגוסטינית זאת: הרעיון המוביל של ויטגנשטיין הוא שכל התיאוריות הפילוספיות מעוגנות בתמונות שגויות ( 'נמצאנו כלואים בתמונה' - ס' 115 ). את מושג התמונות של ויטגנשטיין יש להבין כמערכת יצוג של המציאות. ויטגנשטיין אינו סבור שניתן להשתחרר מתמונות לחלוטין, אלא שיש להכיר בהן, להכיר אותן ולהחליש את אחיזתן. עיקר המאמץ שלו מופנה לעקירתן של התמונות הגורמות לאשליות פילוסופיות, וזאת על־ידי המרתן בתמונות - לא בתאוריות - אחרות. אין צורך לשכנע ולהשתכנע בכך שהתמונה האחרת היא ה'נכונה': התראפיה הפילוסופית מושגת כתוצאה מכך שנוכחים בעצם אפשרות קיומה של תמונה חלופית."

1.חבר פייסבוק אמר לי השבוע שהוא לומד ויטגנשטיין כבר 37 שנים ועוד היד נטויה.

ב"חקירות פילוספיות" אומר ויטגנשטייו בהערה מס' 309 ( בתרגום שלי מהנוסח האנגלי ): "מהו היעד שלך בפילוספיה ? להראות לזבוב את הדרך החוצה מהבקבוק." ובתרגום לאנגלית מהמקור בגרמנית :

What is your aim in philosophy ? To show the fly the way out of the fly-bottle

ויטגנשטיין מסיים את המבוא לספר הזה במילים אלו ( בתרגום שלי )

"איני רוצה שהכתיבה שלי תחסוך מאנשים אחרים את טורח החשיבה. אלא, ככל שניתן, ברצוני לגרות את פלוני לחשיבה עצמית.

ביקשתי לחבר ספר טוב. זה לא קרה, אך עבר כבר הזמן לעשות לתיקונו."

ויטגנשטיין , אגב, נחשב בעיני רבים, לפילוסוף החשוב והמשפיע ביותר במאה העשרים.

ל"חבורה של 'קו 58" הצטרף השבוע דמות חדשה־ישנה, לודוויג ויטגנשטיין שמו.

לעת עתה, לאור מעמדו וחשיבותו, ויטגנשטיין או "וו", כפי שהוא ידוע לתלמידיו, שובץ לתפקיד של נהג.

כעת, השאלה הראשונה היא : מה לו ולחבורה של קו 58 ? לקו חמישים ושמונה ? ולאלו דברים ?

התשובה אליה די ברורה, היא קשורה ל"מחבר" כזה או אחר.

שאלה יותר קשה היא: מה לויטגנשטיין ולפורים ולפרשת תצווה ?

יש לי חבר מהפייסבוק שעוסק ב"וו" כבר כ30 שנה.

אני פגשתי לראשונה ב"וו" בשיעור במשפט פלילי באוניברסיטה; המרצה הזכיר אותו אגב אורחא כאחד ההוגים החשובים ביותר בעידן המודרני. הוא לא פירט ולא נימק.

הייתי צריך לברר את התשובה לשאלה מדוע ויטגנשטיין הוא הוגה כל כך חשוב, בעצמי והאמת היא שאני רק בתחילת הדרך בסיפור הזה.

שנים לא עסקתי בשאלה זו כלל. הוא ריחף ברקע כמו שמות אחרים שאנחנו מכירים אבל לא ממש מכירים, לא אותם ולא את עבודתם [ אפלטון, אריסטו ,ניטשה ודויסטייבסקי, הרב קוק ( האבא ) כדוגמאות לתופעה הזאת].

על כל פנים, אני חושב שיוצא מהעיסוק הממוקד או המרוכז בויטגנשטיין בימים אלו.... אם יש - יש הרבה דברים - שאנחנו צריכים ללמוד מפורים אבל אחד מהם הוא : ה ק ו ש י ה*. זה אגב ממשיך ומקבל את ביטויו בפסח גם....

הקושיה שבמציאות הנעלמה המורכבת והמופלאה.

נסיים דברים קצרים אלה במשפט קצר של השל. על אף שלא מצאתי התייחסות מפורשת בעבודתו לויטגנשטיין אני חש שיש קרבה עמוקה בין ההוגים האלו. המשפט הוא : "יראה קודמת לאמונה ותימהון קודם ליראה"

"בחלקו הראשון של חקירות פילוסופיות, ויטגנשטיין מחולל מהפכה בתפיסת השפה – שלו עצמו, במאמר לוגי־פילוסופי, ושל קודמיו. השפה היא מאפיין ייחודי של בני אדם, אם לא המאפיין הייחודי שלהם, ומהפכה בתפיסתה היא מהפכה בתפיסת המצב האנושי. היא גם מהפכה בתפיסת הפילוסופיה."

"כל כלל פתוח לאין סוף פרשנויות

"תנאי לפסילוסופיה – ססטמיזציה."

"ויט: פילוסופיה היא לא ססטמה אלא ריפוי"

"אין הגדרה יש שימושים"

"כל מה שיש בעולם זה 'דמיון משפחה'"

"זה מושג קרדינלי שוו מכניס לשימוש והוא בעל חשיבות עצומה מבחינת האימפליקציות שלו. אין שום מהות שאני יכול למצוא בעולם אבל יש דמיון משפחה..."

"משל כלי הנגינה" לענין שמוש ונגד ראלזים (ברקלי ) או אפלטוניזם

"אין אימיתות בעולם ( קון ) יש כלי עבודה"

אין יותר מהויות בעולם"

"פירוש הדבר שהעולם

"מהרגע שמישהו מוקיע את המטהפיזיקה הסמויה שמאחורי השפה הוא משנה אתת העולם. זה מה שעשה וו."

"השפה היא בקבוק שקוף שאנחנו תמיד נמצאים בתוכו ואנחנו לא רואים את הדפנות שלו"

השפה אינה תמונה של המציאות

לכל מילה הגדרה

מה פירוש הגדרה ?

וו לא רצה להרצות כי זה היה סותר את כל מה שהוא אומר...מטילל מושגים טכט' ולא מלמד להשתמש במילים

מבית המדרש שעל קו 58

ישראל אלירז:

"כך מגדיר ויטגנשטיין את מה שהוא עושה בפילוסופיה 'מה שאנו מספקים אלה הערות על תולדות טבע האדם, אין אלה תרומות מוזרות, אלא, קביעות שאיש לא הטיל בהן ספק, ואשר אינן זוכות לציון רק מפני שהן מצויות כל העת לנגד עינינו' (חקירות פילוסופיות, מאגנס, 1995, עמ' 415, מגרמנית: עדנה אולמן־מרגלית).

ויטגנשטיין הוא מסוג הפילוסופים שאין להם 'שיטה', אלא הם מציעים לנו מעין שברים ורסיסים. פרגמנטים כאלה נמצאים אצל הפרה־סוקרטים ובפילוסופיה המזרחית. לפי טעמי גם השיר הוא אוסף של פרגמנטים. השיר אינו יכול להיות שלם, בבחינת יחידה שלמה עם התחלה , אמצע וסוף. השירה בכללה, מבחינת הצורה, היא אוסף פרגמנטים של יש ושל היעדר, והקורא צריך להשלים את החלקים החסרים. בזה איני אומר שהשירה היא אוסף מקרי. הפרגמנטציה היא טבע השיר שאני נמשך אליו. השיר במהותו הוא הערוֹת, הוא מבקש מהאחר לקחת קצה ולהתפתח איתו. הייתי אומר שאנחנו המשוררים בעצם מעירים הערות על תולדות טבע האדם ועל תולדות העולם, ואין בכל החתיכות הללו משום חידוש, כי הן נמצאות כל הזמן נגד עינינו. טבע האדם ודרך העולם הם פרגמנטריים מעצם טבעם."

עיונים ב"חקירות" ס' 11

"תן דעתך על כלי העבודה שבתוך ארגז כלי עבודה: יש שם פטיש, צבת, משור, מברג, סרגל, צנצנת דבק, דבק, מסמרים וברגים - תפקידי המלים שונים זה מזה בה־במידה שתפקידי הכלים שונים זה מזה ( וישנן דומויות בשני המקרים.)

כמובן, מה שמבלבל אותנו הוא האחידות בהופעתן של המלים כאשר אנו נתקלים בהן בדיבור או בכתב ובדפוס. *שכן שימושיהן* אינם ניצבים בבהירות כזאת לנגד עינינו. בעיקר לא כאשר אנו מתפלספים !"

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 41

אונגר 4 ( "טיעון השפה הפרטית" ) ס' 243

"464. מה שברצוני ללמד הוא: לעבור מחוסר־שחר סמוי לגלוי."

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 169

ויטגנשטיין - ריכוז (191121)