השבוע פרסם יואל שפיץ את הפוסט שלהלן תחת הכותרת "שפיות הדעת":
"שפיות הדעת
****
כמעט אף פעם לא יצא לי להיפגש עם הרב עדין (שטיינזלץ) פגישה מסודרת בארבע עיניים,
כך, משום שהרגשתי שלא ראוי לבזבז לו זמן עבודה יקר.
קבעתי איתו פגישה מסודרת.
באותה שנה,
התעתדתי ללמד לראשונה- תלמידים ותלמידות, דתיים וחילונים תלמוד.
ידעתי,
שבעיניו חשוב מאוד שכולם ילמדו תלמוד,
אבל אף פעם לא הבנתי בדיוק מדוע.
וזה היה נושא השיחה.
רציתי להבין-
מה בעצם עלי לעשות ולמה.
לצערי,
לא היה לי חוש היסטורי מפותח דיו כדי להבין שאני מדבר עם האיש על פרויקט חייו,
ושאולי כדאי שאקליט את השיחה,
אבל עיקרי הדברים נחרטו בי (ואכתוב כאן רק את התחלתה).
הוא לעומת זאת,
ראה בכך נושא חשוב מאוד,
ומיד כשהתיישבתי מול שולחן העץ הגדול שלו,
הרגשתי בכך.
בשונה מבדרך כלל,
הרב לא עישן,
ולא דיבר מסביב.
הוא הביט לי ישר בעיניים והתחיל מעין שיחת עבודה
ממוקדת.
הוא היה רציני מאוד,
וניכר שהדבר נוגע לו,
ושזה בנפשו.
וכך הוא פתח את השיחה:
"אני אפתח בדבר שכתבתי ואמרתי כבר לפני למעלה מחמישים שנה,
בכל מקום שרק יכולתי-
אף על פי שנדמה לי שהנקודה לא הובנה דיה-
כאן בישראל אנחנו מלמדים יותר מידי תנ"ך".
אני זזתי במקומי על הכיסא, גררתי את עצמי מעט אחורה,
וניסיתי לנחש מה הוא יגיד, הוא המשיך:
"עכשיו, הבעיה היא.
אני לא יודע מה התלמידים קולטים מכל מה שהם לומדים,
אבל דבר אחד ברור-
שאת הסגנון הנבואי הם קולטים יפה מאוד וגם מחקים אותו.
הרי, מה זה נביא?
נביא לא בא בדין ודברים עם האנשים להם הוא מנבא.
זה פשוט לא הענין שלו,
הוא בא להעביר מסר, לא לשוחח.
נביא בא להזהיר מפני קטסטרופות, ואגב,
וזה גם כתוב,
שלא בוחנים את אמיתות נבואתו בכך שהפורענויות עליהן הוא מדבר מגיעות או לא מגיעות.
בנוסף, באופן כללי, לנביאים אין חוש הומור.
אם יש שם משהו מהעניין הזה של ההומור זו רק אירוניה-
הם עוקצים, צובטים את השומעים כדי שיתעוררו,
אבל אין שם ממש הומור".
אני המשכתי לבהות בו,
זכרתי שאמר דברים כאלה כמה פעמים,
אבל עוד לא הבנתי מה הקשר והאם הוא זוכר ששאלתי בכלל על לימוד גמרא.
ניסיתי להשחיל איזו מילה,
אבל הוא סימן לי שאחכה עם השאלות.
"עכשיו" הוא אמר,
"איך אני יודע שתלמידים קולטים את הסגנון הנבואי?
כי זה הסגנון כאן בישראל.
זה דבר מאוד עמוק שלדעתי הושרש עוד בימים שבאמת היו לומדים כאן תנ"ך ברצינות,
בבית הנשיא, אצל ראש הממשלה ובעוד מקומות ("ולימדתי שם תנ"ך גם בעצמי, כך שנדמה לי שאני יודע על מ אני מדבר" הפטיר)-
כאן בישראל,
אנשים אינם משוחחים כדי לשכנע,
אלא מטיפים את דעתם.
וכדי לעשות זאת הם מנבאים שחורות על ימין ועל שמאל,
עם קשר ובלי קשר, עם אחריות ובלי אחריות - על מה שיקרה או לא יקרה באמת.
זה נעשה מעין ספורט ישראלי לנבא שחורות.
ואולי הכי חשוב,
(כאן הוא כבר חייך) בישראל יש לאנשים מעט מאוד הומור עצמי.
על אחרים כולם כמובן יכולים לצחוק,
הסאטירה כאן היא מאוד פוליטית,
אבל תמיד על הצד השני.
אני אומר לך..".
הוא עצר, התבונן בתקרת החדר מאחורי כאילו נזכר במשהו:
"ישבתי בכמה פורומים פוליטיים בחיים שלי,
שעסקו במדיניות ובחקיקה,
וניסיתי להביא לשם קצת הומור,
כדי לפתוח את הראש מה שנקרא.
אבל אין, נאדה, כלום, שום דבר.
אי אפשר לצחוק".
אני זוכר שממש הופתעתי מהשימוש שלו במילה 'נאדה',
ונדמה לי שהוא קלט את ההפתעה שלי, כך או כך, הוא המשיך:
"אגיע עכשיו לעניין.
הרי, מה ההבדל בין הסגנון התנכ"י לסגנון התלמודי?
התלמוד כולו דו-שיח.
כדי לשכנע אתה צריך להביא ראיות-
ממקורות, מתקדימים, מהמציאות, או מסברא.
כל הפעולה התלמודית יושבת על הרעיון שאדם בא כדי לדבר ולהקשיב ולשכנע, אחרת אין בזה שום טעם.
חוץ מזה,
וזה דבר ששמתי לב אליו מיד כאשר התחלתי לעבוד על ביאור הגמרא-
בתלמוד יש הרבה מאוד סגנונות של שאלות.
יש שאלות 'אתקפתא'-
במסגרתן מאן דהו תוקף את בעל המחלוקת שלו.
אבל לצידן, יש גם ביטוי כמו 'תא שמע' שזה,
זה ביטוי לא מבורר לחלוטין מבחינת השימוש שלו.
כאשר מופיעה 'תא שמע' אתה עוד לא יודע אם זו קושיא או סיוע-
אתה מתבקש, בינתיים, רק להקשיב, לשמוע.
אחרי זה אפשר לפרש לאן זה הולך.
דבר דומה יש גם בסיכומי סוגיות,
יש סוגיות שמסתכמות ב'תיובתא',
כלומר תשובה ניצחת וחזקה שעוקרת מן היסוד את הדעה ההפוכה.
אבל לצידה יש גם ביטוי כמו 'קשיא' שאומרת שאחת הדעות יצאה מוקשה אבל לא נדחתה לחלוטין- וצריכה עוד בירור.
ותראה דבר מעניין-"
הרב חזר לדבר על המצב בישראל:
"אתה מקשיב לרדיו ושומע רק אתקפתא או תיובתא,
עד שכואבות לך האוזניים..
האפשרות לומר איזו 'תא שמע', לערוך בירור רציני,
או להישאר ב'קשיא' ולא ב'תיובתא' כמעט לא קיימת כאן.
האם לא יכול להיות שתהיה לי מחלוקת,
רצינית ככל שתהיה עם מישהו,
ואשאר מולו ב'קשיא'? שאמשיך לחשוב, אמשיך לשקול את מה שהוא אמר?
אגב"
המשיך הרב:
"זה קורה ובוודאי אתה מכיר את זה מהגמרא,
וב'ראשונים' זה עוד יותר מצוי ומפותח,
שיש מחלוקת ואחד הצדדים דן דיון ארוך שהולך לשיטתו של הצד השני.
כלומר, הדעה הנגדית נלקחת כל כך ברצינות שיושב אדם בביתו, או עומד בבית המדרש מול כולם ודן באריכות ובשיטתיות רצינית בעמדה של חברו כדי לברר אותה לעומקה.
וזה, זה מנגנון רטורי שמאפשר לכל הצדדים להבין על מה מדובר ועל מה חלוקים בכלל".
הרב לא עצר אפילו כדי לנשום והוסיף:
"עוד דבר ששייך לזה הוא הפער שיכול להיות בין הבירור התיאורטי לבין מה שמחליטים לעשות בפועל.
קח דבר כזה-"
הוא הניח את ידיו ישרות על השולחן, מסמן שהוא הולך למסגר משהו:
"סוגיה הולכת ומתפתחת ומבררת כמה אפשרויות ומגיע ל'תיקו'.
מה זה תיקו?
זה תעמוד, תעצור, הבירור הגיע לסיומו אבל לא להכרעה.
עכשיו, אם בכל זאת צריך להגיע להכרעה מעשית?"
כאן הוא עצר וחייך חיוך גדול:
"אז יש כללים איך מכריעים למעשה,
למרות שברמה התיאורטית, דברים נשארו פתוחים.
כמו כן יש לך-
'הלכה ואין מורין כן',
או מקומות בהם המשנה וגם הגמרא מדווחות לנו על פערים בין הדבר כפי שהוא בתיאוריה לבין ההתבטאות שלו במעשה.
התלמוד מאפשר מרווח, פערים, אינטרפרטציות ואפילו סתירות.
כי זה ספר של החיים עצמם, כמו שהם לפנינו.
שסביבם יושבים אנשים וחושבים מה צריך לעשות, למה צריך לעשות ואיך צריך לעשות.
זה ספר, ואני אמרתי את זה, וחזרתי ואמרתי את זה -
זה ספר שכל כולו שפיות הדעת.
אם יהודים נשארו שפויים למרות כל מה שקרה סביבם,
אני חושב שהתלמוד כיצירה תרבותית,
כיצירה שבונה סגנון שיח -
הוא מה שגרם לכך, התלמוד הוא עמוד התמך של השפיות הזו".
כאן הוא עצר עצירה משמעותית ראשונה,
הוא נשם עמוק והפעם כבר הרים את המקטרת והתחיל למלא את הראש שלה בטבק.
"לכן אמרתי,
והלוואי שהייתי מצליח בזה יותר-
נניח שכל ראשינו, שרינו ויועצינו היו מורגלים בלימוד גמרא.
שכל השדרים שמה ברדיו ובטלוויזיה,
הכותבים בתיאטרון, והאנשים ברחוב.
מהיושבים על כיסא שן ועד היושבים אחר הריחיים-
היו גדלים על לימוד גמרא.
לא בכאילו, באמת.
אנשים שיודעים לעשות 'לשיטתיה'.
שמורגל אצלם בפה ובלב ההבדל בין 'תיובתא' ל'קשיא' בין 'אתקפתא' ל'תא שמע'.
מה היה קורה?"
הוא ניסה להדליק את המקטרת:
"לכן כשאתה הולך שם לתלמידים ולתלמידות שלך,
שאני מקווה, באמת מקווה שיגיעו רחוק ויגדלו ויעשו דברים ככה משמעותיים,
תלמד אותם ללמוד תלמוד, כמו שצריך.
אולי דרכם, ודרך תלמידיהם ודרך תלמידי תלמידים ותלמידיהם של אחרים -
הסגנון הזה קצת ייכנס כאן.
אני, בכל אופן, מקווה מאוד שזה יקרה".
הרב עדין התבונן בטיוטות הביאורים שהיו מונחים על שולחנו:
"הרבה שנים אני מאמין בכך,
למרות שעוד לא ראיתי המון תוצאות ויש עוד הרבה עבודה,
אבל איך נוהגים לומר כאן- 'עוד לא אבדה תקוותנו' - לא?"
השיחה נמשכה, והייתה גם מעניינת,
אבל דווקא הדברים הללו הולכים איתי בשבועות האחרונים.
אז שם אותם כאן.
נתראה בכיתות הלימוד (-:
לחיים!
נ.ב - כפי שמובהר בטקסט הדברים נכתבו מהזיכרון, ואם לא דייקתי הטעות באחריותי..
קרדיט תמונה: דנה בר סימן טוב."
שבת שלום
ג'ף
