רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 30 ביולי 2020

דברי הסבר לאלו דברים לשבת נחמו - פ' ואתחנן תש"ף

ראשית אני צריך להבהיר כי כעקרון ובגדול - הטורים האלו  - של אלו דברים  - אינם עוסקים בהכרח בפרשת השבוע, או בפרשנות על פרשת השבוע.
ולכן אני על כל פנים מדייק בכותרת "אלו דברים לשבת נחמו - פרשת ואתחנן" למשל  ולא אלו דברים על שבת נחמו , או על פרשת ואתחנן וכו'.
מבחינתי הציון של שבת בצורף שמה ו/או הפרשה הוא בראש ובראשונה ציון של זמן. זו לא המצאה שלי, הרבה יהודים מתייחסים לשבוע כשבוע של פרשת בראשית , פרשת דברים וכדומה וכך גם מתייחסים לשבת - שבת פרשת בראשית וכדומה
הקשר הראשון לפרשה הוא אם כן קשר של ציון זמן.
אמנם לפעמים אני מתייחס ישירות לפרשה, בדרך כלל באמצעות פרשנים שונים כרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ או לייבוביץ ואחרים אבל כאמור עבורי קשר לתוכן הפרשה אינו קו מנחה מחייב אותי בטור הזה.
בתחילת הדרך - וזה היה לפני כעשור קבעתי שמטרת הבלוג בשם זה/ ( שהטור השבועי המופץ במיילים הוא חלק ממנו )  היא להתייחס לאירועים אקטואלים בראי הגותם של כל מיני הוגים ויוצרים שהיו חשובים לי אז ( וחשובים לי גם היום )  כגון בוב דילן, הרב שטיינזלץ, אברהם יהושע השל ואחרים.
יחד עם זאת, קשרים סמויים אל הפרשה בדרך כלל קיימים - וכאן לעיצומה של שאלתך -
א. אנחנו נמצאים בעיצומו של הקיץ - היצירה ממנה הבאתי את הדברים הפעם מתייחסת לזה ישירות , שם הספר של אפלפלד : לילות קיץ ארוכים
ב. אנחנו לקראת שבת פרשת נחמו - שההפטרה של הפרשה - ופרשות הבאות בשבתות הבאות נועדו להביא דברי נחמה לעם ישראל - הקטע הספציפי הזה של אפלפלד - אני מוצא בו הרבה נחמה.
במה הנחמה ? : בשפה הפשוטה שבו. בתיאור של היחסים הפשוטים בין הסבא לבין הנכד, ביחס הפשוט שלהם לטבע, לאוכל , ולמיעוט הדיבור. 
היחס הפשוט הבלתי אמצעי, המאופק ( עם דגש על איפוק בכל הקשור לשפה ולדיבור ) לחיים בכלל וליחסים בין אדם לחברו הוא משהו שמאד חסר היום (בעיקר בתקשורת, בשיח הציבורי של הפוליטיקאים, במגיבים בפייסבוק ועוד )  . התלהמות לצערנו מזינה אלימות, אלימות עלולה להביא לחורבן

עוד מיהודה עמיחי

אלו דברים לשבת נחמו - פ' ואתחנן תש"ף

מתוך "לילות קיץ ארוכים" לאהרן אפלפלד :

" הם הולכים משדה לשדה ומחורשה לחורשה. אחרי שעה של הליכה
 הם עוצרים ליד עץ, יושבים בצלו וממשיכים.
אם נקרו בדרכם מעיין או באר יאנֶק מעלה דלי מים, והם רוחצים 
את פניהם ושותים עד שמרווים את צימאונם.
'עייפת ?' שואל סבא סרגיי.
'לא,' משיב יאנק.
'ננוח מעט ונתקדם.'
כך הם נודדים, ותמיד אותם המראות. באביב ובקיץ הם נחים 
מתחת לעץ, בסתיו ובחורף הם לנים באכסניות דרך או בקיטון של
כנסייה.
במעט הכסף שאנשים נותנים להם הם קונים אוכל, אך יש ימים
שהם רעבים.
הם מכונים 'נוודים'. יש כפרים שמתנכלים להם. סבא סרגיי
אומר:' זו מנת חלקנו בעולם הזה. אסור להתלונן, המתלונן הוא 
אומלל.'
בדרך הם ממעטים לדבר. אם סבא סרגיי שואל, יאנק עונה
במילה או שתיים. סבא סרגיי אינו אוהב דיבורים או פטפוטים.
לעתים חולף יום בלא שיוציא מילה מפיו.
אל הכפר הם מגיעים לרוב לפנות ערב, ,עם שובו של העדר מן
המרעה. יאנק אוהב שעה זו: את הריח הלח של התלתן הקצור
 ואת הריחות של החלב והלחם.
הם אינם נכנסים אל פנים הכפר, אלא מניחים את החבילות ליד
עץ, סמוך לחורשה וליד פלג מים.
יאנק מספר לסבא סרגיי מה שעיניו רואות. השינויים אינם
רבים, אך שהוא מגלה שינוי הוא שמח לספר עליו. סבא סרגיי
הוא עיוור והטיית ראשו כולה דריכות. לפעמים הוא שואל
על מבנה או אסם שבשעתו הרשימו אותו. מסתבר שזיכרונו
מופלג.
בקיץ הם יושבים במשך היום מתחת לעץ, מדליקים מדורה
וצולים תפוחי אדמה. סבא נתון להרהוריו ויאנק מסתכל בכל 
הפלאים שמקיפים אותם.
הם אוכלים בלי לדבר. לקראת סיום הארוחה אומר סבא: 'הכול
טעים מאוד, יש להודות לאלוהים.'
לקינוח מכין יאנק כוס תה לסבא סרגיי ומדליק לו את המקטרת.
שעה רבה לוגם סבא מן הכוס ויונק מן המקטרת.
הערבים בקיץ נמשכים עמוק לתוך הלילה. יאנק אוהב שעות
אור אלו. אם יש להם אבטיח, יאנק מבתר אותו ושניהם אוכלים את 
פלחיו האדומים.
גם אחר חצות לילה עוד מהבהבות שאריות האור. סבא 
שואל: 'איך נראים השמים?' ויאנק משיב: 'עוד יש הרבה 
אור.'
'ובכל זאת מאוחר, צריכים לישון,' אומר סבא ומניח את ראשו
על שק מקופל ונרדם.
יאנק ממשיך להתבונן באורות הלילה, ובתוך כך רואה את הדרך
שעשו מאז הבוקר. עתה ינוחו עד יום ראשון."*

שבת שלום
     ג'ף

* אהרן אפלפלד, לילות קיץ ארוכים, כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוצאים
לאור בע"מ, עמ' 8-7







יום חמישי, 23 ביולי 2020

קוסמוס 1

על מק־וואט מתוך "מילכוד 22"

"טייסו הקבוע של יוסאריאן היה מק־וואט, אשר, בהתגלחו מדי בוקר מחוץ לאוהלו, כשהוא לבוש פיג'מה נקיה, צבועה אדום־צעקני, היה מאותם דברים מוזרים, אירוניים ובלתי־מובנים שהקיפו את יואריאן. מק־וואט היה מן הסתם הלוחם המטורף מכולם שכן היה שפוי לחלוטין ובכל זאת לא הוטרד מן המלחמה. הוא היה צעיר חייכני, קצר־רגליים ורחב־כתפיים, ששרק ללא הרף וברברבנות נעימות־מחזמר והפך קלפים בנקישות חדות, כשחילקם בעשרים־ואחת או בפוקר, עד שתחת השפעתם המצטברת התפורר ג'ו הרעב לכלל יאוש מרטט והחל שואג לעברו להפסיק להקיש בקלפים."

ג'וזף הלר, מילכוד־22,  "ביתן" הוצאה לאור, תרגום רפי לנדאו ובני הדר, המלהב"ד : אמיר אורן  עמ' 58

אלו דברים לשבת חזון - פרשת דברים תש"ף

כתיבה זה דבר אחד.
עריכה זה דבר אחר.
שניהם צריכים האחד לשני.
מאפלפלד ומאחרים למדתי שחלק גדול מהכתיבה היא עריכה, במובן של - להשמיט מה שאינו דרוש ממש לדברים שאתה רוצה לומר, לתמצית הדברים.
ארועים רבים ומלל רב מציפים אותנו  יום יום, שבוע בשבוע.
השבוע היה שבוע עמוס במיוחד ואני מבקש להביא כאן תמצית מדברים לא מעטים שרשמתי ושמחקתי.
מדובר במובאה ממאמר של אברהם יהושע השל בשם "פיקוח נשמה".

"אצילות, מה משמעותה ? אציל הרוח הוא האיש, אשר עשרו הגנוז עולה על עשרו הנראה, שנכסיו הטמונים מרובים על הגלויים, אשר הטפח שהוא מכסה רב מן הטפחיים שהוא מגלה. אין העדינות מצויה אלא במקום אשר הפנימיות מרובה על החיצוניות, הסוד מרובה על הפשט, העמקות על הרחבות. האצילות היא הריווח , העולה לנשמה, כשהיא מחליפה את הארעי בקבע, את המועיל בחשוב."

א.י. השל , פיקוח נשמה, מתוך אלוהים מאמין האדם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, ובעריכת דרור בונדי, עמ' 49 - 50

שבת שלום
    ג'ף

יום רביעי, 22 ביולי 2020

sagan and others



<iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/7XvgBI2KV28" frameborder="0" allow="accelerometer; autoplay; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture" allowfullscreen></iframe>

יום ראשון, 19 ביולי 2020

עוד מהפרק השני של "המשפט" לקפקא"

"' אין כל ספק,' אמר ק' בהנמכת קול, והוא נהנה מהקשב הדרוך של האסיפה כולה - בתוך הדממה קמה המיה מענגת יותר מתשואות התפעלות כלשהן - 'אין כל ספק, כי מאחורי גילוייו של בית־משפט זה - ובמקרה שלי, המעצר והחקירה היום - עומד ארגון גדול. ארגון המעסיק שומרים מושחתים, מפקחים מטופשים ושופטים־חוקרים בינוניים, במקרה הטוב; ארגון המקיים, נוסף על כך, מערכת שיפוט בדרג גבוה ועליון, עם פמליה הכרחית של אינספור שמשים, לבלרים, שוטרים ועוזרים אחרים, אולי תליינים - אין אני נרתע מלבטא מלה זו. ומהי מטרתו של הארגון הגדול הזה, רבותי ? מטרתו לעצור בני־אדם חפים־מפשע ולפתוח נגדם בהליכים חסרי־טעם וחסרי־תכלית, כמו במקרה שלי. ואיך אפשר למנוע שחיתות־פקידים מן הסוג הגרוע ביותר נוכח חוסר־התכלית הזה ? אין סיכוי, גם העליון  בשופטים לא יצליח, אפילו לגבי עצמו. לכן מנסים השומרים לשדוד את בגדי העצירים מעל גופם, לכן מתפרצים מפקחים לדירות זרות, לכן חייבים להשפיל אנשים חפים מפשע לעיני אסיפות פומביות במקום לחקור אותם. השומרים רק סיפרו לי על קיומם של מחסנים שאליהם מובאים חפציהם האישיים של העצירים; הייתי רוצה לראות את המחסנים האלה, שבהם נרקב רכושם של העצירים, שנרכש בעמל, אם לא סולק עדיין על־ידי מחסנאים גזלנים.'"

פרנץ קפקא, המשפט, הוצאת שוקן, תרגום מגרמנית: אברהם כרמל, עמ' 46- 47

מתוך "רקוויאם גרמני" לעמוס אילון

"על עשרים וחמש השנים שקדמו למלחמה הגדולה של 1914־1918 מאפילים לא פעם האסונות המאוחרים יותר. כפי שמציין ההיסטוריון גורדון א' קרייג, השנים  האלה נחקרות בדרך כלל 'רק לצורך הרמזים הטמונים בהן לקטסטרופה העתידה להתרחש.' דבר זה יוצר 'עיוות מצער, משום שכאשר בוחנים בזכות עצמה את התקופה שבין 1888ל־1914 היא מצטיינת...ביציבות מוסדית, ( מתינות פוליטית ) קדמה טכנולוגית ושגשוג כלכלי.'* התפתחויות חדשות הפריכו פחדים ישנים. מבחינה צבאית וכלכלית היתה גרמניה המדינה החזקה ביותר ביבשת אירופה, אך מלחמות נחשבו יותר ויותר כבלתי סבירות ולו בשל מחירן הכבד. יציבותה של החברה הבורגנית היתה מושתת על שלטון החוק. בהעולם של אתמול, שנכתב לאחר עליית היטלר לשלטון, ראה סטפן צוויג בעשורים אלה את 'תור הזהב של הביטחון'. הוא עצמו גדל בתקופה זו במשפחה יהודית אמידה בווינה. הכל 'נראה מבוסס על יציבות, והמדינה עצמה היתה הערובה העיקרית ליציבות זו.' כל מי שבנה בית ראה בו מקום מגורים בטוח לילדיו, לנכדיו ולנינו. בספרו על ילדותו בברלין בסוף המאה תיאר ולטר בנימין תחושה דומה של יציבות בורגנית סולידית בגרוּנֶוולד, פרבר ברלינאי אמיד על שפת אגם, שם גרה משפחתו. הוא גדל, אמר, בקרב זן שהיה 'בטוח כליל בעצמו ובעמידותו' גם אם נכנע לגחמות האופנה המשניות. בדירתה של סבתו בת 'שנים־עשר־או־ארבעה־עשר־החדרים', על מושבי החלונות המרופדים, הקירות המכוסים ספרים, הציורים המשובחים ושכיות החמדה, הבחין בנימין ב'תחושות בלתי נשכחות של ביטחון בורגני כמעט נצחי שהפיצו החדרים הללו.'"^

עמוס אילון, רקוויאם גרמני, כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, תרגם מאנגלית דני אורבך, עמ' 222

* הערת השוליים מס' 1  הושמטה
^ הערת השוליים מס' 2  הושמטה



יום שישי, 17 ביולי 2020

נ לדרברג

עוד מהפרק השני ל"המשפט" של קפקא

"מצפה היה שיכיר את הבניין מרחוק לפי סימן כלשהו, שלא היה ברור לו מהו, או לפי התכונה של בני־אדם לפני הכניסה. אבל רחוב יוליוס, שהבית אמור היה לעמוד בו, ואשר בפתחו עצר ק' לרגע, לא היו בו, משני צדיו, אלא בניינים חדגוניים , גבוהים, אפורים, של דירות להשכרה, משכנות עוני. [ עד כאן פורסם ביום ו' ]

עכשיו בבוקר יום א, היו רוב החלונות תפוסים; נשענו עליהם גברים לבושי כתונת בלבד, שעישנו או הושיבו ילדים קטנים על אדן החלון בזהירות וברוך. חלונות אחרים היו גדושים ערימות של כלי־מיטה, ומעליהם נראה, פה ושם ובחטף, ראשה הפרוע של אשה. אנשים קראו זה אל זה מעבר לרחוב, וקריאה כזאת, מעל לראשו של ק' דווקא, עוררה צחוק גדול. 

במרחקים שווים היו ברחוב הארוך חנויות־מכולת קטנות, ששכנו מתחת למפלס הרחוב ומדרגות אחדות הובילו אליהן. נשים היו נכנסות ויוצאות שם או עומדות על המדרגות ומפטפטות, מוכר־פירות שהכריז על מרכולתו כלפי החלונות, ולא נזהר כשם שק' לא נזהר, כמעט שהפילו בעגלת ־היד שלו. באותו רגע שנשמעה נגינה רצחנית של גרמופון, שיצא משימוש ברובע טוב יותר."

פרנץ קפקא, המשפט, הוצאת שוקן, תרגום מגרמנית: אברהם כרמל, עמ' 35 -36

יום רביעי, 15 ביולי 2020

"מרחב השכחה של משה" יעקב צ' מאיר מתוך "דרישות קריאה במדרשי חז"ל על סדר פרשת השבוע"

"מרחב השכחה של משה

במשנה מפורסמת הפותחת את 'פרקי אבות' נמנית שלשלת  הקבלה של התורה:

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים  וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.

                                                                                                                                       ( אבות א,א )
משתמע שהרוצה לדעת מה היא התורה שניתנה למשה בסיני צריך לחפשה בדבריהם של אנשי כנסת הגדולה שקיבלו את התורה דרך שלשלת יציבה של מוסרים כגוף ידע סגור ומאורגן, הם סוכני הידע  המהימנים ביותר של ההתגלות בסיני. דבריהם של אנשי כנסת הגדולה מצוטטים מיד בהמשכה של המשנה:

הם אמרו שלושה דברים:  הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. 

                                                                                                                                       ( אבות שם)

ב'אבות דרבי נתן', המדרש הסובב סביב מסכת אבות, מובא הפירוש הבא על ה'דבר' הראשון המובא בשמם:

הוו מתונים בדין - שלא יהא אדם קפדן...שכל מי שהוא קפדן סופו לשכח את דבריו, שכן מצינו במשה אדון כל הנביאים על שהקפיד שעה אחת שכח את דבריו, והשיב אלעזר בן אהרן תחתיו, שנאמר: 'ויאמר אלעזר הכהן [...זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה]' (לא כא) למשה צוה, אותי לא צוה. והרי הדברים קל וחומר, ומה אם משה אב הנביאים על שהקפיד שעה אחת שכח את דבריו, קל וחומר שאר בני אדם.

                                                                                                                      ( אבות דרבי נתן נוסח ב, פרק א ) 

הדוגמה שממנה נלמד הכלל 'הוו מתונים בדין' לקוחה מפרשת השבוע שלנו. אחרי הנזק שהסבו המדיינים ובנותיהם לישראל בפרשות הקודמות מצווה משה: 'נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ' ( לא, ב). זהו הציווי האחרון שמצווה משה לפני מותו, ובני ישראל אכן יוצאים לקרב, נוקמים במדינים, הורגים רבים מהם ולוקחים שלל רב בחזרה אל המחנה. אך משה איננו מרוצה מצורת הנקמה ומאופן הטיפול בשלל: 'וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה' ( לא, יד). משה כועס על אנשיו ומורה להם להרוג גם את נשות המדיינים ולחטא באמצעות מי החטאת את הכלים שנלקחו שלל.  
אחרי שמשה מסיים לתת את הוראותיו אומרת התורה: 'וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה' ( לא ,כא). אלעזר, אחיינו של משה, ממשיך ומסביר לבני ישראל כיצד בדיוק יש לטהר את הכלים. לפי הוראותיו של אלעזר אין די בהזאת מי החטאת כפי שהורה משה, אלא יש לטבול חלק מהכלים במים וכלים אחרים להעביר באשף רק אז ניתן יהיה להכניסם אל מחנה ישראל. מדוע נתן משה הוראות חלקיות בלבד ואלעזר אחיינו המשיך במקומו ? אומר המדרש באבות דרבי נתן שכעסו של משה הוא שגרם לו לשכוח את ההלכה המסוימת הזו. היות ששכח השתתק ואלעזר היה צריך לקחת את רשות הדיבור ולהמשיך במקומו. מדרש זה מדגים את הכלל 'הוו מתונים בדין' ומתקף אותו באמצעות מקור מקראי.
המשנה הראשונה בפרקי אבות נפתחה בשלשלת הקבלה, על פיה תורתם של אנשי כנסת הגדולה היא היא התורה שקיבל משה מסיני, אך את הכלל הראשון המובא בשם אנשי כנסת הגדולה למדו חז"ל ממשה דווקא על דרך השלילה, משה היה קפדן ולכן שכח את דבריו שלו, משום כך נלמד שיש לנהוג במתינות, שלא כמשה. ולמעשה גם שני הכללים האחרים אינם מייצגים קבלה ישירה ממשה רבנו. אנשי כנסת הגדולה מורים להעמיד תלמידים הרבה בניגוד למשה שהעמיד תלמיד אחד ויחיד ואף ה'סייג לתורה' שיש לעשות לדבריהם מורה להוסיף על תורת משה מה שאיננו חלק מן התורה עצמה.
הדיאלקטיקה שבין מסירת גוף ידע מאורגן לבין חידושו נשקפת גם מן הקומפוזיציה הרחבה של מסכת אבות. מסכת אבות נפתחת בהצהרה על גלגוליה של התורה כגוף ידע מסודר ומאורגן ה'נמסר' מדור לדור ובנויה מדבריהם של חכמים שונים המסודרים פחות או יותר לפי סדר הדורות והמשפט הייחודי שכל אחד מהם היה אומר. מחד נפרשת לפני הלומד שלשלת הדורות המפוארת  של תולדות מסירת התורה, ומאידך מובא מכל אחד מן החכמים משפט אחד, אישי, שהוא היה אומר. האם האתוס המשתקף במבנה של המסכת הוא של גוף ידע אחיד ויציב הנמסר מסיני ועובר מדור לדור עד אלינו או של תורה אינדיבידואלית המתחדשת בפיותיהם של נושאיה ?
המתינות, לפי המדרש שבאבות דרבי נתן, מאפשרת להעביר את התורה ללא שכחה, כגוף ידע מסודר מדור לדור. הכעס, לעומתה, הוא התפרצות אמוציונלית, אינדיבידואלית, החוצצת בין מקורה של המסורת לבין הדור הבא. ברגע שמשה הקפיד הוא לא היה יכול עוד לזכור את ההלכה שהקב"ה אמר לו עצמו קודם לכן. מרחב ההקפדה הזה, מרחב שכחת המסורת, הוא המרחב שבו נוצרה התורה החדשה, המתחדשת, של אנשי כנסת הגדולה. מחמת קפדנותו של משה נוצר הכלל 'הוו מתונים בדין', שאיננו משקף את התורה שניתנה למשה בסיני אלא דווקא את חסימתה של שלשלת המסירה.
בפסוק 'וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה' ( לא ,כא) מחזיר אלעזר את האחריות על דברי התורה אל מקבלם, אל משה. הקב"ה , אומר אלעזר, 'למשה צוה, אותי לא צוה'. במילים אלו מייחס אלעזר את התורה הנמסרת בפיו לזה שמסר אותה ושכח אותה. כך מגדיר אלעזר גם את מקומו שלו בשלשלת, מקומו של ממשיך המסורת, שלא צווה בעצמו אך הוא מביא דברים בשם אומרם. אלעזר ממשיך את מסירת התורה מן המקום שבו משה כעס, שכח והפסיק לדבר ובכך הוא משמש לאנשי כנסת הגדולה מודל ראשוני לשחזור התורה שבעל פה כפי שניתנה למשה.
                                                                                                                                                          תשע"ג "

 יעקב צ' מאיר, "דרישות קריאה במדרשי חז"ל על סדר פרשת השבוע", משכל - הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד עמ' 260 - 263

אלו דברים לשבת פרשות מטות מסעי תש"ף

א. אני רוצה להמליץ על ספר של יעקב צ' מאיר שנקרא "דרישות - קריאה במדרשי חז"ל על סדר פרשת השבוע". אני רוצה להפנות במיוחד לדברים שכותב מאיר בספר על פרשת השבוע, פרשת מטות, תחת הכותרת "מרחב השכחה של משה". מפאת אורך הדברים ונסיבות נוספות כפי שאפרט להלן  אציב, בלי נדר, את הדברים בבלוג והמעוניינים יוכלו לעיין שם, או לשים יד על הספר...
ב. הגעתי לספר הזה השבוע "במקרה". טוטי ואני היינו בירושלים ונכנסנו לאחת החנויות ברשת של חנויות ספרים חברתיות שנקראת "סיפור חוזר". שם מצאנו את הספר, יחד עם ספרים אחרים, חלק מהם ספרים שאנחנו חיפשנו וחלק ספרים שחיפשו אותנו. הספר של מאיר שייך, כפי הנראה, לקטגוריה השניה. חנות ספרים חברתית - על שום מה ? על שום שמועסקים בחנות אנשים בעלי צרכים מיוחדים.
ג. טעימה מהספר המיוחד הזה אפשר לקבל על ההתחלה, בדברי הקדשה שהציב המחבר לפני תוכן הדברים וללא כותרת. וכך כותב שם מאיר:
"בילדותי היינו הולכים בכל ערב שבת לסעודה אצל סבתי, שם הייתי מוצא את סבא אברהם ארזי, אביה של סבתי, יושב במטבח, שותה כוס תה וגמרא פתוחה לפניו. סבא אברהם היה נושק על לחיי ושואל: 'נו, באיזה דף אתה ?' כאומר: נו , מה שלומך ?
ניסיתי להסביר לו שאנחנו לא לומדים ממש מתוך גמרא, שבבית הספר שבו אני לומד יש לנו מין חוברת כזאת לתלמידים עם ציורים של שור שנגח את הפרה, אבל מהר מאד למדתי שישנה תשובה בטוחה אחת בלבד לשאלה הזו: 'ברכות דף ב' עמוד א'. סבא אברהם  היה מיטיב את משקפיו, נשען לאחור, לוגם מן התה, מבטו היה מתרחק לרגע, ותמיד, בכל ערב שבת , היה מוצא דבר חדש לומר לי על דף ב עמוד א בברכות."*
ד. כל שבוע אני מתמודד עם המתח שקשור בלומר משהוא על הארועים  שקורים אותנו ב"ימי הקורנה". בדרך כלל אני מתגבר על היצר, וחלף לומר דברים מפורשים על עניני דיומא, מביא  אני בפניכם דברי משוררים שמדברים בעד עצמם. השבוע הארוע המרכזי קורה ביום רביעי בערב וקשה לי, ממש קשה לי לעבור עליו לסדר היום. אני נזכר בדברי הנביא "המשכיל בעת ההיא ידום" ומחליט בכל זאת להבליג, לדבוק במנהגי ולהביא דברים של מישהו אחר. המישהו האחר הזה חווה את כל חייו למצער כארוע הזוי אחד גדול. הגם שאולי לא נוכל ללמוד ממנו ישירות לעניינו, נוכל בכל זאת להתבסם מכתיבתו המשובחת.
וכך כותב קפקא בתחילת הפרק השני לספר "המשפט":
"הודיעו לקַ' בטלפון שביום א' הקרוב תיערך חקירה קצרה בעניינו. הוברר לו שחקירות אלה יתקיימו לעתים קרובות, גם אם לא בכל שבוע. מצד אחד, האינטרס המשותף מחייב להביא את המשפט לסיום מהיר, מצד אחר חייבות החקירות להיות יסודיות מכל הבחינות, ובשל המאמץ הכרוך בדבר אין הן צריכות להימשך זמן רב מדי. לפיכך בחרו כמוצא בחקירות הקצרות והתכופות הללו. ימי א' נקבעו לחקירה כדי שלא להפריע לק' לעסוק במקצועו. מניחים שהוא יסכים לכך, אך אם יעדיף מועד אחר, יתחשבו ככל האפשר בבקשתו. למשל, אפשר לערוך חקירה גם בלילות, אך יש להניח שבלילה ק' לא יהיה ער כל צורכו. מכל מקום, כל עוד לא יתנגד ק', הן ייערכו בימי א'. מובן מאליו שהוא חייב להופיע דרך קבע, ולמותר להעיר את תשומת־לבו לכך. נקבו במספר הבית שעליו להתייצב בו; זה היה בית ברחוב נידח של פרבר, שק' לא הזדמן אליו מעודו."^

שבת שלום
    ג'ף


* יעקב צ' מאיר, "דרישות קריאה במדרשי חז"ל על סדר פרשת השבוע", משכל - הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד
^ פרנץ קפקא, המשפט, הוצאת שוקן, תרגום מגרמנית: אברהם כרמל, עמ' 33



יום שני, 13 ביולי 2020

יום שבת, 11 ביולי 2020

מוגש כשירות לציבור : המלכוד האולטימטיבי

אומר יוסאריאן לדוק דניקה:

"'אינך יכול לקרקע מישהו  שהוא מטורף ?'
דוק משיב: 'או בטח. אני חייב לעשות זאת. יש הוראה האומרת שעלי לקרקע כל מטורף.'
'אז למה אינך מקרקע אותי אני מטורף. שאל את קלווינג'ר.'
'קלווינג'ר? א י פ ה קלווינג'ר ? אתה תמצא את קלווינג'ר ואני אשאל אותו.'
' אז שאל כל אחד מהאחרים. הם יגידו לך איזה מטורף אני.'
'הם מטורפים.'
'אז למה אינך מקרקע אותם ?'
'למה אינם מבקשים ממני לקרקע אותם ?'
' משום שהם מטורפים . זו הסיבה.'
'כמובן שהם מטורפים,' השיב דוק דניקה.'רק כרגע אמרתי לך שהם מטורפים, לא כן ? ואינך יכול לתת למטורפים להחליט אם אתה מטורף או לא, נכון ?
יוסאריאן התבונן בו במבט מפוקח וניסה גישה אחרת. 'אור מטורף ?'
'כמובן,' אמר דוק דניקה.
'אותו אתה יכול לקרקע ?'
'אני יכול. אבל קודם הוא חייב לבקש זאת ממני. זהו חלק מההוראה.'
'אז למה אין הוא מבקש זאת ממך ?'
'משום שהוא מטורף,' אמר דוק דניקה. ' הוא חייב להיות מטורף כדי להוסיף לטוס משימות־קרב, לאחר כל המזלות שהיו לו. בטח שאני יכול לקרקע את אור, אבל תחילה עליו לבקש זאת ממני.'
'וזה כל מה שעליו לעשות כדי להיות מקורקע?'
'זה הכל. שיבקש ממני.'
'ואז תוכל לקרקע אותו ?' שאל יוסאריאן.
'לא. אז לא אוכל לקרקע אותו.'
'כוונתך שיש כאן מילכוד ?'
'מובן שיש כאן מילכוד.' השיב דוק דניקה. 'מילכוד־22. כל הרוצה להשתחרר משרות קרבי אינו מטורף אמיתי.'
היה רק מילכוד אחד והוא מילכוד־22, שהדגיש כי דאגה לביטחון האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית, איננה אלא תהליך שכלי נבון. אור היה מטורף ויכול היה להיות מקורקע. היה עליו רק לבקש: ובו ברגע שהיה עושה זאת, כבר לא היה מטורף והיה עליו לטוס משימות נוספות. אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב. אם טס היה מטורף ולא היה חייב לעשות זאת; אבל אם לא רצה לטוס היה שפוי וחייב היה לעשות זאת. יוסאריאן זועזע עמוקות מפשטותו המוחלטת של סעיף זה במילכוד־22 ופלט שריקה מלאת הערכה.
'חתיכת מילכוד, המילכוד־22 הזה,' הוא ציין.
' הטוב שבכולם.' הסכים דוק דניקה."

ג'וזף הלר, מילכוד־22,  "ביתן" הוצאה לאור, תרגום רפי לנדאו ובני הדר, המלהב"ד : אמיר אורן  עמ' 43 - 45

יום חמישי, 9 ביולי 2020

אלו דברים לשבת פרשת פנחס תש"ף (ט)


האזנתי השבוע לג'וזף הלר.

הגעתי להלר דרך הנרי אונגר יבל"א, שמותח קו ישר, באחת ההרצאות שלו, בין הלר לבין פרנץ קפקא.
הרצאה של הלר ששמעתי התקיימה באותה אוניברסיטה שבה אברהם יהושע השל דיבר שנתיים קודם. את שתי ההרצאות ועוד כנראה מאותה סדרה אפשר למצוא ברשת.
הלר, שמסתבר שהיה לו חוש הומור ( זה די ברור, המחבר של מילכוד 22 לא יהיה לו חוש הומור ?! ) מספר באותה הרצאה על היצירות הספרותיות שהשפיעו עליו. לא שמעתי שהוא מזכיר את קפקא, אבל הוא מזכיר את דוסטוייבסקי ודוסטוייבסקי השפיע על קפקא. וכן את שייקספיר.
בהמשך הוא מדבר על כמה מהדמויות בספר. תחילה הוא מתייחס לדמות המרכזית בספר, יוסאריאן, שמוצג לקורא, לדברי הלר תוך אזכור לא מדויק משורה משייקספיר "למות או לא למות זו היתה השאלה...מותם של אנשים [במלחמה] היה הכרחי; אולם     א י ל ו  אנשים ימותו - זאת קבעו הנסיבות , ויוסאריאן נכון היה להוות קורבן לכל מלבד לנסיבות. אלא שזו היתה המלחמה."
דמות אחרת, מיג'ור  מיג'ור , מוצגת באמצעות פרפרזה על קטע מתוך "הלילה השנים עשר" לשייקספיר:
"מיג'ור מיג'ור נולד מאוחר מדי ובינוני מדי. יש אנשים הנולדים בינוניים , יש אשר מגיעים לבינוניות, ויש אשר הבינוניות נכפית עליהם. אצל מיג'ור מיג'ור היו אלה כל השלוש."
העלאתו בדרגה של מיג'ור מיג'ור לדרגת רב סרן ( רב סרן מקביל למיג'ור באנגלית ) כבר ביומו הראשון כחייל יוחסה לטעות מחשב (" למעשה, קודם מיג'ור מיג'ור על ידי מכונת I B M, בעלת חוש הומור חריף כמעט כזה של אביו."*)

טעות המחשב הזו, הזכירה לי, את שירו של יהודה עמיחי "הקופסה". 


 "פעם לא עברה משכורתי ממקום העבודה אל חשבוני בבנק" מספר  המשורר. הוא ניגש לבנק ופקידה אחת בודקת ומוצאת במחשב שאכן המשכורת לא עברה ושולחת אותו לפקידה אחרת בתוככי האולמות הנוצצים של הבנק עד שפקידה אחת שולחת אותו למרתף ש"איננו נוצץ ואין בו מחשבים ואין בו פקידות יפות..."

"ופקיד מזקין ורך שמע אותי ונגש לכונניות העץ שמאחוריו שבהן תיקים וקופסות קרטון לרוב. וחפש והוציא קופסת קרטון אחת ושם אותה על השולחן והוריד את סרט הגומי מן הקופסה. וסרט הגומי רחב וורוד כגומי שבתחתוני נשים בימי נעורי. והוא דפדף בין הניירות שבקופסה ומצא את הנייר ותקן את המעוות שבהעברת כספי וסגר את הקופסה וכרך עליה את הגומי הוורוד והחזיר אותה לכוננית. ואמרתי אני בליבי: 'הקופסה הזאת היא כמו ליבי הפנימי' ועליתי מן המרתף ויצאתי לרחוב."^

שבת שלום
    ג'ף

* המובאות ממילכוד 22 הן מהמדורה בתרגומם של בני לנדאו ובני הדר, בהוצאת "ביתן", עמ' 66, 81 ו84, 

^ יהודה עמיחי, שעת החסד, הוצאת שוקן, עמ' 127




יום שלישי, 7 ביולי 2020

הקופסה / יהודה עמיחי

הקופסה / יהודה עמיחי

 

פעם לא עברה משכורתי ממקום העבודה אל חשבוני בבנק. הלכתי לבנק ונכנסתי לאולם הגדול הדומה לתחנת חלל נוצצת. נגשתי לפקידה היפה והעבירה את האותיות והספרות על מסך המחשב שלפניה, ואמרה "אכן הכסף לא עבר". ואמרתי "הרי ידעתי, לשם כך באתי". ושלחה אותי לקומה שמתחתיה לאולם שקט וגדול ונוצץ מן הקודם. ופקידה יפה מן הקודמת העבירה אף היא לפני את האותיות ואת הספרות על מסך גדול מן הקודם, ואמרה לי "אכן הכסף לא עבר". ואמרתי "הרי ידעתי, לשם כך באתי". ושלחה אותי למרתף הבנק שמתחתיה. והמרתף איננו נוצץ ואין בו מחשבים ואין בו פקידות יפות, ואור צהוב, כמו האור בימי ילדותי מאיר אותו.

ופקיד מזקין ורך שמע אותי ונגש לכונניות העץ שמאחוריו שבהן תיקים וקופסות קרטון לרוב. וחפש והוציא קופסת קרטון אחת ושם אותה על השולחן והוריד את סרט הגומי מן הקופסה. וסרט הגומי רחב וורוד כגומי שבתחתוני נשים בימי נעורי. והוא דפדף בין הניירות שבקופסה ומצא את הנייר ותקן את המעוות שבהעברת כספי וסגר את הקופסה וכרך עליה את הגומי הוורוד והחזיר אותה לכוננית. ואמרתי אני בליבי: "הקופסה הזאת היא כמו ליבי הפנימי" ועליתי מן המרתף ויצאתי לרחוב.
 
 http://www.blabla4u.com/sites/blabla4u/showMessagePrintLTR.asp?LangCode=Heb&ID=3446870
 
יהודה עמיחי, שעת החסד, הוצאת שוקן, עמ' 127

יום שני, 6 ביולי 2020

from Saligia

"The chaos of values makes precise distinctions impossible at present, so tributes are rendered to illusory greatnesses that are famous because they represent fashionable tendencies in a colorful and forceful manner."
Czeslaw Milosz

יום ראשון, 5 ביולי 2020

מתוך "משלמה המלך עד שלמה ארצי"

"...חבקוק, כמו כל נביאי התנ"ך, כתב שירה שאיננה אלא 'פרוזה בעלת מודעות מועצמת', שבה האקסטזה הנבואית, ההתרגשות העצומה, ההשראה, יצרו את ההזדמנות לשיר וקבעו את סדר המילים ואת המוזיקליות הטבעית שלהן, ללא שום  מתכונת נתונה מראש, ללא מיקצב סדור. כמו דיבור בשיא יופיו ועוצמתו. הנה חבקוק     (אני כותב את השורות שלו כשירה, למרות שבמקור דבריו כתובים ברצף שורות אחד):

עד אנה ה' שיוועתי ולא תשמע
אזעק אליך חמס ולא תושיע :
למה תראני עוול
ועמל תביט
ושוד וחמס לנגדי
ויהי ריב ומדון ישא:
על כן תפוג תורה ולא ייצא לנצח משפט
כי רשע מכתיר את הצדיק
על כן ייצא משפט מעוקל

איזה ביקורת חברתית נפלאה ואיזו רטוריקה נהדרת: ' כי רשע מכתיר את הצדיק / על כן ייצא משפט מעוקל'. אבל האם באמת יש הבדל מוזיקלי, קיצבי, בין השורות האלה של חבקוק לבין השורות של ויזלטור, למשל ? כי ויזלטיר ממש מדבר אלינו פרוזה בפתיחת השיר הבא, העוסק בשיממון ובתיסכול של החיים הקטנים, החלולים, הבורגניים:

כל כך צעיר בעצם וכבר הצטרף לציבור הרחב
של שבים מעבודה ואחר־כך מתיידבים
ומפקידירים עצמם לטלוויזיה, לחדשות,
לטענות האשה, לשתיקתה העויינת.

נכון, התוכן הוא אחר, אבל המוזיקה אותה מוזיקה. מוזיקת הדיבור ( במיקרה זה, הדיבור המתייאש מן החיים). ככה מדבר חבקוק. ככה מדבר ויזלטיר.

יום שישי, 3 ביולי 2020

עיונים בק' 03072020

סגולתה הבולטת של יצירת קפקא...[היא]...ביכולתה האמנותית הבלתי שגרתית להציג לפני הקורא, בו בזמן, תמונת עולם המשקפת שתי אמיתות מנוגדות - המשלימות זו את זו. הטלטלה התמידית בין הטבעי לחריג, בין היחיד לאוניברסאלי, בין הטרגי ליומיומי ובין האבסורדי להגיוני, מצויה בכל יצירתו, ומעניקה לה את איכותה ואת משמעותה כאחת."

שרה לייב, עולמו של קפקא, סדרת האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 183

" הנסיון לומר משהו לא הירפה מאיתנו גם ברגעים הרדומים ביותר; אך כל שעלה בידינו לומר לא היה אלא גמגום. חמור יותר, מלים מן האוצר הישן. וממילא הזיוף. רק לימים הבנו כי בלא מלים חדשות ונעימה, לא ייאמר דבר.
העזרה באה ממקום שלא ציפינו לה, מאיש שלא היה בשואה, אבל את הבלהות כבר חזה בימים השלווים של הממלכה ההבסבורגית השוקעת, הרי הוא היהודי פראנץ קפקא. אך נגענו בדפי 'המשפט' לא הירפתה מאיתנו התחושה, כי הוא היה עמנו בכל גלגולנו. כל שורה אמרה אנחנו. בשפתו של קפקא מצאנו מצד אחד את החשד ואת הספקנות ומאידך את הכיסופים החולים לפשר. קפקא החזיר לנו פתע את המלים. אלמלא קפקא ספק אם היה בכוחנו להעלות מן הנבכים אפילו מלה אחת. מבחינתנו, הוא לא רק היה מורה אלא גואל. המחשבה, שאין אנו בודדים בנסיון שלנו, לא רק הקלה עלינו אלא הכניסה אותנו אל המעגל הרחב של הסבל הרוחני."

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 15

אפרוריזמים

"דרך הישר הולכת לאורכו של חבל, המתוח לא בגובה, אלא סמוך לפני־הקרקע. דומה שנועדה שייכשלו בה יותר משנועדה שיפסעו בה."

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ' 25

“The true way goes over a rope which is not stretched at any great height but just above the ground. It seems more designed to make people stumble than to be walked upon.”

וראה

1. הדרך האמיתית עוברת מעל חבל, שאיננו מתוח בגבהים, אלא מעט מעל הקרקע. הוא נראה יותר כמכוון להכשיל מאשר להניח לעבור.

"במאבק בינך ובין העולם, עמוד לימין העולם"
פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, המחברת השלישית ,תרגום שמעון זנדבק הוצאת עם עובד, עמ' 51

אונגר: "קפקא ניסה להבהיר לקוראים שלו, לא שאין משמעות אלא שאין משמעות למושג משמעות."

<iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/bHxk7x6uT9U" frameborder="0"
allow="accelerometer; autoplay; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture" allowfullscreen></iframe>


https://youtu.be/6b73AntYD0w
<iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/6b73AntYD0w" frameborder="0" allow="accelerometer; autoplay; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture" allowfullscreen></iframe>

כותבת שרה לייב בפרק האחרון לספרה "עולמו של קפקא" בסדרת האוניברסיטה המשודרת:
 "ביצירתו רבת הפנים של קפקא, יש מידה מסוימת של סירוב להכריז על ייאוש. באי הוודאות הקפקאית יש בין השאר גם אי ייאוש: כלומר, קפקא מסרב להביע ודאות ובכך הוא מסרב להכריז על ייאוש. התקווה היחידה המקובלת עליו, היא התקווה הנובעת מקיומן של אפשרויות רבות. אילו היתה בו ודאות אחת מוחלטת, הייתה התקווה ניטלת ממנו - שהרי מספר האפשרויות היה מצטמצם לאחת, וכישלון אפשרות זו היה סופי וללא כל תקנה."

--

יום חמישי, 2 ביולי 2020

יום רביעי, 1 ביולי 2020

אלו דברים לשבת פרשת בלק תש"ף



"רוב בני האדם הם 'אומרי אמן'. העולם הוא עולם, והמוח מתאים את עצמו אליו. אפילו אדם בר דעת בדרך כלל מהנהן לפי הקצב. טבעו של האדם מוגמר, התורה חתומה, הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לכתוב לה פירוש או פירוש על פירוש.
ר' מנדל, כפי שראינו, סבר שאדם מוגמר הוא תת־אדם, ונראה שהוא אף סבר שעולם מוגמר הוא 'סוף העולם', שלחשוב משמע להימצא בהתחלה, שכל דבר נדרש להיות פתח־דבר. 'סיום' לספר זה תשעה באב; על יהודי להיות 'חתן בראשית'. אפילו במידות, באופיו של אדם, אפשר להתחיל מבראשית ולהתקדם בכוחך שלך.
האמת העמוקה היא שאין דבר בעולם שמגיע לקו סיום, שתמיד אתה באמצע. אפילו התורה עוד לא הסתיימה, עוד לא נאמרה עד הסוף."
א. י. השל, קוצק במאבק למען חיי אמת, תרגום דניאל רייזר ואיתיאל הררי, ערך דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן עמ' 112

שבת שלום
   ג'ף