רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום ראשון, 28 באפריל 2024

עוד רשימות על שירה / על "יואל הופמן" ( 4 ו5 )

 רשימה רביעית : על נון סנס ( חלק א )

מי לא מכיר את "אליס בארץ הפלאות" ? עם השנים, בזכות הרצאותיו של הנרי אונגר, נוספו הקשרים נוספים ליצירותיו של קרול, על גבי זכרונות הילדות שלי.

לפני שהכרתי את "הופמן" הכרתי את "סימיק".

לפני שהכרתי את "סימיק" הכרתי את מה שאמר הרב יובל שרלו בהקשר להגותו של אברהם יהושע השל. שרלו אמר: אני לא יכול לומר שאני מבין את כל מה שכתב השל אבל יש הרבה דברים שאני לא מבין.


חוזר לסימיק.

"סימיק" היה המשורר הפאבוליסט הראשון שהכרתי מקרוב.

"אימי היתה צומת עשן שחור.

היא נשאה אותי בחִתולַי על פני הערים הבוערות."

My mother was a braid of black smoke.

She bore me swaddled over the burning cities

בדומה לדברי השל על קירקגרד ( ולהבדיל ) "כשניגשתי לראשונה לכתביו של קירגקרד הדברים נשמעו לי מוכרים. ואז הבנתי שדברים דומים שמעתי בתורותיו של הקוצקר ותלמידיו". כך הבנתי  שסגנונו הפבוליסטי של הופמן לא היה לי זר  לחלוטין. ראיתי דברים דומים קודם לכן אצל סימיק. 

האם זה אך מקרה שילדותם של שניהם עברה עליהם במלחמה ובטראומה ?!

נכון, זה עולם שלם העולם הזה ( קאלבינו ואחרים נמצאים שם ) ואין לי הידע המקצועי לומר דברים מושכלים בענין. מעיד אני על עצמי, ושוב להבדיל ( אלף אלפי הבדלות ), כפי שהעיד עמוס עוז על עצמו ביחס לעגנון שהדברים לעיל ולהלן לא נכתבו בידי חוקר גמור אלא בידי קורא האוהב את מה שקרא.

יגאל שוורץ עוסק בנושא הזה במאמרו: "נונסנס, היגיון וטראומה ביצירתו של יואל הופמן"

אחרי אפיגרם מכתבי לואיס קרול כותב שוורץ כך בפתח המאמר:

" את עולמו הפיוטי של יואל הופמן אפשר לתאר כזירת התמודדות אסטטית רב־ממדית עם שתי טראומות אובדן. אחת פרטית והשנייה קולקטיבית ופרטית."

כאן, לעת עתה נתקעתי. זה די ברור. ספק אם יש מקום לכתיבה כלל על נוןסנס. בכל מקרה כתיבה כזאת  - כפי שהעיד קאמי על הגות אבסורדית - היא קשה עד בלתי אפשרית.

רשימה חמישית - על פסקה 137 ל"מצבי רוח"

הנחה ראשונה: אם הסופר או עורך הספר בחר להציב דברים של הסופר  - על גבי הכריכה האחורית של הספר - סימן שמדובר בפסקה "משמעותית".

הנחה שניה: הוא הדין אם מדובר בפסקה של דברי הסופר שמופיעים בספר עצמו.

הקטע שמוצב על גבי הכריכה האחורית של "מצבי רוח" הוא זה:

" וישנו עוד אדם שרצינו לדבר עליו אבל שכחנו את שמו ושכחנו את מראהו. 

אנחנו זוכרים רק את הדברים האחרים. שהיה במרחק של גוף אדם מפני האדמה. שקָרַב ורחק. שהלילה כסה  עליו והיום האיר אותו ודברים מעין אלו.

זהו האדם המדויק ביותר שאנחנו זוכרים. ועל כן אנחנו מתגעגעים אליו כל הימים ומפני שאיננו זוכרים את שמו הגעגועים גדולים יותר מכפי שאפשר לומר.


האדם הזה הולך איתנו לכל מקום ואלמלא הוא היינו מתים משברון הלב. ואם הדברים האלה נדמים למישהו כהתחכמות שיבחן את עצמו.

האדם הזה הוא גם גבורו של הספר שאנחנו כותבים עכשיו ( ושל כל הספרים האחרים שכתבנו ). אילו זכרנו אותו לא היינו צריכים לכתוב."

אחר חיפוש בין דפי הספר מצאתי שהדברים הנ"ל  מופיעים גם  בסמוך למספר [137] בספר עצמו.

כאן עולה השאלה, שחוזרת ועולה במהלך כל קריאה ב "הופמן". מה כוונת הדברים ? ראשית לכל : מה הפשט ? אתה מבין שהדברים מדברים על אדם שהופמן רצה / רוצה לדבר עליו; שמדובר "באדם המדויק ביותר שאנחנו זוכרים" וש"האדם הזה הולך איתנו לכל מקום ואלמלא הוא היינו מתים משברון הלב" ואולי בעיקר ש"האדם הזה הוא גם גיבורו של הספר שאנחנו כותבים עכשיו ( ושל כל הספרים האחרים שכתבנו )".  מקנן בי חשש ש"הדיוק ההופמני" "מחייב" את "מסך הערפל" ששורר בשאר הקטע, או בקטע כולו - וכפי שבא לביטוי במשפטים הסתומים שבקטע. אולי זהו סוג של פואיטיקה,  בבחינת "מילים שמנסות לגעת"; מילים שאינן מסוגלות לגעת ממש.*


* ועל זה נשפכו הרבה קיתונות .של דיו, ראו למשל דברים שכתב וולס סטיבנס


יום שבת, 27 באפריל 2024

אלו דברים לשביעי של פסח תשפ"ד

 "1938 הייתה שנה רעה."*

זהו משפט הפתיחה של אהרן אפלפלד לפרק 4 בספרו "סיפור חיים".

בפרק הזה מספר אפלפלד על מותו של סבו מצד אמו ועל הניסיונות הנואשים והכושלים של אביו למצוא למשפחתו נתיב בריחה מאירופה לחוף מבטחים באמריקה הדרומית או הצפונית או בפלשתינה.
פרק 6 לספר נפתח כך:
"לכל עיר היה, כנראה, יאנוש קורצ'אק משלה. אצלנו הוביל את הילדים העיוורים אל תחנת הרכבת מנהל הפנימייה, המורה גוסטב גוטסמן."*
בפרק 5 בספר כותב אפלפלד:
"בגטו היו הילדים והמטורפים חברים. כל הסדרים התמוטטו: לא עוד בית ספר, לא שיעורי בית, לא קימה בבוקר ולא כיבוי אורות בלילה. היינו משחקים בחצרות, על המדרכות, בחורשות ובכל מיני פינות אפלות. אל המשחקים שלנו היו מצטרפים לעיתים המטורפים. גם הם זכו מן ההפקר. בית המחסה ובית החולים לחולי נפש נסגרו, והחולים המשוחררים היו משוטטים ברחבות ומחייכים. בחיוכם, לבד מהיותו חיוך, היה משהו מן השמחה לאיד, כמו אמרו: 'כל השנים צחקתם מאיתנו על שערבבנו עניין בעניין, זמן בזמן, לא דייקנו, כינינו מקומות וחפצים בשמות משונים. עתה הרי ברור שצדקנו. אתם לא האמנתם לנו, אתם הייתם בטוחים כל־כך בצדקתכם וזלזלתם בנו, שילחתם אותנו לבתי מחסה וכלאתם אותנו מאחורי מנעול ובריח'. היה משהו מפחיד בחיוכם העליז של המטורפים.
הם חגגו את החופש שלהם באופנים שונים: הם שכבו פרקדן בפארק, שרו, והצעירים ביניהם היו מחמיאים לנערות ולנשים צעירות; אבל רוב הזמן היו יושבים על הספסלים בגנים הציבוריים ומחייכים.
אל הילדים התייחסו כאל שווים. היו יושבים בשׂיכול רגליים ומשחקים באבנים, בדומינו, בשח, בכדור ואפילו בכדורגל. הורים מפוחדים היו יוצאים מכליהם ומתנפלים עליהם. המטורפים למדו לזהות הורים אלה והיו נמלטים על נפשם בעוד מועד.
היו בקרב המטורפים גם רעים ומסוכנים שהיו מתנפלים עלינו בחמת זעם. גם אנחנו למדנו לזהות אותם והיינו נמלטים מהם. אבל רובם היו שקטים ומנומסים ומדברים לעניין, והיו כאלה שלא ניכר בהם שמטורפים הם. יכולת לשאול אותם שאלה בחשבון, בגאוגרפיה או על ספרי ז'ול ורן. היו בקרב המטורפים רופאים, עורכי דין ועשירים שילדיהם גזלו מהם את רכושם. לפעמים היה מטורף מפסיק את המשחק ומספר לנו על אשתו ועל ילדיו."
לקראת סוף הפרק מוסיף ואומר אפלפלד על המטורפים:
"לפרקים היו נרדמים בפארק מכווצים, משל לא היו אנשים מבוגרים, אלא ילדים שעייפו מן המשחקים. בימי האקציות ניסו להימלט, להתחבא, אך המשטרה הייתה, כמובן, זריזה מהם. ברוב תמימותם היו מתחבאים מתחת לספסלים או מטפסים על העצים. לא היה קשה לתפוס אותם. ריצתם היתה כבדה ומסורבלת, השוטרים היו אוחזים אותם בגסות ומעלים אותם על המשאיות. איש לא ביקש רחמים עליהם. כמו מוסכם היה על כולם, שאם נגזר עלינו גירוש, הם צריכים להיות ראשונים. אפילו המשפחות שלהם לא ניסו לחלץ אותם.
באחת האקציות ראיתי", אומר אפלפלד, "משאית עמוסה מטורפים. האנשים זרקו להם פרוסות לחם, חתיכות פשטידה ותפוחי אדמה צלויים. הם ניסו לתפוס את הפיסות בעודן עפות. כמובן, ללא הצלחה. הם עמדו ליד סורגי המשאית וחייכו, כמו אומרים: 'מעולם לא הצלחנו לעשות את המעשה הנכון, משום־כך לא אהבו אותנו. אבל עכשיו, כשאנו נפרדים מכם, למה אתם סוקלים אותנו ? אוכל לא נחוץ לנו עכשיו. מעט תשומת־לב הייתה מקילה עלינו. במקום זה אתם מורחים אותנו באוכל תפל'. בהבעה זו הסתלקו מאיתנו לעולמים."*
בספר 30 פרקים.
פרק 5 הוא המטריד מכל.
חג שמח
ג'ף
*אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 32, 42, 39 -41

יום חמישי, 25 באפריל 2024

אלו דברים לשבת חול המועד פסח תשפ"ד ועוד רשימות על שירה / הופמן

במסע שלי בעקבות "יואל הופמן", קראתי בינתיים שני ספרים שלו: "ספר יוסף" ו"מצבי רוח".

ב"מצבי רוח" סימנתי  כמעט כל עמוד שני בספר. הסימון נועד, כמו פירורי הלחם שמשאירים הילדים בסיפור "עמי ותמי" או שני היתומים שאבדו ביער בסיפור שבעת הקבצנים לרבי נחמן, על מנת להתחקות אחריהם בסיום הקריאה.

בניגוד לסיפורי המעשיות, אין הציפורים אוכלות את הסימנים. וכן, הסימנים לא נועדו להראות את הדרך הביתה אלא לסמן מקומו של קטע הראוי, מטעמים שונים, לעיון נוסף.

אני לא יודע לתאר את הכתיבה של הופמן. ישנן נשות ספרות ואנשי ספרות שזהו תחום עיסוקם ומומחיותם לצד העיסוק ביצירות ובסופרים אחרים.

לדידי, כתיבה מרתקת היא זו ש"שולחת" אותך לכיוונים שונים בעת ובעונה אחת, ולאו דווקא לכיוונים מבוררים. לשם דוגמא ראו נא הפסקה הפותחת ב"מצבי רוח":

"1. מאז שכתבתי את הספר האחרון אני חושב על פתיחה לספר הבא.

פתיחה היא הכל. צריך להיות בה, כמו בזרע־עץ, כל הספר כולו.

ובכן, מה שאני רואה זו דמות אדם. הוא יורד (מן המדרכת ? ) חמש או שש מדרגות והוא בחצי הדרך לדירת מרתף.

אני בטוח שזה סיפור אהבה. ואולי בדירת המרתף נמצאת אשה. כנראה נובמבר."*

אחת מנשות הספרות שעוסקת ב"הופמן" כתבה את הדברים הבאים בפתח הדברים למונוגרפיה שחיברה על יצירת הופמן:

"...ספר זה...בא....להאיר את הסוגיות המתמיהות [של יצירת הופמן ], או אולי ראוי לומר - המפליאות שלה. 

אלה אותן סוגיות אשר לגבי חלק מן הקוראים שלו היו המניע למשיכה העצומה לטקסטים שלו כבר מרגע הופעתם, ולגבי קוראים אחרים מחסום שבו נתקלו בכל פעם שניסו להתקרב ליצירתו."^

אני מניח שהדברים נכונים גם לגבי קוראים שכאן.

שבת שלום ומועדים לשמחה

           ג'ף

יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתב מלא. 

^ רחל אלבק־גדרון, השלישי האפשרי, מחקר מונוגרפי על עבודתו של יואל הופמן, כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור  בע"מ ומכון הקשרים אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, באר שבע, עמ' 10 - 11

האיור להלן, ציור שנקרא "נערה עם חליל" הוא מהסטודיו של ורמיר ( בסביבות 1669 -1675 ) הוא ברשות הרבים public domain והוא Courtesy National Gallery of Art, Washington



רשימה שניה - על מדפים רשימות והעתקה

"[27] האושר. שוברי גלים. צוצלת. שקיות תה. בכחנליה. עיוות דין. שרעפים. עגבת. תלושי משכורת. פסה דּובלה. ארמגדון. ששת. בילטרליות. אוקסימורון. שַיִש. מיץ פטל. גוסטב הגדול. שיניים. ימת ברדוויל. פילגש. מכרות נחושת. ויזתא. אירקוצק. אוסמוזה. בני ברית. שופנהאואר. דגי סולומון וכולי.

כן. ושכחנו נחלים."

ב"רמי לוי" אתמול "הבנו" את חשיבותם של מדפים. 

בניגוד לאביזרים אחרים שהלכו לעולמם כמו הטלפון הקוי, טרם נמצא תחליף למדפים.

לצד המדפים, כלי נוסף שהוא חשוב במיוחד לאמני המילים הוא הרשימה. הרשימות משמשות למספרי סיפורים, למלא חללים בסיפור או על הדף.  הרשימה היא כלי של זרם התודעה.

אם היינו חוקרי ספרות היינו יודעים יותר על הזרם הזה. מי שמכיר, ודאי ישים לב שהדברים שכאן נכתבים בהשפעת "יואל הופמן" ( בין השאר לענין השימוש ב"אנחנו" במקום ב"אני").  על כל פנים, הופמן בפסקה 27 כותב:

"[27] האושר. שוברי גלים. צוצלת. שקיות תה. בכחנליה. עיוות דין. שרעפים. עגבתץ תלושי משכורת. פסה דּובלה. ארמגדון. ששת. בילטרליות. אוקסימורון. שַיִש. מיץ פטל. גוסטב הגדול. שיניים. ימת ברדוויל. פילגש. מכרות נחושת. ויזתא. אירקוצק. אוסמוזה. בני ברית. שופנהאואר. דגי סולומון וכולי.

כן. ושכחנו נחלים."

כלי אחר שבאמתחתו של הכותב הוא ה"העתקה". להעתקה שני מובנים. האחד - להעתיק ממש, מלשון "העתק הדבק". אפלפלד ישב כנער עולה חדש בחדר אוכל שונים במוסדות שונים של עליית הנוער והעתיק פסוקים מהתנ"ך כדי לרכוש מיומנות בשפה העברית. המובן השני הוא העתקה - חיקוי. חיקוי סגנון. זה קורה לפעמים במודע ולפעמים פחות במודע. העתקה במובן הזה  היא כלי חשוב בתהליך הלמידה של כותב, כפי שמציינת מרי אוליבר במדריך שלה לכתיבת שירה.

אף אחד לא נולד טאבולה ראסה.


רשימה שלישית  - קביעות

"אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו 

זמן לכל."

זוהי שורת הפתיחה בשיר של יהודה עמיחי - "אדם בחייו."

"מכיון שיש לו רק חיים אחד ( אף שחיים הוא לשון רבים) אדם חוזר תמיד לאותם דברים."

זוהי שורת הפתיחה לפסקה [23] ב"מצבי רוח" של יואל הופמן.

אין כל חדש ואין כל חידוש בקביעה שהשימוש וההקשר קובע את "תפקיד" המילה. 

"נקה את החדר" היא פקודה. ( על פי רוב  ואגב אורחא  - לא מועילה במיוחד כשנאמרת מאב לבן, אם לבת וכו').

"אבל כמה סוגי משפטים יש ?" שואל ויטגנשטיין בסעיף 23 לחקירות פילוסופיות. "שמא היגד, שאלה וציווי ? - סוגים כאלה יש לאין־ספור: אין־ספור סוגים של שימוש בכל מה שאנו מכנים 'סימנים', 'מלים', 'משפטים'. והגיוון הזה איננו דבר קבוע, הניתן פעם אחת ולתמיד: אלא מינים חדשים של שפה, משחקי־לשון חדשים, כפי שנוכל לומא, נוצרים , ואחרים מתיישנים ונשכחים…"

"מצבות נשברות, מלים חולפות, מלים נשכחות,

שפתיים שאמרו אותן הפכו עפר, 

שפות מתות כבני אדם,

שפות אחרות קמות לתחיה,

אלים בשמים משתנים, אלים מתחלפים,

התפילות נשארות לעד."

  • יהודה עמיחי

בשיחה הראשונה שלו בספרו "משלמה המלך עד שלמה ארצי מיונה הנביא עד יונה וולך - שיחות על שירה" כותב מנחם בן תחת הכותרת "מה זה שיר ?" את הדברים הבאים:

"השיר הקצר ביותר שנכתב אי־פעם הוא כנראה שירו של המשורר הצרפתי המפורסם         ( והקומוניסט ) לואי אראגון…כל השיר כולו מכיל מילה אחת בלבד: 'קיר'. זה כל השיר. אז למה זה שיר ?" , שואל בן. והוא משיב: " מסיבה אחת פשוטה ומרכזית: משום שהשיר פורסם כשיר. די בכך כדי להפוך אותו לשיר, ממש כפי שהאסלה המפורסמת של מרסל דושאן ( שהוגדרה זה לא מכבר כמוצג האמנות המשפיע ביותר במאה העשרים ( היא מעשה אמנות מסיבה אחת פשוטה: משום שהוצגה במוזיאון כמעשה אמנות. אין זה אומר שהשיר 'קיר' הוא שיר מקסים במיוחד. אין זה אומר גם שהאסלה של דושאן היא אמנות מזהירה. ממש לא. אני, למשל," אומר בן," לא מתפעל לא מזה ולא מזה. אני לא מת על גימיקים באמנות, ובשני המקרים מדובר ללא ספק בעיקר בגימיקים, אבל די בשתי הדוגמאות הללו כדי להמחיש לנו ששירה היא מה שאנחנו מגדירים כשירה, ואמנות היא מה שאנחנו מגדירים כאמנות."

אפשר להירגע, אין הדברים לעיל של בן ממצים. עיינו שם בהמשך.


יום רביעי, 24 באפריל 2024

אלו דברים לשבת חוה"מ פסח תשפ"ד ט

מאז ה7/10 דברתי וכתבתי על דברים אחרים מלבד הטבח החטיפה המלחמה והשכול.

אני מצר על כך אבל מכיר בכך שזו עובדה...

אחרי פורים לקחתי עמי נקודה אחת מסיפור המגילה ויישמתי אותה...

בפסח הנקודה בולטת יותר, חשובה יותר ומרכזית יותר.

אפשר לבטא אותה בשתי מילים: סולידריות ואחריות.

בשמונה מילים:

"חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

בהקשר הרלוונטי: חייב אדם  אני לראות עצמוי כאילו בתנו/בנו  בתי/ בני מוחזקים חטופים  במנהרות עזה.

המחיקות לעיל סייעו אך במקצת להפוך המשפט הזה (ודומיו ש"רדו בעריכה") לסיסמא למשפט לאמירה שאינה סיסמא בלבד.

מועדים לשמחה ושבת שלום

        ג'ף

יום שלישי, 23 באפריל 2024

שוורץ על "הופמן"

 יגאל שוורץ על הופמן ב"ללכת ברחובות הפנימיים":

"את מכלול היצירה של יואל הופמן אני קורא כסדרה של פואמות פוסט־אפוקליפטיות, הנסמכות באורח מסיבי, על חומרים אוטוביוגרפיים. הנחת המוצא ההגותית העומדת ברקע כל המפעל האמנותי הגדול שלפנינו היא שאם התפרצותם של מאורעות השואה קץ הקץ על עולם התרבות המערבית ובמיוחד על עיקריו של המוסר האירופי 'האוניברסלי'. מאורעות השואה נתפסים בכתבי הופמן  - שלא סולח ולא שוכח ( דברי הברכה ששלח לגוף שארגן את אירועי התרבות לכבוד אירופה היו: The Jews too/ Greet the Union of Europe/ In their ancient Yiddish/From below ) - כאיבוד עצמי לדעת של העידן המודרני, עידן הנאורות האירופי, ואת מקומו תפסה לדעתו, הברבריות, כמופע טכטוני מחודש, נאצי־פגאני. זו הרימה ראש, ניסתה וכמעט הצליחה לחסל את היהודים, שהם, בעיני הופמן - לצדו של ישו - הנציגים האולטימטיבים של המוסר, הצדק והחסד במרחב המונותיאיסטי."

יגאל שוורץ במאמר "'צופה ואונייה נטרפת' - הפואמות הפוסט־אפוקליפטיות של יואל הופמן" ב נילי רחל שרף גולד ויגאל שוורץ, "ללכת ברחובות הפנימיים  - היקום של יואל הופמן", הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, עמ' 102



יום שבת, 20 באפריל 2024

אלו דברים לפסח תשפ"ד

ימות העבר וימות ההווה אחוזים זה בזה. לא תתכן אהבת ישראל, אם לא נתהלך את הדורות שחוללו אותנו, ולהפך: ללא אהבת היהודים שבדורנו, ואף הפוחזים והריקים בכלל, לא נזכה להתקשר לישראל שבעבר. אחדות כל הדורות ואחדות כל בני הדור תלויות זו בזו. עלינו להתהלך את ישעיה הנביא, ר' יוחנן בן זכאי, הרמב"ם והבעש"ט, כשם שעלינו להתערב עם אלה החיים אתנו היום. אין אנו סבורים כי כל מה שטבוע בחותם קדמוניות הוא שופרא דשופרא. הרבה שמלות בלו מעלינו והרבה אזורים נשחתו. אמנם לרוב נוטים לעשות את כל העבר פלסתר ומוכנים ומזומנים להמיר את ההוד עתיק היומין בנוגה החדיש ובן־יומו. שוכחים הם שאין בכוחו של היחיד, ואין בידו של דור אחד להקים את הגשר המוביל אל האמת. אל לנו להתייחס בשלילה אל היצירה אשר דורות רבים טיפחוה וריבוה,, 'ואת קדשי בני ישראל לא תחללו' [במדבר יח, לב]."

א.י השל, ייחודו של הקיום היהודי, באלוהים מאמין באדם, תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 128 -129

יום חמישי, 18 באפריל 2024

אלו דברים לשבת הגדול - פרשת מצורע תשפ"ד


בלילה שבין חמישי לששי מצאתי עצמי חוזר ל"אפלפלד".

התחלתי לכתוב משהו שקראתי לו "לקראת פסח ?" כתבתי וכתבתי.

הגעתי לנקודה בה גנזתי את מה שכתבתי כי נזכרתי ב"אזהרת אפלפלד" על התמקדות יתר ב"אני".

חיפשתי באקראי ושלא באקראי  דברים שכתב אפלפלד...

הנה מה שמצאתי:

"למחרת בא אלינו הרב משולם בר. פניו היו חיוורים וידיו רעדו. 

להפתעת הכול פתח ודיבר על ענווה, שכל המידות נובעות ממנה. שאם אדם מכניע עצמו לענווה סופו שיגיע לדיבור נכון. יותר מדי אנו משתמשים בלשון אני. מי שמגיע למעלת הענווה שוב אינו אומר אני אלא אתה והוא, מחשבתו נתונה לזולתו. בדור שלנו אסור לדבר בלשון אני. כשאני לעצמי, מה אני. מי שמבטל את האני ומכוון את מחשבתו לזולתו מביא גאולה לעצמו. חוסו, אחים, על עצמכם והתנערו מן האני. אלוהים בשמים יודע כמה קשה הדבר, אבל אנחנו מחויבים בזה. יותר מדי צער ראינו בדור שלנו כדי שנדאג רק לעצמנו. אם נתרחק מלשון אני יחזור אלינו אלוהים וידבר אלינו כמו שדיבר אל אבותינו ולא תהיה שום מחיצה והסתרת פנים, ואנחנו נדע, כמו שידעו אבותינו, כי אלוהים אחד ושמו אחד, ואנחנו שליחיו בעולם הזה למען הרבים, שבלא הרבים אנחנו אבק פורח. חוסו על עצמכם, אחים.

אחר דבריו של הרב משולם בר היה שיתוק. תחילה לא הבינו אנשים למי מכוונים דבריו ולמה דיבר כמו שדיבר, שהרי לרוב אינו מדבר כלל. מאוחר יותר חש כל אחד שהוא דיבר אליו, רק אליו, והיו חרדה גדולה ואי שקט.

'משונה', אמר זיידל, ' כל שאנו מגבבים בספר שלם אומר משולם בר במשפטים אחדים, והוא עושה זאת טוב מאתנו ובצורה הולמת יותר. תודה לאל, שיש בתוכנו יהודי כמו הרב משולם בר.'"

א. אפלפלד, "לילה ועוד לילה", כתר הוצאה לאור, עמ' 183 - 184.

שבת שלום

ג'ף




יום רביעי, 17 באפריל 2024

אלו דברים לשבת הגדול - פ' מצורע תשפ"ד

השבת היא שבת הבר מצווה של הנכד הבכור שלנו, יאיר־עמיחי.

נסיבות החיים לרבות עצמאותם המבורכת  של הילדים, במקרה זה בתי הקטנה ובעלה, הביאו לכך שיאיר ומשפחתו נמצאים מזה כמה חודשים מעבר לים, ואנחנו - שאר המשפחה - כאן בארץ הקודש. לשמחתנו הם  צפויים לחזור בקרוב ונשלים את החסר מבחינת החגיגות המשותפות אי"ה בסמוך לשובם.


הדברים להלן מוקדשים לכבודו של יאיר ולהגעתו למצוות.

המורים העיקריים שלנו בחיים הם ההורים שלנו.

מ"גיל אפס" אנחנו מתבוננים בהם ולומדים מהם.

מתבוננים כיצד הם מתנהלים עם הבריות, כיצד הם מדברים אחד עם השני, כיצד הם מתנהגים אלינו הילדים.

דקה דקה, שניה שניה 24/7 אנחנו מתבוננים בהורים. 

באיזה שהוא שלב אנחנו יוצאים החוצה אל העולם, אל הגן, אל בית הספר. בעולם שבחוץ אנחנו פוגשים את "האחרים". עולם ומלואו של "אחרים". חלקם רוצים בטובתנו, חלקם לא, חלקם זרים לנו וחלקם חברים שלנו.

כשאנחנו יוצאים אל העולם הרחב, ויש אומרים עוד לפני כן, כבר בתחילת הדרך ממש אנחנו מבינים שהעניינים לא תמיד מתנהלים לפי המאוויים שלנו. לפעמים אומרים לנו "לא".

כיצד אנו נתמודד עם אתגרי החיים, תלויה באישיות שלנו, באופי שלנו. מה שקוראים באנגלית character.

האופי שלנו מעוצב, יותר נכון לומר מתעצב, פועל יוצא מהרבה גרומים. חלקם  גנטיים וחלקם סביבתיים, חלקם מבאים מבחוץ וחלקם באים מבפנים.

הגורם העיקרי בעיצוב האישיות שלנו והאופי שלנו הם , כפי שנרמז כבר בהתחלה ההורים שלנו.

בדוגמה האישית שהם נותנים לנו על כל צעד ושעל, מאלף עד תו.

עם הכנסך יאיר לעולה של תורה ומצוות אני רוצה לברך אותך בברכה אשרי יולדיך . אשרי שזכית בהורים שהם דוגמה ומופת. הורים שנותנים דוגמה אישית 24/7 - כיצד להיות בן אדם, יוצר, אכפתי ואוהב to name a few of the qualities that go into being  a human being.

מחבקים ומנשקים אותך מרחוק, אותך יאיר את אמא ואבא ואת אחיך רועי ישי לביא ואריאל

סבתא וסבא וכל המשפחה בארץ



יום שלישי, 16 באפריל 2024

אלו דברים לח בניסן תשפ"ד

 בפסקה 90 בספר "מצבי רוח" כותב יואל הופמן :

" אין דבר שיש לו גבול. ישנם דברים דקים מאוד כמו משב חולף של רוח או הרהור ואין להם גבול. או דברים עבים מאוד כמו שיעול או ארונות בגדים ואין להם גבול. או דברים אטיים מאוד ומהירים מאוד שמהירים ואטיים בעת ובעונה אחת ( כמו זכרון רכבות או ערמות פחם ) ועל כן אין להם גבול.

ראינו את ספרי הפיזיקה ושמנו לב כמה עֶצֶב אצור בכריכות המקומטות. וראינו מזלגות שכל אחת מארבע השיניים שלהם גבוהה יותר מכנסיית נוטרדם.

ראינו דברים גדולים מאוד כמו את החלל שדרכו עובר אורו של כוכב וראינו פלאים כמו עץ או שבשבת ושיירות של גמלים ואנשים רוסיים ואנשים בלגיים ( ונשים כמובן ) ואין לדברים האלה גבול."

יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתב מלא. הבאתי אותו ראשית כי אני אוהב אותו ושנית כי נדמה לי שהוא רלוונטי לענייני דיומא.

בהמשך לפוסט מרורטי מאתמול

 "אוצר המילים הוא 'סופי' במובן זה שאם מוטל ספק בערכן של המילים הללו, אין למשתמש בהן כל מוצא פולמוסי שאינו מעגלי. אין הוא יכול להרחיק לכת בשפה יותר מאשר עד המילים הללו; מעבר להן יש רק סבילות חסרת אונים או שימוש בכוח. חלק קטן מאוצר מילים סופי מורכב ממונחים רזים, גמישים ומצויים־בכול כמו 'אמת', 'טוב', 'נכון' ו'יפה'. החלק הגדול יותר מכיל מונחים עבים יותר, קשיחים יותר, מקומיים יותר - למשל 'המשיח', 'אנגליה', 'סטנדרטים מקצועיים', 'הגינות', 'טוב לב', 'המהפכה', 'הכנסייה', 'מתקדם', 'נוקשה', 'יצירתי'. המונחים המקומיים יותר עושים את מרבית העבודה."

ריצ'רד רורטי, קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות, בהוצאת רסלינג, תרגום אהד זהבי, עמ' 117

יום ראשון, 14 באפריל 2024

עוד עיונים ב"הופמן" מצבי רוח - פסקה 94 ועוד

"כך או אחרת גם שברי הדברים שלמים בדרכם."

יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. ( תחילת פסקה 94 )

יגאל שוורץ על הופמן ב"ללכת ברחובות הפנימיים":

"את מכלול היצירה של יואל הופמן אני קורא כסדרה של פואמות פוסט־אפוקליפטיות, הנסמכות באורח מסיבי, על חומרים אוטוביוגרפיים. הנחת המוצא ההגותית העומדת ברקע כל המפעל האמנותי הגדול שלפנינו היא שאם התפרצותם של מאורעות השואה קץ הקץ על עולם התרבות המערבית ובמיוחד על עיקריו של המוסר האירופי 'האוניברסלי'. מאורעות השואה נתפסים בכתבי הופמן  - שלא סולח ולא שוכח ( דברי הברכה ששלח לגוף שארגן את אירועי התרבות לכבוד אירופה היו: The Jews too/ Greet the Union of Europe/ In their ancient Yiddish/From below ) - כאיבוד עצמי לדעת של העידן המודרני, עידן הנאורות האירופי, ואת מקומו תפסה לדעתו, הברבריות, כמופע טכטוני מחודש, נאצי־פגאני. זו הרימה ראש, ניסתה וכמעט הצליחה לחסל את היהודים, שהם, בעיני הופמן - לצדו של ישו - הנציגים האולטימטיבים של המוסר, הצדק והחסד במרחב המונותיאיסטי."

יגאל שוורץ במאמר "'צופה ואונייה נטרפת' - הפואמות הפוסט־אפוקליפטיות של יואל הופמן" ב נילי רחל שרף גולד ויגאל שוורץ, "ללכת ברחובות הפנימיים  - היקום של יואל הופמן", הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, עמ' 102



יום רביעי, 10 באפריל 2024

אלו דברים לשבת תזריע תשפ"ד

 

הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל הביט בי ובעיני תלמידים נוספים שישבו סביב שלחן יחד עימו בישיבת מקור חיים בשכונת מקור חיים בירושלים ועם נצנוץ בעיניים אמר:

"היהדות זה לא 'ביג דיל'. בסה"כ צריכים לדעת ארבעה- חמישה ספרים וזהו. התנ"ך, המשנה, הגמרא, שלחן ערוך והזוהר"

היה זה לפני למעלה מארבעים שנה ואני מצטט מהזיכרון.

נזכרתי בסיפור הזה כי לאחרונה לנוכח האירוע המטלטל שאנו עוברים, כרבים, אני מחפש נקודות אחיזה.

אחת מנקודות האחיזה שכאלה הן "מילים". מילים שאני מכנה "טקסטים מכוננים".

השבוע מצאתי את עצמי מעיין בפרק ד לספר בראשית בסיפור "הרצח הראשון בהיסטוריה". ראו שם פסוקים א- טז.

לפני כחודש מצאתי עצמי מעיין בדברים שאמר יהודי חכם שחי בארץ ישראל, בגולן, במאה השנייה לספירה, רבי אלעזר הקפר שמו.הוא זה שאמר, בין השאר, ש"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" ( אבות פרק ד כא ולפי גרסה אחרת כח ).

פרקי אבות כידוע הוא ספר גדוש בחכמה. חכמה שאנו בכוונה או שלא בכוונה מתעלמים ממנה. כך ההוראה הראשונה מפי חז"ל במסכת זו, אומרת: "הוו מתונין בדין."

ואידך זיל גמור - המשך בלי נדר יבוא.

לסיום  - קטע מדברי הרב עדין על פרשת השבוע.

"התקנה לעניין הצרעת היא שאדם יוציא את עצמו מתוך ההגדרות; ואכן זה הוא חלק גדול ממה שבאמת קורה בפרשת המצורע. המצורע לא הולך לרופא כדי להתרפא; תיקונו בא מזה שזורקים אותו מחוץ למחנה, מחוץ לסביבת בני אדם, מקסימום עם עוד מצורע אחד. וכל זה כדי שישב לגמרי לבד ויתהה על עצמו."*

אני יודע שהקטע לעיל הוא קצר וכשלעצמו אניגמטי ( תמוה וחידתי ). כדי לעמוד על מלוא משמעות הדברים יש לראות את הפסקה שבאה אחריו. אבל אמרתי בעבר ואני חוזר ואומר הספר "חיי עולם" ( שיחות על פרשת השבוע ) הוא "ספר חובה לכל בית". מי שבידם הספר וחפץ ליבם יעיינו בהמשך הדברים שם. ומי שאין לו עדיין הספר ומאד רוצה... יפנה אלי בפרטי ואשלים, בלי נדר,  החסר.

שבת שלום

   ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 235

אלו דברים לשבת פרשת תזריע תשפ"ד

 להודות על האמת ?!

קשה לשמוע את זעקת הדל והעשוק.

על אף,  כפי שאמר פעם השל, כולנו , במידה כזו או אחרת, דלים ועשוקים.

שבת שלום

ג'ף

יום חמישי, 4 באפריל 2024

אלו דברים לשבת החודש - פרשת שמיני תשפ"ד

על הכריכה הפנימית האחורית  של הספר "מחשבות לעת לילה", הציב המחבר, חיים שפירא, ארבעה ציטוטים.

ציטוט אחד מפי קירקגור, השני והשלישי מפי שופנהאואר וניטשה. הציטוט הרביעי והאחרון הוא מפי הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ.

הנה הוא  לפניכם:

"בתפישת העולם היהודית, מי שחש הרגשה של גמר, של אור גדול מלמעלה המביא אותו אל השלווה ואל המנוחה, נחשב לאדם שכנראה תעה בדרכו. רק כאשר האור, המבהיק לו יותר ויותר, נראה לו גם מרוחק יותר ומושג פחות, בפער שאיננו ניתן לגישור, אות הוא לו שאולי איננו תועה, שעדיין הולך הוא בדרך של תשובה."

על אתר, שפירא איננו מציין את מקור הדברים הללו.

בתוך הספר, לקראת סופו, תחת הכותרת "מקורות עבריים לציטוטים" מפנה המחבר לספרו של הרב עדין : "שלושה עשר עלי השושנה".

עיינתי הבוקר בספר...

טרם מצאתי את הציטוט דלעיל.

אני בדרכי עליו.

שבת שלום

ג'ף



יום רביעי, 3 באפריל 2024

אלו דברים לשבת פרשת שמיני תשפ"ד ט

שקלתי בסוף חודש אוקטובר אשתקד להביא בפניכם את הפסקה שלהלן, ופסלתי את הרעיון כיוון שהדברים נראו לי לא תואמים אל המציאות, הם נראו לי פרווה מדי.

גם כיום אני חושב שיש אי תאימות מסוימת בין הדברים שלהלן לבין המציאות שלנו, ובכל זאת...

לבד משלש השורות לעיל כתבתי ומחקתי, כתבתי ומחקתי, דברי הקדמה נוספים לפסקה שלהלן.

ניסיתי לכתוב מילות הסבר להקשר הדברים.

כל הטיוטות שרשמתי ( לבד משלש השורות הפותחות לעיל ) נגנזו, בצדק.

ובכן להלן, דברי הסיום מספרו של איטאלו קרלבינו, "ערים הסמויות מעין"

 "תופת-האנשים החיים איננה משהו שיהיה; אם קיימת תופת, הריהי כבר כאן, זו התופת בה אנו חיים יום־יום, זו שאנו יוצרים בהיותנו יחד. ישנן שתי דרכים להימלט מן הסבל: הראשונה קלה היא לרבים. לקבל את התופת כפי שהיא ולהיעשות חלק ממנה, עד כדי כך שאין מבחינים בה עוד. הדרך השניה הרת־סכנות היא ודורשת תשומת־לב ולימוד־מתמיד: לחפש ולדעת לְזַהות מי ומה בתוככי התופת אינם תופת, את אלה להביא לידי הֶמְשֵׁך, ולהעניק להם מרחב מחיה." 

 איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין, תרגום גאיו שילוני, הוצאת ספרית פועלים בע"מ, עמ' 150

שבת שלום

    ג'ף


יום שני, 1 באפריל 2024

אלו דברים לשבת פרשת שמיני תשפ"ד ט

 אני לא יודע מה אהרן אפלפלד היה אומר על ההצעה לראות "בו" , לצד אחרים, מורה דרך לדורנו. "בו" במרכאות כי אין הכוונה לאפלפלד האיש אלא לאפלפלד היוצר- סופר על כל היצירות  פרי עטו. אפלפלד אגב ראה בכלל יצירותיו מקשה אחת שבאות תחת הכותר "מאה שנות בדידות" של העם היהודי.

מורה דרך על שום מה ?

ראשית כי אנו צריכים מורי דרך*

ולעיצומה של השאלה

על שום - השילוב

על שום המתינות

על שום האנטי אידיאולוגיה שלו

על שום אהבת החיים והאדם

על שום הילד/ה שבו ושבכל אחד ואחת מאתנו הגם שהוא/ חבוי/ה לפעמים תחת שכבות רבות


השל: What we need more than anything else is not textbooks but textpeople.