עוד קודם לערב שבועות נתקעתי ב"אפוס של מרינה" בבית הפותח בשורה: "אבא שיחק תפקיד של איש מת בסרט גרמני" ( סרט אילם ). בערב שבועות השלמתי את רישום שאר הבתים באנגלית ותרגומם. נמנעתי להעלותם לפייס מטעמים של ניהול זמן ומרחב ברשת. עיון במאמרה של ונדלר החזיר אותי לעולם ביקורת הספרות, לספרו של זנדבק ( מזשיר ) ולניתוח שלו בפתיחה לספר את הפסקה מתוך "דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'ויס.
יום חמישי, 25 במאי 2023
נטפליקס שוב
נטפליקס
שוב.
הפעם -
ושוב
על ההליכון
בסלון
מול -
בוב דילן.
הסרט של סקורסיסי
על מסע ההופעות
מ1975 שנקרא
Rolling Thunder Revue.
קשה לי לכתוב
על דילן
אני "חסיד" שלו
מנעוריי
לכתוב שאתה
חסיד של דילן
זה כמו לכתוב
שאתה חסיד פשסיחה או קוצק
סוג של
תרתי דסתרי.
שואלים את
דילן
מה נשאר
מהמסע
Not a single thing
הוא משיב
Ashes.
הקוצקר לימד אותנו
שלא כל מה שחושבים
אומרים ולא כל מה שאומרים
כותבים ...
יום רביעי, 24 במאי 2023
אלו דברים לשבועות ולשבת פ' נשא תשפ"ג
במבוא לספרו "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות" , בהמשך לכותרת "שתי שיטות במחשבה", כותב אברהם יהושע השל:
"העובדה שעל פרשת דרכיה של ההיסטוריה הישראלית נפגשו שני 'אבות העולם' שהיו למסוללי נתיבות באמונות ודעות, רבת חשיבות היא. פגישה של אדירי מחשבה מנוגדים בתכלית המתווכחים בדברים העומדים ברומו של עולם עלולה היתה לגלות בעיות שבאמונה שמנהג חכמים לכסות עליהן.
דור דור ודורשיו. חידה חידה וביאוריה; וכל העמוקה מחברתה ביאוריה מרובים ממנה. אף התורה נקנית בשתי דרכים: בדרך הסברא ובדרך החזון. דרכו של רבי ישמעאל הפשט. דרכו של רבי עקיבא המסתורין. וברור שהם לא יצרו את משנותיהם יש מאין. הפרשי דרכים הללו מעשה דורות הם, ולא נתגלו פתאום בדורם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא. מקורם בגישות שונות לתורת ישראל, שנשתלשלו במהלך התקופות. אוצרות מחשבה היו צבורים באומה, ומפיהם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא אנו שומעים קולות ובנות קול של דורות שקדמו להם. אלא שבבית מדרשותיהם נתגבשו הדעות והגיעו לידי צורה שכמותן לא ידעו בדורות הקודמים. הם שיצרו את הצינורות שלתוכם נכנס שפע כוחות וזרמים קדומים. ובדבריהם כדי פרנסת הדורות.
אל יסוד אפייה של מחלוקת זו לא נגיע מתוך השוואה בלבד, אלא על ידי העמק חקר במהותה של כל שיטה ושיטה, במעמקים שמעבר לכל הדעות. מחקר כזה יחשוף לפנינו אותה שכבה עמוקה שממנה שואבים שני הזרמים. הם וסכסוכיהם וסתירותיהם.
סכסוכי מחשבה וזעזועי נפש הן אירועים שבכל דור ודור. בעיות הרוח פושטות צורה ולובשות צורה. עד שאתה בא לדעת את תנועת המחשבה שבתקופות האחרונות, צא ודון את השלשלת התלויה מאחוריהם. דברים שרבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו בהם, התווכחו והתנצחו בהם בעלי תריסין בימי הביניים, והם עדיין עומדים על הפרק."*
ואידך זיל גמור
חג שמח ושבת שלום
ג'ף
*א. י . השל , תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, בעריכת דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, כרך א, עמ' 56 - 57. המדקדקים מוזמנים להשוות בין הגרסה לעיל שמהדורה האחרונה לבין זו שבמהדורה הראשונה שבהוצאת דפוס שונצין בשנות הששים של המאה הקודמת.
אלו דברים לשבועות תשפ"ג
להלן קטעים נבחרים מתוך מאמר של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ שנקרא "תורת חיים" בחלק בספרו "חיי שנה" המוקדש לשבועות :
"חג שבועות הינו, מבחינת מעמדו בלוח הזמנים היהודי, יום של השלמה -'עצרת' עבור חג הפסח. הקשר בין שני החגים הללו מתבטא בכך, שחג החירות מגיע לשיאו ולהשלמתו בתוך חג מתן התורה, ומתן התורה הוא מילוי של התקווה־המשאלה שמעניק חג החירות."
....
"דת היא מסגרת אידאית ומעשית, הבאה להסדיר חלק מן החיים - את אותו חלק שיש לו שייכות עם עבודת האל. אולם היהדות, כפי שהיא מתבטאת בתורה, אינה יכולה ואינה מסוגלת להצטמצם בתוך מסגרת חלקית שכזו. עצם מהותה היא בתפיסת כל החיים כמערכת אחידה, מערכת הכוללת את כל דרכי ופרטי חייו של העם היהודי בתבנית מיוחדת. לפיכך התורה אינה כוללת בתוכה רק חלקים של פולחן ( 'בין אדם למקום') והסדרת חיי החברה ('בין אדם לחברו'), אלא גם היסטוריה ושירה, הדרכות מוסריות ודברי נבואה, קביעות מוצקות החלטיות ודברי תהיה ופקפוק.
יתר על כן, כל המרכיבים הללו אינם באים כחלקים מיוחדים המצטרפים זה עם זה, אלא כמהות אחת שאין בה חלוקה."
.....
"הכנסתה של התורה למסגרת של דת ( בין כשהיא נעשית על־ידי הכופרים בה או על־ידי המקיימים אותה ) היה היא הריסתה, זו דחיית היותה תורה והפיכתה לדבר־מה שונה לחלוטין - לאחת מן הדתות והאמונות שבעולם. תפיסתה של התורה כדת משמעה - כליאתה בתוך תחום מוגדר, ויתר על כן: הפקעת החיים במלואם ממנה. אם אדם מישראל הוא 'דתי', הריהו שולל לפיכך את היות התורה מה שהיא. שהרי התורה תובעת ממנו להיות יהודי - לבנות את כל חייו בתוך אופי מיוחד, אשר בתוכו הכל הוא תורה.
כל משמעותה של נתינת התורה לאחר יציאת מצרים היא להשלים את יצירתו של העם, את תבניתו ואופיו שלו בכל פרטי וחלקי הווייתו. יצירת האופי של העם היא עצם מהותו של מעמד הר סיני. זהו, אם כן, השלמתו של התהליך שהחל בחג הפסח ומסתיים בשבועות - יציאתו של עם ישראל משעבוד מצרים והפיכתו לעם של בני חורין."*
ואידך זיל גמור
חג שמח
ג'ף
*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , מתוך המאמר "תורת חיים" בקובץ "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית", ,הוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 260 -261
יום שלישי, 23 במאי 2023
אלו דברים לשבועות תשפ"ג
בבוקר התעוררתי לידיעה על הבלגן בטקס הענקת גביע המדינה.
בערב קודם עוד ראיתי בטלוויזיה, יחד עם הנכדים, את העיכוב בתחילת המשחק עקב אבוקות שנזרקו למגרש.
בבוקר פרסמתי בפוסט קצר בפייסבוק שתי שאלות:
נגע האלימות בתוכנו ?
מה לזה ולחג מתן תורה ?
ב"תגובה הראשונה" רשמתי את הדברים הבאים:
חיפשתי תשובה לשאלות הנ"ל בבלוג שמרכז מדברי הגותו של אברהם יהושע השל. קטע הדברים הראשון שעלה בחיפוש הוא מתוך דברים שנשא השל בארץ בכינוס שנערך בחסות ראשי המדינה דאז לציון עשור להקמת המדינה. הדברים פורסמו במאמר שנקרא "ייחודו של הקיום היהודי" : "חידוש הקשר האינטלקטואלי שבין היהודי ליהדות , שבין עם לתורתו, הוא צו* השעה. אין שמחה אלא בינה. נשכיל לראות שביטולה של היהדות בחיי היחיד נוטל ממנו את זיוו. זאת הצרה - שהדעת היא בגלות, שגם התורה היא בגלות. מתנה טובה יש למסורת אבל גנוזה היא. גלמוד האדם המודרני, ומבקש את תיקונו. אין בידנו לכפות עליו את הר סיני. אבל יש בידנו לגלות לפניו חיים שיש שהם זיו, ולֵאמֹר לו: על זה התענג.
שערי הדת סגורים. אין יוצא ואין בא. אלה שבפנים אינם דואגים לעומדים בחוץ. ואלה שבחוץ אינם מבינים את העומדים בפנים. נעלו את הדלת בפני הדופקים. גם אנשי תשוקה נלאו למצוא את הפתח. רווחה השיטה בחיי ישראל האומרת, או שתקבל הכול או לא כלום. תפסת מועט לא תפסת. אבל מכיוון שרק מועטים מוכנים לקבל את הכול, דוחפת השיטה הזאת את הרוב המכריע של האומה באמת הבניין<ה"ש 24>. השיטה הזאת אינה רוצה לוותר על אף קוצו של יוד, אבל מוכנה לוותר על המוני ישראל.
האם כך דרכה של תורה לומר לרוב: כתבו לכם על קרן הצבי שאין לכם חלק ונחלה בתורת ישראל ?<ה"ש 25> ...נשתכחה ההלכה מהמוני ישראל, ואין בידנו לכפותה עליהם. מן הראוי שדברינו יישמעו בחת. הקיצוניות והקפדנות לא יקרבו את המוני ישראל. בחת ניוושע. גמישות היא המידה ולא קנאות.
...מפני תקנת השבים עלינו להעמיד סולם בתוך הבקעה. ולכל יחיד נגיד: עלה לפי כוחך, ורב הכוח שביהודי, וקצת יותר מכפי כוחך. וזה העיקר: יותר מכפי כוחך." לטקסט המלא ראו א.י השל, ייחודו של הקיום היהודי, באלוהים מאמין באדם, תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 121 - 139
חג שמח
ג'ף
יום רביעי, 17 במאי 2023
על ביטחון
ביטחון
ביטחון זה דבר מסוכן
ביטחון עצמי
ביטחון עצמי מופרז
זה דבר מסוכן
בין אם מדובר
בביטחון של ראובן
ביטחון של לאה
או בביטחון העצמי של עם.
זהו "השל" מפורש
בעקבות הקוצקר.
אבל למי אכפת ?
( גם זה "השל" מפורש )
אלו דברים לשבת פרשת במדבר תשפ"ג
נטפליקס.
הליכון.
הליכון בסלון.
הולך וצופה
בסרט על "הללויה"
ללאונרד כהן.
"רוצו לראות"
לא
לכו. לאט לאט
וראו.
שאו מרום עיניכם
וראו
מי ברא אלה.
פרשת במדבר היא הפרשה האהובה עלי.
ראשית בגלל הקריאה המונוטונית הנפלאה
בבית הכנסת בשבת
של ידידי ד. ג שזו פרשת הבר־מצוה
שלו, אבל גם ובעיקר כיוון שזוהי
פרשת הדגל לספר במדבר
שהוא "סיפור מסע"
האולטימטיבי על פי
הרב ד"ר דניאל אפשטיין.
אין אדם אחד עלי אדמות
שנפקד מהמסע הזה.
שבת שלום
ג'ף
https://www.youtube.com/watch?v=pT_M7xw_9Wg&t=462s
יום רביעי, 10 במאי 2023
בעקבות סימיק ללא תמונות ( טיוטה - בעבודה )
עוד בעקבות סימיק (א)
הערות על תולדות טבע האדם
"כך מגדיר ויטגנשטיין את מה שהוא עושה בפילוסופיה: 'מה שאנו מספקים אלה הערות על תולדות טבע האדם, אין אלה תרומות מוזרות, אלא, קביעות שאיש לא הטיל בהן ספק, ואשר אינן זוכות לציון רק מפני שהן מצויות כל העת לנגד עינינו' (חקירות פילוסופיות, מאגנס, 1995, עמ' 415, מגרמנית: עדנה אולמן־מרגלית)."*
*ישראל אלירז בספרה של חוה פנחס-כהן, "אסכולה של איש אחד, דיאלוג עם ישראל אלירז", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 165 ( הפתיחה לשיחה השמינית שם )
—-----------------------------------------------------------------------------
בעקבות סימיק (ב)
השיר הוא אוסף של פרגמנטים
"ויטגנשטיין הוא מסוג הפילוסופים שאין להם 'שיטה', אלא הם מציעים לנו מעין שברים ורסיסים. פרגמנטים כאלה נמצאים אצל הפרה־סוקרטים ובפילוסופיה המזרחית. לפי טעמי גם השיר הוא אוסף של פרגמנטים. השיר אינו יכול להיות שלם, בבחינת יחידה שלמה עם התחלה , אמצע וסוף. השירה בכללה, מבחינת הצורה, היא אוסף פרגמנטים של יש ושל היעדר, והקורא צריך להשלים את החלקים החסרים. בזה איני אומר שהשירה היא אוסף מקרי. הפרגמנטציה היא טבע השיר שאני נמשך אליו. השיר במהותו הוא הערוֹת, הוא מבקש מהאחר לקחת קצה ולהתפתח איתו."*
*ישראל אלירז בספרה של חוה פנחס-כהן, אסכולה של איש אחד, דיאלוג עם ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 165 ( הפתיחה לשיחה השמינית שם )
בעקבות סימיק (ג)
הייתי אומר שאנחנו המשוררים בעצם מעירים הערות על תולדות טבע האדם ועל תולדות העולם, ואין בכל החתיכות הללו משום חידוש, כי הן נמצאות כל הזמן נגד עינינו. טבע האדם ודרך העולם הם פרגמנטריים מעצם טבעם."*
*ישראל אלירז בספרה של חוה פנחס-כהן, אסכולה של איש אחד, דיאלוג עם ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 165 ( הפתיחה לשיחה השמינית שם )
בעקבות סימיק (ד)
הרגע שבין שתי פסיעות
"תולדות האדם הן הרגע שבין שתי פסיעותיו של נודד."
פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ' 29
בעקבות סימיק (ה)
"נמצאנו כלואים בתמונה. ולא יכולנו להשתחרר, כי היא שכנה בתוך הלשון שלנו, והלשון נראתה רק כחוזרת ומזכירה לנו אותה ללא־רחם."
לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 82
115. A picture held us captive. And we could not get outside it, for
it lay in our language and language seemed to repeat it to us inexorably.
L Wittgenstein Philosophical Investigations, trans. G.E.M Anscombe, Basil Blackwell & Mott Ltd 1958, p 48
בעקבות סימיק (ו)
"אני נשען על סימיק" ( white )
אולי יום אחד
אשען על עצמי
לעת עתה
אני נשען על סימיק
שנשען על קפקא
שנשען על קהלת
לא הפורום
אלא האיש, המשורר
שכתב: עת לכל חפץ
ולבסוף תלמיד תלמידו
ב"לבן" כתב:
"מתוך עוני
מבראשית להתחיל שוב.
עם הצבע של הכּלה
ושל עיוורון.
לגעת באפשר
מתוך החולף.
דבּר ואז המתן.
כאילו האור הזה
ימשיך להשתהות
על המפתן."
בעקבות סימיק ( ז )
אני החייל הנפוליוני האחרון.
“I am the last Napoleonic soldier. It’s almost two hundred years later and I am still retreating from Moscow.”
Charles Simic, The World Doesn't End, Harcourt, Brace & Company, p.9
"אני החייל הנפוליוני האחרון. כמעט מאתיים שנה חלפו מאז ועודני נסוג ממוסקבה."
צ'ארלס סימיק, העולם אינו נגמר, תרגום : משה דור, הוצאת קשב לשירה, עמ' 17
בעקבות סימיק (ח)
שימושי המילים אינם ניצבים בבהירות לנגד עינינו
" שימושי המילים אינם ניצבים בבהירות לנגד עינינו ב ע י ק ר ל א כ א ש ר א נ ו מ ת פ ל ס פ י ם: מקורה של חוסר הבהירות הוא בנטייתנו להפשטה, ונטייה זו שליטה במיוחד ברפלקסיה הפילוסופית."
אליעזר מלכיאל, "ממשמעות לשימוש, פירוש לסעיפים 1-315 בחקירות פילוסופיות של לודוויג ויטגנשטיין, הוצאת כרמל, לסעיף 11, עמ' 55
בעקבות סימיק ( ט )
החיים כמו"מ עסקי ( אלירז)
"צריך לגשת אל החיים (ואולי גם
אל המוות ) כאל משא־ומתן עסקי,
שגם אם הכל כבר נקבע
אנו חופשיים בכל רגע
לחדש את ההתדיינות
כאילו אין לפנינו סעיפי סיכום כלל"
ישראל אלירז, "לפני הדלת, מעבר לקיץ", הוצאת הקיבוץ המאוחד, שיר מס' 57, עמ' 69
ונשאלת כמובן השאלה מה בין אלירז לבין סימיק ?
בעקבות סימיק (י)
בין סימיק לעמיחי
הקשר בין סימיק לבין יהודה עמיחי, לעומת מה שכתבתי כאן אתמול בענין ישראל אלירז, הוא ברור. אחת המסות של סימיק -"שירה : אומנות הזכרון " מוקדשת לשירת עמיחי. בזכות אותה מסה הגעתי ל"מי יזכור את הזוכרים" של עמיחי שמופיע ב"פתוח סגור פתוח" בעמ' 173.
בקטע מס' 7 בעמ' 176-175 שם, כותב עמיחי :
"פעם הלכתי עם ביתי הקטנה,
הלכנו שנינו יחדיו ופגשנו איש
ששאל לשלומי ושאלתי לשלומו,
כמו בתנ"ך. ושאלה, איך
אתה מכיר אותו, ואמרתי לה,
היה איתי במלחמה, וענתה ושאלה,
'אם היה איתך במלחמה, איך
זה שהוא עוד חי ולא מת ?'"
וראו בעמ' 126 שם:
' אני לא הייתי אחד מששת המיליונים'.
סיפור ישראלי בתמציתו. אך בימים אלו מי שומע ?
הציטוטים הם מתוך הספר של יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, 1998. המסה של סימיק מופיע ב Charles Simic, The Life of Images, Harper Collins Publishers, בעמ' 175
בעקבות סימיק ( יא - חלק א )
pebbles
"אני זוכר", כותב סימיק במסה השניה ב"דימויים" שנקראת "קריאה של פילוסופיה בלילה", "את עצמי שוכב בשוחה ובוהה בחלוקי נחל כשמפציצים גרמניים טסים מעל ראשנו. היה זה לפני זמן רב. אני לא זוכר את פניה של אימי ולא את פניהם של אלו שהיו איתנו שם, אבל את חלוקי הנחל הפשוטים בתכלית עודני רואה.
'אין זה 'איך' ישנם דברים בעולם שהוא מיסטי, אלא עצם קיומו של העולם', אומר ויטגנשטיין. זה בדיוק מה שהרגשתי. הזמן עצר מלכת. התבוננתי בעצמי מתבונן בחלוקי הנחל ורועד מפחד. ואז הזמן המשיך הלאה והחווייה הסתיימה".
"I remember lying in a ditch and staring at some pebbles while German bombers were flying over our heads. That was long ago. I don’t remember the face of my mother nor the faces of the people who were there with us, but I still see those perfectly ordinary pebbles.
‘It is not ‘how’ things are in the world that is mystical, but that it exists’, says Wittgenstein. I felt precisely that. Time had stopped. I was watching myself watching the pebbles and trembling with fear. Then time moved on and the experience was over.”
Charles Simic, “Reading Philosophy at Night”, in “The Life of Images”, Harper Collins Publishers, p.8. התרגום לעיל שלי - ג’ף
בעקבות סימיק ( יא - חלק ב )
pebbles 2
“The pebbles stayed in their otherness, stayed forever in my memory. Can language do justice to such moments of heightened consciousness ? Speech is always less. When it comes to conveying what it means to be truly conscious, one approximates, one fails miserably.
Wittgenstein puts it this way: ‘What finds its reflection in language, language cannot represent. What expresses ‘itself’ in language, we cannot express by means of language’. This has been my experience many times. Words are impoverishments, splendid poverties.”
Charles Simic, “Reading Philosophy at Night”, in “The Life of Images”, Harper Collins Publishers, p.9. התרגום להלן שלי - ג’ף
"חלוקי הנחל נשארו באחרותם, נשארו בזכרוני לעד. האם השפה יכולה לעשות צדק עם רגעים שכאלו של מודעות מוגברת ? דיבור הוא תמיד פחות. כאשר מדובר בלהעביר מה פירוש להיות מודע באמת, אתה מדבר 'בקירוב', אתה נכשל באופן מחפיר.
ויטגנשטיין אמר זאת כך: ' מה שמשתקף בשפה אינו יכול להיות מיוצג על ידי השפה. מה שמביע 'עצמו' בשפה, איננו יכולים להביע באמצעות השפה'."זו היתה החוויה שלי פעמים רבות", מעיר סימיק וממשיך:" מילים הן התרוששויות, מצגים מופלאים של עוני."
בעקבות סימיק ( יב )
poetry must praise all it can (Auden)
במאמר שנקרא "בגנות שירה שהיא בלתי נתפסת" Against Incomprehensible Poetry, מביא צ'סלוב מילוש את הדברים הבאים של המשורר האנגלו-אמריקאי W H Auden:
“Poetry can do a hundred and one things, delight, sadden, disturb, amuse, instruct - it may express every possible shade of emotion, and describe every conceivable kind of event, but there is only one thing that all poetry must do; it must praise all it can for being and for happening.”
"שירה יכולה לעשות מאה ואחד דברים, לענג, לגרום לעצב, להטריד, להורות ולאיר - היא יכולה לבטא כל גוון אפשרי של רגש ולתאר כל סוג של ארוע שניתן להעלות על הדעת, אבל יש רק דבר אחד ששירה חייבת לעשות: עליה להלל ככל יכולתה את ההוויה ואת ההתרחשות."
הציטוט מופיע בCzeslaw Milosz, To Begin Where I am Selected Essays, Farrar, Straus and Giroux, 2001, p. 381 והוא לקוח ממאמר אודן שנקרא "Making, Knowing and Judging " בקובץ The Dyer's Hand and Other Essays ( New York: Random House, 1962 ) p.60
בעקבות סימיק ( יג )
Orphan Factory
בלא מעט מן המסות שכתב צ'רלס סימיק שמופיעות בספר שלו שנקרא "החיים של דימויים", מציב המחבר מכתם ( אפיגרם ) של סופר/ת אחר/ת. חלק מהסופרים מוכרים לי וחלק לא. דוגמא לקטגוריה השניה הוא גילבר סורנטינו שאמר בתרגום שלי: "ברגע שהסופר מכיר בכך שאין לו רעיונות הוא נהיה לאומן".
“At the moment the writer realizes he has no ideas he has become an artist.”
דוגמא לקטגוריה הראשונה היא אנה אחמטובה שמכתם שלה מוצב בפתיחה למאמר של סימיק שנקרא "בית חרושת ליתומים". המכתם אומר: "מומחים בייצור יתומים." Experts in the manufacture of" orphans"
להלן תרגום הפסקה הפותחת של המאמר ואחרי כן המקור:
"בפעם האחרונה ששוחחתי עם אימי, יום לפני שהיא נפטרה בגיל שמונים ותשע בחורף שנת 1994, היא שאלה אותי:
'האם האידיוטים ההם עוד הורגים אחד את השני ?'
כן, השבתי לה והיא נאנחה וגלגלה את עיניה בזעם. היא הפסיקה זה מכבר לצפות בטלויזיה ולקרוא עיתונים ואף על פי כן היה לה מושג די טוב לגבי המלחמה הקטנה והמלוכלכת המתרחשת ביוגוסלביה.כל פעם שביקרתי אותה בבית האבות היא שאלה אותי אותה שאלה והשבתי אותה תשובה. על אף שהיתה אשה בעלת השכלה רחבה ועל אף שראתה עולם, אימי היתה נעדרת הבנה כלשהי לגבי העולם. מלחמות, אפילו אלו שנלחמו בהן עבור מטרות נעלות ביותר, היו, לדידה, חסרות כל פשר."
“The last time I talked to my mother, the day before she died at the age of eighty-nine in the winter of 1994, she asked me:
‘Are those idiots still killing each other ?’
I told her yes, and she sighed and rolled her eyes with exasperation. She had stopped watching television and reading the papers, but she had a pretty good idea what sort of dirty little war they were having in Yugoslavia. Every time I came to visit her in the nursing home, she’d ask me the same question, and I would give her the same answer. Despite being well educated and widely traveled, my mother had no understanding of the world. Wars, even those fought, supposedly for the worthiest of causes, made no sense to her.”
Charles Simic, “Orphan Factory”, in “The Life of Images”, Harper Collins Publishers, p.89. התרגום לעיל שלי - ג’ף
בעקבות סימיק (יד)
The dead man steps down from the scaffold
בשורת הפתיחה של "דברים השתנו" Things Have Changed בוב דילן שר:
A worried man with a worried mind
No one in front of me and nothing behind
החילוק בין האדם לבין "איבר" כזה או אחר בגופו הזכיר לי את השורות הבאות משיר של סימיק.
"האיש המת יורד במעלות הגרדום.
הוא מחזיק את ראשו העקוב מדם מתחת לזרועו"
התרגום הוא של משה דור והמקור אומר:
“The dead man steps down from the scaffold.
He holds his bloody head under his arm.”
חוקר בשם כריסטופר בקלי אומר על השירים בחלק השני לספר "העולם אינו נגמר", שהשיר הנ"ל מופיע בו : "רוב השירים בחלק הזה מסתיימים בסיום דרמטי ומתארים דימויים וארועים מוזרים
ופנטסטיים במסורת של ה folk tale." נדמה לי שצריך לתרגם את folk tale לאגדת עם. בהמשך דבריו שם מספר בקלי שהשיר הזה מזכיר לו תרגום שעשה המשורר W S Merwin לאגדת עם אינדיאנית המספרת על ראש כרות שהפך לירח. לי השיר הזה ושירים נוספים בקובץ מזכירים את דברי אסא כשר בפרק החמישי ( "החיים כסיפור פתוח" ) ב "ספר קטן על משמעות החיים":
"סיפור טוב מזמין אותנו, לא לעבור אותו , אלא לחיות בו. לא לחצות אותו מקצה אל קצה, כשם שעוברים בין עצי יער עבות, אלא להתמסר לו, לשוטט בו, כשם שמתרפקים על היער הקסום.
בסיפור כזה, אנחנו יכולים לשקוע, להניח לו לגרוף אותנו בין פרקיו. בתוך הסיפור אנחנו יכולים למצוא את עצמנו לא שקועים, מרותקים, אלא משקיעים, מפעילים את הדמיון, כדי להשלים את החסר, לפענח את הנרמז, להבין בין השורות, לראות בין הקווים. בסיפור טוב אנחנו בתוך הסיפור, אנחנו לא רק צופים, אנחנו גם יוצרים."
תמיד חשבתי שאת הדברים לעיל של אסא כשר אפשר להחיל לא רק על סיפור אלא גם על שיר; שיר שהוא שיר פרוזה, קרוב לאגדה, כדברי בקלי על אחת כמה וכמה. להשלמת התמונה, נדמה לי, שאני צריך להביא בפניכם את המשך השיר של סימיק, וזאת אעשה, בלי נדר, בטור הבא.
מקורות:
Bob Dylan, “Things Have Changed, © Special Rider Music, Universal Tunes
צ'ארלס סימיק, העולם אינו נגמר, תרגום משה דור, הוצאת קשב לשירה, עמ' 43
Charles Simic, The World Doesn’t End, Harcourt Brace & Company, p.38
Christopher Buckley, “Sounds That Could Have Been Singing: Charles Simic’s The World Doesn’t End” in “Charles Simic Essays on the Poetry”, The University of Michigan Press, Bruce Weigl Editor, pp.96, 108
אסא כשר "ספר קטן על משמעות החיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז, עמ' 69
בעקבות סימיק ( טו )
אמנם, בעקבות הטור הקודם, הייתי אמור להביא כאן את המשך השיר של סימיק שמתחיל עם האיש המת שיורד במעלות הגרדום. אלא ש"דברים קורים". אני חש רצון, נאמר, להפנות כעת לאחד האבות הרוחניים של סימיק והוא "אדון" קפקא. ד"ר קפקא צריך לומר ( ד"ר למשפטים ). בעבר הלא רחוק פרסמתי בפייסבוק מכתביו של סימיק בעקבות הכלוב של קפקא.
הנה אחד מהם:
A birdcage belonging to an unknown person was found unattended by an alert usher in the first row of a cinema in Montevideo watching Alfred Hitchcock's movie The Birds. 'I'm telling you, Angelita, the world has gone crazy', some old lady was heard to mutter on the way out.
צ'ארלס סימיק, בחיבור שנקרא "THE TRUE ADVENTURES OF FRANZ KAFKA'S CAGE
" , בקובץ "החיים של דימויים" ( The Life of Images ), בהוצאת Harper Collins , כל הזכויות שמורות לצ'ארלס סימיק, עמ' 306 ,התרגום להלן שלי - ג'ף
"כלוב־ציפורים השייך לפלוני נמצא ללא השגחה על ידי סדרן עירני בשורה הראשונה בבית קולנוע במונטיוידאו צופה בסרטו של אלפרד היצ'קוק, הציפורים. 'אני אומרת לך, אנגליטה, העולם השתגע'. כך נשמעה ממלמלת אשה זקנה כלשהי בדרכה החוצה."
בעקבות סימיק ( טז )
בפתח ספרו Actual Minds Possible Worlds מביא ג'רום ברונר את הדברים הבאים של צ'סלוב מילוש באחת מהרצאותיו באוניברסיטת הרווארד בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת:
“Many learned books on poetry have been written, and they find, at least in the countries of the West, more readers than does poetry itself. This is not a good sign, even if it may be explained both by the brilliance of their authors and by their zeal in assimilating scientific disciplines which today enjoy universal respect. A poet who would like to compete with those mountains of erudition would have to pretend he possesses more self-knowledge than poets are allowed to have.”
Jerome Bruner, Actual Minds Possible Worlds, Harvard University Press, p. 3
תרגום שלי לדברים:
ספרים מלומדים רבים על שירה נכתבו ויש להם יותר קוראים מאשר לספרי שירה, לפחות זהו המצב במדינות המערב. זה איננו סימן טוב, הגם שאפשר להסביר אותו בכישרונם של הסופרין ובלהט שלהם להטמיע בעבדותם דיסציפלינות מדעיות הזוכות כיום להערכה אוניברסלית. היה על משורר המבקש להתחרות באותם הררי־למדנות להעמיד פנים כאילו יש לו יותר ידע־עצמי משמותר שיהיה למשורר.
מה לנו ולזה ? אי אפשר להסביר הכל ולכן צריך לפעמים לחשוב טוב טוב כמה מאמצים ומשאבים כדאי להשקיע בכך.
ולהלן קטע מדבריו של פרופ' רון שפירא במאמר דעה שפורסם היום בynet בעקבות הכרעת הדין במשפט החוזר של זדורוב:
"בראייה מפוכחת, שופטים בני אנוש מתקשים מאוד לקבוע, על סמך ניסיון חייהם אך ללא מידע אמפירי כמותי, מהו תרחיש "סביר", מבלי שאיש יאמר להם "סבירות" מהי, וכאשר הם עוסקים בתרחישים נדירים. המחקר המודרני מגלה שניסיונם הרב של שופטים לא משפר את יכולתם להבחין בין אמת ושקר, ולו רק משום שהוא איננו מתבסס על משוב חוזר: גם כשהם טועים, אין שום מנגנון שיראה להם זאת וישיג טיוב שיטתי של קבלת ההחלטות. את האמת המרה הזאת חשוב לנו להדחיק."
בעקבות סימיק ( יז )
The World Doesn’t End
וכעת, להמשך השיר של סימיק מהטור שסימנו (יד) (כאן מופיעות שתי השורות הראשונות שהובאו בטור הקודם בכתב נטוי אך כתזכורת וחשוב לומר שבמקור הן מופיעות באותו הכתב כמו שאר השיר)
“The dead man steps down from the scaffold.
He holds his bloody head under his arm
The apple trees are in flower. He’s making his
way to the village tavern with everybody watching.
There, he takes a seat at one of the tables and
orders two beers, one for him and one for his head.
My mother wipes her hands on her apron and
serves him.
It is so quiet in the world. One can hear the old
river, which in its confusion sometimes forgets and
flows backwards.”
Charles Simic, The World Doesn’t End, Harcourt Brace & Company, p.38
מסיבות עריכה שונות החלטתי לא להביא כאן את התרגום של משה דור לשיר הזה שתוכלו למצוא בספר היפהפה שלהלן. נדמה לי שהאנגלית היא לא קשה ולא יהווה מכשול ממשי לשום קורא.
צ'ארלס סימיק, העולם אינו נגמר, תרגום משה דור, הוצאת קשב לשירה, עמ' 43
בעקבות סימיק (יח )
epigrams
למסה שלו שנקראת The Poetry of Village Idiots מקדים צ'ארלס סימיק שני אפיגרמים, האחד של הנרי מישה ( Henri Michaux ) והשני של איטלו קלבינו. מישה אומר: "כלום מהדמיון מתוך רצון של המקצוענים. לא תימות, לא התפתחויות, לא קונסטרוקציות או מתודות. ההיפך מזה, הדמיון בלבד שבא מאי היכולת ללכת בתלם."
None of the willed imagination of the professionals. No themes, developments, construction, or method. On the contrary, only the imagination that comes from the inability to conform.
Henri Michaux
הצילום הוא מהאתר:https://flashbak.com/henri-michauxs-trippy-educational-film-on-the-effects-of-mescaline-hashish-1963-384425/
I dream of immense cosmologies, sagas and epics reduced to the dimension of an epigram.
Italo Calvino
בעקבות סימיק ( יט )
"אם תכחד אי פעם קלות הדעת, יוותרו בני האדם ללא נשמות."
צ'ארלס סימיק, Cut the Comedy, ב"חיים של דימויים", הוצאת הרפר קולינס, עמ' 105 התרגום של הח"מ
“If humor ever became extinct, human beings would be left without souls.”
Charles Simic, “Cut the Comedy”, in “The Life of Images”, Harper Collins Publishers, p 105
בעקבות סימיק ( כ )
על כתיבת שיר פרוזה
"כתיבה של שיר-פרוזה דומה במקצת לניסיון לתפוס זבוב בחדר חשוך. קרוב לוודאי שהזבוב בכלל איננו, הוא בראש שלך. ובכל זאת, אתה ממשיך למעוד ולהתנגש בחפצים תוך כדי המרדף הלוהט. שיר-הפרוזה הוא התפרצות של שפה בעקבות התנגשות עם רהיט גדול במיוחד."
“Writing a prose poem is a bit like trying to catch a fly in a dark room. The fly probably isn’t even there, the fly is inside your head; still, you keep tripping over and bumping into things while in hot pursuit. The prose poem is a burst of language following a collision with a large piece of furniture.”
Charles Simic, “The Poetry of Village Idiots”, in “The Life of Images”, Harper Collins Publishers, p. 107 התרגום לעיל של הח”מ
העתק הקולאז' (של Enrico Baj ) להלן Courtesy National Gallery of Art, Washington
בעקבות סימיק (כא )
(Clay is the word (PK
…על פרימה של מרקם עדין.
ברקע אני שומע דיון בטלויזיה על דרך ארץ.
יש דעות שונות כמובן. הדיון נסוב, בין היתר, על מקומה של הפרובוקציה.
אני חושב על חבר חכם שנתן את השם להתארגנות שלנו לפני שנים לא מעטות ל"העצמה" של שכנינו הבדואים, השכנים שלנו בירוחם : "מרקם אזורי". "כולנו מרקם אחד…". למדתי מרורטי, נדמה לי היה זה, שאחת השאלות של התקופה המודרנית היא: מי נכלל ב"אנחנו" ? מי נכלל ב"כולנו". והתשובה : התקופה המודרנית, העולם המערבי על כל פנים, מתאפיינת בהרחבה של ה " us "'. רק לאחרונה במונחים היסטוריים זכו נשים להכלל בקטגוריה הזאת (ב"אנחנו"). השחורים בארה"ב זכו גם הם לכך, אמנם לא באופן מלא, ועוד היד נטויה.
אני לא יודע על קשר ישיר בין פטריק קאוונאו לבין צ'ארלס סימיק. אני חש שיש קשר כזה. ייתכן ש"מכנה משותף" ביניהם מצוי ב"ויטגנשטיין". סימיק היה, בין היתר, תלמיד של ויטגנשטיין. כשקראתי את המבוא של קאוונאו לאוסף השירים שלו, הרוח הנושבת ממנו, הזכיר לי את דברי המבוא של ויטגנשטיין ב"חקירות פילוסופיות". אצל שניהם ניבט מן הדברים סוג של צניעות. אחד המאפיינים של סימיק הוא שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי. העמדה הזאת היא עמדה אירונית, והיא שולחת אותנו לעבר כתביו של ר'צארד רורטי וגם של ה"הזמיר" the bard של תקופתנו, בוב דילן יבדל"א.
השיר הידוע ביותר של קאוונאו נקרא The Great Hunger. אני מתלבט אם לקרוא לזה "הרעב הגדול" או "הרעב האדיר". Great וBig "משדרים" מסרים אחרים. אנחנו מדברים על "אלכסנדר הגדול". Alexander the Great. שפות הן תלויות הקשר ועל כן הן משתנות עם הזמן. (זהו אגב "עמיחי מפורש" : "שפות מתות כבני אדם,/ שפות אחרות קמות לתחיה," -"פתוח סגור פתוח" ). ההחלטה נופלת, על כן, על "הרעב הגדול".
השורות הראשונות של השיר, בתרגום של הח"מ הן:
"חימר הוא המילה וחימר הוא הבשר
היכן שאוספי תפוחי האדמה זזים כמו דחלילים מכניים
לאורך מורד הגבעה - מאגאוייר ואנשיו."
Clay is the word and clay is the flesh
Where the potato-gatherers like mechanised scarecrows move
Along the side-fall of the hill - Maguire and his men.
Patrick Kavanagh, Collected Poems, W.W. Norton & Company, Inc. p. 34
האיור מקוטלג כ"אריג" הוא של פרל גיבו משנת 1939 Courtesy National Gallery of Art, Washington
בעקבות סימיק (כב )
על חוסר הקשר בין כותרת לטקסט
כותרת המסה הראשונה של סימיק בקובץ "חיים של דימויים" היא : "מדוע אני אוהב שירים מסוימים על פני אחרים." WHY I LIKE CERTAIN POEMS MORE THAN OTHERS
אין שום קשר בין הכותרת הזאת לבין המסה עצמה. על כל פנים שום קשר גלוי לעין. במסה מספר סימיק סיפור על צילום של אביו שלובש חליפה שחורה ( tuxedo ) ואוחז תחת זרועו חזרזיר ( a suckling pig ). שאר המסה הוא סיפור די הזוי יש לומר - על קורות משפחת סימיק והחזרזיר הזה וחזרזיר אחר ערב ראש השנה האזרחית ב1926 ושנים מאוחר יותר ב1948, בבלגרד. בלגרד שלפני ובלגרד שאחרי מלחמת העולם השניה.
אין לי צל של מושג מדוע בחר סימיק לכנות את המסה הזאת בכותרת כפי שעשה. על כל פנים אני למדתי מכך שלא צריך להיות בהכרח קשר בין כותרות לבין הטקסט שהן משמשות לו כותרת. רמז לדבר הזה ראיתי כבר אצל משוררים אחרים גם כן, כמו צ'סלוב מילוש ואחרים.
וייתכן שצריך לומר שיש קשר אך הקשר הוא קשר של ניגוד או אינו ברור או אינו חד משמעי או נתון לדמיונו של הקורא או אחר. ואולי מדובר בהזמנה למדרש.
ואני רציתי לכתוב כמה דברים תחת הכותרת "פוליטיקה" ולא לדבר בטקסת שבהמשך לכותרת הזאת - מילה אחת על פוליטקה. שבעתי מפוליטיקה. שבענו כולנו מפוליטיקה ? כנראה שלא. "כולנו" זה מושג בעייתי. לי אין רשות לדבר בשם "כולנו". האם למישהו יש ? אולי לנשיא המדינה, אולי לאישי ציבור אחרים. אולי.
הצילום להלן הוא צילום של סימיק ואביו "חוזרים ממשחק כדורגל", צולם ב1942 ( ? ) ומופיע בספר הזכרונות של סימיק שנקרא "זבוב במרק" בהוצאת אוניברסיטת מישיגן בעמוד שלא ממוספר יחד עם צילומים אחרים בין עמ' 122 לעמ' 123 בספר [ ביניהם צילום של אביו עם חזרזיר בערב ראש השנה האזרחית 1928 :-), צילום שלא מצאתי ברשת ].
בעקבות סימיק ( כג )
An empty bird cage hung from a steam pipe
בשיר שנקרא "בית חרושת" (Factory ) בקובץ שנקרא "הספר של אלוהים ושדים" ( The Book of Gods and Devils ) כותב סימיק:
An empty bird cage hung from a steam pipe
In it I kept an apple and a small paring knife
I placed newspapers all around me on the floor
So I could jump at the slightest rustle.
It was like the scratching of a pen,
The silence of the night writing in its diary
Charles Simic, The Book of Gods and Devils, Harcourt Brace Jovanovich, Publishers, p. 8 התרגום להלן שלי - ג’ף
כלוב ציפור ריק היה תלוי על צינור קיטור
בתוכו שמרתי תפוח וסכין חיתוך קטן
הנחתי עיתונים על הרצפה מסביבי
על מנת שאוכל לזנק למשמע הרשרוש הזעיר ביותר
היה זה כמו שריטת עט
דממת הליל רושמת ביומנה.
בעקבות סימיק ( כד )
when Milosz sees a tree, he knows it can also be used to hang people.
שואלים את סימיק : "אמרת פעם שההבדל בין מילוש לבין רוב המשוררים האמריקאים הוא זה שכשמילוש רואה עץ הוא יודע שהעץ יכול גם לשמש כדי לתלות אנשים עליו." המראיין ברוס ויגל ממשיך ומרחיב בשאלה. ואז סימיק משיב: "נשאלתי על כך לא אחת ואם אני כל פעם נותן תשובה קצת שונה זאת מכיוון שאני עדיין חושב על זה ומוצא בענין הזה זוויות חדשות."
המקור:
“Bruce Weigl: You once said that the difference between Milosz and most American poets is that when Milosz sees a tree, he knows it can also be used to hang people.”
“Charles Simic:I’ve been asked repeatedly about that, and if I give a slightly different answer each time. it’s because I’m still thinking about it and finding new angles.”
Bruce Weigl. “The Metaphysician in the Dark: An Interview”, in “Charles Simic, Essays on the Poetry”, Bruce Weigl ed. The University of Michigan Press, p. 212
האיור להלן הוא ככל הנראה צילום של ידיעה בעיתון. חשבתי לשים כאן צילום של עץ ששימש בפועל לתלייה ונמלכתי בדעתי. בתגובה הראשונה תמצאו מלל שמלוה את האיור שמופיע בארכיב של מדינת אינדיאנה בארה"ב
Indiana Historical Bureau
On the night of August 7, 1930, Abram Smith and Thomas Shipp were lynched in Marion, Indiana. Smith, Shipp, and a third young man, who narrowly escaped the same fate as his companions, were arrested on suspicion of the murder of Claude Deeter and the rape of Mary Bell.
A mob of men, women, and children began to form outside of the Marion jail, where the men were being held. As news about the shooting and racially charged rumors circulated, the mob grew to somewhere between 10,000 and 20,000 people, "perhaps the majority of the inhabitants of Grant County," according to historian Emma Lou Thornbrough.
The mob forced entry into the jail, took Shipp and Smith from their cells, then beat, abused, lynched, and mutilated the two young men. Their bodies were not removed until the next morning. Since there was no black mortician in Marion, the pastor of Muncie's Shaffer A.M.E. Chapel retrieved the young men's bodies and took them back to his church to shield them from further mutilation.
Learn more about this dark chapter in Indiana's history here: http://www.npr.org/templates/story/story.php...
Or find a copy of state historian James H. Madison's book "A Lynching in the Heartland" at a library near you http://evergreen.lib.in.us/eg/opac/record/14941041
בעקבות סימיק ( כה ) ולמחרת יום השואה תשפ"ג (א)
כל עניין רוחני אמיתי - מן הראוי שיתמצה בפריזמה האישית." (אפלפלד )
לא כל הרגעים שווים.
לא כל המילים שוות.
לא כל הטקסטים שווים.
כל האנשים שווים.
ישנה סדרה של ספרים בהוצאת כרמל.
כל ספר בסדרה נפתח באותן מילים:
"האדם הוא יש מפרש."
מדובר בסדרה שנקראת:
"פרשנות ותרבות: סדרה חדשה".
"האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות,
מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם,
ערכיהם, עולמם ומכלל פעילותם".
הדברים הנ"ל הם של אבי שגיא, עורך הסדרה.
במסה הראשונה בקובץ "מסות בגוף ראשון",
ספר שפורסם הרבה שנים לפני שעלה בדעת מישהו,
אני מניח, להוציא סדרה של ספרים תחת הכותרת
"פרשנות ותרבות", אומר אהרן אפלפלד:
"ברצוני לתרום עדות אישית. לשון ריחוק והכללה שכה הורגלנו בה מעמידה לעתים את המעיד ובשיעור מה את השומע - במבוכה. כשלעצמי, עודני מאמין, שכל עניין רוחני אמיתי - מן הראוי שיתמצה בפריזמה האישית."
אהרן אפלפלד, מסות בגוף ראשון, הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, ירושלים, 1979, עמ' 9, בסדרה שנקראת סדרת ספרים על העם היהודי והציונות בדורנו". עורך הסדרה: יוסף ונקרט.
המשך, בלי נדר, יבוא
בעקבות סימיק ( כה ) ולמחרת יום השואה תשפ"ג (ב)
רקע לאפלפלד על קפקא
(המשך )
במסה "עדוּת", ממשיך אפלפלד וכותב-
אביא משפטים בודדים מדבריו אחר הפסקה הפותחת על מנת שאלה יובילו אותנו לנקודה אליה אני רוצה להגיע -
"בפרוץ מלחמת העולם השניה היינו כבני שבע שמונה, הורינו כבני שלושים. מה אגרנו בשנים המעטות, השלוות באופן יחסי, שלפני המלחמה. לכאורה לא כלום; ואף על פי כן - כבר הכל נאגר."
…
"ההתבוללות לבני דורי לא היתה עוד משאלה אלא אורח חיים, אם מותר לומר כך."
…
"הסבים עוד קיימו מצוות אך לא היה בכוחם להשרות אמונה."
…
"ההתבוללות כבר עברה, אם כן, בירושה."
…
"השואה ירדה פתע, צררה אותנו אל תוך עמקי הסבל ללא הבחן, מאמינים ומתנכרים."
…
"להציל אותנו זה היה ראש דאגותיהם [ של הורינו ]...ידענו - כי בחרוּף נפשם על סף תהום, הם מצווים לנו לא רק את החיים אלא את הפשר האחרון של קיומם הם.
את הפשר הזה אנו מנסים כל העת לפתור.
מיד אחרי המלחמה, על החוף הפרוז של איטליה, ישבנו קבוצת ילדים באחד המבנים הארעיים של הג'וינט."
…
"אני חוזר אל המוקדם, אל עולמם של הורינו…"
…
"הכל נהפך בין יום;.."
"וכך בלא הורים, על גבי שדות עויינים ונכר אנושי, גדלנו כדרך שגדלים בעלי חיים: בכניעה ובאימה כמוסה…בין היערות והכפרים חשנו את סוד יהדותנו, אז דומה נקשר אותו חיבור קשה בינינו ובין היבהוהו הלוחך של 'הסוד'."
…
"כל העת ידענו, כי יהדותנו היא לא רק סוד אלא גם אסון."
…
"המורשת של המתבוללים והיקיצה ממנה - הן שעיצבו אותנו כיהודים;..."
…
"שנות הסבל נקפו וב1944 שחררו אותנו צבאות ברית־המועצות. היינו בני שתים־עשרה. שנות המלחמה הארוכות עיצבו לנו פנים, קומה והעוויות; אך בעיקר אורח תחושה ואורח מחשבה. ראש לכל - חשד ואי אמון בכל."
…
"אמונת הורינו בקידום האדם והחברה אבדו לנו ללא השב…שדים רבים מדי ראינו מכדי להימכר לאמונה זו או אחרת.
אמונת הורינו אבדה לנו ושערי האמונה הדתית היו נעולים בפנינו. ובאין אמונה חיפשנו דרך אל הספרות."
…
"היינו מלאים. מלאות מעיקה שאין בה פשר. לא מעטים פנו אל המסחר הגדול, אל הבידור - אך לא אל עצמם. הנסיון להבין, לבטא, לעצב נראה לא רק חסר שחר אלא מגוחך בפרטנזיה. אילו אפשר היה לשתוק, שתיקה פנימית, היה זה הולם אותנו ביותר. היתה זו כמובן אך משאלה. הנסיון לומר משהו לא הירפה מאיתנו גם ברגעים הרדומים ביותר; אך כל שעלה בידנו לומר לא היה אלא גמגום…רק לימים הבנו כי בלא מלים חדשות ונעימה, לא ייאמר דבר."
וכאן אני מגיע לפואנטה, לסיבה שהבאתי את הכל המובאות עד כאן.
"העזרה", אומר אפלפלד, "באה ממקום של[א] ציפינו לה, מאיש שלא היה בשואה, אבל את הבלהות כבר חזה בימים השלווים של הממלכה ההבסבורגית השוקעת, הרי הוא היהודי פרנאץ קפקא."
החלק השלישי והאחרון בסדרה זו, יבוא ב"נ בהמשך
בעקבות סימיק ( כה ) ולמחרת יום השואה תשפ"ג (ג)
אפלפלד על קפקא
(המשך וחלק אחרון בסדרה)
"העזרה", כפי שכתב אפלפלד ב'עדוּת', "באה ממקום של[א] ציפינו לה, מאיש שלא היה בשואה, אבל את הבלהות כבר חזה בימים השלווים של הממלכה ההבסבורגית השוקעת, הרי הוא היהודי פרנאץ קפקא. אך נגענו בדי 'המשפט' לא הירפתה מאיתנו התחושה, כי הוא היה עמנו בכל גלגולנו. כל שורה אמרה אנחנו. בשפתו של קפקא מצאנו מצד אחד את החשד ואת הספקנות ומאידך את הכיסופים החולים לפשר. קפקא החזיר לנו פתע את המלים. אלאמלא קפקא ספק אם היה בכוחנו להעלות מן הנבכים אפילו מלה אחת. מבחינתנו, הוא לא רק היה מורה אלא גואל. המחשבה, שאין אנו בודדים בנסיון שלנו, לא רק הקלה עלינו אלא הכניסה אותנו אל המעגל הרחב של הסבל הרוחני."
אהרן אפלפלד, מסות בגוף ראשון, הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, ירושלים, 1979, עמ' 15
בעקבות סימיק ( כו )
Poem
בשיר של צ'ארלס סימיק שנקרא "שיר" הוא כותב ( בתרגום של הח"מ ) :
הימים השמחים ההם כשטיפסתי על
העץ הערום שבבית הקברות, נאחז בחיי.
ענני הערב היו הים,
ואני הייתי רב החובל בקן העורב שעל ספינת הפיראטים.
היה זה בית קברות ישן.
אף אחד לא נקבר שם יותר.
הם שכבו זה ליד זה צפופים כמו דלפונים במיטותיהם,
ואני הייתי רב החובל בקן העורב שעל ספינת הפיראטים.
והמקור:
POEM
Those happy days when I climbed
The bare cemetery tree holding on to my life.
The evening clouds were the sea.
And I was the captain in the crow’s nest
It was an old cemetery.
Nobody got buried there anymore.
They lay squeezed like the poor in their beds,
And I was the captain in the crow’s nest.
Charles Simic. “Poem”, in "Hotel Insomnia", Harcourt Inc. p. 33
הצילום להלן הוא של Linnaea Mallette ועל פי האתר https://www.publicdomainpictures.net/en/index.php מדובר בצילום שהצלמת שחררה לשימוש חופשי.
בעקבות סימיק (כז)
מה לנו ולקפקא ועוד
כעת, השאלה היא : מה לנו ולקפקא ?
וכן : מה לנו ולאומנות ?
מה לנו ל"פוליטיקה" ?
מה לנו ל"תאולוגיה" ?
מה לנו למנגל של יום העצמאות ?
מה לנו - וחוזרים כאן לק' ולסימיק -
לכלוב שתר אחר ציפור.
27 פסקאות "בנושא הזה" פרסם סימיק
תחת הכותרת "ההרפתקאות האמיתיות
של הכלוב של פרנץ קפקא" בקובץ
"החיים של דימויים". 27 פסקאות
בעקבות האפוריזם מס' 13 של קפקא
שמקס ברוד מצאם במחברות ק' וריכזם
תחת הכותרת "עיונים בחטא,בסבל,
בתקווה ובדרך הישר". וכפי שכתב אפלפלד
או לא כפי שכתב אפלפלד במבוא ל"לקט
מעולמו של רבי נחמן מברסלב":
"כשאתה ניצב לפתח עולמו הסבוך של ר'
נחמן מברסלב, מנסה להצביע על תמונת
יסוד במשנתו, עולה בליבך היער."
בעקבות סימיק ( כח )
unconquerable desire to reread
“The aim [ of a prose poem ], as in a poem written in lines, is to arouse in the reader an unconquerable desire to reread what he or she has just read. In other words, it may look like prose, but it acts like a poem. The second, the third, and the fiftieth reading will be even better. You’ll never get tired of me, it promises.”
Charles Simic, “The Poetry of Village Idiots”, in “The Life of Images”, Harper Collins Publishers, p. 108 התרגום להלן של הח”מ
"המטרה היא , בדומה לשיר הכתוב בשורות, לעורר בקורא דחף־לאו־בר־כיבוש, לחזור ולקרוא את מה שהוא או היא קראו זה עתה. במילים אחרות , יכול להיות שזה נראה כמו פרוזה, אבל זה פועל כמו שיר. הקריאה השניה, השלישית וזו מספר החמישים, תהיינה עוד יותר טובות. השיר מבטיח : לעולם לא תתעייפי ממני. "
שורות שאני חוזר עליהן:
מסימיק:
"אימי היתה צומת עשן שחור
היא נשאה אותי בחיתוליי על־פני הערים הבוערות"
צ'ארלס סימיק "העולם אינו נגמר" תרגום משה דור, הוצאת קשב לשירה, עמ' 11
“My mother was a braid of black smoke
She bore me swaddles over the burning cities.”
Charles Simic, The World Doesn’t End, Harcourt Brace & Company, p.3
מעמיחי:
"ראיתי ברחוב, בערב קיץ,
ראיתי אשה שכתבה מילים
על נייר פרוש על דלת עץ נעולה,
וקיפלה ושמה בין דלת למזוזה והלכה לה."
יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד, הוצאת שוקן, עמ' 5
בעקבות סימיק ( כט )
רורטי 1
"לפני כמאתיים שנה, הרעיון שהאמת אינה מתגלה אלא נוצרת החל לתפוס אחיזה בדמיון האירופאי."
ריצ'רד רורטי, קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות, תרגום אהד זהבי, הוצאת רסלינג, עמ' 51
בעקבות סימיק ( ל )
סימיק עסק רבות בתרגום; חשבתי שאין בפניי "שום דבר שלו" בנושא. והנה קובץ המאמרים שבידי נפתח הבוקר לעמוד 55 - במאמר שנקרא Elegy in a Spider's Web, כותב סימיק בתרגום שלי:
"מה אתה ? שואלים אותי אמריקאים. אני מסביר שנולדתי בבלגרד, שעזבתי כשהייתי בן חמש עשרה, שתמיד ראינו עצמנו כיוגוסלבים, שבמשך שלושים השנים האחרונות אני עסוק בתרגום לאנגלית של יצירותיהם של משוררים סרביים, קרואטים, סלובניים, ויוצאי מאקדוניה, שאותם הבדלים שמצאתי בין העמים השונים הללו הסבו לי נחת, שלא מזיז לי - כל המנהיגים הלאומיים האלו ותוכניותיהם…"
וסימיק מוסיף את תגובת מאזיניו:
"'אה, ובכן אתה סרבי', הם עונים בצהלה."
"What are you ? Americans ask me. I explain that I was born in Belgrade, that I left when I was fifteen, that we always thought of ourselves as Yugosklavs, that for the last thirty years I have been translating Serbian, Croatian, Slovenian, and Macedonian poets into English, that whatever differences I found among these people delighted me, that I don’t give a shit about any of these nationalist leaders and their programs…
‘Oh, so you’re a Serb !’ they exclaim triumphantly.”
Charles Simic, Elegy in a Spider Web, in The Life of Images, HarperCollins Publishers, p. 55
צילום הפסל להלן של Louise Bourgeois שנקרא עכביש Courtesy National Gallery of Art, Washington
בעקבות סימיק ( לא )
איך אלירז יכול לשנות ...?
דרור ברנשטיין בחיבור שנקרא : "איך אלירז יכול לשנות את חייך",שהוא אחרית דבר לספר "דברים דחופים", מבחר שלי משירי ישראל אלירז, 1980-2010, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, כותב:
"יש ספר של אלן דה בּוֹטוֹן ששמו "איך פּרוּסט יכול לשנות את חייך". הכותרת הזאת מוצאת חן בעיניי. אני מבקש לדון כאן בשאלה איך אלירז יכול לשנות את חייך. אין הכוונה לשינוי חיים במובן הדרמטי, החד-פעמי. אדרבה, השינוי המדובר בו כאן הוא שינוי מַתמיד, שינוי של תנועות "קטנות" אך משמעותיות בקיום היומיומי. ראוי לשאול את השאלה הזאת ביחס לכל יצירת אמנות. כל אמן וכל אדם (וגם חיות, ודוממים, וצומח) יכול לשנות את חייך בדרכו או בדרכיו שלו. ואולי סך כל שינויי החיים האלה, הנובע מסך כל הפגישות המשמעותיות, הוא מה שאנו מכנים "חיי הרוח". אם אנו חשים שהרוח נושבת הרי שהיא השתנתה."
https://drorburstein.com/2010/05/20/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%96-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C-%D7%9C%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9A
בעקבות סימיק ( לב )
על סימיק והשל
הקשר בין "סימיק" לבין "השל" הוא מבחינתי, לעת עתה, לא ברור. מצד אחד כן ברור שסימיק היה מתנגד ל"וודאות הדתית" של השל. מצד שני, אותה "וודאות דתית" אצל השל לאוו וודאות היא, וודאי לא במונחים המקובלים של וודאות. אני יודע שהדברים דורשים הסבר והרחבה. בבלוג "לה' הארץ - עיונים בהגותו של אברהם יהושע השל"( http://joshuaheschel.blogspot.com/) אפשר "לעשות חיפוש" אחר מופעים של "אמונה" ביצירתו של השל ולהתרשם בנושא הזה. אני עובד על מסמך שאני קורא לו "בין אמונה לבין האבסורד אצל השל" שיהיה בו ריכוז של התייחסויותיו בנושאים הללו ואני מקווה שמתוך עיון בריכוז הדברים שם, גם כן הטענה תהיה ברורה. על כל פנים כר משותף להשל ולסימיק מצוי במבטם על העולם - "מבט של שירה" וכן בגישתם האנטי ממסדית המובהקת.
להלן קטע מדברי השל בהקדמה לספרו על הנביאים ששימש הטריגר לדברים לעיל:
The situation of a person immersed in the prophet's words is one of being exposed to a ceaseless shattering of indifference, and one needs a skull of stone to remain callous to such blows.
A. J. Heschel, The Prophets, JPS, p. xvi
תרגום ראשוני שלי לדברים :
מצבו של מי ששקוע במילותיהם של הנביאים הוא כמי שחשוף לניפוץ תמידי של אדישות; דרושה גולגולת מסלע על מנת להישאר אטום למכות שכאלה.
א.י. השל, הנביאים (אנג') עמ' xvi,
בעקבות סימיק ( לג )
who can run most slowly
בהמשך לפוסט של אתמול על קשרים שבין "סימיק" ל"השל" - ראיתי הבוקר שני אפוריסמים של ויטגנשטיין.
האחד מתכתב עם השל:
Nothing is so difficult as not deceiving oneself .
השל אמר דברים דומים, בין השאר בראיון עם קרל שטרן.
השני מתכתב עם סימיק:
In philosophy the winner of the race is the one who can run most slowly . Or: the one who gets there last.
סימיק כותב דברים דומים במרבית המסות שלו שראיתי עד כה, בעיקר אלו שעוסקים בפילוסופיה ושירה.
הציטוטים הם מ: Ludwig Wittgenstein, Culture and Value, ed: G H Von Wright with Heikki Nyman, Translate by Peter Winch , The University of Chicago Press p. 34e
בעקבות סימיק ( לד )
האם אפשר לרכוש חוש הומור ?
“Aesthetic sense can be cultivated or developed, but what of the comic ? Is one born with a sense of humor, or can it be acquired ?
I suppose both, but it’s not easy. If you love yourself too much, your chances are poor. The vainglorious want the world to tiptoe around them and draw near only to gaze at them in wordless admiration. The whole notion of hierarchy and its various supporting institutions depends on the absence of humor. The ridiculousness of authority must not be mentioned. The church, the state, and the academy are in complete accord about that. The emperor who has no clothes always strolls past silent courtiers. All that is spiritual, lofty and abstract regards the comic as profane and blasphemous.”
Charles Simic, “Cut the Comedy”, in “The Life of Images”, Harper Collins Publishers, p 104
תרגום:
אפשר לטפח או לפתח חוש אסתטי. מה לגבי [החוש] הקומי ? האם אדם נולד עם חוש הומור או האם ניתן לרכוש אותו ?"
אני מניח ששתי האופציות קיימות אומר סימיק "אבל זה לא קל. אם אתה אוהב את עצמך יותר מדי, סיכוייך קלושים. הגאוותנים רוצים שהעולם יהלך על ביצים סביבם ושיתקרב רק כדי להביט בהם בהערצה בלי מילים. כל רעיון ההיררכיה ומוסדותיה התומכים, תלוי בהעדר חוש הומור. הס מלהזכיר את המגוחכות ( ridiculousness ) של [בעלי ה] סמכות. הכנסיה, המדינה והאקדמיה, כולן מסכימות בענין הזה. השליט חסר הבגדים תמיד צועד מול אנשי חצר שותקים. כל דבר רוחני, נשגב ומופשט - מביט על הקומי כחולין וככפירה (profane and blasphemous )."
צ'ארלס סימיק, Cut the Comedy, ב"חיים של דימויים", הוצאת הרפר קולינס, עמ' 104 התרגום לעיל שלי -ג'ף אשמח להערות לגביו ובכלל. המאמר פורסם לראשונה בבטאון לספרות של אוניברסיטת הראוורד מס' 11 ( קיץ 1996 ) - זהו ההסבר לאיור להלן.
בעקבות סימיק ( לה )
מי הוא אלכסנדר ריסטוביץ' ?
מי היה אלכסנדר ריסטוביץ' ?
כיצד עולה השאלה ?
השאלה עולה כי בסוף אחד השירים של סימיק - הוא הוסיף הערה : "בעקבות אלכסנדר ריסטוביץ'".
חיפוש בגוגול באנגלית מעלה שמדובר במשורר שנולד בבלגרד וחי בין השנים 1994- 1933.
להלן הפסקה הראשונה של השיר שמופיע בקובץ "העולם אינו נגמר" בתרגומו של משה דור:
"זמנם של המשוררים המשניים ממשמש ובא. היו שלום,
ויטמן, דיקינסון, פרוסט, ברוכים הבאים, אתם אשר
תהילתכם לא תחרוג לעולם מעבר לחוג משפחתכם המצומצם,
ואולי ידיד טוב אחד או שנים שנועדו יחדיו לאַחַר
ארוחת־הערב על קנקן יין אדום חריף…בעוד הילדים
נרדמים והולכים ומתלוננים על
הרעש שאתה מקים בחטטך בארונות־
הקיר כדי למצוא את שיריך הישנים, מתירא שמא אשתך
השליכה אותם בשעת ניקוי
האביב האחרון."
צ'ארלס סימיק, "העולם אינו נגמר", תרגום משה דור, הוצאת קשב לשירה, עמ' 61
בעקבות סימיק ( לו )
"המלטים בשכונה"
מסקנה בלתי נמנעת מהשירה של סימיק נראית לי התובנה הבאה:
"תימהון הוא לעתים לא פחות חשוב מבהירות"
“Confusion is sometimes no less important than clarity”
לצד השיר שקטע ממנו הובא כאן אתמול, שוכן בדף שממול ( בעותק המקור באנגלית - בעותק בעברית השיר להלן הוא בצד השני של העמוד - לא ממול ) שיר קצר שאומר, בתרגום של משה דור:
"לפחות ארבעה או חמישה המלטים מתגוררים באותו
גוש בנינים. המלטים זהים שברשותם צעצועים מסתחררים זהים
בעלי פרצופי קופים."
במקור:
“At least four or five Hamlets on this block
alone. Identical Hamlets holding identical monkey-
faced spinning toys.”
במאמר שנקרא "הערות על שירה ופילוסופיה", סימיק מעיר שהוא נמשך לשירה כיוון שהיא גורמת כאב ראש לאנשים חושבים. ובמקור:
“Poetry attracts me because it makes trouble for thinkers.”
האיור להלן הוא ליטוגרף של דלקרואה שנקרא המלט וגילדנשטרן ( מערכה III סצנה II )
Courtesy National Gallery of Art, Washington
המקורות לפי סדר הופעתם לעיל:
צ'ארלס סימיק, העולם אינו נגמר, תרגום משה דור, הוצאת קשב לשירה, עמ' 62
Charles Simic, The World Doesn’t End, Harcourt Brace & Company, p. 59
Charles Simic, Notes on Poetry and Philosophy, in The Life of Images, Harper Collins Publishers, p. 25
בעקבות סימיק ( לז )
"נגד תיאולוגיה" ( עמיחי )
ב"בעקבות סימיק (י)" התייחסתי לקשר המפורש והמיוחד בין "סימיק" ל"יהודה עמיחי".
כפי שציינתי שם, הקשר המיוחד הזה בא לידי ביטוי במאמר קצר שכתב סימיק על שירת עמיחי; מאמר שהתרכז במוטיב הזיכרון בשירת עמיחי.
בבוקר הזה, בוקר בו התעוררנו למבצע נוסף בעזה, נכון לדעתי או מתאים, או נכון יותר או מתאים יותר, לעיין קמעא ב"משורר שלנו" שכתב, בין השאר, "מלחמה שאף פעם לא די לה" וכו' ….
ומכיוון שבמקביל אני עוסק בעיון במתח שבין "אמונה" ל"אבסורד", נושא שהוא אמנם אינסופי… המבט נופל על דברי עמיחי בקובץ שירים הראשון ב"פתוח סגור פתוח", קובץ שנקרא :"האלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד". באחד הראיונות שניתן לצפות בהם ברשת, אומר עמיחי שהוא אינו מייחס משקל לתיאולוגיה "כי אין בו ממשות". אני מצטט מהזיכרון.
הד לדברים הללו אפשר למצוא בקטע מס' 2 ב"אלים מתחלפים" בו כותב עמיחי:
"תיאולוגיה יהודית, תיאו, תיאו, בילדותי הכרתי ילד
ששמו היה תיאודור, כמו הרצל, אבל אמו קראה לו
תיאו, תיאו ממגרש המשחקים, בוא הביתה תיאו
אל תשאר עם ילדים רעים,
תיאו תיאו, לוג, יה, יה, יה."
יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, עמ' 6
to be continued....
בעקבות סימיק ( לח )
הראיון ליד האגם
https://www.youtube.com/watch?v=sFp39lk3J7Y&t=3s
בעקבות סימיק ( לט )
לכתוב שירה או שיר - ראיון
מראיין שואל את סימיק:
כשאתה מתיישב, על פי דרכך, לעבוד האם אתה מתיישב כדי לכתוב שירה או כדי לכתוב שיר ?
סימיק משיב: לא זה ולא זה.
https://www.youtube.com/watch?v=YmlxolNYzQQ&t=857s
בעקבות סימיק ( מ )
מה שבמבט ראשון נראה מובן, הסתבר שאיננו כזה.
הסיפור הלא קצר שלפני כן עבר עריכה עד שלא נשאר ממנו דבר.
כשהרים את ראשו גילה שהשעון על קיר המטבח נעלם.
ואז נזכר שהוא על קיר אחר, זה שמאחוריו.
סובב את ראשו וראה מה שידע - שמאוחר בלילה או מוקדם בבוקר.
בכל אופן חושך בחוץ. השעה שלפני הקפה.
"האם השורות הללו תשרודנה" תהה
"הוא אר יו קידינג ? שאל
"כדאי להפסיק כשאתה עוד חושב שאתה מוביל" אמר
האיור להלן הוא של ג'ירי בלקר והוא נקרא Absurd Profile
Courtesy National Gallery of Art, Washington
בעקבות סימיק (מא)
בטור הזה, ה41 במספר בסדרה, אנחנו ב"נ הולכים לעקוב אחר שיר של סימיק שנקרא "האפוס של מרינה".Marina's Epic
השורה הפותחת אומרת : " האסיקומים היו עסוקים בלטרוף את פרו". במקור : The Eskimos were ravaging Peru .
השיר מופיע בקובץ שנקרא Hotel Insomnia בהוצאת Harcourt Inc בעמ' 43
הצילום להלן של רוברט פרנק נקרא Peru
Courtesy National Gallery of Art, Washington
בעקבות סימיק ( פורסם 140523 )
“Marina's Epic
The Eskimos were ravaging Peru.
Grandfather fought the Hittites.
Mother sold firecrackers to the Bedouins.”
Charles Simic, Hotel Insomnia,, Harcourt, Inc. p.43. התרגום להלן של הח”מ. לעיל ולהלן הבית הראשון של השיר. ב”נ המשך יבוא
האפוס של מרינה
האסקימואים היו עסוקים בלטרוף את פרו.
סבא נלחם נגד החיטים.
אמא מכרה זיקוקי דינור לבדואים.
בעקבות סימיק ( אפוס של מרינה חלק שלישי )
“Marina's Epic
The Eskimos were ravaging Peru.
Grandfather fought the Hittites.
Mother sold firecrackers to the Bedouins
One night when the moon was full
She met the lion who ate Lev Tolstoy
We were inmates of an orphanage in Cracow;
A prison in Panama;
A school for beggars in Genoa.”
Charles Simic, Hotel Insomnia,, Harcourt, Inc. p.43. התרגום להלן של הח”מ. לעיל ולהלן הבית השני והשלישי של השיר. הבית הראשון שהובא אתמול מופיע באותיות נטויות”
האפוס של מרינה
האסקימואים היו עסוקים בלטרוף את פרו.
סבא נלחם נגד החיטים.
אמא מכרה זיקוקי דינור לבדואים.
לילה אחד, ליל ירח מלא
פגשה היא את האריה שאכל את לב טולסטוי
היינו עצירים בבית יתומים בקרקוב;
בבית כלא בפנמה;
בבית ספר לקבצנים בג'נוא."
בעקבות סימיק ( המשך ל"אפוס של מרינה" )
“My sister insisted on rescuing lady bugs.
Down a succession of gloomy corridors
She carried the glistening and shivering creature
On the long nail of her index finger.”
Charles Simic, Marina’s Epic, in Hotel Insomnia,, Harcourt, Inc. p.43. התרגום להלן של הח”מ. לעיל ולהלן הבית הרביעי בשיר
אחותי התעקשה להציל חיפושיות.
במורד סדרה של מסדרונות גלמודים
נשאה היא את היצור הזוהר והרועד
בקצה הציפורן ארוכה של אצבע המורה שלה.
בעקבות סימיק ( מתוך "האפוס של מרינה" )
"הגורל שלנו היה ממציא מטורלל
שעובד במוסך."
“Our Fate was a crackpot inventor
Working in a garage.”
Charles Simic, Marina’s Epic, in Hotel Insomnia,, Harcourt, Inc. p.43. התרגום לעיל של הח”מ.
הערה: כשאומרים "מוסך" באנגלית - זה יכול להיות מוסך כפי שאנחנו מכירים בארץ, מקום עסק לתיקון רכבים, אבל באותה מידה זה גם יכול לציין מקום חניה סגור לרכב בתוך בתים פרטיים בהמשך לכבישי גישה לשם ( driveways )
עוד בעקבות ה"אפוס של מרינה" לצ'ארלס סימיק
"בפריז הכרתי אשה רוסיה
שקירצפה רצפות בבית האופּרה
עם ורד בין שיניה כמו כרמן"
“In Paris I knew a Russian lady
Who scrubbed floors at the opera
With a rose between her teeth like Carmen.”
"אבא שיחק תפקיד של אדם מת בסרט גרמני.
היה זה סרט אילם. נגן הפסנתר נראה כמו
אדגר אלן פו חבוש תרבוש מרוקאי."
“Father played a dead man in a German movie.
It was silent. The piano player looked like
Edgar Allan Poe wearing a Moroccan fez.”
Charles Simic, Marina’s Epic, in Hotel Insomnia, Harcourt, Inc. p.43. התרגום לעיל של
הח”מ.
הירשם ל-
רשומות (Atom)
