אלו דברים לשבת פרשת שופטים תשפ"ב

בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון השבוע בע"פ 7388/20 עמירם בן אוליאל נגד מדינת ישראל נדמה שיש לחזור שוב על האזהרה הבאה, שמופיעה בפסיקה הישראלית ושמקורה בדברים של שופט אמריקאי דגול בעל השם הנפלא "יד מלומדה" (זה התרגום - ו"שמו בישראל" הוא LEARNED HAND) :

"אין בכוחם של ערכי היסוד לעצור את הידרדרות החברה. לא לשם כך הם נוצרו. רק הכוחות הפנימיים של החברה יכולים למנוע את הידרדרותה. רק עמידה מתמשכת ובלתי מתפשרת על ערכי המוסר הנצחיים של האנושות יכולה למנוע את הידרדרות החברה.
חירות, שיוויון, צדק אינם רק ערכי יסוד; הם גם מושגי יסוד הקודמים לשיטה משפטית וקיימים מעל ומעבר לה. כל עוד קיימים ערכים מוסריים אלה בלבבות בני אדם, הם ימנעו את הידרדרות החברה והשיטה המשפטית, אך אם אלה אינם קיימים, כדברי LEARNED HAND, אין בכוחם של חוקה, חוקים ובתי משפט להצילם "
 

הדברים הם מתוך מאמר של פרופ' ג' פרוקצ'יה, "הערות בדבר שינוי תוכנם של ערכי היסוד במשפט", עיוני משפט, כרך טו (תש"ן), עמ' 377, בעמ' 383-382, וצוטטו בפסקי דין שונים של בתי המשפט בישראל.

שבת שלום

    ג'ף

לפני כשבוע פרסמתי את הדברים לעיל כפוסט נפרד במתכונת קצת שונה. יש דברים שראויים לשנן ולהגות בהם חזור ושנה.

אלו דברים לשבת ר"ח אלול - פ' ראה תשפ"ב

 אחרי דברי הקדמה קצרים על תורה ו, בליקוטי מוהר"ן לרבי נחמן מברסלב, ("התורה של אלול"), מגיע הרב שג"ר לשיר של לאה גולדברג:

"וכמו בשיר של לאה גולדברג אנו חוזרים, קופצים ליתר דיוק, היישר מחום הקיץ וחויות החופשה הנלוות לו, לקרירות הסתיו המעוררת בנו רטט, ציפיות, ואולי גם חרדה של סיום  שנה, של הזמן החולף, ימי הדין והרחמים, חודש אלול.

'ומישהו בא ואמר;/ כבר קרבים הימים הנוראים./ הקיץ עבר/

ובגן נשר האגס/ לתוך עשב מצהיב/...הקיץ היה קצר/ וקצר עוד 

ממנו/ היה האביב/...בעיר מחכים לנו לימים נוראים' 

<מתוך השיר: 'השכנים כבר ארזו', בקובץ עם הלילה הזה, לאה גולדברג >

זהו שיר פרידה מהקיץ הקצר, ומהאביב הקצר עוד יותר. התחושה הינה של סוף, תזוזה ופרידה. כולם אורזים, לא נשאר אחד, בעיר מחכים לנו ימים נוראים. ברור שהקיץ הקצר והאביב הקצר ממנו, עם תחושת העזיבה והעזובה, הינם מטפורה לפרידה עמוקה יותר. האגס הנושר לעשב המצהיב, והצל הארוך המוטל בלילה, יוצרים בבירור תחושה של פרידה מהחיים, של מוות, פרידה זו משולבת בתהליכים המתרחשים בטבע בעונה זו של סוף הקיץ. הסתיו הנוקש על הפתח, מתערב בימים הנוראים המחכים בעיר. מתגנבת לשיר משמעות נוספת; השיבה לעיר מהטבע אחרי חופשת הקיץ, הינה הימים הנוראים. בכל אופן העיר מזוהה עם ה'ימים הנוראים', 'בעיר מחכים לנו, ולימים הנוראים'. 

סיום השנה הופך אצל לאה גולדברג למטפורה לחיי האדם בכלל, ומכאן תחושת הדחיפות והחשש מפני הימים הנוראים."*

מיד לאחר מכן, ממשיך הרב שג"ר עם סיפור הלב והמעיין של רבי נחמן.

על כך, בלי נדר בטור הבא.

שבת שלום

חודש טוב

ג'ף

* הרב שג"ר , שובי נפשי חסד או חירות קובץ פרקי תשובה, הוצאת ישיבת שיח, עמ' 12 -13

https://www.nga.gov/collection/art-object-page.46474.html

אלו דברים לשבת ר"ח - פרשת ראה תשפ"ב

 "אינני חושב שהשירה בימינו היא פחות 'דתית' משהיתה אי־פעם." כותב אריה זקס במסה בספרו "קלוּת הדעת" שנקראת "מצב בריאותו של אלוהים: שירה דתית אז ועכשיו".  וזקס ממשיך:

"מחשבת־השירה היתה תמיד, וכנראה תהיה תמיד, מחשבה־של־משלים. ומחשבה כזו מטיבעה אינה אלא דתית. אך על דרך המשל ניתן לקבוע שמצב בריאותו  ( הנפשית ) של אלוהים בשירת ימינו גרוע בהרבה משהיה בשירת העבר.

"כדי להמחיש עניין זה" עורך זקס השוואה "בין שיר דתי מודרני לשיר דתי שנכתב לפני כ 300 שנה". השיר המודרני הוא "שיר חלום מס' 59 של ג'ון ברימן: פטר לא ידידותי. הוא תוקע בי מבטים מהצד". השיר השני, מהמאה ה17 הוא שיר של ג'ורג' הרברט שבתרגומו של זקס מתחיל : "חסד ברכני בבואי: אך נפשי נרתעה".

 ההקבלות בין השירים, לפי זקס, הן רבות, ולא ניכנס כאן לא אליהן ולא אל השירים עצמם.

את השיר של ברימן במקורו באנגלית אפשר לראות ברשת ב-

https://allpoetry.com/Dream-Song-55:-Peter's-not-friendly.-He-gives-me-sideways-looks

אני כן רוצה להביא כאן את הפסקה האחרונה של המאמר:

"פטר," כותב זקס, " במישור המשל החילוני, מישור החרדה המוכרת היטב לכל אדם בימינו שרואיין אי פעם לצורך קבלת מִשׂרה במשטר דמוקרטי נאור, הוא נציג של חברה גדולה. הוא מופקד מטעם הבּוֹס הגדול, העליון, השולט בכל העסק, על תיק העסקת עובדים חדשים. אם נזכור את מהלך־החיים של כותב־השיר הרי 'פטר' במקרה זה הוא אולי הדיקן או הרקטור של אוניברסיטה יוקרתית. בחינת המשורר המועמד למשרה מבוצעת כמובן באמצעות שיחה 'חברית', שהרי אנחנו חיים במשטר דמוקרטי, משטר שבו כולנו שווים ולכולנו ניתנות אותן הזדמנויות, ואין זה מקובל לנהוג זה בזה כאילו גורל כולנו נקבע על־ידי היירכיית-ברזל של שררה. במישור הנמשל הרוחני־איקונוגרפי, פטר הוא ממשיך שושלתו של המשיח בן־האלוהים וכמו כן הרי הוא שומר־הסף של שער גן עדן המצופה פנינים. 'הארכיטקטורה הלא־מעודדת' הנזכרת בשיר הוא לפיכך, במישור המשל המוחשי, גם איזה משרד־לוקסוס, מרוהט בסגנון העקר האופייני לבנייני־עסק רבי־ממדים בימינו, בהם מוזגים לנבחנים ולמרואיינים ולפטיציונרים קוקטייל כדי שירגישו שהם באווירה לא רשמית ונוחה; אך למעשה זהו גם חדר המבחן שבו פטר קובע מי יורשה להיכנס לטרקלין גן־העדן, כלומר למרחביית המעמד וההצלחה, ומי יישאר בחוץ. על מישור הנמשל, הארכיטקטורה ה'לא־מעודדת' היא המבנה הגוֹתי המסורתי של הקתדרלה ושל שערי גן העדן כפי שצוירו בדמיון ימי־הביניים והרנסאנס. השאלה הנשאלת זהה בכל המישורים. אפשר לכנותה 'קפקאית'; אין זה סתם ביטוי שחוק כאן. האם תתאפשר למרואיין הכניסה לארמון או לאו ? התשובה הרי ברורה מראש, למרות שהמרואיין התמים ( או המיתמם ) מרגיש  בתחילה כל־כך 'מצוין'. יש לזכור שאיסור־כניסה פירושו ניכור נצחי, כישלון ואבדון שאין בהם חזרה, ובפיצול־הזהויות של הגוף הראשון, 'אנחנו בגדנו בי', טמון כנראה גרעין החוויה הדתית של השירה המודרנית, , הדיאגנוזה המדויקת ל'מצב הבריאות של אלוהים' בימינו."*

תם ולחלוטין לא נשלם

חודש טוב ושבת שלום

       ג'ף

אריה זקס, קלוּת הדעת, זמורה ביתן מוציאים לאור, עמ' 131, 137 - 138

אלו דברים לשבת פרשת עקב תשפ"ב

משהו על "בית התוהו".

בתרגום של דוד וינפילד של שיר של צ'סלוב מילוש שנקרא " על אודות השירה / לרגל הטלפונים אחרי מותו של הרבט" מופיעות בהקשר להגיגים על שירה, השורות הבאות:

איננה צריכה להתקיים, אבל היא קיימת.

 זה שעבד אותה, 

מוטל לארץ, היה לחפץ,

הוסגר להתפרקות, מלחים ופוספטים,

קורס

אל בית התוהו של עצמו."*

בתרגום לאנגלית של מילוש ושל רוברט האס  של אותו השיר מופיעות אותן שורות כך:

"It cannot exist, and yet it exists.

He, who served it,

is changed into a thing,

delivered to decomposition

into salts and phosphates,

sinks

into the home of chaos."^

השינויים - ההכרחיים יש לומר - בין הנוסח העברי לבין הנוסח האנגלי הם מאירי עיניים. כך למשל, ב"בית התוהו" אתה "מקבל" ניחוחות של התוהו ובוהו הבראשיתי שאינך מקבל בגרסה האנגלית. לעומת זאת הchaos שולח אותנו לעולמות של אלים יוונים אלימים ושרירותיים - שאינך שומע בעברית. והבית. הביתיות  אובדת ( הhome  נאלם ) בסמיכות של  "בית התוהו" - בדומה לבית המרקחת או בית הספר. אין שם בית. אותו הבית ש"החייל של הרב שג"ר" נאנח לקראתו כשהוא נכנס לטרמפ בדרך הביתה מהצבא. הבית של אמא. 

למי שכמוני אינו יודע פולנית, "זה מה יש". לא יבוא הכתוב השלישי להכריע בין שני הכתובים דלעיל. לא כעת בכל אופן.

ציארלס סימיק טוען בהרצאה על נפלאות התרגום  שניתן לצפות בה ברשת  כי התרגום הוא ראשיתו של הרב־תרבותיות. זה נשמע הגיוני. לדידי, אגב, רב־תרבותיות איננה דבר שבוחרים. היא באה - או שכן או שלא - על פי הטריטוריה של הביוגרפיה האישית שלך.

למי שאינו מכיר את הסיפור של הרב שג"ר על החייל השב הביתה, ולכבוד חודש  אלול הקרב ובא, נביאו כאן:

"מה זו תשובה ? היתה לי הארה בענין השבוע. נסענו לירושלים, ובדרך אספנו חייל. הוא נראה עייף ומטורטר. לפתע פלט אנחה, 'אוי, כמה טוב יהיה בבית.' עמדו לפניו עוד כמה שעות טובות של נסיעה, אך מה שחשוב - שהוא כבר בדרך הביתה. בבית מצפה לו אמא, ושם יוכל להאסף, לנוח, לשוב לזמן מה לילדות. הוא שב הביתה.

התשובה העליונה איננה תשובה על חטאים, אלא שיבה הביתה, לאמא, למקום שממנו הנשמה באה. לשוב לילדות, לשלמות שבטרם החטא, לאיפה שפעם היינו.  הילד התבגר, הפך לחייל. ככזה הוא יעיל, מפוכח, חייב לדאוג לעצמו ולהלחם לבדו. אך טוב שבאיזה מקום עדיין ישנה אימא שמרחמת, שתמיד יכול הוא לבוא ולהכנס תחת כנפיה."

הרב שג"ר, זכרון ליום ראשון, דרשות לימים -נוראים, הוצאת ישיבת שיח, עמ' 19

שבת שלום

     ג'ף

*בקובץ  שירי צ'סלוב מילוש בתרגום דוד וינפילד "אור יום", אבן חושן הוצאת לאור, עמ' 321

Czeslaw Milosz New and Collected POEMS , Harper Collins  Publishers, p. 724

אלו דברים לשבת פרשת ואתחנן - שבת נחמו תשפ"ב

חבר טוב שלי הלך השבוע לעולמו.

הרצל חבקוק שמו.

הסתלקותו של הרצל - הסתלקות די פתאומית - יש לומר - גורמת לי לחשוב על לא מעט נושאים.

על החיים ועל המוות; על החברות; על סיפור החיים של הרצל, סיפור החיים שלי ( סיפורים שהצטלבו מאז שהייתי בתיכון והרצל היה במכינה של אוניברסיטת ת"א בשנות השבעים של המאה הקודמת ); על אמת ושקר; קונבנציות חברתיות -ומוביליות חברתית ועוד 

קונבנציות חברתיות - ומוביליות חברתית - ? 

אני לא רוצה לפרט כאן את סיפור חייו של הרצל. אומר רק - שהרצל לא גדל בסביון והוריו היו אנשי עמל שנסיבות חייהם לא הביאו את הרצל למוסדות ההשכלה ש"אדם רגיל לבקר בהם" בתחילת דרכו עד הצבא.

אילו הרצל היה מקבל את נסיבות חייו כפי שהונחו לפניו, לא היה רוכש השכלה אקדמית כמשפטן ולא היה נהיה עורך דין.

הרצל השיג את מה שהשיג בחיים תוך מאבק עיקש ומתמיד כנגד הקונבנציות החברתיות, קונבנציות - אנשים יש לומר - שביקשו להשאיר אותו במקומו. "אתה תישאר פה". אל תתקדם לGO (כלשון משחק המונופול - Do Not Pass Go )   ובשום אופן "אל תאסוף את המאתיים דולר בסיבוב." החברה לא אמרה לו "לך ישר לכלא" - ואולי בעצם היה זה כן אחד המסרים הסמויים...אבל הרצל אמר לא: "אני לא נשאר פה ואתם לא תשאירו פה."

במילים של הרצל ידידי מורי ורבי באחרית דבר לאוטוביוגרפיה שלו "מהחידקל עד הירקון" :

"לקראת סוף הסיפור אני רוצה להתייחס לגישתה של החברה. החברה אוהבת לסגוד לעגל הזהב, זה אומר, היכן האדם גר, בכמה חדרים הוא גר, כמה פעמים נסע לחו"ל, באיזה רכב הוא נוסע, מה המקצוע שלו, מה מצבו הכלכלי, ולפי זה היא פועלת. כשאני החלטתי ללמוד, זה היה בעצם ניפוץ מוחלט של עגל הזהב. לא היה אפילו אדם אחד שהאמין בי שעד גיל 22 דיברתי, כתבתי וקראתי לפי אינטואיציה. ניפצתי מוסכמות חברתיות. החברה איננה טורחת לבדוק את מידת האנושיות שבאדם, אלא רק את המראה החיצוני שלו. הפילוסוף היווני פריקלס אמר: 'לא בושה להיוולד עני, בושה להישאר עני', ולפי ניטשה: 'מאז מות אלוהים - היוזמה עברה לידי האדם. אדם המכבד את עצמו לא רק יבנה את עולמו אלא גם ייצור את החומר לבניית עולמו'. זאת אומרת , אסור לאדם להשלים עם גורלו, או להישאר במצב הקיים; על האדם לעשות כל מאמץ כדי להגשים את עצמו, ולא להפסיק לחלום."

בצמתים חשובים בחייו של הרצל, היו אנשים, ש"הושיטו לו יד", "נתנו כתף", וסייעו בידו במאבק הסיזיפי שלו נגד הסטיגמות שהחברה ביקשה להנציח, על חשבונו, במקרה של הרצל.

בהרצל בערה אש.

התכונה הבולטת מכל אצלו היתה לדעתי תאוות הלימוד, הרצון המתמיד והבלתי נלאה, ללמוד. לא לימוד לשם קבלת תואר כזה או אחר, אלא לימוד כהיענות לצו פנימי כלשהו, לדעת, עוד ועוד ועוד, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, בעיקר לא את הקונבנציות החברתיות. יובל אלבשן הזכיר לא מזמן את האמירה "מי שיושב על העץ לא מנענע אותו". הרצל נענע את העץ; ועוד איך נענע אותו.

האש כבתה.

הרוח חיה.

יהי זכרו של הרצל ברוך

שבת שלום

    ג'ף

שבינתיים מופיעה במהדורה שלא להפצה ושפרופ' דוד ליבאי יבדל"א, אחד המנטורים של הרצל, הקריא ממנו קטעים נבחרים בהלוויתו של הרצל

אלו דברים לשבת חזון - פרשת דברים תשפ"ב

 כותב הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל בסוף דבריו על פרשת השבוע בספרו "חיי עולם":

"הכוח לשנות

כאשר אדם פועל מתוך להיטות פנימית, יש לו כוח חלעשות את הדברים ולחולל שינוי. כשאדם נכנס לאיזה עניין בכל ליבו, בכל נפשו ובכל מאודו, יש לכך כוח שהולך ומתעצם. כאשר מישהו עושה דבר מפני שזה עסק של סבתא של מישהו אחר - זה גם ייראה כך, גם אם מדובר באמיתה של תורה. וכבר אמר אחד ממנהיגי ישראל: 'מדוע המשכילים מנצחים ? מפני שהם עושים את השקר שלהם באמת, ואילו אנחחנו עושים את האמת שלנו בשקר'.

אפשר לומר שהשינוי שחל מהתקופה של 'איכה ישבה בדד', הוא למעשה מוסר ההשכל מהגלות. זו הידיעה, שמצב כזה בו כל הזמן עומד משיהו לבדו ומטפל בכל העניינים, מוביל לחורבן. יש רק דרך אחת לצאת מזה , והיא - שכל אחד יכניס את עצמו למעורבות. רק אז יתחילו הזדמנויות חדשות לצמוח."*

שבת שלום

   ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל , "חיי עולם, שיחות על פרשת השבוע", הוצאת קורן ירושלים, ספרי מגיד, עמ' 394

עמל - מהו ?

ניכר מהסיפורים ומהכתבים של פיליפ לוין 

שהוא עצמו איש עמל.

הוא עמד בתורים לעבודה במפעלי הרכב

בדיטרויט והוא עמד בתורים באופן 

מטאפורי מול כמה מגדולי השירה של זמנו.

ברימן הביט בו ותהה שמא העובדה שאינו

רשום בשיעור נעוצה באנטישמיות.

היה זה "מחסור במימון" 

lack of funds

שפיליפ ביכר להציג זאת כדרכה 

של ביורוקרטיות. שניהם צדקו

ולא צדקו. על אף שהיה זה לפני עידן 

הפייסבוק - יש דברים שלא משתנים

ההטיה החמקמקה של המילים, של המשתמשים

במילים ליתר דיוק. ארצות הברית מלאה

בתחנות דלק נטושות במדבר.