רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 27 בדצמבר 2018

אלו דברים לשבת פרשת שמות תשע"ט

בדברי פתיחה לספר שיוצא לאור בימים אלו ממש, קובץ  שעיקרו מאמרים על הגותו של אברהם יהושע השל ומקצתו - דברים של השל עצמו שפורסמו במחצית השנייה של המאה שעברה - אומר בנימין איש שלום את הדברים הבאים:

"אתגרים משמעותיים עומדים בפני יהדותו של אדם מודרני והם מציבים סימני שאלה על הצדקת הנאמנות לאמונה ולמסורת היהודית העתיקה. פרנץ רוזנצוויג נתן ביטוי עז וציורי למצב הקיומי היהודי באומרו כי בימינו 'יהדותו של כל אחד ואחד רוקדת על ה'מדוע' כעל חודה של מחט.
  גורמים רבים למבוכה האמונית: בעידן של חשיבה מדעית קשה לקבל מושג של אלוהים כישות מטפיזית, קל וחומר כישות בעלת 'אישיות' המקיימת יחסי גומלין עם האדם. לא פחות מכך קשה לקבל רעיון של תורה הניתנת או נגלית משמים. אין זה פשוט להבין את הנבואה כתופעה שאיננה התרחשות סובייקטיבית, פסיכולוגית גרידא, וודאי שהתבוננות בטבע האדם ובתולדותיו מעלות תהיות על קיומו של סדר מוסרי או צדק אלוהי בהנהגת ההיסטוריה. האדם המודרני מאמין כי המציאות ניתנת להסבר באמצעות דיסציפלינות מדעיות במונחים פיזיקליים, ביולוגיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, וכיו"ב.
  ואולם אין בכל ההסברים המדעיים מענה לשאיפתם של בני אדם למשמעות, לקשר עמוק עם המוחלט, ולאינטואיציה האומרת כי לא ייתכן שביסוד הטבע, ביסוד היקום המופלא והמרהיב, לא מצויה ישות בעלת תודעה ורצון אשר חוללה את ההוויה. לא ייתכן כי עולם מופלא זה יותר מושלם מן הישות שחוללה אותו.
אברהם יהושע השל נטוע בכל הווייתו בעולם המודרני והוא מודע היטב לפרספקטיבה המיוסדת על אדני המדע והדיסציפלינות הביקורתיות. ואולם באותה עת הוא מושרש עמוק בעולמה של היהדות האמונית. הוא יונק מן החוויה הקיומית החסידית של אבותיו ואבות אבותיו ומתוך המורכבות של היותו בן־בית בשני עולמות, הוא נחלץ להתמודדות הרואית עם אתגר האמונה בעידן המודרני"
  השל נדרש לשאלות היסודיות מתוך התבוננות מעמיקה ויושר אינטלקטואלי, תוך הימנעות מקלישאות וסיסמאות ומתוך חתירה למגע עם ממד העומק של המציאות ולחוויה אמונית כנה ואותנטית. ואולם האמונה, לדידו של השל, אין משמעה תמונת מציאות מטפיזית מדויקת כי אם חוויה של נוכחות אלוהים בחייו של האדם, בכל אורחותיו, במעשיו ובשיג ושיח שהוא מקיים עם זולתו. נוכחות אלוהים היא המשמעות  העמוקה הטמונה בכל מעשה, במניע טהור ובכוונה נאצלת. האדם משתוקק למגע עם ממד העומק של קיומו, אך אין זה מובן מאליו שאכן יזכה לכך. קיומה של חוויית נוכחות אלוהים בחייו, היא גופא, מבחינת השל, המענה האלוהי החיוני כל כך, היא מחווה שאינה תלויה באדם עצמו והיא מעידה על מקורה הטמיר.
  ואולם עם זאת שהשל רואה בנוכחות אלוהים את ממד העומק והמשמעות של הקיום האנושי, הרי אחרי ככלות הכול האדם הוא שעומד במוקד עניינו*

"עד כאן הקפה ראשונה"^

שבת שלום
    ג'ף

*בנימים איש שלום , אקדמות מילין, "לך לך עיונים ביצירתו של אברהם יהושע השל", עורכים בנימין איש שלום ודרור בונדי, הוצאת אידרא, עמ' 9
* אלו מילות סיום שלי -של ג'ף. לא היה נכון לרשום כאן את דברי הפתיחה במלואם. מי מהקוראים שיפרש את "אלו דברים" הפעם כהמלצה חמה לרכישת הספר - לא יטעה.

יום שבת, 22 בדצמבר 2018

מתוך " 'אנרכיזם' יהודי דתי" לאמנון שפירא

" בפליאה ובספקנות התבוננתי לראשונה בהגדרתו יוצאת הדופן של פרופ' גרשום שלום: 'התיאוריה החברתית היחידה בעלת המשמעות - גם משמעות דתית - היא התיאוריה האנרכיסטית', ונזקקתי לחש שנים של עבודת מחקר כדי לקבל בהבנה הגדרה זו; חמש שנים של טלטול, מלווה סער רוחני של בחינה ביקורתית ומקיפה של מקורות יהודיים ראשוניים: תנ"ך ותלמוד, מדרש וקבלה, פילוסופיה יהודית והגות דתית בת־ימינו."
אמנון שפירא, " 'אנרכיזם' יהודי דתי " הוצאת אוניברסיטת אריאל, עמ' טו

תוצאת תמונה עבור אנרכיזם אמנון שפירא

יום חמישי, 20 בדצמבר 2018

אלו דברים לשבת פרשת ויחי תשע"ט


אברהם יהושע השל הלך לעולמו בשבת פרשת ויחי בשנת תשל"ג.
אחת מאמירותיו הקולעות של השל היתה : "מה שאנו זקוקים לו יותר מכל דבר אחר אינו ספרי לימוד אלא אנשי לימוד. אישיותו של המורה היא־היא הטקסט שהתלמידים לומדים; הטקסט שלא ישכחו לעולם."* זהו תרגום לעברית לדברים שלו באנגלית:
What we need more than anything else is not textbooks but textpeople.^

ובכל זאת , גם על פי השל,  מול כל אמירה, מול כל הנחיה, נמצא את היפוכה. או כדברי מורו ורבו היהודי הקדוש רבי יעקב יצחק מפשיסחה : " אין כללים בעבודת ה', וכלל זה עצמו איננו כלל"*^
לפני זמן מה כתבתי במסגרת סדרת "על קו 58"  את הדברים הבאים:

במהלך הנסיעות על הקו
במהלך הנסיעות על קו 58
"עלינו על הקונספט" של טקסטים מכוננים
וההבחנה בינם לבין טקסטים
נחמדים סתם.
טקסט מכונן הוא טקסט
שתופס אותך בדש הבגד
וזורק אותך על הקיר מעברו
השני של החדר, טקסט שאתה זקוק
בו כאויר לנשימה ושהוא יכול
נדמה לך לשנות את חייך.
טקסט נחמד סתם מעלה חיוך
על שפתיך ומאיר
את פניך אך הא
ותו לא

להלן אחד הטקסטים המכוננים האלו שכיוונתי אליהם:

"אל השתיקה מצרף רבי נחמן מאפיין נוסף: ההמתנה. הספירה הגבוהה, ספירת הכתר, מתוארת כאן כהמתנה, המוסברת כאן כתנאי לקיום עצמאי של האדם. מצב זה הוא האמצעי הנדרש לתשובה, כניסוחו של רבי נחמן: 'וְהַכָּ"ף הוּא כֶּתֶר, בְּחִינַת אֶהֱיֶה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה...וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר כִּי כֶּתֶר לְשׁוֹן הַמְתָּנָה'. במצב של 'כבוד מלכים' הווייתו של האדם היא הוויה שאינה שרויה בעצמה אלא עסוקה בתגובה לסביבתה, לכן היא אינה קיימת. לעומת זאת, באמצעות ההמתנה זוכה האדם להוויה עצמית ממשית. המתנה זו היא הפסקת הרדיפה של האדם אחר העולם החיצוני לו, רדיפה שהיא בסופו של דבר ביטוי לחוסר קיום. לכן,  מצב השתיקה שתיארנו אל מול הפגיעה של הזולת איננו מבטא שפלות וגם לא גאווה, אלא תודעה של סבלנות, של חיים במישור גבוה יותר. רצון האדם בשליטה על חייו הוא עצמו ביטוי לחוסר אמונה; לעומת זאת, היכולת לאפשר למציאות להתרחש , לא להאיץ בה, היא עצמה לוז האמונה; הכושר להמתין, להאריך רוח, לתת לדברים לעשות את שלהם - מזוהה בתורה זו ובמקומות נוספים ( ראו תורה ז, כד,ז) כשייכת לספירת הכתר, או בשמה האחר 'אריך אנפים', קרי אריכות אפיים, הסתכלות מפרספקטיבה רחבה של נצח, בנשימה ארוכה המביאה לשלווה ולהרמוניה. זו , כאמור, איננה פרשנות אלא הוויה ראשונית של הקיום. ללא שלווה זו, מסתבכים ברדיפה, בדאגה ובדיבור שלילי."^^


שבת שלום 
    ג'ף

*א.י השל,  The Spirit of Jewish education "רוח החינוך היהודי" (הכותרת באנג') , ב"אלוהים מאמין באדם", תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת, זמורה, ביתן, דביר, עמ' 251
^A.J. Heschel, Jewish Education, in The Insecurity Of Freedom, FS&G, p 237
*^ מובא בספרו של מיכאל רוזן ז"ל, המסע  אחר אותנתיות, על הגותו של רבי שמחה בונם, הוצאת אורים  (אנג') עמ' 135
^^הרב שג"ר, שיעורים על ליקוטי מוהר"ן (חלק א) הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר בעמ' 51

יום חמישי, 13 בדצמבר 2018

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשע"ט



הטור מוקדש לעילוי נשמות קורבנות הטרור של התקופה האחרונה. במותם ציוו לנו את החיים
"יש ספר של אלן דה בּוֹטוֹן ששמו "איך פּרוּסט יכול לשנות את חייך". הכותרת הזאת מוצאת חן בעיניי. אני מבקש לדון כאן בשאלה איך אלירז יכול לשנות את חייך. אין הכוונה לשינוי חיים במובן הדרמטי, החד-פעמי. אדרבה, השינוי המדובר בו כאן הוא שינוי מַתמיד, שינוי של תנועות "קטנות" אך משמעותיות בקיום היומיומי. ראוי לשאול את השאלה הזאת ביחס לכל יצירת אמנות. כל אמן וכל אדם (וגם חיות, ודוממים, וצומח) יכול לשנות את חייך בדרכו או בדרכיו שלו. ואולי סך כל שינויי החיים האלה, הנובע מסך כל הפגישות המשמעותיות, הוא מה שאנו מכנים "חיי הרוח". אם אנו חשים שהרוח נושבת הרי שהיא השתנתה."

אלו דבריו של דרור בורשטיין בבלוג שכותרתו "איך אלירז יכול לשנות את חייך"*

לאחרונה אני מוצא את עצמי חוזר לשיימוס היני. מדוע נשביתי בקסמיו ? וליתר דיוק בקסמי שירתו ? עולה בדעתי שיש דמיון בין שירתו לשירת עמיחי. שירה שמדברת עלינו מצד אחד - על ענייני יום יום ובגובה עיניים ומצד שני - הדיבור הזה הוא מוסיקאלי להפליא, כיאה לשירה טובה.
לפני שנפליג קמעה למחוזות השירה שמקורה בצפון אירלנד אני מבקש להזכיר  כאן את העוגן, העוגן המוטל בנמל הבית שלנו לחופי הים התיכון. בראיון שמופיע בבלוג של אלי אשד אומר הלל ברזל את הדברים הבאים לגבי שירת ארץ ישראל:

"א.א : הספר שלך שם דגש חזק מאוד על התשתית התנכית שביצירתם של משוררים כמו גרינברג ושוהם ? האם לדעתך יש צורך לחזור לשורשים התנכיים ?בתקופה כזאת שבה מדברים על קיצוץ מסיבי בלימוד התנ"ך ?
ברזל : אין כיום משורר ומשוררת שיכול להוציא שיר אחד בלי התשתית התנכית בכל מילה ומילה גם אלה שמנגחים את זה עושים זאת על יסוד סיפורים מהתנ"ך . בלי זה אין קיום לשירה. הסיפורת זה משהו אחר בגלל שזה עלילה ושפה שונה לגמרי אז זאת לא שפה תנכית.
תנ"ך חייב להיות הבסיס של התוכנית בספרות ותמיד לחייב לצעוד ביחד בכל דבר בחינוך לערכי יסוד. לדעתי יש לחייב כל סטודנט ללמוד תנ"ך בכל מקצוע. בלי תנ"ך אין , וזוהי אמונתי העמוקה, אין ספרות עברית בלי תנ"ך ובודאי אין תרבות עברית ושירה עברית ."^

הנאום שנשא היני בשטוקהולם בעקבות זכייתו בפרס נובל בשנת 1995 נקרא בתרגומו לעברית :"לתת אמון בשירה".
באנגלית זה נקרא Crediting Poetry,  השוואת התרגום למקור - והדברים מכוונים לא רק לכותרת אלא גם לנאום עצמו -מביאה אדם כמעט לידי בכי, למול כל מה שאובד בדרך אך...זו דרכו של עולם התרגום. והדברים ידועים.
בכל זאת, חשבתי  ( לפני הפיגוע האחרון ) שנכון לנסות לעניין את ציבור הקוראים בשירתו של היני...לאור החום האנושי שבו, לאור ההשלמה עם וההתנגדות ל - מציאות המשוסעת שהיני ניצב מולה בצפון אירלנד במחצית השנייה של המאה ועשרים.

הנה קטעים  מדבריו בנאום ( בתרגומם של ליאור שטרנברג ואריאל זינדר)":
"כשנפגשתי לראשונה בשם העיר שטוקהולם, לא העליתי על דעתי שאבקר בה ובוודאי לא חשבתי שבבוא היום  אהיה מוזמן אליה כאורח של האקדמיה השוודית ושל קרן הנובל. בזמן ההוא, מהלך כזה של אירועים לא היה רק מעל ומעבר לציפיותי, הוא היה מעבר לתפיסתי. בשנות הארבעים, בהיותי הבן הבכור למשפחה צומחת באזור הכפרי של מחוז דרי, הצטופפנו יחד בבית־חווה בן שלושה חדרים שבו ניהלנו מעין חיי מאורה שהיו פחות או יותר מחוסנים רגשית ואינטלקטואלית נגד העולם שבחוץ. היה זה קיום אינטימי ופיזי שבו רחשי הלילה של האורווה מעבר לקיר אחד של חדר השינה התערבבו בצלילי שיחת המבוגרים מהמטבח, מעבר לקיר השני. הפנמנו, כמובן, את כל אשר התרחש: גשם בעצים, עכברים על התקרה, רכבת קיטור מתקדמת לאיטה לאורך הפסים במרחק שדה אחד מן הבית; אך הפנמנו את כל זה כמו בדמדומים של שנת חורף. היינו נתונים  במצב א־היסטורי, קדם־מיני, בחלל שבין הארכאי והמודרני, והיינו חשופים ורגישים לשינויים כמו מי השתייה שעמדו בדלי שלנו שניצב בחדר שטיפת הכלים בכל פעם שרכבת חולפת הרעישה את האדמה, פני המים היו נרעדים ונעים בעדינות כלפי מרכז הדלי, בדממה מוחלטת.
אך עבורנו, לא רק האדמה רעדה: האוויר סביבנו ומעלינו היה מלא חיים וסימנים. כשרוח נשבה בין ענפי האשור, היא גם הרעידה ממקומה אנטנה שחוברה לצמרתו של עץ הערמון. ומשם למטה, דרך חור בפינת חלון המטבח, ישירות לתוך מערכת הרדיו האלחוטית היכן שרצוא ושוב של קרקושים וציוצים היה לפתע מתחלף בקולו של שדרן ה־BBC הדובר מתוך הלא־ידוע כמו האל מתוך המכונה. גם את הקול הזה יכולנו לשמוע בחדר השינה שלנו, משודר אלינו מעבר לקולות המבוגרים במטבח; בדיוק כשם שיכולנו לשמוע, מאחורי כל קול ומעבר לו, את האיתות החודר, החריף של מסר במורס.
יכולנו לקלוט ולזהות את שמות שכנינו במבטא במקומי של הורינו, ואילו במבטא האנגלי, הבהיר, של שדרן הרדיו, שמענו את שמות המפציצים, הערים שהותקפו, החזיתות השונות ושמות הדיוויזיות, מספר המטוסים שאבדו ומספר האסירים, פציעות ופגיעות, וקצב ההתקדמות; ותמיד, כמובן, גם את המילים האחרות, המצמיתות - 'האויב' ו'בעלות הברית'. ולמרות כל זאת, דבר מכל זה לא הטיל עלי אימה. אם היה דבר מה מבשר רעות בקולו של השדרן, הרי שהיתה איזו איטיות ביכולתנו לתפוס את הסיכונים; ואם היה דבר מה בלתי ראוי בבורות פוליטית כזו באותה תקופה, הרי שהיה גם דבר מה חיובי בביטחון שהונחל לי בעזרתה.
במילים אחרות, תקופת המלחמה היתה עבורי זו שלפני ההתבוננות עצמית, גם זו שלפני הספרות, ובדרכה, זו שלפני ההיסטוריה. אחר כך, בחלוף השנים, כשיכולת ההאזנה שלי נעשתה טובה יותר, נהגתי לטפס על מסעד הספה הגדולה שלנו ולקרב את האוזן ככל האפשר לרמקול. אבל אפילו אז, לא החדשות עניינו אותי; הנהייה שלי היתה אחר המתח והסיפורים...בשלב זה, שבו היו הילדים בבית כבר גדולים, היה עלי להתקרב למכשיר הרדיו על מנת להתרכז, ומתוך הקירבה הזאת למדתי להכיר גם את שמות התחנות הזרות: לייפציג, אוסלו ושטוטגרט, ורשה, וגם, כמובן, שטוקהולם.
גם התרגלתי לפרצי השפות הזרות שנשמעו כשהחוגה נעה בחצי מעגל מה־BBC ל־Radio Eireann, מטון הדיבור של לונדון לזה של דבלין, ועל אף שלא הבנתי מה נאמר באותם מפגשים ראשוניים עם הצלילים הגרוניים והשורקים של אירופה, למעשה כבר פתחתי במסע לעבר העולם הרחב שמעבר. מסע זה הפך בהמשך למסע למרחבי השפה, מסע שכל נקודת עגינה בו - בין אם בשירתו של מישהו או במהלך חייו - הסתברה כאבן דרך ולא כיעד, ומסע זה הוא שהביא אותי כעת לנקודה מכובדת זו. ובכל זאת, הרציף כאן נדמה לי יותר כתחנת חלל מאשר אבן דרך, ובשל כך, בפעם הראשונה בחיי, אני מרשה לעצמי לטעום מהעונג שבהליכה באוויר.

אמוני והערכתי נתונים לשירה כיוון שהיא מאפשרת הליכה כזו בחלל. אני נותן בה אמון מיידי הודות לשורה שכתבתי לא מזמן ובה הנחיתי את עצמי ( וכל מאזין אפשרי אחר) 'להלך באוויר, למרות שיקול הדעת'. אך אני נותן בה אמון בעיקר כיוון שהשירה יכולה ליצור נתיב בעולם שיהיה קשוב לרשמי העולם החיצון, ורגיש לחוקיות הפנימית של הוויית המשורר, כמו האדוות שנעו פנימה והחוצה על פני המים בדלי באותו חדר שטיפה, לפני חמישים שנה. נתיב שבו אנו יכולים לגדול להיות ראויים לכל מה שאגרנו בעוד אנו גדלים. נתיב המספק את התיאבון השכלי ואת הרעב הרגשי. במילים אחרות, אמוני נתון לשירה על היותה שירה ועל היותה גורם מסייע, על האופן שבו היא מאפשרת מעבר רצוף  ומעשיר בין מרכז הנפש להיקפה, בין הילד הבוהה במילה 'שטוקהולם' על חוגת הרדיו ובין הגבר המביט בפני האנשים שהוא פוגש בשטוקהולם ברגע נדיר זה. אמוני נתון לשירה כיוון שהאמון ראוי לה, בעידן זה ובכל עידן, על היותה אמת חיה, בכל מובן של ביטוי זה."**

שבת שלום
     ג'ף






 *
https://drorburstein.com/2010/05/20/%D7%90%D7%99%D7%9A- %D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%96-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C-%D7%9C%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9A/

^
https://no666.wordpress.com/2004/06/16/%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%AA%D7%A0%D7%9A-%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%9C-%D7%91%D7%A8%D7%96%D7%9C-%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%99/

** שיימוס היני, לתת אמון בשירה - נאום קבלת פרס נובל לספרות, בקובץ "הפסקת אש" מבחר שירים ורשימות בתרגום ליאור שטרנברג ואריאל זינדר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 130 -132

יום חמישי, 29 בנובמבר 2018

אלו דברים לשבת פרשת וישב תשע"ט

לילה לא שקט  וליתר דיוק לגלוש בפייסבוק ולחזות בעוולות הנעשות בארה"ב היום בשם הממשל  בכל הקשור למדיניות ההגירה, הביאו עלי בחילה.
והבחילה הביאה אותי לעלות על קו 58 תוך חיפוש אחר מזור.
על הקו מצאתי את הקוצקר, שכרגיל הקדים אותי.
ליתר דיוק, מצאתי את ספרו של השל על קוצק שם הוא אומר את הדברים הבאים:

רוב בני האדם הם 'אומרי אמן'. העולם הוא עולם, והמוח מתאים את עצמו אליו. אפילו אדם בר דעת בדרך כלל מהנהן לפי הקצב. טבעו של האדם מוגמר, התורה חתומה, הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לכתוב לה פירוש או פירוש על פירוש.
ר' מנדל, כפי שראינו, סבר שאדם מוגמר הוא תת־אדם, ונראה שהוא אף סבר שעולם מוגמר הוא 'סוף העולם', שלחשוב משמע להימצא בהתחלה, שכל דבר נדרש להיות פתח־דבר. 'סיום' לספר זה תשעה באב; על יהודי להיות 'חתן בראשית'. אפילו במידות, באופיו של אדם, אפשר להתחיל מבראשית ולהתקדם בכוחך שלך.
האמת העמוקה היא שאין דבר בעולם שמגיע לקו סיום, שתמיד אתה באמצע. אפילו התורה עוד לא הסתיימה, עוד לא נאמרה עד הסוף.

א. י. השל, קוצק במאבק למען חיי אמת, תרגום דניאל רייזר ואיתיאל הררי, ערך דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן עמ' 112

שבת שלום
    ג'ף

יום שלישי, 20 בנובמבר 2018

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשע"ט

שאלה :
הייתכן ששכחנו שיש לנו  - לכל אחד ואחת מאתנו "עולם פנימי" ?

על פניו זו שאלה קצת מוזרה, אני למשל, "מבלבל לעצמי את המוח" 24/7*
ויש לי יסוד להניח שאני לא לבד בזה. הבלבול מוח הזה - איננו עולם פנימי ?
אז מסתבר שיש עולם פנימי ויש עולם פנימי.
ניצני הרעיון הזה - הרעיון שייתכן ויש בנו איזה עולם פנימי
שיושב לו בצד חבוי ומבוייש, מבקש טיפה של השקיה, טיפוח
ועידור ...הגיעו אלי בעקבות עיון בספרו של השל על התפילה.
בספר הזה יש פרק שכותרתו " העולם הפנימי".
הפרק נפתח כך:

"האנחה

לפני כמאה שנה הרהר רבי יצחק מאיר אלתר מגור בשאלה מה סנדלר אחד שגר בשכונתו אמור לעשות בנוגע לתפילת השחרית שלו.  לקוחותיו של הסנדלר היו עניים ולא היה להם אלא זוג נעליים אחד. הוא נהג לאסוף את נעליהם  בשעת ערב מאוחרת, לעמול עליהן כל הלילה ואף חלק מהבוקר, כדי למסרן לבעליהם טרם יחפזו ללכת לעבודתם. מתי עליו להתפלל שחרית ? האם עליו  להתפלל במהירות עם שחר, ורק אז לשוב לעבודתו ? או שעליו להניח למועד התפילה לחלוף, אך מדי פעם בפעם, בעודו מרים את הפטיש מן הנעליים, לשאת אנחה:'אבוי לי עוד לא התפללתי'? אולי ערכה של אנחה זו רב יותר מן התפילה עצמה.
גם אנו ניצבים בפני דילמה זו של חרטה מכל הלב מול מצוות אנשים מלומדה. רבים מאיתנו נמנעים בצער מתפילת קבע, מצפים לדחף פנימי שיהא שלם, פתאומי ומיוחד במינו. אך  המיוחד במינו הוא יקר המציאות, והימנעות מתמדת עלולה בנקל להתפתח בעצמה להרגל. אנו עלולים אפילו להגיע לידי שכחה על מה להצטער ואל מה להתגעגע."

א.י. השל, התפילה תשוקת האדם לאלוהים, תרגום  דרור בונדי , הוצאת משכל הוצאה לאור מייסודן של  ידיעות אחרונות וספרי חמד עמ' 59
שבת שלום
     ג'ף


* וזאת בלי קשר לבלבולי מוח שמגיעים אלינו מבחוץ, בין באמצעות המכשיר הארור ובין בדרכים אחרות


עוד על שירה

יום שישי, 16 בנובמבר 2018

ממתק לשבת ?

https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3749808,00.html

" זה לא חדש"

יום חמישי, 15 בנובמבר 2018

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשע"ט


על אף שישיעהו. ליבוביץ ואחרים למדו אותנו "לא לתת ציונים" לפרשות השונות שבתורה, פרשת ויצא ( בעקבות דברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ  יבדל"א ) היא פרשה יוצאת דופן. אומר הרב עדין:
"הפרשה הזו היא לא רק פרשת השבוע, ובעיות שעולות בתוכה הן לא רק הבעיות של יעקב - זו פרשת התקופה ופרשת הדורות שלנו. זה לא שבשבוע הבא נעבור לסיפור אחר - זו הפרשה בה אנו חיים במשך הדורות האחרונים, בצד הזה שאדם עומד ופתאום מבין איך נראה העולם שמסביבו."
ובהמשך דבריו :
"הפרשה הזו היא הפרשה של החיים שלנו כבני אדם, החיים שלנו כבני יעקב. הבעיה הזו של יעקב, האיש שישן, היא בעיה כללית. יעקב רואה את החזון הזה, הסולם שמחד מגיע השמימה ומאידך מוצב ארצה, והוא יכול להבחין ולהכיר באמיתיות שלו דווקא כאשר הוא יוצא מבית אבא, משום שאז היא מובנת מתוך המציאות מסביב. כשהוא בבית המדרש הוא לא ראה מלאכי א־לוהים עולים ויורדים בו, מפני שהוא לא ידע עד כמה העולם תלוי ועומד לו על יעקב אחד. היה נראה לו שהוא יכול להיות שם בתוך הקופסה שלו, ושהכל בסדר; שיתקיים העולם על ידי שם ועבר, על ידי אנשים אחרים.
' כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה' ( ברכות ו,ב) . עומד לו עולם שלם ואומר: האדם הזה צריך להיות ההצדקה של המציאות, הכיוון והמשמעות של העולם. 'כי זה כל האדם' ( קהלת , יב יג) - זהו האיש שעליו עומד הקיום של העולם. העולם הוא המסגרת בה האדם הזה - כל אדם - אחראי, וכשיש פגמים, פירוש הדבר הוא שלא מתקיים העניין של 'ישראל אשר בך אתפאר'.
הדרישה מהאדם היא שדמותו שלמטה תתאים לדמותו שלמעלה. זו דרישה קשה מאוד, חמורה מאוד, וגם אלו שעובדים על זה בכל לב ונפש, שלא הפסיקו מיגיעתם אפילו רגע אחד, גם הם נשאלים 'האם זה ישראל אשר בך אתפאר ?' הדבר הזה לא תלוי בגדולי ישראל ולא בצדיקי הדורות, לא בחכמים ולא במנהיגים; הוא תלוי באיש אחד שאחרי שנים של עבודה יצא החוצה לרגע אחד. אז הוא מתחיל לראות איך כל העולם כולו עומד ותלוי עליו, איך שכל המציאות כולה תלויה בו, למרות שרגליו עומדות ארצה ממש ובהחלט ייתכן שהוא גם שקוע באדמה - ראשו מגיע השמימה. רק שם הוא הגבול."*

שבת שלום
     ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 66, 71-70

יום רביעי, 14 בנובמבר 2018

עוד על הקו ועל הרוח


מלחמה ארוכת ימים לקו 58 עם
מה שנקרא "פרספקטיבה".
הלוך ושוב הלוך ושוב
Day in Day out
במסלול קבוע
איך תראה את החידוש
שבכל יום
איך תראה את מה שמסתתר
מעבר
מעבר לשגרה, לחומר
לצעקות של השכן,
לפגיעה באוטו. כיצד תשמע
את קול הדממה הדקה

של הרוח

יום שני, 12 בנובמבר 2018

"לא הכל הלכה"


"החזון איש כותב שלפסיקת ההלכה יש צורך בידיעת ההלכה ובהערכת המציאות. רוב הטעויות בפסיקה נובעות לדעתו מטעויות בהבנת המציאות, 'ומשום כך נשללה ההוראה מן ההמון אף בדברים שהאסור והמותר מפורסם תכלית הפרסום'. גם אם ההלכה היא פשוטה, הרי הערכת המציאות היא מורכבת. כשם שהיהדות נלחמת ביחסה של הקראות לתורה שבכתב בהאמינה שאין תורה שבכתב ללא פרשנות של תורה שבעל פה, כך היא צריכה להילחם נגד קראות בהלכה. הלכה ללא פרשנות של המציאות היא סוג של קראות." (לא הכל הלכה - הרב יהודה עמיטל, זצ"ל)

וראו

יום שבת, 10 בנובמבר 2018

שאלה בהמשך

Image may contain: text

משהו בקריקטורה הזאת משדר לי אנטישמיות
ומשהו מצלצל אמת
מה נכון ?

יום חמישי, 8 בנובמבר 2018

אלו דברים לשבת פרשת תולדות תשע"ט


הרעיון של "עם נבחר" הוא רעיון מסוכן.
הוא פוגע ברעיון אחר, שהאדם - כל אדם - נברא בצלם אלוקים.
הרעיון של "עם נבחר" הוא רעיון מושרש, מקדמת דנא בתולדות העם היהודי. את זה רואים היטב בפרשת השבוע, בכל סיפורי בראשית, ובתנ"ך כולו.
הרעיון שכל אדם נברא בצלם אלוקים הוא רעיון לא פחות מושרש, ואולי אפילו יותר. את זה רואים בפרק א בספר בראשית.
מה שנדרש על כן מאתנו הוא שני דברים:
להבין היטב את מסוכנתו של הרעיון של עם נבחר
ליישבו עם הרעיון שכל אדם נברא בצלם אלוקים.
זהו צו השעה. אמנם לא מהיום ובכל זאת צו השעה.

אחרי שאמרתי וכתבתי את אשר על ליבי לעיל, אני מפנה לשני "מקורות" שהגעתי אליהם באופן אקראי השבוע, האחד במהלך עבודתי ( כמשפטן ) והשני במהלך ההכנה להליכה היומית שלי ( בחיפוש אחר חומר להאזנה ).

המקור הראשון עוסק במקומו של "השכל הישר במשפט":

"ביטוי (זה) מופיע לא אחת בפסיקתי (השכל הישר- א"ר), אך אביא מדברי גדולים ממני, כגון השופט (כתארו אז) זילברג בע"פ 31/50 מלצקי נ' היועץ המשפטי(1950) 'ישנו מבחן אחד שאפשר לסמוך עליו בכל עת, והוא מבחן השכל הישר, או ההיגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות'. בתלמוד הירושלמי מובא סיפור ההולם את ענייננו (בבא מציעא, ב' ה'), מסופר על התנא ר' שמעון בן שטח שהשיב אבידתו של לא יהודי. שאלוהו תלמידיו: היש חובה להשיב אבידת גוי? ענה להם רבי שמעון: 'מה אתון סברין? שמעון בן שטח ברברין הוה?' ['מה אתם חושבים? שמעון בן שטח ברברי הוא?']. מסר הסיפור פשוט – ישנם עניינים שאינם מצריכים עיסוק דווקני באיסור והיתר ולא פלפולים שנזקם עולה על תועלתם, אלא שכל ישר ולב נכון; אחד מגדולי הדור האחרון, הרב ש"ז אוירבך, אמר 'לא כתוב בשום מקום שאסור להכניס חתולים לארון הקודש. זה שכל ישר' (שמע זאת מפיו הרב ישראל רוזן, במאמר 'האם מותר להכניס חתולים לארון הקודש?' שבת בשבתו, פרשת נשא, י' בסיוון תשע"ה – 28.5.15). יפים לכך דבריו של הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, שהלך זה מקרוב לבית עולמו ('הלכה והלכים כאושיות מוסר' ערכים במבחן מלחמה (ירושלים, תשמ"ה))". (בג"ץ 2684/12 התנועה לחזוק הסובלנות בחינוך הדתי נ' היועץ המשפטי לממשלה (2015), פסקה ל"ו (9.12.15)):"

השופט ( בדימ' ) א. רובינשטיין באחד מפסקי הדין שלו

המקור השני עוסק בתובנותיה של מי שהייתה סטודנטית אמריקאית שבלתה תקופת לימודים כ"תלמידת חוץ" בטורקיה.


שבת שלום וחודש טוב
         ג'ף




































יום רביעי, 7 בנובמבר 2018

על מקומו של ה"שכל הישר" במשפט





"ביטוי (זה) מופיע לא אחת בפסיקתי (השכל הישר- א"ר), אך אביא מדברי גדולים ממני, כגון השופט (כתארו אז) זילברג בע"פ 31/50 מלצקי נ' היועץ המשפטי (1950) 'ישנו מבחן אחד שאפשר לסמוך עליו בכל עת, והוא מבחן השכל הישר, או ההיגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות'. בתלמוד הירושלמי מובא סיפור ההולם את ענייננו (בבא מציעא, ב' ה'), מסופר על התנא ר' שמעון בן שטח שהשיב אבידתו של לא יהודי. שאלוהו תלמידיו: היש חובה להשיב אבידת גוי? ענה להם רבי שמעון: 'מה אתון סברין? שמעון בן שטח ברברין הוה?' ['מה אתם חושבים? שמעון בן שטח ברברי הוא?']. מסר הסיפור פשוט – ישנם עניינים שאינם מצריכים עיסוק דווקני באיסור והיתר ולא פלפולים שנזקם עולה על תועלתם, אלא שכל ישר ולב נכון; אחד מגדולי הדור האחרון, הרב ש"ז אוירבך, אמר 'לא כתוב בשום מקום שאסור להכניס חתולים לארון הקודש. זה שכל ישר' (שמע זאת מפיו הרב ישראל רוזן, במאמר 'האם מותר להכניס חתולים לארון הקודש?' שבת בשבתו, פרשת נשא, י' בסיוון תשע"ה – 28.5.15). יפים לכך דבריו של הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, שהלך זה מקרוב לבית עולמו ('הלכה והלכים כאושיות מוסר' ערכים במבחן מלחמה (ירושלים, תשמ"ה))". (בג"ץ 2684/12 התנועה לחזוק הסובלנות בחינוך הדתי נ' היועץ המשפטי לממשלה (2015), פסקה ל"ו (9.12.15)):"

השופט ( בדימ' ) א. רובינשטיין בבג"ץ 7803/06


יום שישי, 2 בנובמבר 2018

יום רביעי, 31 באוקטובר 2018

אלו דברים לשבת פרשת חיי שרה תשע"ט


מתוך ההקדמה לספר "בקש שלום ורדפהו " 

אוריאל סימון:


"לְכוּ בָנִים, שִׁמְעוּ לִי / יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם:

מִי הָאִישׁ  הֶחָפֵץ חַיִּים /   אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב ?
 נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע /  וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה,
  סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב / בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
תהילים ל"ד, 15-12

בקש שלום ורדפהו, בקשת השלום ורדיפתו אינה עצה טובה אלא מצווה, ממש כמו החובה להתרחק מן הרוע ולעשות את הטוב. ברכת השלום מרובה, אך המניע העיקרי לחיפוש השלום ולמאמצים להשיגו אינו צריך להיות תועלתי, אלא מוסרי. אריכות החיים ואיכותם הטובה אינן מוצבות במזמור כמטרה, אלא כתוצאה מבורכת של עזיבת הרע ועשיית הטוב. הוא הדין בעניין רדיפת השלום. הצמצום המקוּוה של ריב ומדון, הרס ומוות אינו אלא פריו הגדול של השלום, אך לא תכליתו, שהנה מוסרית, נפשית ורוחנית. שלום הבריות מתחיל בהכרה שאל לנו להיבנות מן הפגיעה בזולת ( בדיבור רע ובמעשה רע). אלא לחתור לשתף אתו פעולה, ושאין לבסס את החברה על הכוחנות ( 'כל דאלים גבר') אלא על האחווה ( 'ואהבת לרעך כמוך'). ולפי שהדובר במזמור הוא אדם מקראי, הוא מלמדנו, כלַמֵּד אב את בניו, שכיבוד הזולת, עשיית טוב ורדיפת שלום הם הביטוי האמִתי של יראת שמים. [ עליי להתנצל בפני הקורא על הפרפרזה הפרוזאית של השירה המרוממת, ולבקש ממנו לתקן את מה שפגמתי ולהשלים את מה שהחסרתי על־ידי שישוב לקרוא את שורות המזמור ]"*

תוצאת תמונה עבור בקש שלום ורדפהו סימון

שבת שלום
    ג'ף




*אוריאל סימון "בקש שלום ורדפהו, שאלות השעה באור המקרא / המקרא באור שאלות השעה", הוצאת למחבר ולמשכל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 11

יום חמישי, 25 באוקטובר 2018

עוד על וינרוט ז"ל


"דווקא האדם החווה כל רגע ורגע, וחווה בהכרח את הסופיות של הרגע, אינו נבעת כשהווילונות מוסרים והוא עצמו עומד נוכח הסופיות שהוכחשה על ידו עד אז".

יעקב וינרוט ז"ל

https://www.makorrishon.co.il/news/85405/

יום רביעי, 24 באוקטובר 2018

אלו דברים לשבת פרשת וירא תשע"ט


"כל אחד ואחד מאיתנו שמע ולו פעם אחת בחייו את המציאות כשירה. המציאות שרה לנו בהיפתח כותר של פרח, בפכפוך המים של הנחל, בשחר העולה קמעא קמעא, בזהרורי השמש השוקעת, באוושת העלים, בדממת המדבר, בקולות מים רבים אדירים משברי ים, בצחוק של ילד, בדמיון של תינוק, ברדת השלג הראשון, בפסגת ההר ובענוותנות של הגבעה, בתהום רבה ובציוץ הציפורים".
 - יעקב וינרוט ז"ל בהרצאה האחרונה - במסגרת סדרת "נקודת מפגש"

יעקב וינרוט ז"ל השאיר אחריו מורשת, בכתב בעל פה ובפועלו במהלך חייו.

ראו

https://www.hidabroot.org/article/240499

וכן:






יהי זכרו ברוך
שבת שלום
     ג'ף

יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

עיון ב"בג"ץ לארה אלקאסם" ( טיוטה בעבודה )



"לא יינתנו אשרה ורישיון ישיבה מכל סוג שהוא, לאדם שאינו אזרח ישראלי או בעל רישיון לישיבת קבע במדינת ישראל, אם הוא, הארגון או הגוף שהוא פועל בעבורם, פרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, כהגדרתו בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011 ,או התחייב להשתתף בחרם כאמור." (ההדגשה הוספה-ע'ב') (להלן: סעיף 2)ד)).



השופט  פוגלמן:

"פרשנותו התכליתית של סעיף 2(ד)" לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952

פעם נוספת נדרשים אנו לפסוע בשבילים הסלולים היטב של מלאכת הפרשנות התכליתית." 

לשון החוק

"כידוע, התחנה הראשונה בדרכנו היא לשון החוק שבגדרה תאותרנה אותן משמעויות המצויות ב"מתחם האפשרויות הלשוניות" שבכוחו של הטקסט החקיקתי לשאת.

פרשנות הנעדרת כל עיגון לשוני לא תוכל לעמוד. "

התכלית החקיקתית

- התכלית הסובייקטיבית
- התכלית האובייקטיבית ( "כוונת השיטה המשפטית")

"בשלב הבא, ואם נמצא כי ישנה יותר מאפשרות לשונית אחת, עלינו לאתר את זו המיטיבה להגשים את תכלית החקיקה הנלמדת משילובן יחדיו של התכלית הסובייקטיבית – היא המטרה שביקש המחוקק להגשים באמצעות החוק; והתכלית האובייקטיבית, המבטאת "כוונת השיטה המשפטית", היינו את הערכים, העקרונות והמטרות שנועד דבר חקיקה בחברה דמוקרטית להגשים. על תכליות אלו ניתן ללמוד מכל מקור אמין, ובכלל זה לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית, הרקע הכללי ועקרונות היסוד של השיטה המשפטית. "

שיקול דעת שיפוטי

"בהתגלע סתירה בין תכליות שונות, יאזן הפרשן ביניהן תוך הפעלת שיקול-דעת שיפוטי, כשבתום התהליך, תיקבע תכליתו הסופית של דבר החקיקה (ראו, מבין רבים, ע"א 14/6407 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כרמיאל נ' מסרי, פסקה 48) 2018.5.24 ;( ע"א 07/8622 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 34  שם והאסמכתאות (14.5.2012))"

יום שבת, 20 באוקטובר 2018

תהילים יט ה - פרויקט עיון יומי מבית המדרש של קו 58


"בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל
מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם"
תהילים יט, ה

יום שלישי, 16 באוקטובר 2018

אלו דברים לשבת פרשת לך לך תשע"ט

סיפור אמיתי:

הרקטה שנפלה בבאר שבע ב3:38 לפנות בוקר ביום רביעי השבוע "שלחה" אותי לחרדה מפני המלחמה הבאה. "המלחמה הבאה" שלחה אותי למחשבה על הנהגת ה' בעולם: האמנם חפץ הקב"ה במלחמה הזאת ? בקרבנות משני הצדדים ? האם האל האישי האל השולט בעולם התנ"כי הוא אמנם ציור ש"מחזיק מים" היום ? "הנהגת ה' בעולם" שלחה אותי לביטוי שהטביע עמיחי " יד אלוהים בעולם" ולהמשכו "יד אלוהים בעולם כיד אמי במעי התרנגול השחוט בערב שבת". "יד אמי" שלחה אותי לאינטרנט לחפש את השיר עצמו. באינטרנט מצאתי סקירה על שלוש תכניות טלויזיה שהיו עם משוררים בשנות השבעים ביניהם יהודה עמיחי. בסוף הסקירה מצאתי את הדברים הבאים :

"לקראת סוף התכנית, מעלה עמיחי הצעה לפתרון המלחמות בעידן שלנו: במקום לשלוח בני שמונה עשרה לצבא, יש לשלוח אנשים בני שישים ומעלה להילחם, וזה מה שיסיים מלחמות מהר. כי בגיל הזה, למי יש כוח להילחם."*

שבת שלום
    ג'ף

* להלן הדיווח המלא על השיחה עם יהודה עמיחי כפי שמופיע בבלוג של טלי גלסקי. צעטאלאך :


"התכנית עם יהודה עמיחי מגיעה לטונים צורמים. שלוש נערות טוענות נגדו שהוא משתמש בשפת רחוב, ושאם היה משתמש בשפה יפה יותר, אפשר היה להתייחס אחרת לשירתו. עמיחי, אמנם, כתב בעצמו שהוא "משתמש רק בחלק קטן מן המילים שבמילון" (בשיר אל מלא רחמים), אבל משעשע לחשוב עליו כאחד שכותב נמוך. הדיון בשפה התחיל לאחר קטע מההצגה "אל נינווה", שכתב עמיחי. המחזה נגע בנקודה רגישה אצל חלק מן המאזינים, שלא שבעו נחת מהטיפול שהעניק המשורר לסיפור המקראי, שנרשמע בעיניהם "לגלגני". אחת מן הנערות אומרת לו: "זו שפה זולה". ועונה לה עמיחי: "את חושבת שהמלחים בתקופת התנ"ך, שזרקו את יונה לים, הם דיברנו ביניהם שייקספיר"?
לאחר מכן, אומרת לו מישהי: "אנחנו רואים את המשורר בתור אחד שכותב בספרות נעלה… וכל השירים שלך, רובם, הם כתובים בספרות פשוטה ויומיומית". הוא עונה לה: "אני חושב שהשפה היומיומית היא השפה היחידה שכדאי להשתמש בה. שירה נמצאת בכל מקום, גם באוטובוס, זה לא רק בשעות מסוימות". חברתה מחזקת את דבריה: "אבל תמיד אנחנו רואים את השירה כערך מקודש, זאת אומרת, זה תמיד בשפה יפה, אז כשאנחנו קוראים, למשל: יד אלוהים בעולם / כיד אמי במעי התרנגול השחוט / בערב שבת. / מה רואה אלוהים מעבר לחלון / בעת ידיו נתונות בעולם? / מה רואה אמי? כל הציטוט הזה, השפה היא שפת רחוב, ואני חושבת שכשקוראים דבר כזה, זה קצת מוריד מערך השירה. אם זה היה כתוב בשפה יותר יפה אז היינו חושבים שאתה משורר יותר טוב". אחרת שואלת מהי המטרה בשימוש בשפת רחוב (שוב, המונח הזה). עמיחי עונה: "זוהי השפה שאני יודע", ומוסיף שאם היה כותב שירה בשפה מיוחדת היה מגביל את השירה לדברים יפים. כאן מתערב המנחה, נתן יונתן, ואומר שהתשובה ניתנת על ידי הקוראים עצמם, כי כל אחד ומה שמתאים לו. עמיחי, הוא מתפייט, מציל את השירה העברית ממליציות. הסכנה שאורבת לשירה, הוא מסביר, היא לא שתהיה חילונית במקום קדושה, אלא שתהיה מליצית ומתה (במלרע) במקום שירה חיה. זאת היא הברירה. השירה של עמיחי, לדבריו, עושה הנשמה מפה לפה לשפה. זו הצלה. בשלב הזה שלמה גרוניך מניח ידיים על הפסנתר, ויחד עם שם טוב לוי ושלמה יידוב, מפריחים צבעים ווקאליים אל חלל החדר.

לקראת סוף התכנית, מעלה עמיחי הצעה לפתרון המלחמות בעידן שלנו: במקום לשלוח בני שמונה עשרה לצבא, יש לשלוח אנשים בני שישים ומעלה להילחם, וזה מה שיסיים מלחמות מהר. כי בגיל הזה, למי יש כוח להילחם."
וראו עוד ב -
https://zetalach.wordpress.com/2013/05/23/%D7%A9%D7%A4%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%91-%D7%A9%D7%9C-%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%97%D7%99-%D7%95%D7%94%D7%93%D7%99%D7%A7%D7%98%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%93/