הספר נפתח "באקראי" כאן:

"למחר הלך למקום שהלך ולן במקום שלו ואכל במקום שאכל, ובכל יום ויום הוסיף וראה פנים חדשות. יש אדם שעיקר אצלו הנפש ומדות הגוף טפלות לו ויש אדם שעיקר אצלו הגוף ומדות הנפש טפלות לו. פעמים נתגלגל אצל אדם שמאריך בסעודה ומקצר בברכות ופעמים אצל מי שמשתדל בעסקי הנפש ואין לו אפילו כדי קיום הגוף. היום נתארח אצל אדם שמחזר אחרי אורחים ומחר אצל אדם שאינו משייר אפילו פרוסה לעני. ארץ ארץ ארץ כמה קלקלת שנעשית דירה לצרי עין."

בקיצור, רבי יודיל קיפל ברגליו מקומות הרבה וראה כל מיני בני אדם והכיר כמה דרכיהם מופרשים זה מזה. עד שלא יצא מבראד היו כל הבריות שוים בעיניו, משיצא מבראד נדמה לו כל אדם כאילו כמה בני אדם שרויים בתוכו. והואיל והיה הולך כמין גמא הגיע למקומות שהכירם ולמקומות שלא הכירם ואין לך מקום שלא מצא בו חידוש.

אחר במקומו של רבי יודיל היה משתקע בהוויות העולם. אבל רבי יודיל לא הסיח דעתו מן התכלית, היינו לחזור לביתו ולחזור לעבודתו היינו תורה ותפילה.

ש"י עגנון, "הכנסת כלה" , הוצאת שוקן, עמ' רסט- רע

בין קוצק לליבוביץ להשל

 נפל לי האסימון הבוקר:

מוקד ענינו של ליבוביץ ( בהגותו - בפרסומיו הציבוריים ), כפי שהעירה נעמי כשר בספרה "אמונתו של ..." היה הציבור, והיהדות בהתגלמותה כ"דת ציבורית". מוקד ענינו של הקוצקר, כפי שהעיר השל בספרו על קוצק ביידיש היה היחיד.

זוהי הבחנה משמעותית וצריך לחשוב עליה ועל השלכותיה.

"אינטואטיבילי", על פי האינטואיציה שלי, ידעתי שיש משהו פגום ב"תורתו של הקוצקר"; בלי יכולת בשלב זה ל"שים את האצבע" על מה בדיוק . מה יכול להיות רע ב"חיפוש אחר האמת ?". ולכן גם, הציקה לי העובדה ששני ספריו האחרונים של השל עסקו בקוצקר. האם יש כאן יותר מאשר "טיפול בשדים", שהרי ברור מדברי ההקדמה של השל שהאלמנט הזה קיים בכתיבת הספרים. ואם כן מהו הערך המוסף הזה ? על כל פנים, מצאתי נחמה בדברי יהודה דב בר זירקינד בהרצאה ב"כנס השל" שהקוצקר לא היה ההוגה האחרון שהשל עסק בו בערוב ימיו אלא היה זה דווקא הרבי מאישביצה.

30/08/20

בין אינטרסים לבין דרך ארץ ( תחנות במסע בדומה לקו 58 ) שם זמני

 

בין דרך ארץ לבין אינטרסים (א)

הדבר הראשון שעולה כשאתה מחפש "דרך ארץ" בגוגול הוא "כביש שש". עד שאתה מגיע לערך על דרך ארץ בויקיפדיה אתה עובד דרך משתלה וציודים כאלו ואחרים.

לעיל זו "רשימה" שפרסמתי הבוקר בפייס. רציתי לצרף צילום של הכנסת אבל עקב חשש מוגזם מהפרה של זכויות יוצרים או תביעה בגין כך החלטתי לשים צילום שאני הוא בעל זכויות היוצרים בו וזהו.

המסע המדובר מתרחש בהווה. חבר הצליף בי שהשמשתי יותר מדי במילה "הזוי" ועל כן לא אומר כאן "הווה הזוי" אבל -

מה פירוש "מסע בהווה" ?! משתרכים לו כפחיות בירה קשורות לרכב של זוג שאך זה התחתן כל מה שקרה לך בעבר לרבות מה שקראת....והעתיד זו שאלה פתוחה.

עצבים. לא שלכוח את העצבים.

ניבולי הפה. התעללויות בפעוטות ואונס נערה בת 16, הכל על מצע של ק ו ר ו נ ה.

ארלו צדק, הענינים עברו מזמן את שלב הצחוקים

אלו דברים לשבת פרשת כי תצא תש"ף

 לע"נ הרב שי אוחיון ז"ל הי"ד

אחד הספרים המשמש עבורי כנקודת מוצא לעיון בפרשת השבוע הוא: ספרו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל "חיי עולם".

כשפתחתי השבוע את "חיי עולם" על הפרשה מצאתי את הדברים הבאים :

"כאשר אדם מנסה להגדיר ולצמצם, לא רק שבסוף מה שנשאר לו מן התורה הוא חלקי בלבד, אלא שנוצר בה חיסרון מהותי: לרוב כוונתו תהיה לתת לתורה פרצוף אנושי, פרצוף שאותו ניתן להשיג בכללותו ובשלמותו; אולם התורה, אם אני לא מעוות אותה - לא נותנת לנו להגדיר אותה בצורה כזו, היא לא נותנת שנבנה אותה כמו פרצוף אנושי. התורה היא מה שנקרא 'מעשה א־לוהים'.

לפעמים כשאדם מסתכל בעולם, תגובתו הפשוטה היא , ' למה הכל הולך בדרך עקלתון ? למה הבריאה לא יותר פשוטה ? ובמילים אחרות: אם הייתי רוצה מכונה המיועדת למלא פונקציה מסוימת - אפשר היה לעשות אותה יותר יעילה; ואילו העולם - הכל הולך בה עקום, לא ברור מה מטרותיו ואילו פונקציות הוא ממלא.

צירוף הפרשיות בתורה מלמד אותנו, שהניסיון לתת לדברים הסבר כאילו כל הרעיון מונח בכיסי, הוא פשוט בלתי אפשרי; כאשר אדם בונה מבנה, הוא עושה זאת באופן שלפי הבנתו יהיה יעיל להשגת מטרות מסוימות. ואילו כשהקב"ה עושה דבר מסוים, הוא לא מתחשב בדעתנו לגבי פרט זה או אחר; הוא בונה תבנית אחרת, הבנויה לפי התכניות שלו. וכשאני כבן אדם עוסק בתבנית כזו - לעולם לא אוכל להבין אותה לאשורה, לא משנה אילו ניסיונות מכל המינים אעשה, וכמה אנסה ללמוד איך היא פועלת. אני יכול לחיות בתוך העולם - אך יש גבול  לאפשרותי לשנות אותו. וגם התורה היא מעשה א־לוהים, ואני בסך הכל עומד מולו, ומסתכל. הרי גם את התבונה, בסופו של דבר, איני מקבל אלא מהקב"ה.

שאלו פעם את הרבי מקוצק איך הוא מבין את הקב"ה במעשיו האכזריים, והוא ענה במשפט אחד" ' א־לוהים כזה, שכל טיפה סרוחה יכולה להבין אותו , אני לא אעבוד אותו' ! וזו התמצית. אם אני מבין את הקב"ה היטב ויכול כבר לעשות לו שכלולים, אז כבר לא שווה לעבוד אותו - זה חלק מעניינו של 'מעשה א־לוהינו'.

הניסיון שלנו להבין הכל וליצור תמונה אחידה ושלמה, הוא ניסיון לקחת את הקב"ה, או לפחות לקחת את התורה, ולעושת אותה בתבנית של גן ילדים, וזה בדיוק מה שהתורה לא נותנת לנו לעשות. העובדה שיש פרשות הבנויות מכל המרכיבים, בסך הכל אומרת דבר אחד: לכל אחד מצירופים אלו אמנם יש מובן בפשט, בדרש, ברמז ובסוד, וצריך ללמוד מהם את כל הדברים הללו, אולם אחרי הכל ולפני הכל - מה שאנחנו יכולים להבין הוא, שהתורה היא גשר שקצהו האחד נמצא פה וקצהו השני בשמים, ועליו הקב"ה רוצה שנלך; אותו קצה שבצד שלנו ניתן להליכה, וצריך גם לזכור שקצהו האחר אכן מגיע לשמי מרומים."

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, "חיי עולם", הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 428 - 429

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת שופטים תש"ף

 הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל :

" פרשת שופטים נקראת כל שנה בסמוך לראש השנה, ודרכו של ראש השנה שהוא תמיד מגיע, בין אם אני רוצה ובין אם לא. ביום הגדול הזה, יום הדין ויום הזכרון, יש צד מסוים של 'שויתי, ודוממתי' ( תהלים קלא,ב ) , ואכן, המצווה בראש השנה איננה לתקוע בשופר, אלא ' לשמוע קול שופר', להיות מסוגלים להקשיב ולקבל. ההתחלה שבראש השנה היא משמעותית, מפני שהיא קובעת את כיוון ההתקדמות, ואם אני מתחיל ללכת בזוית לא נכונה, יש סיכוי גבוה יותר שזה ימשיך כך גם הלאה.

  בראש השנה, שהוא במובהק יום של תפילה, יש מנהג בישראל לקרוא פרקי תהילים, ורבים קוראים את כל ספר תהילים פעמיים. אחת הסיבות לכך היא, שאם אדם צריך להספיק לקרוא את כל הספר פעמיים, הוא לא יכול לעשות את זה ביחד עם כוונות האר"י, ואפילו לא עם פירוש 'דעת מקרא' ; הוא נאלץ לקרוא את זה, אולי, כמו שהוא קורא ספר- לקרוא ולהגיב; לפעמים הוא מגיב: ' זה לא יפה', לפעמים הוא מגיב: ' זה בדיוק מה שאני חושב', ולפעמים: ' באמת מה שהייתי רוצה להתפלל'.

  בוודאי יש יהודים חכמים ויראי שמים שלא יהיה להם זמן לכל הדבר הזה, ולכן גם בתהילים הם לא יגיעו עד פרק קל"א, כי זה כל כך רחוק. אך אני  חושב שפרק זה מראה איך להיות עם הקב"ה בתמימות: 'שיר המעלות לדוד : ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדלות ובנפלאות ממני.  אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי. יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם'. כשם שתינוק קטן, אפילו הוא כבר גמול, יושב עלי אמו, כך יכול להיות איש גדול וחכם, אחרי כל הידיעה ואחרי כל התיאורים, שגם הוא ישב ככה בתפילה: 'כגמול עלי נפשי', אל מול הקב"ה."*

שבת שלום

    ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, "חיי עולם", הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 415

אלו דברים על לפני שער החוק, אוסקר ווילד, והשל(א)

 

ישנו רצף בין הטורים של אלו דברים, כמו שיש רצף של הימים ושל השבתות. 

מה פירוש הרצף הזה - זוהי שאלה אחרת. מה המשמעות של הרצף - גם זו שאלה.

על כל פנים הנושא שלנו הפעם הוא קפקא.

ליתר דיוק, סיפור די ידוע שלו שנקרא : לפני שער החוק.

קראתי הסיפור הזה לאחרונה, במסגרת קריאת הספר שבו הוא מופיע, ספר שנקרא "המשפט".

בהרצאה האחרונה שלו ממליץ יעקב וינרוט על עיון בספרו של אלברט קאמי, "המיתוס של סיזיפוס", בין השאר, מפני שהוא קצר. "אפשר  לקרוא אותו בסוף שבוע אחד". מפני שהוא קצר כנ"ל ממליץ עליו וינרוט, חלף יצירות אחרות ודומות בעלות ענין, כמו אלה של דוסטוייבסקי, שהן ארוכות יותר ודורשות יותר זמן.

את הסיפור לפני שער החוק אפשר לקרוא בחמש דקות, גג.

הנה הוא:

לפני החוק עומד שומר סף. אל שומר הסף הזה בא איש מן הכפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חושב רגע ושואל אם יורשה לו להיכנס אחר-כך. "אולי," אומר השומר, "אבל עכשיו לא." מאחר שהשער אל החוק פתוח כתמיד והשומר זז הצדה, האיש מתכופף כדי להציץ דרך השער פנימה. השומר רואה זאת והוא צוחק ואומר: "אם זה מושך אותך כל-כך, נסה להיכנס בכל זאת, למרות האיסור שלי. אבל שים לב: אני חזק מאוד. ואני אינני אלא אחרון השומרים. ובין אולם לאולם עומדים שומרי סף שכל אחד חזק מחברו. וכבר השומר השלישי מראהו קשה מנשוֹא אפילו לי." קשיים כאלה לא צפה האיש מן הכפר; החוק הרי חייב להיות פתוח לפני כל אחד ובכל עת, הוא אומר בלבו, אבל עכשיו, כשהוא בוחן ביתר עיון את שומר הסף במעיל הפרווה שלו, את אפו המחודד הגדול, את זקנו הטָטָארי השחור, הארוך והקלוש, הוא מחליט שבכל זאת מוטב לו לחכות עד שירשה לו להיכנס. השומר נותן לו שרפרף ומושיבו בצד הפתח. שם הוא יושב ימים ושנים. פעמים רבות הוא מנסה לקבל רשות להיכנס ומַלְאה את שומר הסף בהפצרותיו. לא פעם השומר חוקר אותו קצרות, שואל אותו על מולדתו ועל דא ועל הא, אבל מתוך שוויון נפש, כדרכם של אדונים חשובים, ובסוף הוא שב ואומר לו תמיד שעדיין אינו יכול להרשות לו להיכנס. האיש, שהצטייד היטב לקראת מסעו, משתמש בכל מה שיש לו, יקר ככל שיהיה, כדי לשחד בו את שומר הסף. והשומר אמנם אינו מסרב לקחת כלום, אבל שב ואומר: "אני מסכים לקחת את זה רק כדי שלא תחשוב שהיה משהו שיכולת לעשות ולא עשית." במשך השנים הרבות האיש מתבונן בשומר הסף כמעט בלי הרף. הוא שוכח את שאר השומרים והשומר הראשון הזה הוא בעיניו המכשול היחיד המונע את הכניסה אל החוק. הוא מקלל את מזלו הביש, בשנים הראשונות בקול רם ובלי מעצורים, ואחר-כך, כשהוא מזדקן, הוא רק רוטן בינו לבינו. הוא נהיה ילדותי, ומאחר שמתוך ההסתכלות רבת השנים בשומר הסף גילה גם את הפרעושים שבצווארון פרוותו, הוא מבקש גם מהפרעושים לעזור לו ולהזיז את השומר מדעתו. לבסוף ראייתו נחלשת ושוב אין הוא יודע אם באמת מחשיך סביבו או רק עיניו הן שמתעתעות בו. אבל עכשיו אין ספק שהוא רואה באפלולית כמין זוהר המפציע בעד פתח החוק ואינו כבה. ימיו ספורים עתה. לפני מותו, כל הניסיונות שהתנסה בהם במשך כל הזמן מתלכדים בראשו לשאלה אחת שעדיין לא שאל את שומר הסף. הוא רומז לו, שכן אינו יכול עוד לזקוף את גופו המאובן. השומר נאלץ להתכופף אליו כפיפה עמוקה, כי הֶפרש הגובה השתנה מאוד לרעת האיש. "מה עוד אתה רוצה לדעת?" השומר שואל, "אינך יודע שׂובעה." "הרי כל בני האדם שואפים אל החוק," האיש אומר, "ואיך זה כל השנים הרבות האלה לא ביקש איש זולתי רשות להיכנס?" השומר רואה שהאיש כבר נוטה למות, וכדי שעוד יגיע אל חוש השמיעה הגוֹוע שלו הוא מרעים עליו בקולו: "שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזאת נועדה רק לך. עכשיו אני הולך וסוגר אותה."*

המשך יבוא^

*https://www.shortstoryproject.com/he/story/%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%A7/

^ to be continued. היום יש משחקי מחשב. בילדותי היינו ישובים מול הטלוויזיה, צופים בסדרות בלי סוף, סדרות שהחיבור ביניהן, הרצף שלהם היה במשפט הזה שהופיע בסוף הפרק...

עוד ברלין

 <iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/c1itbYOx42U" frameborder="0" allow="accelerometer; autoplay; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture" allowfullscreen></iframe>

https://www.youtube.com/watch?v=c1itbYOx42U

עיונים בקפקא 160820

 " סגולתה הבולטת של יצירת קפקא...[היא]...ביכולתה האמנותית הבלתי שגרתית להציג לפני הקורא, בו בזמן, תמונת עולם המשקפת שתי אמיתות מנוגדות - המשלימות זו את זו. הטלטלה התמידית בין הטבעי לחריג, בין היחיד לאוניברסאלי, בין הטרגי ליומיומי ובין האבסורדי להגיוני, מצויה בכל יצירתו, ומעניקה לה את איכותה ואת משמעותה כאחת."

שרה לייב, עולמו של קפקא, סדרת האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 183

" הנסיון לומר משהו לא הירפה מאיתנו גם ברגעים הרדומים ביותר; אך כל שעלה בידינו לומר לא היה אלא גמגום. חמור יותר, מלים מן האוצר הישן. וממילא הזיוף. רק לימים הבנו כי בלא מלים חדשות ונעימה, לא ייאמר דבר.
העזרה באה ממקום שלא ציפינו לה, מאיש שלא היה בשואה, אבל את הבלהות כבר חזה בימים השלווים של הממלכה ההבסבורגית השוקעת, הרי הוא היהודי פראנץ קפקא. אך נגענו בדפי 'המשפט' לא הירפתה מאיתנו התחושה, כי הוא היה עמנו בכל גלגולנו. כל שורה אמרה אנחנו. בשפתו של קפקא מצאנו מצד אחד את החשד ואת הספקנות ומאידך את הכיסופים החולים לפשר. קפקא החזיר לנו פתע את המלים. אלמלא קפקא ספק אם היה בכוחנו להעלות מן הנבכים אפילו מלה אחת. מבחינתנו, הוא לא רק היה מורה אלא גואל. המחשבה, שאין אנו בודדים בנסיון שלנו, לא רק הקלה עלינו אלא הכניסה אותנו אל המעגל הרחב של הסבל הרוחני."

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 15

אפרוריזמים

"דרך הישר הולכת לאורכו של חבל, המתוח לא בגובה, אלא סמוך לפני־הקרקע. דומה שנועדה שייכשלו בה יותר משנועדה שיפסעו בה."

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ' 25

“The true way goes over a rope which is not stretched at any great height but just above the ground. It seems more designed to make people stumble than to be walked upon.”

וראה

http://anatperi.blogspot.com/2017/07/blog-post.html :

1. הדרך האמיתית עוברת מעל חבל, שאיננו מתוח בגבהים, אלא מעט מעל הקרקע. הוא נראה יותר כמכוון להכשיל מאשר להניח לעבור.

"במאבק בינך ובין העולם, עמוד לימין העולם"

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, המחברת השלישית ,תרגום שמעון זנדבק הוצאת עם עובד, עמ' 51

אונגר: "קפקא ניסה להבהיר לקוראים שלו, לא שאין משמעות אלא שאין משמעות למושג משמעות."

<iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/bHxk7x6uT9U" frameborder="0"

allow="accelerometer; autoplay; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture" allowfullscreen></iframe>

https://www.youtube.com/watch?v=bHxk7x6uT9U&t=2279s

https://thelehrhaus.com/timely-thoughts/playing-dreidel-with-kafka-and-rabbi-nahman/?fbclid=IwAR2JMfANo4ceNjpaL1NnYT3Cl4Zh5TpqjbKzatiZLEHJHwj2cmVwh3tYftI

https://youtu.be/6b73AntYD0w

<iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/6b73AntYD0w" frameborder="0" allow="accelerometer; autoplay; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture" allowfullscreen></iframe>

כותבת שרה לייב בפרק האחרון לספרה "עולמו של קפקא" בסדרת האוניברסיטה המשודרת:

 "ביצירתו רבת הפנים של קפקא, יש מידה מסוימת של סירוב להכריז על ייאוש. באי הוודאות הקפקאית יש בין השאר גם אי ייאוש: כלומר, קפקא מסרב להביע ודאות ובכך הוא מסרב להכריז על ייאוש. התקווה היחידה המקובלת עליו, היא התקווה הנובעת מקיומן של אפשרויות רבות. אילו היתה בו ודאות אחת מוחלטת, הייתה התקווה ניטלת ממנו - שהרי מספר האפשרויות היה מצטמצם לאחת, וכישלון אפשרות זו היה סופי וללא כל תקנה."

רוזנפלד על ק

 https://www.youtube.com/watch?v=6b73AntYD0w

<iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/6b73AntYD0w" frameborder="0" allow="accelerometer; autoplay; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture" allowfullscreen></iframe>

 <iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/TvlrYFbjxuM" frameborder="0" allow="accelerometer; autoplay; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture" allowfullscreen></iframe>

אלו דברים לשבת פרשת ראה תש"ף

 מכל הסיפורים שמסתובבים ברשת אודות הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל, סיפורים שעוד יסתובבו זמן רב, אני רוצה להביא שלש שורות שראיתי באחד הפוסטים שלדעתי מתמצתות יפה את האיש. 

אשר שכטר כתב כך:

"הרב עדין

חתר לרצינות דתית ואנושית, תבע מעצמו ומסובביו כנות.

אך לא לקח את עצמו יותר מידי ברצינות."

זכיתי ללמוד עם הרב עדין, כמעט אחד על אחד, תקופה מסוימת באמצע שנות השמונים של המאה שעברה. מזה עשרות שנים אני לומד ממנו באמצעות ספריו, שחלק מהם התפרסמו רק באנגלית. בספר שנקרא simple words, ספר שלמיטב ידיעתי לא תורגם לעברית וכנראה לא בכדי, הוא מציע לנו, בפרק שעוסק בהוליווד, לשים לב לכך שהעיניים של אלאדין ושל במבי הן אותן עיניים.

העירו גם אנשים כי מפעל החיים של הרב, תרגום התלמוד לעברית, פתח צוהר ל"דמוקרטיזציה של היהדות". הרב עדין הניח התשתית, על מנת שכל אחד יוכל לעיין באוצר הגדול הזה שנקרא גמרא. עם זאת, מעבר ליצירת אותו המשאב אם אפשר לומר כך, ביקש הרב לטעת באנשים את הרצון להוריד אחד הכרכים הגדולים ( וקטנים שכן יצאה גם מהדורה מוקטנת ) מהמדף ואכן לצלול לתוכו. יש גבול למה שיוצרים גדולים יכולים לעשות. בסופו של דבר לגשת למדף, בבית או בספריה, להוריד כרך לעיין בו, לצלול בתוכו - תלוי בכל אחד ואחת מאתנו. אך ורק בכל אחד ואחת מאתנו.

גאוניותו של הרב עדין ניכרת לעיני כל. היה מרכיב נוסף שתרם לייחודיותו וזה היותו ג'ינג'י.

יהי זכרו ברוך

 <iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/aMgxQXH4xXE" frameborder="0" allow="accelerometer; autoplay; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture" allowfullscreen></iframe>

 https://www.youtube.com/watch?v=1RPoymt3Jx4

 <iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/SXmLlhRw9Mo" frameborder="0" allow="accelerometer; autoplay; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture" allowfullscreen></iframe>

https://www.youtube.com/watch?v=SXmLlhRw9Mo

הסיפור על פקיד זקן אחד

"פקיד זקן אחד, אדון טוב־לב ושקט, שהתגלגל לידו משפט קשה, שכתבי־ההגנה של עורכי־הדין עוד הוסיפו על סיבוכו, ישב ועיין בו יום ולילה בלי הפסק - אכן, הפקידים הללו שקדנים מאין כמוהם - ובכן, לפנות בוקר, בתום עשרים וארבע שעות של עבודה, מן הסתם לא פורייה ביותר, ניגש אל דלת הכניסה, התייצב שם במארב וגלגל מעל המדרגות כל עורך־דין שרצה להיכנס. עורכי הדין התאספו לרגלי המדרגות  והתייעצו מה לעשות. מצד אחד, בעצם אין להם זכות לתבוע כניסה, ולכן לא יכלו להתלונן על הפקיד, וכן, כאמור מוטב היה להם להישמר מלקומם נגדם את הפקידוּת. מצד אחר, הרי כל יום שאינם מבלים בבית־המשפט הוא יום אבוד בעבורם, ולכן חשוב היה להם מאוד לחדור פנימה. לבסוף נידברו שילאו את האיש הזקן. שוב ושוב היו משלחים אחד מעורכי־הדין, שהיה מזנק למעלה, ואחרי כל מיני מאמצי התנגדות פסיבית הניח לאיש להשליכו למטה, ושם היו חבריו תופסים אותו בזרועותיהם. זה נמשך כשעה, עד שהאיש הזקן, שכבר היה עייף מעבודת הלילה, הגיע לאפיסת־כוחות וחזר אל לשכתו. עורכי־הדין שלמטה, תחילה לא האמינו למראה עיניהם ושלחו אחד מהם, שיגשש מאחורי הדלת ויראה אם הכול פנוי. רק אז נכנסו כולם ולא העזו, כמובן, לפצות פה."

 פרנץ קפקא, המשפט, הוצאת שוקן, תרגום מגרמנית: אברהם כרמל, עמ' 115- 116

אלו דברים לשבת פרשת עקב תש"ף

בעקבות מפגש השבוע  ( בזום ) של 929 - ירוחם ( שעסק בספר מיכה ); 

בעקבות תגובה שקיבלתי לאלו דברים משבוע שעבר;

בעקבות הקורונה; 

ובעקבות המצב המביש, המבזה והמשפיל בציבוריות הישראלית דהעידנא;

החלטתי לעיין השבוע באלו דברים בהפטרה לשבת פרשת עקב.

"מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" מופיע בהפטרה שתיקרא בשבת.

מסתבר שכוונת המשורר איננה השימוש הרווח בדברים אלה - שהחורבן 

יבוא מבפנים. כוונת הכתוב היא שמי שהחריב את הארץ - יצא ממנה

כדברי עמוס חכם בפירוש דעת מקרא על אתר ( לישעיהו פרק מט, פסוק יז )

"המהרסים והמחריבים אותך יצאו ממך בראותם 

את בניך הממהרים לשוב אליך. ' מהרסיך ומחריביך' הם המושלים 

בארץ־ישראל מטעם המלכות שהחריבה אותה, וגם הגויים שכני ארץ ישראל

העולים על הארץ העזובה ושודדים אותה והורסים אותה, וגם הגויים שהתישבו בארץ 

לאחר שגלו ישראל ממנה."

"חטאים", אומר אברהם יהושע השל, בספרו "הנביאים", "משפיעים על יחסו של הקב"ה לעם ישראל באופן זמני; אין בהם לשנות באופן רדיקלי את יחסו של ה' לישראל. אהבת ה' לישראל היא נצחית. היעלה על הדעת" שואל השל ," שחטא, מעשה ידי אדם, יהרוס מה שהוא בסופו של דבר אלוהי ונצחי ?סיבת הקשר של הקב"ה לישראל היא

מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי

נִכְבַּדְתָּ, וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ

בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ

וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ.

בְּשֶׁצֶף קֶצֶף

הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ

וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיךְ

אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'.

הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ

מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ

גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה

וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ

כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה

וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ,

וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט,

אָמַר מְרַחֲמֵךְ, ה'

ישעיהו מג:ד;נד:ז-ח;מט:טו; נד:י"*

שבת שלום

    ג'ף

* אברהם יהושע השל, הנביאים, הוצאת The Jewish Publication Society of America, עמ' 154-153, תרגום דברי השל הוא של הח"מ

על הדוד

"אחר־צהריים אחד - הדואר עמד לצאת וקַ' היה עסוק מאוד - נדחק דודו של ק', קרל שמו, בעל אחוזה קטנה בכפר, בין שני שרתים נושאי ניירת, ונכנס למשרדו."

פרנץ קפקא, המשפט, הוצאת שוקן, תרגום מגרמנית: אברהם כרמל, עמ' 88

שטיין

https://www.youtube.com/watch?v=A11SCPFVYug