רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 30 באפריל 2020

אלו דברים לשבת פ' אחרי מות - קדושים תש"ף

אני "בגדול" משתדל להמנע  מהתבטאויות דרמטיות. במיוחד אחרי שהכרתי את אפלפלד, יצירותיו והדגש שהוא שם על הביטוי המינורי. הדבר נכון גם ואולי בעיקר בכל הקשור להתבטאויות בפייסבוק. השבוע חרגתי ממנהגי זה ושיתפתי פוסט שהיה בו הרבה מן הדרמה. חבר מחו"ל, איש אקדמיה ו/או פסיכולוג עד כמה שאני מבין - פירסם תמונה של ילד אפריקאי קטן שניכר שהוא גווע מרעב ממש. מעל התמונה רשם אותו חבר (באנגלית - ולהלן בתרגום שלי ) :
"יש וירוס בעולם שהורג 8000 ילדים ביום.
  יש תרופה לוירוס הזה והיא נקראת אוכל !
  אבל איש אינו מדבר עליו."
הכריכה בין הקורונה לבין צרות  - מרעין בישין  -אחרות, גם היא בעיני, לא חפה מבעיתיות.
התמונה לעיל הציקה ומציקה לי ולאחרים - זה ברור.
יש כל כך הרבות עוולות שאולי אין מנוס מלהתעלם מהן - אם חפצי חיים אנחנו, בוודאי אם חפצי חיים שקטים שלווים  ועוד כהנה אנחנו. שאלה היא עד כמה ההתעלמות הזאת היא מוצדקת, עד כמה היא הכרחית. יש לי סברה לגבי המענה לשאלות אלו אך איני רוצה לפרטה כאן. אעיר רק שכל אחד, בפועל, בוחר לעצמו/ה ממה לא להתעלם.
אני מביא את הדברים כאן כחומר למחשבה.

שבת שלום
    ג'ף

יום שבת, 25 באפריל 2020

אלו דברים כמה ימים לפני יום הזכרון ויום העצמאות תש"ף

כמה מילות הקדמה:
א. אני מרגיש לא נוח בימים אלו, בעיקר לפני יום הזכרון, לעסוק בנושאים שאינם נוגעים ישירות לשכול. עם זאת -
ב. השכול נמצא חזק ברקע
ג. "במותם ציוו לנו את החיים" - יש חשיבות גדולה לעסוק בשאלה האם אנחנו כחברה בדרך הנכונה ? על אף ולצד
ד. "אחרי מות - קדושים - אמור"
אחרי מילות הקדמה אלה - השאלה שאני רוצה להציב כאן, כחומר למחשבה ולדיון היא - האם הדברים להלן של מנחם בן ז"ל שפורסמו ב2006 בתחילת הנספח לספר "משלמה המלך עד שלמה ארצי מיונה הנביא עד יונה וולך שיחות על שירה"  עדיין רלוונטיים ?

"לימודי הספרות ( והתנ"ך והשירה בכלל זה ) הגיעו בישראל למדרגה של אסון תרבותי, שהרחיק את נפש התלמידים מן הכתובים העבריים המופלאים ביותר, שהם גם המהויות הרוחניות הכי משוכללות. אם יש הסבר אחד מרכזי לעליבות המחשבתית, לעילגות העברית, לריקנות הרוחנית ( עם עגיל באוזן), המאפיינות את רוב הישראלים החילוניים ואת מיטב הנוער העברי החילוני; אם יש הסבר מרכזי אחד להתרחקות מאהבת העברית ( לטובת אמריקניזציה וערביזציה עלובות ודוחות), להתנכרות לאהבת הארץ, לאיבה או לאי־ההתחחברות לתנ"ך העברי, ספר הספרים של העולם, הרי כל אלה טמונים במערכת החינוך האומללה שלנו, ששום שר חינוך זה עשרות שנים לא הצליח לשקם אותה ולקומם אותה מהריסותיה הרוחניות. שורש הרע, שורש העיוות, מקור הקילקול, מונחים בעיקרם בהשפעה הנוראה של האקאדמיה ומושגיה על הוראת המקצועות העבריים, הלשון, הספרות, התנ"ך. כל הדיבורים על 'מהפכות' במערכת החינוך ( בנוסח דו"ח דוברת) אינם נוגעים לעיקר הזה, ולכן אינם רלוואנטיים. כי העיקר הוא להאהיב מחדש את העברית ואת הספרות ואת התנ"ך. בלי זה שום דבר לא יתקון."*

* מנחם בן, משלמה המלך עד שלמה ארצי מיונה הנביא עד יונה וולך שיחות על שירה, האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 167-166

יום שישי, 24 באפריל 2020

יום חמישי, 23 באפריל 2020

אלו דברים לראש חודש אייר ולשבת פרשת תזריע - מצורע תש"ף

התלבטתי לגבי תוכן אלו דברים הפעם, על רקע הנסיבות העולמיות הלאומיות והאישיות.
10 שניות של צפייה באחד הפוליטיקאים שלנו מדבר בלהט, הכריעו, הזכירו לי הדברים שלהלן שראיתי במהלך השבוע.
רשות הדיבור אם כן לסיון רהב מאיר:
אני מביא את הדברים במתכונת כפי שפורסמו בפייסבוק

"לכולנו יש המון מה לומר, בשיא החריפות, על ארגוני המורים, על הפוליטיקאים, וכמובן על כל בני המשפחה שאיתם אנחנו סגורים בבית כעת. לאיפוק אין יחסי ציבור טובים. זה לא נחשב מגניב להתלבט ולחשוב לפני שעונים. הכי קל לצעוק, לקלל, לדבר בצורה בוטה. הכי קשה לשלוט בכלי הנשק הקטלני שקיבלנו – כוח הדיבור.
פרשת השבוע ("תזריע-מצורע") מציעה מבט אלטרנטיבי על תרבות הדיבור שלנו: פרשני הפרשה עוסקים רבות בלשון הרע, במילים שיוצאות לנו מהפה. הם טוענים שהדיבור צריך להיות סופו של תהליך, ולא תחילתו. שצריך לחשוב היטב לפני שפותחים את הפה, ולהצליח לשלוט בכוח האדיר הזה.
בימים צפופים אלה זה קשה במיוחד. מי לא רוצה להתפרץ, להעליב ולצעוק, אפילו כמה פעמים ביום? פרשת השבוע היא תזכורת שנתית לכך שנימוס, דרך ארץ, מחשבה שנייה ואפילו שלישית לפני שמדברים או כותבים משהו – הם הבסיס. הרב שלמה וולבה כתב פעם שאנחנו מתאמצים מאוד ללמד תינוק לדבר, אבל לא משקיעים אחר כך מחשבה בללמד את עצמנו גם לשתוק."
תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד או יותר‏‏

שבת שלום וחודש טוב
       ג'ף

יום ראשון, 19 באפריל 2020

יום שבת, 18 באפריל 2020

אלו דברים ליום השואה והגבורה תש"ף

כשעיינתי, במסגרת ההכנות לטור השלישי והאחרון הזה בסדרה, במסה של טלמון "ההסטוריה האירופית כרקע לשואה", הבנתי ששלושה טורים לא יספיקו כדי להביא כאן את הפסקאות שנראות לי מכוננות מתוך המסה הזאת.
יחד עם זאת למעשה ידעתי שהדברים שמובאים כאן אינם אלא בבחינת טעימה וכי המסה הזאת מחייבת קריאה צמודה; זוהי עבודה לכל אחד ואחת שמתעניין.ת בשאלת שורשי השואה ובסופו של דבר אין קיצורי דרך.
וכאן אני צריך להחליט האם אני מביא כאן - עוד מהצגת השאלה בידי טלמון* או שאני מביא כאן עוד מהצגת התשובה שבפיו.
החלטתי "ללכת על התשובה".
אומר טלמון:
"יש המצהירים שהשואה היתה שלב הכרחי בדרמת ההיסטוריה היהודית, בבחינת יסורי גאולה, פתח לתחיה, מחיר הישועה. אתה שומע פירושים כאלה מלאומנים קיצונים ומאנשים דתיים מסוימים. אני לא אוכל להאמין בשומר ישראל התובע את חייהם של מיליון ילדים כמחיר התקומה הלאומית. אין לערב שאלה מטפיסית ותיאולוגית עם קביעה היסטורית־אמפירית בדבר תפקידי היאוש היהודי למחרת אושויץ, תחושת־האשמה של העולם הנוצרי, המצב הנזיל שבשלהי המלחמה, כגורמים שסייעו לחידוש הממלכתיות היהודית בישראל. ואין איש שלבו לא יתפעם ודמיונו  לא יתרונן מחזיון ההתאוששות המופלאה, התפוצצות המרץ האדיר, כוח־התושיה המדהים שלנו למחרת האסון וההשפלה הגדולים בתולדותינו.
 האם על קידוש השם מתו המיליונים ? דומני, רבים מהם הומתו בלי כל רגש כזה. הם מתו לשוא - מקרה אחד ממקרים רבים עד אין־ספור בהיסטוריה של התפרצו החַיתיוּת שבאדם. כך - ותו לא. האם היתה השואה כולה מעשה־השפלה שיש בו רק כדי לגרום כאב צורב וחלחלה ? ושמא מעל ומעבר לעלבון שלא היה כמוהו נודעת לשוֹאה איזו תפארת והוד בחישובי העתים ? ואיני מתכוון כאן רק לגילויי הגבורה והעוז במרד גיטו וַרשה או למלחמת הפרטיזנים היהודים. בפרספקטיבה הגדולה של ההיסטוריה מקבלת בעיני השוֹאה ממדים של עימות גרנדיוזי בין שני עולמות, בין שתי גישות־יסוד מנוגדות אשר עליהן דיבר ניטשה: בין מוסר לפאגאניוּת, בין קדושת החיים לפולחן המלחמה, בין שויון הברואים לעליונות הבחירים, נושאי היעוד הבלבדי, בין בקשת האמת למפגן החיוניות, בין חיפוש הצדק להתפרקות יצרים, בין הנבואה לקבץ את כל הגויים והלשונות - לבין חזון האדונים הרודנים בעבדים. לעתים, בתקופת התפוצצות האוכלוסין ומאבקי הגזעים, כשבידנו כלים שיש בהם להבטיח תור־זהב לכּל או להשחית הכּל, מצטייר עתיד האנושות כפועל־יוצא של אחת משתי אלטרנטיבות: 'אגודה אחת' ( לפי משמעות המקראית של הביטוי ), או מלחמה על עליונותם של החזקים ושליטתם בחלשים. לשון אחר: השאלה הנוראה היא - ההיתה אושויץ אזהרה מרתיעה עד־עולם, או תחנה ראשונה בתהליך השמדת גזעים והתאבדות האנושות ?"

יעקב טלמון, בעידן האלימות, הוצאת עם עובד, עמ' 291-290

* הכוונה לפסקאות שמתחילות בעמ' 266 במילים "חריגה זו מהמקובל" ומסתיימות בעמ' 267 במילים "שאין לו מחילה וכפרה"

יום שישי, 17 באפריל 2020

יום חמישי, 16 באפריל 2020

מבית המדרש שעל קו 58 - בעקבות ליבוביץ על פרקי אבות*

מתוך שיחה א :

"הרקע לכל דברי החכמים במסכת אבות, 'היסוד המעמיד' של כל מבנה המסכת הזאת - והוא שמקנה לה משמעות שמעבר לתורת־מידות - הוא שמרכז מפעלם, הגותם ומגמתם של האישים הללו היה עיסוקם בתורה ( 'תלמוד־תורה' ), כשעיסוק זה אינו נתפס כלימוד גרידא, זאת־אומרת כרכישת ידע המרחיב דעתו של אדם או כהכשרה לשימוש נאות לצרכיו החמריים או הרוחניים, לשון אחר: כאמצעי לחיי האדם; אלא תלמוד־תורה  נתפס כתכלית עצמה, כתוכן לחיי האדם היהודי המכוון לעבוד את השם. בכך ממשיכה מסכת אבות אותו קו בתודעה הדתית, שראשיתו נעוצה כבר בתעודה מקראית - בתהילים פרק קי"ט (תמניא אפי ). אמנם, אין תלמוד־תורה מתקיים בחלל הריק; העוסק בתורה מן ההכרח שיעשה זאת במסכרת מציאותו הטבעית והחברתית. לפיכף מרבה מסכת אבות להתייחס ל'ענייני העולם'  ( כלשונו של הרמב"ם ), אלא שהתפיסה היסודית המאחדת את כל אמרות החכמים, היא שתלמוד־תורה הוא התוכן המשמעותי של חיי האדם, ואילו שאר הפונקציות האנושיות הן הכרח של מציאות חסרת משמעות ערכית."


*ישעיהו ליבוביץ, שיחות על פרקי־אבות ועל הרמב"ם, הוצאת שוקן, עמ' 13-12

יום רביעי, 15 באפריל 2020

לקראת יום השואה גם כן

אלו דברים לשבת פרשת שמיני תש"ף ( המשך לאלו דברים הקודם )


העותק של "בעידן האלימות" שבידי התפרק.
חבר פייסבוק שמעביר שיעורים ברשת, בין היתר בנושא "רבי נחמן" סיפר שלפני אחד השיעורים האחרונים, לראשונה בחייו ספר ממדף הספרים נפל על ראשו; היה זה ספר של רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן.*
האם אלו סימנים כלשהם ? 
מי יודע ?! 
על כל פנים...

ממשיך וכותב יעקב טלמון במסה שמופיעה ב"עידן האלימות" שנקראת "ההסטוריה האירופית כרקע לשואה":

"ככל שהתאחדה החברה במעשה, ובעיקר במחשבה, כן קנתה לה אחיזה הדעה או ההרגשה בדבר קיומו של איזה גורם אחד המבטיח בריאות, חוסן, הרמוניה וצדק לחברה, אשר כנגד ניצב כוח אחר שהוא בבחינת רעל מתיש, מעוות, משחית, מפורר את החברה. כל אלה  שהתמורות המסחררות הילכו עליהם אימים, עיניהם נלטשוּ אל איזה עבר אידיאלי והיו מלאים חרדה מהרקבון האוכל בחברה. הללו שחונכו על האמונה  הלוהטת בקִדמה וביעוּדה של האנושות להגיע לחברה של חירות, הרמוניה וצדק, נתמלאו אי־סובלנות ושנאה לאותו כוח העומד בפרץ, המחבל בתהליך ההגשמה והמעכב את הקפיצה ממלכות החושך למלכות האור, משעבוד לגאולה....

מה שמאפיין דפוס־מחשבה זה הוא ראיית כוחות מופשטים, רעיונות, מאויים, אינטרסים או תהליכים כשהם גלומים בקבוצות אנושיות שלמות, והוקעתן של קבוצות אלו כנושאות באשמה, כשטופות בחטא וכזוממות רע בעצם עובדת קיומן: מעמדות שלמים, אשר כל עיקר היותם הוא פשע מבחינה אוביקטיבית; שעל־כן יש להכריתם מגוף החברה כאברים מזיקים. אשמה או אחריות אינדיבידואלית, או טבעו הטוב הסוביקטיבי של יחיד מסוים בקבוצה כזו - אינם מעלים ואינם מורידים; אינם שייכים לענין."^

ב"נ הטור האחרון בסדרה זו יהיה לקראת יום השואה בשבוע הבא.

שבת שלום
     ג'ף

* תחילה זה נשמע לי מופרך לחלוטין - כיצד נופל ספר מאיזה מדף על ראשו של מישהו ? - ואז נזכרתי שלי זה קרה לפחות פעמיים. זה קורה כשספרים נערמים אחד על השני , לאו דווקא על מדף, בערימות כאלו ואחרות, לפעמים מהרצפה עד התקרה. ערימות כאלו דרכן לנטות וליפול, כולן או בחלק. היו אלו "ששים שניות על כיצד נופלים ספרים על הראש".
^יעקב טלמון, בעידן האלימות, הוצאת עם עובד, עמ' 273-272

יום שני, 13 באפריל 2020

אלו דברים לחג שני של פסח תש"ף למימונה והלאה קצת


השבוע הורדתי מהמדף את ספרו של יעקב טלמון "בעידן האלימות".
גיליתי בספר הזה דברים נפלאים, מחרידים ומעוררי מחשבה.
וכך כותב טלמון בפתח דבר לספר:
"בקירוב ב1880 הגיע תור חברת ההמונים, אשר את בואו כבר בישרו המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשיתית כמה דורות לפני־כן. חברת ההמונים נחשפה לרגישויות מגורות, וסערות־רוח מטלטלות בנקל. ירידת האמונה הדתית - על קבלת הדין שלימדה והנחמות שהבטיחה - הביאה להתפשטות תחושת כבוד האדם ואונו, הולידה את רעיון הזכות לחיי חירות ואושר פה ובשעה זו, ועוררה אמונה בגאולה חברתית הממשמשת ובאה. הציפיות שלא ידעו שבעה לא יכלו שלא לגרום לתחושה נזעמת של תסכול. על הסייגים, הבלמים והמעצורים שמקורם בפטליזם, ביראת־שמים, במוסר סגפני, בכלכלת מחסור סטטית, במשטר הייררכי ובמסורת־אבות קמו והסתערו עתה אמונות מסעירות בַּזכות להשתמש בכוח ואלימות כדי לבצע את ההבקעה למשטר־הצדק המובטח על־ידי חיסולם של הכוחות החוסמים את הדרך - אמונות באלימות כמיַלדת של התמורות הגדולות בהסטוריה. אותה שעה קמו לתחיה או הרימו ראש בקול ענות גבורה מגמות פאגאניות עתיקות - אשר הנצרות לא הצליחה אף פעם למחוק אותן כליל - שפיארו את החיוניות, את העצמה, את ההתבטאות החפשית והמלאה של בעל־הכוח, אם זה יחיד, אם לאום ואם מעמד, ומעל הכל הגזע כישות ראשונית, מקורית, נושאית יִחוּד דטרמיניסטי, נצחי ובלעדי."*
המשך יבוא ב"נ בטורים הבאים
חג שמח
  ג'ף

* יעקב טלמון, בעידן האלימות, הוצאת עם עובד, עמ' 11-10

שלונסקי

יום שישי, 10 באפריל 2020

אלו דברים לשבת חול המועד פסח תש"ף

פורסם במיילים -
הוצב כאן קטע ממסה של אפלפלד על חשיבותו של קפקא לא' ולבני דורו - שמסיבות טכניות -
לא עבר חלק לבלוג
ג'ף*
מי שרואה הודעה זו אשמח שיתן איתות בחוזר

יום רביעי, 8 באפריל 2020

אלו דברים לפסח תש"ף

מתוך :"הלילה הזה - הגדה ישראלית" בעריכת מישאל ונועם ציון:

"יש נוהגים לומר אחרי שרפת החמץ תפילה קצרה ולבקש שכשם ששרפנו את החמץ מהבית, כך נזכה גם לבער את החמץ מהלב:

יהיה רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלהי אבותינו,
כשם שבערנו החמץ מבתינו היום הזה,
כן תזכנו ותסיענו ותעזרנו לבער היצר הרע מקרבנו,
כשם שבערת את מצרים ואת אלהיהם בימים ההם בזמן הזה.
אנא ה', הפרד מעלינו צד הרע שביצר הרע,
ןתככנו ותלבבנו בכח היצר הטוב.
ותזכנו לזכך נפשנו ולהאיר בה ולהוסיף בה כח והארה גדולה,
ולהתקשר למעלה בקדושה עליונה, ותמיד תשרה ותחול עלינו קדושה העליונה.
_______________________________1
על פי הגדת 'אורח חיים', הרב יוסף חיים, ה'בן איש חי' "

חג פסח כשר ושמח ובריאות טובה
       ג'ף

--

יום שלישי, 7 באפריל 2020

מתוך פרק 47 ב"ימים של בהירות מדהימה"

"בעוד הוא עומד ותוהה לאן יפנה, ראה מול עיניו את חברו לצריף מנדל דורף, שדרגשו עמד מעל לשלו. לא פעם בלילות החורף הקרים היה מנדל מוריד את ראשו ושואל, 'איך אתה מרגיש, תיאו ?'
איש פשוט שביקש את קרבת חבריו וברגעים המרים של היום לא איבד את אמונו באלוהים. בשעה שאנשים היו יושבים על הדרגשים ובוכים כילדים היה ניגש אליהם ברכות ומדבר  על ליבם כאילו היו ילדיו. בן שלושים היה. במרוצת הימים השתנו פניו לחלוטין והוא נראה כבן חמישים, אבל האור בפניו לא כבה.
תיאו ראה אותו עכשיו בבהירות מדהימה, כמו עומד לידו: פנים עגולות , פחוסות משהו, לא היה בהן שום תו של ייחוד, רק הבעה של תימהון נמשך, כאומרות, ראה כיצד הם מכים אותנו על לא עוול בכפינו. אין מה לעשות, אלא לעזור לאנשים."

אהרן אפלפלד, "ימים של בהירות מדהימה", כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ, עמ' 199

יום שני, 6 באפריל 2020

"אנחנו שותים תה ומתבוננים בשלג הנמס."

" למחרת הופיעה שמש גדולה ברקיע, הנמיכה, והאירה את השדות והחורשות. לרגלי הגבעות פכפכו המים וגושי שלג גדולים התגלגלו במדרונות. חיילים הביאו עוד משאית עם מצרכים וחילקו לכל דורש. האנשים זללו ואגרו והשמיעו קולות צהלה שסימרו את השערות.
כך התחלפו חיי היערות בחיים של מותרות. הפליטים היו כל כך טרודים באגירת מזון שחדלו לדבר. לפעמים נדמה היה שהם שכחו מיהם, מה עוללו להם, ומעתה עסוקים יהיו רק באגירת מזון. החיילים התבוננו בהם בתמיהה: אלה יהודים ? אותנו כנראה לשו הימים באופן אחר. ימי הרעב הארוכים הותירו אותנו בלא חמדה. אנחנו שותים תה ומתבוננים בשלג הנמס. "



אהרן אפלפלד, "והזעם עוד לא נדם", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 98


יום ראשון, 5 באפריל 2020

"המחשבה שמעתה נהיה שונים.... אינה אלא אשליה"

"למחרת לא התאפקתי והכיתי שני פליטים. אילו היו לועגים לי בשקט ולא קוראים לי אינווליד, לא הייתי מכה אותם. המילה 'אינווליד' חשפה אצלי כאב נושן ועשתה אותי ברייה פרועה. הללו נדהמו ונמלטו מן המקום.
המחשבה שמעתה נהיה שונים וחיינו יהיו שונים אינה אלא אשליה כנראה. אנחנו נוהגים כפי שנהגנו קודם, אותו כעס, ולפעמים הוא חריף יותר. קשה לנו לשאת ביזיונות והשפלות, ואנחנו מגיבים בחֵמה. אבא ואמא, אף שהיו לוחמים נועזים, לא הכִו איש. אולי מפני שהיו חזקים באמונתם. הֶרשׁ ואני מגיבים בחופזה.
שוב ניגש אלי אחד הנוודים ושאל, 'כלום אין אתה בנו של ברומהרט. אני ישבתי עם אבא שלך שנה בבית הסוהר, באותו התא ממש. מה אתה עושה כאן ?'
סיפרתי לו."

אהרן אפלפלד, "והזעם עוד לא נדם", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 113 מפי "בּרוּנוֹ בּרוּמהַרט".

יום שבת, 4 באפריל 2020

עוד על שברים ורסיסים מפי ישראל אלירז

"כך מגדיר ויטגנשטיין את מה שהוא עושה בפילוסופיה" 'מה שאנו מספקים אלה הערות על תולדות טבע האדם, אין אלה תרומות מוזרות, אלא, קביעות שאיש לא הטיל בהן ספק, ואשר אינן זוכות לציון רק מפני שהן מצויות כל העת לנגד עינינו'  (חקירות פילוסופיות, מאגנס, 1995, עמ' 415, מגרמנית: עדנה אולמן־מרגלית).
ויטגנשטיין הוא מסוג הפילוסופים שאין להם 'שיטה', אלא הם מציעים לנו מעין שברים ורסיסים. פרגמנטים כאלה נמצאים אצל הפרה־סוקרטים ובפילוסופיה המזרחית. לפי טעמי גם השיר הוא אוסף של פרגמנטים. השיר אינו יכול להיות שלם, בבחינת יחידה שלמה עם התחלה , אמצע וסוף. השירה בכללה, מבחינת הצורה, היא אוסף פרגמנטים של יש ושל היעדר, והקורא צריך להשלים את החלקים החסרים. בזה אחנח אומר שהשירה היא אוסף מקרי. הפרגמנטציה היא טבע השיר שאני נמשך אליו. השיר במהותו הוא הערוֹת, הוא מבקש מהאחר לקחת קצה ולהתפתח איתו. הייתי אומר שאנחנו המשוררים בעצם מעירים הערות על תולדות טבע האדם ועל תולדות העולם, ואין בכל החתיכות הללו משום חידוש, כי הן נמצאות כל הזמן נגד עינינו. טבע האדם ודרך העולם הם פרגמנטריים מעצם טבעם."

ישראל אלירז בספרה של חוה פנחס-כהן, אסכולה של איש אחד, דיאלוג עם ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 165 ( הפתיחה לשיחה השמינית שם ) 

יום שישי, 3 באפריל 2020

יום חמישי, 2 באפריל 2020

א' על לייב רוכמן

" שנות החמישים היו ימים של חיפזון. האנשים נחתו כאן בהמוניהם, תאבי עשיה. השיכונים. הישוב הוותיק איבד את מראהו. מה זה. מה עושים כאן. הכל נראה כאיזה המשך רוֹדה חסר־תכלית. החום, בליל השפות. על גבי הסבל הלכו וצמחו החיים השטוחים, המטושטשים. חיים שאימצו להם כמה קלישאות מעשיות. התחיה - אם תרצו, כיעור חדש.
מה הייתי עושה באותן השנים בלי [לייב] רוכמן. הוא אולי בין היחידים, יוצאי השואה, שהסבל לא טישטש את צלמו היהודי. אלמלא חושש הייתי מאי־הבנה, הייתי אומר, כי הסבל הוסיף לו קומה, ואם תרצו שיעור־קומה."

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 80


על "מושבת־עונשין פרטית" של אפלפלד ובני דורו

"הקורבן אימץ לעצמו, ברוב חולשת־דעת, את זדונותיו של הרשע וייחס אותם לעצמו. כל שיהודי, או נדמה כיהודי, נחשב בעיננו חלוש, מכוער ומזיק. הרבה מרירות לאיבה אך האיבה לעצמך קשה מכולן. מה לא עשינו כדי לעקור כל שהיה עוד חבור אל אותו עולם ממנו באנו. בנינו לעצמנו מעין מושבת־עונשין פרטית כדי שהיא, ברוב אלימות, תעקור כל זכר וכדי ששום תג לא יוכר בנו עוד. ובמושבת־ עונשין זו היו כל האמצעים כשרים. על שערה תלויה היתה סיסמה אחת: לשכוח ולעקור. ולאורה של סיסמה זו התנהל הכל. איש לא ידע על קיומה. זה היה שלנו עד התאים הסמויים.

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 38

יום רביעי, 1 באפריל 2020

אלו דברים לשבת הגדול - פרשת צו תש"ף

קפקא, אפלפלד, רבי נחמן. זוהי רשימה חלקית של הדמויות שמלוות אותי בימים אלה, ימים של קורונה.
כל אחד ואחת זקוקים לנקודת אחיזה.
הרבה פעמים הנקודות האלה הן שגויות, מתעתעות, שקריות. לפעמים הן אמת.
בדוכנים ברחובה של עיר נמצא רוכלים שמציעים את מרכולתם לכל דיכפין.
חלקם הגיעו לשם מתוך כורח הנסיבות, חלקם מתוך תחושה של שליחות. חלק ללא כל מחשבה תחילה ממשית.
"'מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי', בא והולך, חוזר ובא וחוזר והולך, 'והיה מכריז ואומר: מי רוצה לקנות סם החיים', יבוא ויקנה.
'השקיפו עליו' הבריות, אם בתימהון, אם בלהיטות. מיהו זה שיכול למכור סם החיים ? מיהו זה שיודע ליצור סם החיים ?
בא אותו רוכל 'אל עכברא', אחת מאותן עיירות, 'קרב לביתו של רבי ינאי'. אותה שעה, רבי ינאי 'היה יושב ופושט בטרקלינו', יושב וקורא דברים, במקרא או בהלכה, וקובע את פשוטם, אם פשוטו של מקרא, אם פשוטה של הלכה.
'שמע רבי ינאי אותו רוכל מכריז: מי רוצה סם חיים. השקיף עליו ר' ינאי', מתוך מרומי ביתו.
'אמרו לו רבי ינאי: בוא, עלה לכאן, מכור לי
אמר לו אותו רוכל: לא אתה צריך לזה ולא הדומים לך.
 הטריח עליו' רבי ינאי, הפציר בו שיעלה ויבוא, עד שהתרצה.
'עלה אצלו. הוציא לו ספר תהלים. הראה לו, לרבי ינאי, את הפסוק: 'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים , לראות טוב?'
הוסיף ושאל: 'ומה כתוב אחריו ?'
הוסיף וענה: 'נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו'".*
הסיפור הנ"ל מובא על ידי אסא כשר בפרק הראשון לספרו "ספר קטן על משמעות החיים".*
יש במה לעיין.

שבת שלום
    ג'ף

* אסא כשר, ספר קטן על משמעות החיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז, עמ' 18-17



מתוך "הפרודות היקרות" אחת המסות של א' ב"מסות בגוף ראשון"

"כל אמנות אמת חוזרת ללא לאות ומשננת, בעצם עשייתה, כי העולם עומד על היחיד. זוהי נקודת המרכז שלה בין שהיא נשארת תקועה בו ובין שהיא מרחיקה אל החברה ואל הנוף. לעולם היחיד, שמו הפרטי, חולשתו או רום נפשו ענינה הגדול."

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 98

"...את הנסתרות לא נדע ממילא."

" ערב אחד אמר הרופא, 'הגדם נרפא ועוד מעט נתקין לילד תותבת.' לא ידעתי מה פשר הדבר, ולא שאלתי. סקרנותי עזה מאז ומתמיד, אבל לשאול אני לא נוהג. דברים גלויים מתבהרים מאליהם, ואת הנסתרות לא נדע ממילא. שמץ מהלקח הפשוט הזה כבר נודע לי אז.
באותה חצר קטנה ליד המטבח ראיתי מה שראיתי. החיים, בסופו של דבר,  לא משנים אותנו. לפעמים נדמה לי שאני עוד שם, ליד הגדר או על הארץ, כאילו שום דבר לא אירע במרוצת ארבעים ושש השנים האחרונות."

אהרן אפלפלד, "והזעם עוד לא נדם", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 11 מפי "בּרוּנוֹ בּרוּמהַרט".