במסע שלי בעקבות "יואל הופמן", קראתי בינתיים שני ספרים שלו: "ספר יוסף" ו"מצבי רוח".
ב"מצבי רוח" סימנתי כמעט כל עמוד שני בספר. הסימון נועד, כמו פירורי הלחם שמשאירים הילדים בסיפור "עמי ותמי" או שני היתומים שאבדו ביער בסיפור שבעת הקבצנים לרבי נחמן, על מנת להתחקות אחריהם בסיום הקריאה.
בניגוד לסיפורי המעשיות, אין הציפורים אוכלות את הסימנים. וכן, הסימנים לא נועדו להראות את הדרך הביתה אלא לסמן מקומו של קטע הראוי, מטעמים שונים, לעיון נוסף.
אני לא יודע לתאר את הכתיבה של הופמן. ישנן נשות ספרות ואנשי ספרות שזהו תחום עיסוקם ומומחיותם לצד העיסוק ביצירות ובסופרים אחרים.
לדידי, כתיבה מרתקת היא זו ש"שולחת" אותך לכיוונים שונים בעת ובעונה אחת, ולאו דווקא לכיוונים מבוררים. לשם דוגמא ראו נא הפסקה הפותחת ב"מצבי רוח":
"1. מאז שכתבתי את הספר האחרון אני חושב על פתיחה לספר הבא.
פתיחה היא הכל. צריך להיות בה, כמו בזרע־עץ, כל הספר כולו.
ובכן, מה שאני רואה זו דמות אדם. הוא יורד (מן המדרכת ? ) חמש או שש מדרגות והוא בחצי הדרך לדירת מרתף.
אני בטוח שזה סיפור אהבה. ואולי בדירת המרתף נמצאת אשה. כנראה נובמבר."*
אחת מנשות הספרות שעוסקת ב"הופמן" כתבה את הדברים הבאים בפתח הדברים למונוגרפיה שחיברה על יצירת הופמן:
"...ספר זה...בא....להאיר את הסוגיות המתמיהות [של יצירת הופמן ], או אולי ראוי לומר - המפליאות שלה.
אלה אותן סוגיות אשר לגבי חלק מן הקוראים שלו היו המניע למשיכה העצומה לטקסטים שלו כבר מרגע הופעתם, ולגבי קוראים אחרים מחסום שבו נתקלו בכל פעם שניסו להתקרב ליצירתו."^
אני מניח שהדברים נכונים גם לגבי קוראים שכאן.
שבת שלום ומועדים לשמחה
ג'ף
* יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. אין מספור עמודים בספר הזה והטקסט המקורי כולו מנוקד. העתקתי הטקסט כמיטב יכולתי בכתב מלא.
^ רחל אלבק־גדרון, השלישי האפשרי, מחקר מונוגרפי על עבודתו של יואל הופמן, כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ ומכון הקשרים אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, באר שבע, עמ' 10 - 11
האיור להלן, ציור שנקרא "נערה עם חליל" הוא מהסטודיו של ורמיר ( בסביבות 1669 -1675 ) הוא ברשות הרבים public domain והוא Courtesy National Gallery of Art, Washington
רשימה שניה - על מדפים רשימות והעתקה
"[27] האושר. שוברי גלים. צוצלת. שקיות תה. בכחנליה. עיוות דין. שרעפים. עגבת. תלושי משכורת. פסה דּובלה. ארמגדון. ששת. בילטרליות. אוקסימורון. שַיִש. מיץ פטל. גוסטב הגדול. שיניים. ימת ברדוויל. פילגש. מכרות נחושת. ויזתא. אירקוצק. אוסמוזה. בני ברית. שופנהאואר. דגי סולומון וכולי.
כן. ושכחנו נחלים."
ב"רמי לוי" אתמול "הבנו" את חשיבותם של מדפים.
בניגוד לאביזרים אחרים שהלכו לעולמם כמו הטלפון הקוי, טרם נמצא תחליף למדפים.
לצד המדפים, כלי נוסף שהוא חשוב במיוחד לאמני המילים הוא הרשימה. הרשימות משמשות למספרי סיפורים, למלא חללים בסיפור או על הדף. הרשימה היא כלי של זרם התודעה.
אם היינו חוקרי ספרות היינו יודעים יותר על הזרם הזה. מי שמכיר, ודאי ישים לב שהדברים שכאן נכתבים בהשפעת "יואל הופמן" ( בין השאר לענין השימוש ב"אנחנו" במקום ב"אני"). על כל פנים, הופמן בפסקה 27 כותב:
"[27] האושר. שוברי גלים. צוצלת. שקיות תה. בכחנליה. עיוות דין. שרעפים. עגבתץ תלושי משכורת. פסה דּובלה. ארמגדון. ששת. בילטרליות. אוקסימורון. שַיִש. מיץ פטל. גוסטב הגדול. שיניים. ימת ברדוויל. פילגש. מכרות נחושת. ויזתא. אירקוצק. אוסמוזה. בני ברית. שופנהאואר. דגי סולומון וכולי.
כן. ושכחנו נחלים."
כלי אחר שבאמתחתו של הכותב הוא ה"העתקה". להעתקה שני מובנים. האחד - להעתיק ממש, מלשון "העתק הדבק". אפלפלד ישב כנער עולה חדש בחדר אוכל שונים במוסדות שונים של עליית הנוער והעתיק פסוקים מהתנ"ך כדי לרכוש מיומנות בשפה העברית. המובן השני הוא העתקה - חיקוי. חיקוי סגנון. זה קורה לפעמים במודע ולפעמים פחות במודע. העתקה במובן הזה היא כלי חשוב בתהליך הלמידה של כותב, כפי שמציינת מרי אוליבר במדריך שלה לכתיבת שירה.
אף אחד לא נולד טאבולה ראסה.
רשימה שלישית - קביעות
"אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
זמן לכל."
זוהי שורת הפתיחה בשיר של יהודה עמיחי - "אדם בחייו."
"מכיון שיש לו רק חיים אחד ( אף שחיים הוא לשון רבים) אדם חוזר תמיד לאותם דברים."
זוהי שורת הפתיחה לפסקה [23] ב"מצבי רוח" של יואל הופמן.
אין כל חדש ואין כל חידוש בקביעה שהשימוש וההקשר קובע את "תפקיד" המילה.
"נקה את החדר" היא פקודה. ( על פי רוב ואגב אורחא - לא מועילה במיוחד כשנאמרת מאב לבן, אם לבת וכו').
"אבל כמה סוגי משפטים יש ?" שואל ויטגנשטיין בסעיף 23 לחקירות פילוסופיות. "שמא היגד, שאלה וציווי ? - סוגים כאלה יש לאין־ספור: אין־ספור סוגים של שימוש בכל מה שאנו מכנים 'סימנים', 'מלים', 'משפטים'. והגיוון הזה איננו דבר קבוע, הניתן פעם אחת ולתמיד: אלא מינים חדשים של שפה, משחקי־לשון חדשים, כפי שנוכל לומא, נוצרים , ואחרים מתיישנים ונשכחים…"
"מצבות נשברות, מלים חולפות, מלים נשכחות,
שפתיים שאמרו אותן הפכו עפר,
שפות מתות כבני אדם,
שפות אחרות קמות לתחיה,
אלים בשמים משתנים, אלים מתחלפים,
התפילות נשארות לעד."
יהודה עמיחי
בשיחה הראשונה שלו בספרו "משלמה המלך עד שלמה ארצי מיונה הנביא עד יונה וולך - שיחות על שירה" כותב מנחם בן תחת הכותרת "מה זה שיר ?" את הדברים הבאים:
"השיר הקצר ביותר שנכתב אי־פעם הוא כנראה שירו של המשורר הצרפתי המפורסם ( והקומוניסט ) לואי אראגון…כל השיר כולו מכי למילה אחת בלבד: 'קיר'. זה כל השיר. אז למה זה שיר ?" , שואל בן. והוא משיב: " מסיבה אחת פשוטה ומרכזית: משום שהשיר פורסם כשיר. די בכך כדי להפוך אותו לשיר, ממש כפי שהאסלה המפורסמת של מרסל דושאן ( שהוגדרה זה לא מכבר כמוצג האמנות המשפיע ביותר במאה העשרים ( היא מעשה אמנות מסיבה אחת פשוטה: משום שהוצגה במוזיאון כמעשה אמנות. אין זה אומר שהשיר 'קיר' הוא שיר מקסים במיוחד. אין זה אומר גם שהאסלה של דושאן היא אמנות מזהירה. ממש לא. אני, למשל," אומר בן," לא מתפעל לא מזה ולא מזה. אני לא מת על גימיקים באמנות, ובשני המקרים מדובר ללא ספק בעיקר בגימיקים, אבל די בשתי הדוגמאות הללו כדי להמחיש לנו ששירה היא מה שאנחנו מגדירים כשירה, ואמנות היא מה שאנחנו מגדירים כאמנות."
אפשר להירגע, אין הדברים לעיל של בן ממצים. עיינו שם בהמשך.
