אלו דברים: נובמבר 2022

יום חמישי, 24 בנובמבר 2022

אלו דברים לשבת פרשת תולדות תשפ"ג

"הזיכרון והדמיון דרים לעיתים בכפיפה אחת. באותן שנים עלוּמות כמו התחרו ביניהם. זיכרון היה ממשי, מוצק כביכול. לדמיון היו כנפיים. הזיכרון משך אל הידוע, והדמיון הפליג אל־הלא נודע. הזיכרון השרה עלי תמיד נועם ורוגע. הדימיון היה מטלטל אותי ולבסוף מדכא אותי".

אלו דברי אהרן אפלפלד במבוא לספרו "סיפור חיים".

ואפלפלד ממשיך:

"לימים למדתי שיש אנשים החיים רק מכוח הדמיון. כזה היה דודי הרברט. דודי ירש רכוש רב, אך מכיוון שחי בעולם הדמיון, בזבז הכול והתרושש. כשהכרתי אותו מקרוב כבר היה אדם עני, חי על חסדי בני משפחתו, אך גם בעוניו לא חדל לדמיין. המבט בעיניו היה נעוץ הרחק ממך, ותמיד דיבר על העתיד, כאילו לא קיימים הווה או עבר.

מפליא עד כמה בהירים זיכרונות הילדות הרחוקים והעלומים, במיוחד אלו הכרוכים בהרי הקרפטים ובמישורים שהשׂתרעו לרגליהם. בחופשות הקיץ האחרונות היינו גומעים את ההרים ואת המישורים באיזו ערגה מפחידה. כמו ידעו הורי שאלו החופשות האחרונות ומכאן ואילך החיים הם תופת."

אני מדלג על שלש פסקאות בהן מתאר אפלפלד קצרות את הקורות אותו כילד בימי המלחמה.

"אחרי המלחמה עשיתי חודשים אחדים על חופי איטליה ולאחר מכן על חופי יוגוסלביה. היו אלה חודשים של שִכְחה נפלאה. המים, השמש והחול לשו אותנו עד לשעות הלילה, ובלילה היינו יושבים ליד המדורה וצולים דגים ושותים קפה. על החופים שוטטו אז אנשים שהמלחמה עיצבה אותם: נגנים למיניהם, להטוטנים, זמרי אופרה, שחקנים, חוזי שחורות, מבריחים וגנבים, ובין השאר גם ילדים אמנים בני שש-שבע, שאמרגנים מושחתים אימצו אותם וטלטלו אותם ממקום למקום. כל לילה הייתה הופעה ולעיתים אפילו שתיים. השִכְחה בנתה אז את מרתפיה העמוקים. לימים העברנו אותם לארץ."

אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 7-5

חודש טוב ושבת שלום

ג'ף

יום שני, 21 בנובמבר 2022

על "גזענות" ונגד "גזענות" (ט)

האופן כללי יש לומר שהתופעות שכלוות תחת המונח גזענות בארץ - אינן זהות לתופעות שנכנסות למונח הזה racism בארצות הברית או מקומות אחרים בעולם. "הצבע" צבע העור - הביטוי המובהק לגזע שונה (לכאורה) אינו פקטור כשמדובר ביחס השונה שזוכים לו ערבים בארץ בשגרת יומם. הוא כן פקטור ביחס שזוכים לו שחורים, בין אם הם איטיופים, ערבים או פועלים זרים.

יום חמישי, 17 בנובמבר 2022

אלו דברים לשבת פרשת חיי שרה תשפ"ג

"יש סיפורים נפלאים , שקצר הזמן לספר אותם," אומר ישעיהו ליבוביץ בדבריו על פרשת השבוע, "שאברהם אבינו, שלא מדעת שרה אשתו אשר רצתה להרחיק את צרתה הגר, הלך פעמיים לאותו מדבר לבקר את ישמעאל בנו המודח, לראות מה שלומו ומה אירע לו....

המדרש אומר, שלאחר מות אמו שרה הלך יצחק להחזיר את אמו-חורגתו הגר לאביו. הוא הלך לבאר לחי-רואי כדי להביא משם את הגר, אשר בגלל אמו הורחקה ולהחזיר אותה לאביו ולתקן את העוול. והסיפור האגדי מספר הרבה מאד בשבחה של הגר, שאותה הוא מזהה עם קטורה, ואומר : 'למה נקרא שמה קטורה ? שנאים מעשיה כקטורת.' פירוש מליצי זה מעיד עד כמה בעלי האמונה הגדולים בעולמנו הגו במעשיהם של האבות, ועמדו על כל פגם וכל ליקוי שהיה בהם, וחשבו על תיקונם. מזה יש ללמוד הרבה לדורות: שאין לעשות אידיאליזציה של כל מה שהיה, אלא יש לראות את הדברים כשהם לעצמם, ולהבין אותם, לשפוט אותם ולחשוב על תיקונם.

אני מוסר כאן", מוסיף לייבוביץ לסיום, " עוד מאמר אגדי, רב משמעות, המתייחס לשלוש נשיו של אברהם אבינו: שרה היתה מבנות שם, הגר ( המצרית ) - מבנות חם, קטורה (שמדרש זה אינו מזהה עם הגר) - מבנות יפת. ללמדנו (או לרמוז לנו ) שמאברהם יוצאת - או עתידה לצאת - השראה לכל גזעי האנושות."

מתוך י. ליבוביץ "הערות לפרשיות השבוע", הוצאת אקדמון - בית ההוצאה של הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, עמ' 23

שבת שלום

ג'ף

יום חמישי, 10 בנובמבר 2022

אלו דברים לשבת פרשת וירא תשפ"ג

... מחפש אדם דבר אחד, מוצא הוא דבר אחר

לא משנה מה חיפשתי. את הדברים הבאים מצאתי :

ראיון של הודיה כריש חזוני עם אהרון אפלפלד ז"ל ב"מקור ראשון", חודשים ספורים לפני מותו.

אפלפלד : "יש מי שגדול בתורה, ואני גדול באי ידיעה. הגדול בתורה נדמה לו שהוא מעל, שהוא יודע להנהיג ציבור, שהוא יודע מה בדיוק צריך לעשות....

איך אתה רואה את הוויכוח הסוער סביב ה"הדתה", ואת ההורים שאומרים – אל תכניסו תכנים כאלו לתוך ספרי הלימוד של ילדינו?

'יש אנשים שאין להם פרספקטיבה נכונה. הם רואים את האמונה היהודית בדמות יענק'ל, מוישה או מרדכי שזורקים אבנים. בזה מסתכם אצלם היהודי המאמין. הם לא יודעים, או לא רוצים לדעת, שהיה רמב"ם והיה רבי יהודה הלוי והיה אלפסי והיה קארו שכתב את השולחן ערוך. רואים רק את יענק'ל והאבנים. יש גם יהדות יפה'.

אחרי 70 שנה, המדינה הזו יהודית יותר ממה שחשבת או פחות?

'אין לי משאלות לב, אני מקבל את המציאות כמו שהיא. במציאות יש דברים יפים ויש דברים מקולקלים. כך תמיד היה וכנראה כך גם יהיה. הפנטזיות ממני והלאה. כמובן, ליבי קרוב יותר אל היפה, אל האנושי. אני נמשך לשם. אל הכיעור לא'."

"יש מסר כלשהו שאנשים יוצאים איתו אחרי קריאת ספריך?

'אני לא מסתובב ושואל מה מקבלים מהם. אני יכול להיות ממונה על דבר כזה? בקושי אני ממונה על עצמי", הוא צוחק. "יש הרבה אנשים שקוראים את הספרים שלי, בכל העולם. באיסלנד, בסין, ביפן. גם באוקראינה. אני לא מצפה שיבינו את הכול, את כל התסבוכת היהודית. מבינים ברמות שונות. שיבינו את האנושיות'.

והישראלים?

'אם הם יוצאים עם איזו מילה חדשה, זה יפה. מילה כמו תימהון, למשל. זו מילה מצויה וידועה, אבל יש בה מבט. יש בה ראייה של תהייה, של פליאה, אל העולם הזה שבו אנחנו חיים: תראו מה מתרחש בו'.

ועם השנים מתגברת ההבנה, או מתגבר התימהון?

הוא מחייך. 'ההבנה היא כבר תחנה אחרונה, ואני לא הייתי רוצה להיות שם'."

וראו עוד ב - https://www.makorrishon.co.il/judaism/8569/

שבת שלום

ג'ף

יום שלישי, 8 בנובמבר 2022

מסמך ויטגנשטיין (ט)

מסמך ויטגנשטיין

[ Philosophy] is not a body of doctrine but an activity, the activity of clearing up confusions caused by the bewitchments cast by language.[1]

Ray Monk, How to Read Wittgenstein, Granta Books, p.2

בפתיחה לחלק ב ( מהסתר לגלוי) כותב מלכיאל:

"בפתח הדברים אציג בשלושה ראשים[2] ( אפרטם להלן) את המהפכה שוו מחולל בתפיסת השפה בחלקו הראשון של החקירות – המעבר ממשמעות לשימוש – מהפכה ששוזרת את הסוגיות המרובות והמגוונות שנדונות לכל אורכו של הספר.

"ממשמעות לשימוש" - על משמעות, מובן והבנה

סעיף 525

לא זוכר איך הגעתי לסעיף הזה דווקא, כאן ועכשיו. ייתכן ואונגר הזכיר אותו והפנה עליו.[3][חוזר אחרי הפסקת חשמל]

הסעיף אומר[4]

"After he had said this, he left her as he did the day before."

Do I understand this sentence? Do I understand it just as I should if I heard it in the course of a narrative? If it were set down in isolation I should say, I don't know what it's about. But all the same I should know how this sentence might perhaps be used; I could myself invent a context for it.

(A multitude of familiar paths lead off from these words in every direction.)

בצמוד לסעיף הזה כותב מלכיאל :

"הבשורה העיקרית של החקירות, הגלומה במעבר ממשמעות לשימוש, היא שמשמעותם של ביטויים לשוניים היא שימושם במשחק־הלשון; עניינה הראשוני של הבשורה הוא המושגים משמעות ומובן, אבל היא משליכה באופן מיידי גם על המושג הבנה."[5]

ראשי פרקים אונגר

1. ויטגנשטיין

2. ויטגנשטיין מבוא 2

3. ויטגנשטיין 3

4. טיעון השפה הפרטית

5. עוד על בעית השפה הפרטית

6. החוזה לחיסול ההיגיון

7. החשיבה לא מה שחשבתם

8. היגיון בערבון מוגבל

9. החיים הם משחק שפה

10. האם הלוגיקה הגיונית ?

11. בעיית האינטרוספקציה : האם יש לך תודעה ?

12. מדוע אנו לא מבינים שאנו לא מבינים

13. הפילוסופיה של ויטגנשטיין ( המאוחר ) - עקרונות והשלכות

12. מדוע אנו לא מבינים שאנו לא מבינים

"אם היינו שואלים מה זנון עושה ברמה פילוסופית הוא היה אומר אני רק מקעקע. אני לא אומר לכם מה נכון אני רק תופס וממפה את נקודות התורפה חשיבה הקונבנציונלית שלכם....[הוא הגן על פרמנדיס מהתקפות של השכל הישר "אתם חושבים ש - ?! בואו נראה... ] וכך נוצרו פרדוקסים וזהו למעשה מה שויט' עושה. עם הבדל אחד שהוא הבדל די דרמטי. זנון בנה שורה של בין 15 -20 פרדוקסים....ויט' לא מציג את התבנית השלמה הזאת והמפתה שנקראת פרדוקס הוא רק שואל שאלות. "אתה יודע מה זה זמן ? בוא נראה ...השאלות הן לא שאלות סתם הן מאד מכוונות מטרה והמטרה שלהן היא חבלנית. המטרה שלהן היא לחשוף את הטעויות הרבות מן ספור שתובנות שלנו לוקות בהן ובעיקר לחשוף ולהוקיע את הדימויים שמאחזים את עינינו...בואו ניקח יחיד עם ויט' עשרה מוקדים: מהי משמעות ? מהי מהות ? מהי קונבנציה לשונית וכן הלאה וכן הלאה...כל אשכול כזה מייצר תהיות ותמיהות, סתירות ו...שריטות...לעתים וי' אומר אתה לא סותר את עצמך אתה רק לא מבין בדיוק מה קורה שם....למה אתה עושה זאת ? כי אתה שבוי בדימוי...זה דימוי של הרוח..."מיינד" גם אחרי שדחינו את הדימוי אנחנו מתנהגים כאילו שזה נכון....נוצרים שני אגפים במשוואה אחת שכל כולה תעתוע. משוואה אחת שיש בה... תקוה... עמדות פרופוציונליות...ויט' מנסה לומר כך : התבניות האלו אינן אלא הוראות משחק...זה לא שיש ישות כזאת, חוט כזו דקיק ...מה זה הוגה דעות ? מה הוא עושה...משלח יד...משלח מוח...מגדת עתידות...כמו במגדת עתידות, מה שויט אומר שכמו הביטוי המטופש מגדת עתידות בנוי על תמונה שהיא הבקבוק השקוף...היא רואה את העתיד. אם אתה משלם לה היא אומרת את העתיד...הוא כבר הניח שהעתיד ישנו באיזה שהוא אופן, שאפשר לראות אותו ובנוסף שלגברת הזאת ...יש את היכולת...לראות את העתיד...האנולוגיה הזאת חגה בתוכי והיא שקופה...מבחינתו של ויט' הגל הוא הרבה יותר מסוכן מכל מגידות העתידות יחד....בנינו משהו שהוא לחלוטין לא נכון...לא שהוא לא נכון אני חוזר בי, הוא לחלוטין חסר משמעות. והוא הדין במושג הmind , הוא הדין במושג המחשבות... 417 והלאה...מה זה להבין ? לדעת להבין להסביר

4. טיעון השפה הפרטית

סעיף 243 חקירות

"אדם יכול לעורר את עצמו, לצווֹת על עצמו, לציית לעצמו, לגעור בעצמו, להעניש את עצמו, להציב שאלה ולהשיב עליה. ניתן אפוא גם לדמות בני־אדם המדברים רק במונולוגים; המלווים את פעילויותיהם בדיבור לעצמם. - חוקר הצופה בהם ומאזין לדיברום עשוי להצליח לתרגם את שפתם לשפתנו. (הוא יהא מסוגל בשל כך לנבא נכונה פעולות של אנשים אלה, שכן הוא שומע אותם אף מתכננים תוכניות ומקבלים החלטות.)

ואולם הניתן לדמות שפה שהאדם יוכל לרשום או להשמיע בה את התנסויותיו הפנימיות - רגשותיו, מצבי רוחו, וכו' - לשימוש־שלו ? - וכי אין אנו מסוגלים לעשות זאת בשפתנו הרגילה ? - אבל לא זו כוונתי. המלים בשפה הזאת אמורות להורות על מה שרק הדובר לבדו יכול לדעת; על תחושותיו הפרטיות, הבלתי־אמצעיות. הזולת לא יוכל אפוא להבין שפה זו."

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 123

"תודעה היא ציבורית"[6]

ויטגנשטיין - ריכוז (221221)

המבוא של ויטגנשטיין לחקירות

המבוא של ויטגנשטיין לחקירות:

"להלן אני מפרסם מחשבות, משקעים של חקירות פילוסופיות שהעסיקו אותי בשש־עשרה השנים האחרונות."

זהו המשפט הפותח של לודוויג ויטגנשטיין בפתח־דבר לספרו, "חקירות פילוסופיות".

וויטגנשטיין ממשיך:

"הן נוגעות לנושאים רבים: מושגי המשמעות, ההבנה, המשפט, הלוגיקה, יסודות המתימטיקה, מצבי התודעה ודברים אחרים. את המחשבות הללו כולן כתבתי כהערות, כפסקאות קצרות. לעתים הן שרשרת ארוכה למדי באותו הנושא, ולעתים הן מדלגות בחילוף מהיר מתחום אחד למשנה. -- כוונתי מלכתחילה היתה לכנס פעם את כל אלה בספר, אשר לגבי צורתו היו לי דימויים שונים בזמנים שונים. אך היה זה מהותי בעיני שהמחשבות הכלולות בו צריכות להתקדם מנושא לנושא ברצף טבעי וקולח.

לאחר כמה ניסיונות כושלים לרתך את התוצאות שלי לכלל שלם אחד שכזה, נוכחתי שלעולם לא יעלה הדבר בידי; שהמיטב שביכולתי לכתוב יישאר תמיד רק בגדר הערות פילוסופיות; שמחשבותי דועכות במהירות אם אני מנסה לכפות עליהן התקדמות בכיוון אחד בניגוד לנטייתן הטבעית.--וזה היה קשור כמובן לטבעה של החקירה עצמה. דהיינו, היא מאלצת אותנו לנסוע דרך שדה־מחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים. --ההערות הפילוסופיות שבספר הזה הן כביכול אוסף של מִתווי־נוף, אשר נוצרו במהלכם של מסעות ארוכים וסבוכים אלה.

נגעתי באותן הנקודות, או כמעט באותן הנקודות, תמיד מחדש ומכיוונים שונים, ושרטטתי תמונות חדשות כל העת. רבות מהן יצאו משובשות או לא־טיפוסיות, כשהן נגועות בכל הפגמים של צייר כושל. וכאשר אלה סולקו, נותרו כמה תמונות מתקבלות פחות או יותר על הדעת, שאותן צריך היה עתה לארגן, ולעתים קרובות לחתוך, כך שהמתבונן בהן יוכל לקבל תמונה של הנוף.--לפיכך ספר זה בעצם אינו אלא אלבום.

עד לפני זמן קצר ויתרתי בעצם על הרעיון של פרסום עבודתי בימי חיי. אמנם, הוא התעורר מעת לעת, וזאת בעיקר מפני שבעל־כורחי התחוור לי כי תוצאות חקירותי, שאותן העברתי בהרצאות ברשימות ובדיונים, הופצו כשהן מובנות על־פי־רוב שלא כהלכה, וכשהן פחות או יותר מהולות במים או מעוּותות. היה בכך כדי לגרות את גאוותי וקשה היה לי להרגיעה.

אך לפני ארבע שנים היתה לי עילה לקרוא שוב את ספרי הראשון ( מאמר לוגי־פילוסופי ) ולבאר את המחשבות הכלולות בו. ואז נראה היה לי לפתע ששוּמה עלי לפרסם את המחשבות הישנות ההן יחד עם החדשות: שאלה החדשות יוארו באור הנכון רק תוך ניגוד לאופני החשיבה הישנים שלי ועל הרקע שלהם.

הנה כי־כן מאז ששבתי, לפני שש־עשרה שנים , לעסוק בפילוסופיה, נאלצתי להכיר בשגיאות חמורות במה שכתבתי באותו ספר ראשון. הביקורת שמתח על רעיונותי פרנק רמזי, שעמו התדיינתי בשיחות רבות מספור בשנתיים האחרונות לחייו, עזרה לי להכיר בשגיאות הללו, במידה שכמעט איני מסוגל בעצמי להעריכה.--חוב־תודה גדול אף יותר מאשר על ביקורת זו --לעולםעזה ובטוחה --חב אני למורה באוניברסיטה הזאת מר פ' סראפה, שבמשך שנים רבות העביר ללא־הרף את מחשבותי תחת שבט ביקורתו. לדרבון הזה אני חייב את הפוריים שברעיונותיו של חיבור זה.

לדברים שאני מפרסם כאן תהיה נגיעה--מטעם זה ואחר--למה שאחרים כותבים כיום.--והיה אם הערותי אינן נושאות עליהן חותם המאפיין אותן במובהק כשלי,--אין ברצוני גם להבא לתבוע עליהן בעלות.

אני נותן להן פומבי ברגשי ספק. אין זה מן הנמנע שבגורלה של עבודה זו, בדלותה ובחשכת הימים הללו, יעלה להאיר את מוחו של אדם זה או אחר--אבל , כמובן , אין זה סביר.

אין בחפצי, באמצעות חיבורי, לחשוך מן האחרים את החשיבה. אלאף ככל שניתן חעטורר מישהו למחשבות משלו.

הייתי רוצה להוציא לאוויר העולם ספר טוב. הדבר לא נסתייע, אבל חלף הזמן שבו היה לאל־ידי לשפרו.

קיימברידג' ינואר 1945"

הדברים לעיל הם תרגומה של עדנה אולמן־מרגלית לפתח־דבר שכתב וויטגנשטיין, במהדורה העברית של "חקירות פילוסופיות" גם כן בתרגומה של עדנה אולמן־מרגלית , הוצאת מאגנס, בעמ' 36-35 לספר

מלכיאל במבוא לפירושו :

"בחלקו הראשון של חקירות פילוסופיות, ויטגנשטיין מחולל מהפכה בתפיסת השפה - שלו עצמו, במאמר לוגי־פילוסופי, ושל קודמיו. השפה הוא מאפיין ייחודי של בני אדם, אם לא המאפיין הייחודי שלהם, ומהפכה בתפיסתה היא מהפכה בתפיסת המצב האנושי. היא מהפכה בתפיסת הפילוסופיה."

האסטרטגיה המוצהרת של של חקירתו הפילוסופית של וו היא גיבושה של השקפה־מעל על שימוש במילותינו כבמשחק־הלשון (ס' 122 ) , והוצאתה ( של האסטרטגיה ) אל הפועל כרוכה בטבורה ובאופן מהותי במאבק מתמיד בפיתוי להוציא את השפה לחופשה ( ס' 38 ) .

אליעזר מלכיאל "ממשמעות לשימוש פירוש לסעיפים 315-1 בחקירות פילוסופיות של לודווג ויטגנשטיין" הוצאת מכללת הרצוג - תבונות - הוצאת כרמל, עמ' 13

מתוך המבוא של אולמן־מרגלית:

"ס' 1- 27 התמונה האוגוסטינית

לפי תמונה זו כל מלה היא שם של דבר־מה, ותפיסת משמעותה של מלה מתמצה בידיעה מה היא מציינת או מייצגת."

ס' 5

"כאשר מתבוננים בדוגמה בס' 1 חשים אולי עד כמה המושג הכללי של משמעות המלים אופף את תפקוד השפה באֵד המונע ראייה בהירה."

From 1929 until his death in 1951, Wittgenstein worked out a new way of doing philosophy that has no precedent in the history of the subject. It is a way of approaching philosophy that tries to remain faithful to the insight he had in the Tractatus that philosophy cannot be science, or anything like a science. It is not a body of doctrine but an activity, the activity of clearing up confusions caused by the bewitchments cast by language.

Ray Monk, How to Read Wittgenstein, Granta Books, p.2

מתוך אונגר 1

1. הפילו' החשוב ביותר במאה ו20, המשפיע ביותר

דימוי הזבוב בבקבוק שקוף

2. "הראשון לפסול את כל הפילוסופיה הקודמת , להוקיע אותה כבנויה על טעות חשיבה ולהציע תרפיה"

א. מן המופשט אל הקונקרטי

ב. ממעוף הציפור לעובי הקורה

ג. הרציונליות ב(תוך) מעבה החיים האנושיים

ד. השקפה־מעל על שימוש/דקדוק מילותינו

ה. בתוך המסורת הפרשנית

ו. עזרים ומוסכמות גרפיות

ה"רסיסים" השונים ( שפרסמת )

ס' 108

"השאלה 'מהי בעצם מלה ?' היא אנלוגית לשאלה 'מהו כלי שחמט ?'"

ל. ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגם עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, ס' 108, עמ' 81

"--לצווֹת, לשאול, לספר, לפטפט, שייכים לטבענו ממש כמו ללכת, לאכול, לשתות, לשחק."

שם,

ס' 25 עמ' 47

ויקטג' עסק בבעיות העולם האמיתי – real world situations

J היה מהנדס פילוסופי יותר ממדען פילוסופי

יש חושבים לינראיים וחושבים שרואים הקשרים מקבילים

אלויס

ו' היה מציע לנו לקחת את הזמן; לקחת את הזמן להתבונן ולעיין בבעיות במאבקים וכו'

וו' לא מציע לך לא תאוריה ולא נוסחה...הוא מפרק מוקשים

מתוך המבוא של עדנה אולמן־מרגלית ל"חקירות פילוסופיות" של "וו" ( טיוטה )

"הרעיון המוביל של ויטגנשטיין הוא שכל התיאוריות הפילוספיות מעוגנות בתמונות שגויות ('נמצאנו כלואים בתמונה' -ס' 115 )" .

"עיקר המאמץ שלו מופנה לעקירתן של התמונות הגורמות לאשליות פילוסופיות, וזאת על־ידי המרתן בתמונות - לא בתאוריות - אחרות."

" נקודת המוצא לספר היא פיסקה מהוידויים של אוגוסטינוס, המציגה תפיסה קדם־פילוסופית של לימוד לשון־אם . בתפיסה זו טמונות כל המלכודות שהפילוסופים - לדעת ויטגנשטיין - נופלים לתוכן ואשר מהן הוא ינסה לחלצם. כבר בנקודה זו יש לשים לב לכך שבקטע המצוטט אין אוגוסטינוס מפתח תאוריה לשונית אל מוסר תיאור, פורש תמונה. מבחינה זו ראוי לחקירות פילוסופיות להיפתח בפסקה אוגוסטינית זאת: הרעיון המוביל של ויטגנשטיין הוא שכל התיאוריות הפילוספיות מעוגנות בתמונות שגויות ( 'נמצאנו כלואים בתמונה' - ס' 115 ). את מושג התמונות של ויטגנשטיין יש להבין כמערכת יצוג של המציאות. ויטגנשטיין אינו סבור שניתן להשתחרר מתמונות לחלוטין, אלא שיש להכיר בהן, להכיר אותן ולהחליש את אחיזתן. עיקר המאמץ שלו מופנה לעקירתן של התמונות הגורמות לאשליות פילוסופיות, וזאת על־ידי המרתן בתמונות - לא בתאוריות - אחרות. אין צורך לשכנע ולהשתכנע בכך שהתמונה האחרת היא ה'נכונה': התראפיה הפילוסופית מושגת כתוצאה מכך שנוכחים בעצם אפשרות קיומה של תמונה חלופית."

1.חבר פייסבוק אמר לי השבוע שהוא לומד ויטגנשטיין כבר 37 שנים ועוד היד נטויה.

ב"חקירות פילוספיות" אומר ויטגנשטייו בהערה מס' 309 ( בתרגום שלי מהנוסח האנגלי ): "מהו היעד שלך בפילוספיה ? להראות לזבוב את הדרך החוצה מהבקבוק." ובתרגום לאנגלית מהמקור בגרמנית :

What is your aim in philosophy ? To show the fly the way out of the fly-bottle

ויטגנשטיין מסיים את המבוא לספר הזה במילים אלו ( בתרגום שלי )

"איני רוצה שהכתיבה שלי תחסוך מאנשים אחרים את טורח החשיבה. אלא, ככל שניתן, ברצוני לגרות את פלוני לחשיבה עצמית.

ביקשתי לחבר ספר טוב. זה לא קרה, אך עבר כבר הזמן לעשות לתיקונו."

ויטגנשטיין , אגב, נחשב בעיני רבים, לפילוסוף החשוב והמשפיע ביותר במאה העשרים.

ל"חבורה של 'קו 58" הצטרף השבוע דמות חדשה־ישנה, לודוויג ויטגנשטיין שמו.

לעת עתה, לאור מעמדו וחשיבותו, ויטגנשטיין או "וו", כפי שהוא ידוע לתלמידיו, שובץ לתפקיד של נהג.

כעת, השאלה הראשונה היא : מה לו ולחבורה של קו 58 ? לקו חמישים ושמונה ? ולאלו דברים ?

התשובה אליה די ברורה, היא קשורה ל"מחבר" כזה או אחר.

שאלה יותר קשה היא: מה לויטגנשטיין ולפורים ולפרשת תצווה ?

יש לי חבר מהפייסבוק שעוסק ב"וו" כבר כ30 שנה.

אני פגשתי לראשונה ב"וו" בשיעור במשפט פלילי באוניברסיטה; המרצה הזכיר אותו אגב אורחא כאחד ההוגים החשובים ביותר בעידן המודרני. הוא לא פירט ולא נימק.

הייתי צריך לברר את התשובה לשאלה מדוע ויטגנשטיין הוא הוגה כל כך חשוב, בעצמי והאמת היא שאני רק בתחילת הדרך בסיפור הזה.

שנים לא עסקתי בשאלה זו כלל. הוא ריחף ברקע כמו שמות אחרים שאנחנו מכירים אבל לא ממש מכירים, לא אותם ולא את עבודתם [ אפלטון, אריסטו ,ניטשה ודויסטייבסקי, הרב קוק ( האבא ) כדוגמאות לתופעה הזאת].

על כל פנים, אני חושב שיוצא מהעיסוק הממוקד או המרוכז בויטגנשטיין בימים אלו.... אם יש - יש הרבה דברים - שאנחנו צריכים ללמוד מפורים אבל אחד מהם הוא : ה ק ו ש י ה*. זה אגב ממשיך ומקבל את ביטויו בפסח גם....

הקושיה שבמציאות הנעלמה המורכבת והמופלאה.

נסיים דברים קצרים אלה במשפט קצר של השל. על אף שלא מצאתי התייחסות מפורשת בעבודתו לויטגנשטיין אני חש שיש קרבה עמוקה בין ההוגים האלו. המשפט הוא : "יראה קודמת לאמונה ותימהון קודם ליראה"

"בחלקו הראשון של חקירות פילוסופיות, ויטגנשטיין מחולל מהפכה בתפיסת השפה – שלו עצמו, במאמר לוגי־פילוסופי, ושל קודמיו. השפה היא מאפיין ייחודי של בני אדם, אם לא המאפיין הייחודי שלהם, ומהפכה בתפיסתה היא מהפכה בתפיסת המצב האנושי. היא גם מהפכה בתפיסת הפילוסופיה."

"כל כלל פתוח לאין סוף פרשנויות

"תנאי לפסילוסופיה – ססטמיזציה."

"ויט: פילוסופיה היא לא ססטמה אלא ריפוי"

"אין הגדרה יש שימושים"

"כל מה שיש בעולם זה 'דמיון משפחה'"

"זה מושג קרדינלי שוו מכניס לשימוש והוא בעל חשיבות עצומה מבחינת האימפליקציות שלו. אין שום מהות שאני יכול למצוא בעולם אבל יש דמיון משפחה..."

"משל כלי הנגינה" לענין שמוש ונגד ראלזים (ברקלי ) או אפלטוניזם

"אין אימיתות בעולם ( קון ) יש כלי עבודה"

אין יותר מהויות בעולם"

"פירוש הדבר שהעולם

"מהרגע שמישהו מוקיע את המטהפיזיקה הסמויה שמאחורי השפה הוא משנה אתת העולם. זה מה שעשה וו."

"השפה היא בקבוק שקוף שאנחנו תמיד נמצאים בתוכו ואנחנו לא רואים את הדפנות שלו"

השפה אינה תמונה של המציאות

לכל מילה הגדרה

מה פירוש הגדרה ?

וו לא רצה להרצות כי זה היה סותר את כל מה שהוא אומר...מטילל מושגים טכט' ולא מלמד להשתמש במילים

מבית המדרש שעל קו 58

ישראל אלירז:

"כך מגדיר ויטגנשטיין את מה שהוא עושה בפילוסופיה 'מה שאנו מספקים אלה הערות על תולדות טבע האדם, אין אלה תרומות מוזרות, אלא, קביעות שאיש לא הטיל בהן ספק, ואשר אינן זוכות לציון רק מפני שהן מצויות כל העת לנגד עינינו' (חקירות פילוסופיות, מאגנס, 1995, עמ' 415, מגרמנית: עדנה אולמן־מרגלית).

ויטגנשטיין הוא מסוג הפילוסופים שאין להם 'שיטה', אלא הם מציעים לנו מעין שברים ורסיסים. פרגמנטים כאלה נמצאים אצל הפרה־סוקרטים ובפילוסופיה המזרחית. לפי טעמי גם השיר הוא אוסף של פרגמנטים. השיר אינו יכול להיות שלם, בבחינת יחידה שלמה עם התחלה , אמצע וסוף. השירה בכללה, מבחינת הצורה, היא אוסף פרגמנטים של יש ושל היעדר, והקורא צריך להשלים את החלקים החסרים. בזה איני אומר שהשירה היא אוסף מקרי. הפרגמנטציה היא טבע השיר שאני נמשך אליו. השיר במהותו הוא הערוֹת, הוא מבקש מהאחר לקחת קצה ולהתפתח איתו. הייתי אומר שאנחנו המשוררים בעצם מעירים הערות על תולדות טבע האדם ועל תולדות העולם, ואין בכל החתיכות הללו משום חידוש, כי הן נמצאות כל הזמן נגד עינינו. טבע האדם ודרך העולם הם פרגמנטריים מעצם טבעם."

עיונים ב"חקירות" ס' 11

"תן דעתך על כלי העבודה שבתוך ארגז כלי עבודה: יש שם פטיש, צבת, משור, מברג, סרגל, צנצנת דבק, דבק, מסמרים וברגים - תפקידי המלים שונים זה מזה בה־במידה שתפקידי הכלים שונים זה מזה ( וישנן דומויות בשני המקרים.)

כמובן, מה שמבלבל אותנו הוא האחידות בהופעתן של המלים כאשר אנו נתקלים בהן בדיבור או בכתב ובדפוס. *שכן שימושיהן* אינם ניצבים בבהירות כזאת לנגד עינינו. בעיקר לא כאשר אנו מתפלספים !"

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 41

אונגר 4 ( "טיעון השפה הפרטית" ) ס' 243

"464. מה שברצוני ללמד הוא: לעבור מחוסר־שחר סמוי לגלוי."

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 169

ויטגנשטיין - ריכוז (191121)