רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום שישי, 31 בינואר 2014

ספרים מוסיקליים

הייתי רוצה להבין את הדינמיקה  - אולי המכניקה - של התופעה הזאת שהספר שבדיוק ברגע זה אתה מבקש לעיין בו איננו בנמצא. אחר כך מופיע במקומו ספר אחר שגם אותו חיפשת...

יום רביעי, 29 בינואר 2014

אלו דברים לשבת פרשת תרומה תשע"ד (חלק I )


מה יותר מתאים לציין פרשה שמעוררת סוגיות של קדושה ותרבות מאשר הידיעה - התמונה הבאה  ?

Pope Francis on the cover of Rolling Stone.

ואידך זיל גמור.

שבת שלום וחודש טוב
:-)
ג'ף

יום ראשון, 26 בינואר 2014

יום רביעי, 22 בינואר 2014

אלו דברים לשבת פרשת משפטים תשע"ד



לנוכח הארועים הטראגיים של השבוע  -
החסידים אומרים שיש שלוש דרגות באבל. הדרגה הנמוכה ביותר היא דמעות. הדרגה מעליה - היא שתיקה. זמר היא הדרגה הגבוהה ביותר.
האמירה הזאת מופיעה בהקדמה של הרב שמואל דרזנר זצ"ל ל"אנתולוגיה רוחנית" שערך, קובץ אמירות של אברהם יהושע השל.*
לא כל מה שאנחנו אומרים או כותבים אנחנו ממש מבינים. הבנה, למי שזוכה, היא תהליך מתמשך...
"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".
יתרה מכך, יש דברים שלא ניתן כלל להבין אותם. אבי ז"ל שהיה, בין השאר, רופא, הוגה דעות ומשורר השאיר אחריו ספר קטן של אפוריזמים שקרא לו:  "קוי מחשבה" lines of thought  (פורסם באנגלית בהוצאת גפן). אחת מהן אומרת (בתרגום שלי) :
"אל תנסו להסביר את כל הטרגדיות שבחיים - רבות מהן אינן ניתנות להבנה."
עבודתו כחוקר מחלות גנטיות הובילו אותו, אני מניח, לתובנה נוספת המופיעה בספר :
"הטרגדיה הראשיתית של החיים , היא שלא כל התינוקות נולדים בריאים."
הטרגדיות של השבוע, הן טרגדיות של הקרבנות ומשפחותיהם וכן של המעוולים (ברשלנות) ומשפחותיהם.
כשאני מעיין בספר הקטן של  אבי ז"ל, בחיפוש אחר נימה מאזנת כנגד הטרגיות שבחיים - אני מוצא זאת בין השאר - בדברים שאמר על ילדינו ועל העתיד;
"אם העתיד חשוב לנו - אז ילדים הם הפשר של החיים" ( if the future is important to us, then children is what life is all about ).
אתה מוצא בדברים של אבי ז"ל, גם, חשש מסוים כלפי יכולתנו לעמוד בשינויים המפליגים המתרחשים בחברה - שלא לומר בהתפרקות של המסגרות הקיימות, כך למשל מעיר אבי ז"ל : "בית המדרש האידיאלי להורות הוא הבית אך ראו מה קרה לבית" (the ideal school for parenthood is the home but what has happened to the home ).
הנכד הגדול שלי - בן שנתיים וחצי פלוס יבדל"א - אוהב לעסוק, לשחק ב"שיפוצים" . כשעטה לאחרונה חולצה לבנה ונטל לידיו סְטֶתוֹסְקוֹפּ, והחל "לבדוק " את אביו, הבנתי כי רופאים הם סוג של "שיפוצניקים".
האדם הונח בגן עדן "לעבדה ולשמרה". עבודה זו ושמירה זו הן, כפי הנראה,  משימות מתמידות. 
ביקשתי לקצר הפעם, וקצת נסחפתי. 
הרשומה הזאת אמורה היתה להסתיים בשיר, כמצוות החסידיים איתה פתחנו, מצווה לא קלה אך -  הנה , בכל זאת הגענו, למרות הכל 




שבת שלום
    ג'ף


* אשמח לשמוע מכם גרסאות בעברית או אפילו ביידיש של האמירה הנ"ל; בחיפוש מהיר בגוגול לא מצאתי כאלו . כותרת האנתולוגיה הנ"ל היא :  I asked for wonder "בקשתי פלא", בהוצאת  the crossroad publishing company ואין היא מצויה בעברית



יום שישי, 17 בינואר 2014

יום חמישי, 16 בינואר 2014

אלו דברים לשבת פרשת יתרו תשע"ד


אם אומר כאן שיש קרבה רעיונית בין אברהם יהושע השל לבין ישעיהו לייבוביץ, יש מי שירימו גבה; ויש שיאמרו: "יכול להיות - אם אתה אומר" ויש שיניעו בכתפיים ויאמרו : "מה 'כפת לנו ?"
ואיזו חשיבות יש  בכלל לענין זה ?
 או - אה
השל ולייבוביץ שניהם היו גיבורי תרבות. הם ודבריהם משכו תשומת לב של המדיה ושל צרכני המדיה. זה לא אומר שהקשיבו להם לעומק או ששעו לדבריהם - ואולי אפילו רבים מאלו שנמשכו אליהם  - לא ירדו ממש לסוף דעתם.
לשאול מה לנו ולגיבורי תרבות ? זה כמו לשאול מה לנו ולפרוזה שאנחנו מדברים (בעקבות  מסיה ז'ורדן של מולייר). אנחנו צרכני תרבות אם נרצה או לא נרצה, בלי משים ועם משים; וככאלה "על המדפים" יושבים להם גיבורי תרבות למיניהם.
אנחנו יכולים לבחור לנו את הגיבורים שלנו והבחירה שלנו תעיד עלינו רבות.
אך מעבר לשאלה של תרבות כזו או אחרת, מעבר לשאלות של גיבורי תרבות, ועניינים של דעת קהל ופופולריות ישנם עניינים שערכם אינו נמדד במדדים אלה; אפשר לדבר על ערכם הסגולי בלי קשר למה אומרים ומה חושבים אחרים.
אלו עניינים שאדם נחשף אליהם כשהוא לבד בלילה.
אלו עניינים שאדם נחשף אליהם בשעות משבר קשות.
אלו עניינים שיש בהם טביעת אצבע של אמת ולא של אופנה חולפת.
ועל אף שהיו גיבורי תרבות, השל ולייבוביץ , איש איש בדרכו, עוסקים בעניינים שכאלו. עניינים של אמת.

המחשבות דלעיל באות על רקע שבוע שהארועים הציבוריים הבולטים שבו היו מותו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ז"ל,התבטאותו המוזרה של שר הבטחון דהעידנא בוגי יעלון על שר החוץ האמריקאי ופרשת הרב פינטו.

אבל המחשבות דלעיל באו בעקבות הדברים שלהלן שמצאתי בספר הכחול - אדום - צהוב של לייבוביץ : "הערות לפרשיות השבוע " (הוצאת אקדמון), בפרק העוסק בפרשת יתרו.
ואלו הדברים (בעמ' 50 -51) שם:

"...מתמנים דיינים ושופטים לפני מתן תורה. על פי מה שפטו ? הרי אין שיפוט אלא על סמך חוק ומשפט, שכבר קיים ועומד ושהשופטים מכירים אותו. משמע, שלפני שניתן לישראל ספר חוקים כתוב כבר היתה מערכת חוקים ומשפטים  מקובלת, שלא נכתבה.
ואם נשתמש במונחים היסודיים של ההגות האמונית ביהדות בתקופה מאוחרת יותר - תורה-שבעל-פה קדמה לתורה- שבכתב. מן ההכרח שהיא קדמה לה, שאחרת אי-אפשר היה שתהיה מערכת של מינהל וממשל ושיפוט כל זמן שתורה, אשר בה מערכת כזאת מתוארת בכתב, עדיין לא היתה בידי ישראל.
דבר זה מלמד הרבה מאד לדורות , הן לגבי הבנת ההיסטוריה של היהדות והן לגבי הבנת בעיות היהדות בכל דור ודור, וגם בדורנו. בלי תורה-שבעל-פה, אשר מקורה בהבנת בני-אדם את תורת ה' ובהכרעותיהם בהתאם להבנה זו, לא תיתכן מערכת של מינהל ושיפוט על פי התורה. תנאי לקיום עולם של תורה ומצוות הוא הבנת בני-אדם את התורה ועיסוקם בה מתוך הרצון הכן לקיים אותה, אבל עיסוק בה על -פי שיקול דעתם ובהתייחסות ל'מה שהשעה צריכה'.
תורה-שבעל-פה, לא זו בלבד שקדמה לתורה-שבכתב מבחינה זמנית, כפי שאנחנו לומדים מן הסדרה הזאת, אלא היא גם קודמת לה מבחינה רעיונית. אין התורה-שבכתב מובנת לנו אלא על רקע מה שאנחנו מבינים בתורה ההיא ומתוך רצוננו הכן לקיים אותה בהתאם להבנתנו אותה. ואם תורה-שבעל-פה מתגבשת ונעשית עצמה תורה-שבכתב, מן ההכרח שתחודש עליה תורה-שבעל-פה. ואם אין תורה-שבעל-פה כזאת קיימת, אין גם קיום לתורה-שבכתב. הבעיה הגדולה בדורנו אנו, היא - אם קיימת בקרבנו תורה-שבעל-פה במובן הזה."

שבת שלום
    ג'ף

נ.ב אילו היינו מחליפים את המילים "תורה-שבעל-פה" במילה "אגדה" ואת המילים "תורה-שבכתב" במילה "הלכה" היינו מגיעים לדברים מפורשים  שכתב השל במקומות שונים ביצירתו, אבל על כך בהזדמנות אחרת




יום חמישי, 9 בינואר 2014

אלו דברים לשבת פרשת בשלח - שבת שירה תשע"ד (חלק ב')



באחת הלילות השבוע עיינתי בספר של אבי שגיא, שנקרא "המסע האנושי למשמעות  עיון הרמנוטי-פילוסופי ביצירות ספרותיות"^. הפרק הראשון בספר עוסק בעיון  בכמה סיפורי בראשית. במסגרת העיון בסיפור דור הפלגה מתייחס שגיא לשני אופני שיח: שיח מונולוגי ושיח דיאלוגי. ואלו דבריו בנושא זה:
"בשיח מונולוגי יש דובר אחד המעוניין בסיפור שלו, באמתות ובתפיסות שלו. הזולת אינו נוכח בעולם המונולוגי, הוא 'יש' פסיבי האמור, לכ היותר, לקלוט ולהפנים את עולמו של המדבר. מונולוג מבוסס על יחס היירכי ברור: יש מי שמדבר ויש מי ששומע. המדבר מניח כי יש עררך מוחלט לדיבור שלו, לסיפור שלו, לאמת שלו, ולפיכך הוא צריך לומר אותם. אין לו עניין אמתי בדיבור או בסיפור של השומע. פניו ועולמו  של הזולת נמחקים כביכול בדיבור המונולוגי; הם נמחקים מפני שאין הם נושאים עולם בעל משמעות שיש בו עניין לנושא המונולוג. עולם מונולוגי מבוסס על הנחת קיומו  של סיפור אחד, אמת אחת וערך אחד  המוצגים במונולוג עצמו. עולם מונולוגי מניח קיומו של ודאות אחת, היא ודאותו של המשׂיח במונולוג. עולם מונולוגי מניח תפיסה מוניסטית של אמת וערכים. גם אם המונולוג נעשה בשפות שונות, הוא מדבר בשפה אחת - שפה אוניברסלית, הנכונה לכולם, בכל מקום ובכל זמן. השיח המונולוגי נסוג אל השלון; ליתר דיוק, שולל את הדיבור הפרטיקולרי-האינדיבידואלי.*
אחד התפקידים העיקריים של השיח המונולוגי אם לא העיקרי שבהם הוא תפקיד השכנוע. הוא אמור לגרום לשמוע לקבל את האמת האחת שנישאת במונולוג. בד בבד, שב המונולוג ומשכנע את הדובר בערך המוחלט של עולמו; הדיבור של האחר יש בו משום אישור מחודש של הדיבור עצמו ותכניו....
רוזנצווייג, שהבחין בין המחשבה המונולוגית  הפילוסופית ובין הדיאלוג ותיאר את השיח המונולוגי בתור 'המַחְשָׁב הישן', לא היסס לקבוע:
      ההבדל שבין המחשב הישן לבין החדש [=המחשב הדיאולוגי], בין ההגיוני לדקדוקי אינו בכך שזה נעשה       בקול וזה בלחש, אלא בזיקה אל הזולת. לחשוב פירושו לחשוב בשביל לא-איש ולדבר ללא-איש                (ומי שינעם הדבר לאוזניו יאמר במקום לא-איש הכול, זו הכלליות המפורסמת), ואילו לדבר פירושו            לדבר אל מישהו ולחשוב למען מישהו, ומישהו זה הוא ראובן בן שמעון ויש לו לא רק אוזניים (כמו              'הכלל'), אלא גם פה.#
 כבר בדברי רוזנצווייג עולה כי הדיאלוג שונה מן המונולוג תכלית שינוי. בדיאלוג משוחחים זה עם זה בני אדם בעלי אישיות ייחודית. השותף בדיאלוג רוצה לשמוע את קולו של הזולת, רוצה לקלוט את תווי פניו המלאים של האחר שבו הוא פוגש.  הדיאלוג הוא מאמץ מתמיד להשיב לבני אדם את פניהם, את עולמם ואת ערכם הייחודי. בדיאלוג יש קשב ושתיקה. בקשב ושתיקה אלה נעשים השותפים  לשיח, איש-איש בזמנו, פסיביים. הם מצמצמים את עצמם ומפנים מקום לאחר. כל שותף בדיאלוג מתנסה בחוויה הכפולה והסותרת של ריבונות ופסיביות, של דיבור ושתיקה מלאת קשב...."

כאן, פחות או יותר, עובר שגיא לדון בהבדלים שבין "זמן דיאלוגי" ל"זמן מונולוגי". אני מדלג ומגיע לקראת לסיום, לדברים הבאים:

"... המילה אינה יכולה למצות את המפגש בין השותפים לדיאלוג; היא חומקת ובלתי ממצה. האמור אינו מחפה על הבלתי אמור המופיע  בתוכו רק ברמז ובאנולוגיה. שכן אי-אפשר למצות את הקיום במילים, אי-אפשר לזקק את המיית הלב ואת חוויות הקיום הקונקרטיות במילים שהן אוניברסליות מטבען. פאול צלאן ביטא זאת בשירו 'במפתח מתחלף':

במפתח מתחלף
אתה פותח את בריח הבית,
שם שלגי הלא-אמור מנשבים.
הכל על-פי דמך הנגר
מעין, מפה או מאוזן,
מתחלף המפתח שלך.

מתחלף המפתח, מתחלפת המלה
שהותר לה לנשב עם הפתותים.
הכל על-פי הרוח ההודפת אותך
השלג מתכדר על המלה.**"


הדברים לעיל שמשו לי השראה ל"אלו דברים" לשבת שירה זו "חלק א";  נדמה לי שהם רלוונטיים לשיח שמתקיים - או שלא מתקיים - בתוך החברה הישראלית פנימה  ובין  ישראל לסביבה שמחוצה לה. וראו המשך הדברים אצל שגיא, שם.

שבת שלום
    ג'ף

----------------------------------------------
^ הוצאת אוניברסיטת בר-אילן  עמ' 31, כל הציטוטים בפוסט זה הם מהספר הנ"ל בעמ' 33-31
* בקטע קודם לפסקה הזאת דן אבי שגיא ל"הבחנה הקלסית של דה סוסיר בין הלשון ובין הדיבור". יש לעיין בספר שם,  בעמ' 31.
# בהערת שוליים מפנה כאן שגיא לספרו של פרנץ רוזנצוויג נהריים בתרגום יהושע עמיר, מוסד ביאליק, תשל"ח בעמ' 231
** שגיא מפנה כאן בהערת שוליים לספרו של פאול צלאן, סורג-שפה, תרגום שמעון זנדבק, הקיבוץ המאוחד, 1994, בעמ' 15. בטקסט של שגיא וכך בתרגום של זנדבק, אני מניח, מופיע הטקסט הנ"ל בניקוד

יום רביעי, 8 בינואר 2014

אלו דברים לשבת פרשת בשלח - שבת שירה תשע"ד ( חלק א )


משקרים לנו.
קול עמום. קול המון.
כל מי שמציג בפניך דברים ברורים ובלעדיים.
אמרו את זה קודם לפניי, זה באמת לא משנה.
קוקה קולה אינה טעם החיים.
ולא טוב למות בעד ארצנו.
ועוד ועוד.
הובהר לי הלילה שלא כל מי שמדבר
מעוניין שישמעו אותו. טיבו של המונולוג
הוא ההתמקדות במה שאני רוצה לומר
לא במה שאתה רוצה לומר ולא במה
שדורש שמיעה.
"האמת שלי בידי ועלי לומר זאת"
אמת בלעדית. "קוקה קולה הוא טעם החיים."
המאבק נגד השקר הוא מאבק
מראשית ימי עולם ועד אחרית הימים.
בני ישראל נגאלו ממצרים, אומרים
החסידים, כאשר הם אבדו את תודעת השעבוד,
קהו חושיהם מלהרגיש, יבשו גרונותיהם
מלזעוק.
ואז הופיע משה.
משקרים לנו
מרוב פחד, לאבד שליטה מדומה.
מצוות הסדר הציבורי
כבודן במקומן מונחות.
אלמלא מוראה של מלכות
איש את אחיו בלעו
אך האדם נברא יחידי.
משטרים טוטליטריים נפלו.
במקומם באו אחרים מתוחכמים
יותר.
קוקה קולה הוא טעם החיים.
הבט ג'ף מסביב וראה
את המצרים מסביבך.
צא מהמצרים  הזה. מהר
בחפזון, צא , עוף מכאן, עוד יבואו
ימים של רוגע
ימים בהם תשב בצל אילן ותספר לנכדים
על מה שהיה ומה שנראה שהיה
סיפורי אלף לילה ולילה,
אבל כעת, עוף מכאן, ממקום
השיעבוד...הזהר נא
אנא הזהר
ממי שמבקש לומר לך מה לעשות.
יש לו אג'נדה וזה לא אתה.
האמת, זה גם לא הוא
(הוא אמנם לא יודע את זה)
צ'סלוב מילוש לעומת זאת
תיאר נכון את מצבו של האדם
שנאלץ לדבר מכוחה של רוח
שבאה מבחוץ וכופה עליו את
דברי השיר.
השיר המספר, המעיד
כמי שקפאו שד, לא מתוך
עצמו...
פאול צלאן.-

יום חמישי, 2 בינואר 2014

אלו דברים לשבת פרשת בא תשע"ד


הכתיבה , וכן הקריאה בבלוג אמורות לזרום.

אני באמצע להכין דבר תורה לשבת הקרובה, ואני קצת תקוע בזה. אז ניגשתי לכתיבה בבלוג בתקווה שהזרימה של כאן, תגלוש ותשפיע על הזרימה "ד" - שם.
על אף מה שאמרתי זה עתה לגבי הזרימה, זוהי הגרסה השלישית של הפוסט עבור שבת פרשת בוא. בתחילה כתבתי דברים - מתוך "עצבים" - בעקבות ידיעה ששמעתי באמצע השבוע על 800000 ילדים בארץ החיים מתחת לקו העוני. בינתיים שמעתי פרשנויות אחרות "שזה לא בדיוק 800000 "  ושלמעשה הרבה פחות ילדים מהמספר הזה חיים במצוקה קשה מאד. לרגע אין בכוונתי להמעיט בחומרת המצב, אך חבר טוב העיר לי, בצדק, שבנושא הזה, מה שנדרש זו עשייה ולא קיטורים. קבלתי ההערה.
בגרסה השנייה עסקתי בדברים של פרופסור שלום רוזנברג על הפרשה, דברים שמופיעים בקובץ - "פותחים שבוע"  - בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, ומכון ון ליר. עוד נחזור לדברים האלו.

כעת אנו בגרסה הנוכחית , שאני מקווה שהיא תהיה גם הגרסה ה"סופית" לשבוע הזה.
ובכן כפי שסיפרתי בהתחלה, הכנת דברי התורה על פרשה, נקלעה למבוי סתום - עד היום אחר הצהריים. חזרתי מהעבודה היום ומצאתי במייל, רשימה של דוד שעשע. לפי חיפוש שעשיתי זה עתה בבלוג, נראה שטרם הזכרתי את דוד בבלוג הזה, על אף שקוראים ששייכים לפורום במייל של "אפיקים בנגב" בירוחם רואים מדי פעם דברים שלו שאני מעביר הלאה.

דוד שעשע הוא יהודי, ככל הידוע לי ממוצא סורי, שיושב בניו יורק ומנהל מכון מחקר שמוקדש לתיקון מה שהוא רואה כהצגה מעוותת לחלוטין של מורשת יהדות המזרח, בידי הממסד האשכנזי בעיקר, אבל לא רק. דוד שעשע הוא כותב פורה מאד מאד ודעתן "לא קטן". קשה לי לעתים קרובות עם סגנונו הבוטה ואפילו המתלהם לפעמים, אך בדבר אחד אני מאד מסכים איתו וזה קשור למייל שהגיע אלי היום אחה"צ (במסגרת תפוצת רשימת המייל שלו).
המייל הזה הכיל מאמר של הרב יונתן סאקס, רבה הראשי של אנגליה, עד לפני כמה חודשים. המאמר עוסק בפרשת השבוע, פרשת בא, והוא מפנה זרקור לעבר "המסר המנהיגותי " של הפרשה. המסר הזה, בעיקרו הוא שעתיד האנושות טמון בחינוך. הצבתי את המאמר - באנגלית - על הבלוג להלן. כדי לסבר את האוזן אביא תרגום (שלי), לקטע קצר מתוך המאמר :

"התובנה של משה רבנו היתה עמוקה. הוא ידע שלא ניתן לשנות את העולם  על ידי עניינים חיצוניים בלבד, על ידי ארכיטקטורה מונומנטלית, או על ידי צבאות ואמפריות, או על ידי שימוש בכוח ועוצמה. כמה אימפריות באו והלכו ואילו המצב האנושי נותר כפי שהיה, ללא שינוי ובלתי נגאל ?

יש רק דרך אחת לשנות את העולם וזוהי באמצעות החינוך . צריכים ללמד את הילדים חשיבותם של צדק וצדקה, חסד וחמלה. צריכים ללמד אותם שאת החירות ניתן לקיים אך ורק באמצעות חוקים והרגלים של ריסון עצמי. צריכים להזכיר להם תמיד את שיעורי ההיסטוריה. 'עבדים היינו לפרעה במצרים', שכן אלו ששוכחים את מרירות העבדות, מאבדים כעבור זמן, את המחוייבות והאומץ להלחם למען החירות. צריכים להעצים ילדים ולעודדם לשאול שאלות, לאתגר אותנו ולהתווכח איתנו. צריכים לכבד אותם על מנת שהם יכבדו את הערכים אותם אנו מבקשים שהם יאמצו.

זהו לקח שמרבית התרבויות לא למדו אחרי כבר למעלה משלושת אלפים שנה. מהפכות, מחאות ומלחמות אזרחים עודם מתרחשים, אירועים שמעודדים אנשים לחשוב שסילוק הרודן,  או קיומן של בחירות דמוקרטיות יביאו סוף לשחיתות, ייצרו חירות ויובילו לצדק ולשלטון החוק -  ובכל זאת אנשים מופתעים ומאוכזבים כשזה לא קורה. כל שמתרחש הוא שינוי הפרצופים שמסתובבים במסדרונות הכוח."*

ביקשתי לסיים כאן במובאה קצרה מתוך מאמרו של שלום רוזנברג שהזכרנו בראשית הדברים. אבל אני רואה שלא ניתן "לשלוף" פסקה אחת בלבד  מתוך המאמר, בלי לפגוע במארג המופלא של חשיבתו האסוציאטיבית של שלום רוזנברג. המאמר אינו ארוך, וגם הספר הזה - "פותחים שבוע" - הוא ספר חובה לענ"ד אז אסתפק בהפניה לדברים בעמ' 173 -179 שם.

ביקשתי, חלף זאת,  לסיים במובאה מתוך מאמר אחר של דוד שעשע, שבו הוא סוקר סקירה אוהדת מאד את ספרו של הרב יונתן סאקס the dignity of difference. הספר תורגם לעברית בידי צור ארליך והוא נקרא "לכבוד השוני - כיצד נוכל למנוע את התנגשות התרבויות (בעריכת עמיחי ברהולץ ובהוצאת טובי). מצאתי לכאורה אי התאמות  בין ציטוטים מסוימים שבמאמר מתוך הספר לבין הדברים כפי שהם בעותק הספר שבידי.

אכן, המסקנה הבלתי נמנעת היא  - "די גודמן עם הציטוטים והמובאות"  :-)

אסיים אם כן, בדברים משלי, מתוך דברים שלמדתי, עד כה, מההכנה של דבר התורה (מעיון ב"השל" וב"זורנברג" וב"אחרים") ומהכתיבה של אלו דברים הפעם:

יצאנו ממצרים, "ביד חזקה ובזרוע נטויה" כדי לספר לילדינו סיפור. סיפור  שהם יספרו לילדיהם ושילדיהם יספרו לילדיהם וכך הלאה וכך הלאה, לדורי דורות. סיפור לא על השגת החירות, אלא על המאבק לחירות; מאבק שהוא מאבק מתמשך ומתמיד. מאבק הכרוך ברגעי ניצחון בודדים אך מזהירים. אותם רגעי חירות, בחיי הפרט ובחיי אומות העולם, מקרינים כ"אנרגיה גרעינית" (מושג בהקשר הזה שלמדתי מהרב מנחם פרומן זצ"ל) ומזינים את כל הדורות, דור דור ודורשיו.

   שבת שלום
        ג'ף



* למקור באנגלית :  ראו להלן בטקסט המודגש להלן ב http://eludevarim.blogspot.co.il/2014/01/blog-post_2.html ליד ה* שם


מייל חשוב מדוד שעשע שהגיע לתיבת הדואר שלי היום


The Far Horizon: The Importance of Education in Jewish Tradition
By: Rabbi Jonathan Sacks

For our newer readers, please be aware of my 2003 article published in the EDAH Journal that provides some further context to Rabbi Sacks' thought:



As always, I strongly recommend Rabbi Sacks' seminal work The Dignity of Difference, one of the most important expressions of Jewish Humanism in our time:


David Shasha


To gain insight into the unique leadership lesson of this week’s parsha, I often ask an audience to perform a thought-experiment. Imagine you are the leader of a people that has suffered exile for more than two centuries, and has been enslaved and oppressed. Now, after a series of miracles, it is about to go free. You assemble them and rise to address them. They are waiting expectantly for your words. This is a defining moment they will never forget. What will you speak about?

Most people answer: freedom. That was Abraham Lincoln’s decision in the Gettysburg Address when he invoked the memory of “a new nation, conceived in liberty,” and looked forward to “a new birth of freedom.” Some suggest that they would inspire the people by talking about the destination that lay ahead, the “land flowing with milk and honey.” Yet others say they would warn the people of the dangers and challenges that they would encounter on what Nelson Mandela called “the long walk to freedom.”

Any of these would have been the great speech of a great leader. Guided by God, Moses did none of these things. That is what made him a unique leader. If you examine the text in parshat Bo you will see that three times he reverted to the same theme: children, education and the distant future.

And when your children ask you, “What do you mean by this rite?” you shall say, “It is the passover sacrifice to the Lord, because He passed over the houses of the Israelites in Egypt when he smote the Egyptians, but saved our houses.” (Ex. 12: 26-27)

And you shall explain to your child on that day, “It is because of what the Lord did for me when I went free from Egypt.” (Ex. 13:8)

And when, in time to come, your child asks you, saying, “What does this mean?” you shall say to him, “It was with a mighty hand that the Lord brought us out from Egypt, the house of bondage.” (Ex. 13: 14)

It is one of the most counter-intuitive acts in the history of leadership. Moses did not speak about today or tomorrow. He spoke about the distant future and the duty of parents to educate their children. He even hinted – as Jewish tradition understood – that we should encourage our children to ask questions, so that the handing on of the Jewish heritage would be not a matter of rote learning but of active dialogue between parents and children.

So Jews became the only people in history to predicate their very survival on education. The most sacred duty of parents was to teach their children. Pesach itself became an ongoing seminar in the handing on of memory. Judaism became the religion whose heroes were teachers and whose passion was study and the life of the mind. The Mesopotamians built ziggurats. The Egyptians built pyramids. The Greeks built the Parthenon. The Romans built the Coliseum. Jews built schools. That is why they alone, of all the civilizations of the ancient world are still alive and strong, still continuing their ancestors’ vocation, their heritage intact and undiminished.

Moses’ insight was profound. He knew that you cannot change the world by externalities alone, by monumental architecture, or armies and empires, or the use of force and power. How many empires have come and gone while the human condition remains untransformed and unredeemed?

There is only one way to change the world, and that is by education. You have to teach children the importance of justice, righteousness, kindness and compassion. You have to teach them that freedom can only be sustained by the laws and habits of self-restraint. You have continually to remind them of the lessons of history, “We were slaves to Pharaoh in Egypt,” because those who forget the bitterness of slavery eventually lose the commitment and courage to fight for freedom. And you have to empower children to ask, challenge and argue. You have to respect them if they are to respect the values you wish them to embrace.

This is a lesson most cultures still have not learned after more than three thousand years. Revolutions, protests and civil wars still take place, encouraging people to think that removing a tyrant or having a democratic election will end corruption, create freedom, and lead to justice and the rule of law – and still people are surprised and disappointed when it does not happen. All that happens is a change of faces in the corridors of power.*

In one of the great speeches of the twentieth century, a distinguished American justice, Judge Learned Hand, said:

I often wonder whether we do not rest our hopes too much upon constitutions, upon laws and upon courts. These are false hopes; believe me, these are false hopes. Liberty lies in the hearts of men and women; when it dies there, no constitution, no law, no court can save it; no constitution, no law, no court can even do much to help it.[1]

What God taught Moses was that the real challenge does not lie in gaining freedom; it lies in sustaining it, keeping the spirit of liberty alive in the hearts of successive generations. That can only be done through a sustained process of education. Nor is this something that can be delegated away to teachers and schools. Some of it has to take place within the family, at home, and with the sacred obligation that comes from religious duty. No one ever saw this more clearly than Moses, and only because of his teachings have Jews and Judaism survived.

What makes leaders great is that they think ahead, worrying not about tomorrowbut about next year, or the next decade, or the next generation. In one of his finest speeches Robert F. Kennedy spoke of the power of leaders to transform the world when they have a clear vision of a possible future:

Some believe there is nothing one man or one woman can do against the enormous array of the world's ills -- against misery, against ignorance, or injustice and violence. Yet many of the world's great movements, of thought and action, have flowed from the work of a single man. A young monk began the Protestant reformation, a young general extended an empire from Macedonia to the borders of the earth, and a young woman reclaimed the territory of France. It was a young Italian explorer who discovered the New World, and 32 year old Thomas Jefferson who proclaimed that all men are created equal. ‘Give me a place to stand,’ said Archimedes, ‘and I will move the world.’ These men moved the world, and so can we all.”[2]

Visionary leadership forms the text and texture of Judaism. It was the book of Proverbs that said, “Without a vision [chazon] the people perish.” (Prov. 29: 18). That vision in the minds of the prophets was always of a long term future. God told Ezekiel that a prophet is a watchman, one who climbs to a high vantage-point and so can see the danger in the distance, before anyone else is aware of it at ground level (Ezek. 33: 1-6). The sages said, “Who is wise? One who sees the long-term consequences [ha-nolad].”[3] Two of the greatest leaders of the twentieth century, Churchill and Ben Gurion, were also distinguished historians. Knowing the past, they could anticipate the future. They were like chess masters who, because they have studied thousands of games, recognise almost immediately the dangers and possibilities in any configuration of the pieces on the board. They know what will happen if you make this move or that.

If you want to be a great leader in any field, from Prime Minister to parent, it is essential to think long-term. Never choose the easy option because it is simple or fast or yields immediate satisfaction. You will pay a high price in the end.

Moses was the greatest leader because he thought further ahead than anyone else. He knew that real change in human behaviour is the work of many generations. Therefore we must place as our highest priority educating our children in our ideals so that what we begin they will continue until the world changes because we have changed. He knew that if you plan for a year, plant rice. If you plan for a decade, plant a tree. If you plan for posterity, educate a child.[4] Moses’ lesson, thirty-three centuries old, is still compelling today.

Notes

[1] The Spirit of Liberty” - speech at “I Am an American Day” ceremony, Central Park, New York City (21 May 1944).

[2] The Kennedys: America's Front Page Family, 112.

[3] Tamid 32a.

[4] A statement attributed to Confucius.

From Covenant and Conversation, January 1, 2014

* הקטע המודגש מופיע בתרגום שלי באלו דברים לשבת פרשת בא תשע"ד בפוסט אחר בלוג הזה - ג'ף