אלו דברים לשבת פרשת חוקת תשפ"ב

 ישעיהו ליבוביץ בדבריו על פרשת חוקת בספרו "הערות על פרשיות השבוע"  אומר את הדברים הבאים :

מקור מדרשי אחד מציג [את ההסבר לגזירה על משה רבינו לא להיכנס לארץ ] - ואליו אני רוצה להתייחס. כדי שנבין את משמעותו  של הפירוש עלינו לעמוד על עובדה, שהיא אולי המכרעת לגבי כל נסיון להבין את הפרשה: העובדה שמשה רבנו עצמו איננו מוּדע לכך שחטא. בכל הזדמנות , וזה חוזר בתורה שלש פעמים, כשהוא מתחנן לפני ה' לבטל את הגזירה ולזַכות אותו בהשגת התכלית שפעל למענה ארבעים שנה - אף פעם אין הוא מבקש מחילה וכפרה וסליחה על חטא שחטא, אלא פשוט מתחנן לביטול הגזירה...אם משה רבנו, הענו מכל אדם איננו מודע לכך שחטא מי אנו כי נחפש חטאים במשה ? ולמה נגזרה עליו הגזירה הזאת ?

והנה, באותו מדרש מסופר שהקדוש- ברוך-הוא אומר למשה על תחנוניו לביטול הגזירה: 'משה, במה אתה רוצה להיכנס לארץ ?' והמדרש מתכוון לומר, וגם מפרש זאת אחר-כך: אותו דור, שאתה הנהגת אותו, לא זכה להיכנס לארץ - ואתה, מנהיגו של הדור הזה רוצה להיכנס ? משל לרועה אשר צאנו נטרף בידי חיות רעות - האם הוא יכול לומר:  ואני הולך הביתה ? זאת אומרת , המנהיג נושא בעוון הדור, בעוונות שנעשו תחת מנהיגותו, גם אם הוא עצמו - לא מבחינה משפטית ולא מבחינה מוסרית ומשום בחינה אנושית  אחרת - איננו אחראי לפשעים, לחטאים, למחדלים ולשגיאות שעשו מונהגיו. הוא נושא בעוונם.

המושג הזה, שבא לידי ביטוי בצורה בולטת ביותר במשה רבנו, ידוע גם באומות-העולם: המנהיג נושא בכל שגיאה, בכל משגה, בכל חטא ובכל פשע שנעשו בתקופת מנהיגותו. בעולם הספנוּת קיים היה מושג של כבוד, שרב-חובל אשר ספינתו נטרפת בים אינו רשאי לנסות להציל את עצמו אם מישהו מפקודיו או מנוסעי האניה איננו ניצל; הוא חייב לטבוע עם ספינתו. ובמונחים הרווחים היום, במציאות החברתית והפוליטית, אנחנו קוראים לזה קבלת אחריות מיניסטריאלית, אשר גורלו של משה רבנו מדגים אותה בצורה פַּרַדיגמטית.

אבל זה דבר שחסר לנו. וזה אומר משהו על טיב מנהיגותנו. אנחנו הגענו להיות מונהגים על-ידי אנשים חסרי כבוד עצמי, מנהיגים אשר מנסים להציל את עצמם על חשבון פשעים וחטאים ומחדלים ומשגים שנעשו על-ידי פקודיהם, שפעלו בחיפוי מנהיגותם. שלא כרועה הנאמן שעמד לעם ישראל, שכאשר הם נספו בעוונם, הוא, ללא עוון מצידו, נספה יחד עמהם."*

הדברים דלעיל נאמרו  בשנים 1985- 1986. ועדת כהן פרסמה את הדו"ח שלה לעניין אירועי סברה ושתילה בשנת 1983. יודעי ההיסטוריה יוכלו לומר לאיזה אירועים בדיוק כיוון ליבוביץ בדבריו. עם זאת, נדמה, ששאלת טיב המנהיגות, עולה בכל דור ודור. כפי שעינינו רואות, דורנו איננו יוצא מכלל זה.

שבת שלום

  ג'ף

 *י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 100 - 101

 

The prophet  Amos articulates  this idea scccinctly: dirshuni vi-heyu - Seek Me and live (5:4). Out of human response to God's absence, to the unintelligible and the fragmented, life is generated. Dirshuni, moreover, means the process of inquiry, interpretation, re-membering, that creates meaning. Derisha, midrash, is the work of continuing translations in the face of mystery.

Avivah Gottlieb Zornberg on Va-Yehi in Genesis The Beginning of Desire p 379 ( see also above and below ) 

אלו דברים לשבת פרשת קורח תשפ"ב

הערת עורך : מאיר בוזגלו פירסם את הפוסט שלהלן שאני חושב ראוי לעיון כלל הציבור אליו מופנה "אלו דברים". חלף להביא את דבריו בנפרד תחת הכותרת "למי שאין לו פייסבוק" העדפתי, מטעמי "חסכון במיילים", להקדים את דבריו  לדבריי:

Meir Buzaglo

6 שעות  · 

"במדינה דמוקרטית ויהודית בערכיה היה אמור מצבם של המורות והמורים להיות הטוב ביותר. יותר טוב מטייסים, שופטים, רופאים, אנשי היי-טק. הרבה יותר טוב ממקומות אחרים בעולם. יוקר מחיה, ומערכת חינוך כושלת הם בין היתר גם צו גירוש מן הארץ. אי אפשר להאשים את מי שעוזב מסיבות אלו כנמושה. נדרשת מהפכה. לא פחות. נראה מי יניח את זה על סדר היום בבחירות הקרובות."

ולאלו דברים - כפי שנרשמו קודם לפוסט הנ"ל :

"מהו הסיכום השבועי שלך ?" שואל נוסע א את נוסע ב על קו 58 בבוקרו של יום חמישי לשבת פרשת קורח.

"טניס" משיב נוסע ב'

"טניס ?!" שואל א

"אילו טניס היה הספורט הלאומי ולא בחירות מצבנו היה נראה אחרת" מסביר ב.

נוסע ב טועה.

עיקרן של הבחירות הפעם אינו פועל יוצא של גחמה של מאן דהם. הבחירות הפעם הם סימפטום למחלה קשה של "הגוף הפוליטי" הישראלי.

ועל השסע בעם יש לומר שני דברים: הראשון הוא שהמצב החברתי של היושבים בציון הוא הרבה הרבה יותר טוב ממה שמשתקף בתקשורת ובאמצעי המדיה למיניהם. השני הוא שהשסע המשתקף בתקשורת וכו' איננו ענין שטחי ולא ענין שעיקרו סביב עניינים אישיים. עניינים אישיים הם התורף של הפוליטיקה באשר היא. אך לצד עניני תאווה ואגו יש נושאים עמוקים כגון אי שוויון בחלוקת המשאבים. יש מה שבתי המשפט אוהבים לכנות "ערכי היסוד של השיטה". ללא קשר למי שאומר את זה ולכיצד בדיוק מכנים אותם - יש "דברים כאלו". אל תאמינו לי. תחשבו לבד. אני מציע לכל אחד ואחת להתבונן כמה רגעים על חייו, לקחת צעד אחד אחורה, למזוג כוס משקה חם או קר, להביט סביב בלא להוציא הגה, לשאול את עצמו : מה אני עושה כאן ? מה אני רוצה באמת ?

חז"ל תיארו את המחלוקת בין קורח ועדתו לבין משה כאב טיפוס למחלוקת שלא לשם שמים. מה בין מחלוקת לשם שמים למחלוקת שאינה לשם שמים ? מי קובע ? על פי אלו קריטריונים ? מה לנו ולשמים ? במיוחד אחרי שכבשנו את החלל ...?

שבת שלום

ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת שלח־לך תשפ"ב

"It’s for myself and my friends my stories are sung"

Bob Dylan in Restless Farewell

הדברים דלעיל הם ללא ספק מוטיב מרכזי באלו דברים מראשיתם. ייתכן והם אפילו מולידם ומחוללם. על כל פנים הם כאן משמשמים כמעין הסבר או הצדקה לדברים שלהלן. אני מספר כאן סיפור בראש ובראשונה אל עצמי עבור עצמי והקוראים - ידידיי - מוזמנים להאזין גם כן.

הכנתי השבוע רשימה שעסקה בנדודי שינה, צ'ארלס סימיק ( שכותב לא מעט על הנושא ), דברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת המרגלים והשאלה שעולה ממנה, וסיימתי בקטע מספר 3 משירו של יהודה עמיחי "דיוק הכאב וטשטוש האושר."

סיבות שונות הביאו אותי לשוב ולעיין בקובץ מאמרים של  הרב  יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק שנקרא "מן הסערה".

גנזתי את הרשימה שהכנתי לטובת הדברים הבאים מתוך המאמר שעל שמו נקרא הקובץ*^: 

"כולנו יודעים שבני תמותה אנו, אך פיסת מידע זו איננה מטביעה את חותמה על תודעתנו הקיומית...

הרשו לי להדגים זאת במונחים הלקוחים מניסיוני שלי. המודעות הקיומית שלי היתה מושלמת; לא היה בה מקום לאי־קיום. לא הייתי מאריך מבט על האין. בכל פעם שהתחלתי לחשוב על המוות, היו מחשבותיי מתנפצות אחור ושבות לנושאן הרגיל, אל החיים. כשהייתי מתבונן בנכדי, ניסיתי תמיד לחשוב עליו כאילו הוא בן־זמני. האמנתי כי תמיד נעשה מה שנעשה ונשחק יחדיו. ואז הכניסה אותי מחלה בסוד האי־קיום. לפתע פסקתי להיות בן־אלמוות; נעשיתי בן תמותה.

בלילה שקדם לניתוח שעברתי התפללתי לריבונו של עולם והתחננתי בפניו שיחוס על חיי. לא ביקשתי בקשה גדולה מדי. כל שרציתי הוא שיזכה אותי להשתתף בחתונתה של בתי, אשר נדחתה בשל מחלתי - בקשה צנועה מאוד בהשוואה לתביעתי הבלתי הגיונית לחיים קודם מחלתי. ההמראה הדמיונית שממריאות הטיפשות והאנוכיות האנושיות היתה רחוקה ממני עד מאוד באותו לילה.

בין כך ובין כך, 'נפילה' זו מפסגת האלמותיות הכוזבת אל גיא הסופיות היתה ההישג הגדול שהגעתי אליו בשעות ארוכות של חרדה וחוסר ודאות. שינוי זה לא היה ביסודו מעשה של נפילה אלא התרוממות אל מודעות קיומית חדשה החובקת הן את הטראגדיה שבמצב האנושי והן את גדולתו של האדם, על כל דו־הערכיות והפרדוכסליות שבה. חדלתי מלתפוס את עצמי בקטגוריות של נצחיות. כשאני מתפלל, אני מבקש במונחים צנועים ביותר מן הא־לוהים שיעניק לי חיים. את מקומה של עצמיות, שיכורה מחזון הקיום עד גבול חוסר השפיות, תפסה עצמיות תבונית יותר. אין אני צריך לגלות לכם כי הענווה היא אולי היסוד הרלוונטי מכול לעניין התפילה, הן במה שנוגע ליעילותה והן במה שקשור למעמדה.

כאשר האדם מעתיק את נקודת מבטו מאשליית קיומו הנצחי אל עובדת מציאותו הזמנית, הוא מוצא לו מנוחת נפש והקלה מדאגות אחרות, מפחדיו הקטנוניים, ממתחים אבסורדיים ומסיוטים של שטות. ברמת חוויית הקיום האנטיתטית** מחלץ האדם את עצמו מעדת הרוחות הרודפות אחריו תדיר. בשורשו של אי־השקט שאנו שרויים בו מונחת תפיסה מעוותת של עצמנו כיצורים בני אלמוות. ועל כן אנו מתייחסים בהקשר שגוי ומוטעה אל כל דבר שגורם לנו כאב או טרדה. בטיפשותנו אנו מדמים שאירוע מסוים אשר הטריד אותנו משפיע על הנצחיות; אנו מגדילים את משמעותם של אירועים כיוון שאנו מגזימים בהערכת עצמנו. האדם רואה את עצמו במראת הנצחיות, ועל כן הוא מעניק לתשוקותיו, לחלומותיו, לשאיפותיו ולחזיונותיו משמעות מוחלטת, וכל אירוע מתסכל עשוי למוטט אותו כליל. כאשר  משתחרר  האדם מאובססיה זו, נעשית נקודת המבט שלו עקבית וייסוריו נעשים לנסבלים. הוא לומד לקבל את התבוסה באומץ. תסכוליו והתפכחותו מחזיונות שווא מתאזנים על ידי תחושה נוקבת של קיום־של־כאן־ועכשיו שבו הוא שקוע, והריהו מבין כי שום כאב לא יימשך לנצח."^*

והדברים צריכים כמובן עוד עיון רב

שבת שלום

     ג'ף

*המקורות לדברים שציינתי בפסקה השניה לעיל הם די זמינים למעט סימיק - וניתן לראות אותם. מי שירצה אותם ממני אשלח בנפרד 

^עוד הערה מקדימה - ככל מובאה - ציטוט - אין הדברים  ממצים; הם פתוחים לביקורת והם מובאים על מנת לעורר מחשבה ועיון נוסף.

**ניגודי, ששייך או קשור לאנטיתזה

^* הרב י.ד.הלוי סולוביצ'יק, מן הסערה, תורת הרב פאונדיישון, ניו יורק, ארה"ב ( מאוצר הרב, ידיעות אחרונות, ספרי חמד) עמ' 138, 139, 140

נדודי שינה

 Insomnia  זה לא משהו שאתה מתכנן

מורפיקס מתרגם : "נדודי שינה".

משום מה זה לא ממש מצלצל.

"מלון נדודי שינה" הוא שמו של כרך 

אחד מכתבי - שירי - צ'ארלס סימיק

בתרגום לעברית של הח"מ.

אתם מבינים ?! הספר נקרא 

Hotel Insomnia

יש בו שיר שנקרא

Hotel Insomnia.

אחת המסות באחד מקבצי המסות

נקרא " פילוסוף של נדודי השינה".

שוב זהו תרגום לעברית. 

"מי כבר קורא בימים אלה את א. מ. צ'וראן ?"

שואל סימיק, בחצי חיוך.

מי ? באמת 

לילה בירוחם

במידה מסוימת הסיפור מתחיל עם קהלת. בלילה.

חברה טובה סיפרה לי שהבן שלה עם סרטן במצב מתקדם.

בום. מכת המחבט שוב. ה baseball bat 

לא די בייסורים, יש גם תפילות ונראה שהן נענות, בחלקן לפחות.

הקורונה והמלחמה באוקרינה, תזכורות שעידן הנאורות לא 

השיג את מטרותיו ? קאנט טעה ?

"תן לי עוד כוסית" , אומר ויטגנשטיין לבר־מן, בשתיים בלילה.

דילן מתנגן ברקע. אתה לא מאמין. חבר אחר בדיכאון.

איני יודע למה. אמא שלו  חולה. אולי זאת הסיבה.

הממשלה מתפרקת. איראן רוצה להשמיד אותנו.

דברי הימים כרך א יושב על ספר של דברים מאירים.

דילן ומילוש, שני מאורות של התקופה.

אלו דברים לשבת פרשת בהעלותך תשפ"ב

 דברים של ישעיהו ליבוביץ על הפרשה ב"הערות לפרשיות השבוע"* :

"בשום מקום אין התורה אומרת בפירוש שהאיש משה היה חכם מכל אדם, ואיננה אומרת שהיה צדיק מכל אדם, ואיננה אומרת שהיה גיבור מכל אדם, אף על פי שאנחנו למדים מן הדברים שהיה חכם, בעל ההכרה האנושית הגבוהה ביותר והיה צדיק והיה גיבור. אבל התורה מוצאת לנכון, או לנחוץ, להטעים דבר אחד בלבד: שהאיש משה היה ענו מכל אדם. ובזה יש להרהר הרבה.

ענווה, ללא ספק, היא דרגה גבוהה בשלמות האנושית. בדרך-כלל הטבע האנושי הוא שהאדם גדול וחשוב בעיני עצמו - אם לא במודע, על -כל-פנים בבלתי-מודע. לשון אחר: אין זה טבעו של אדם להיות ענו.

אבל יש ענווים. והענווה המצויה בקרב בני-אדם בעלי רמה אנושית, מוסרית והכרתית גבוהה יכולה להיות תוצאה של אחת משתי סיבות: או שהם, בביקורת עצמית, מכירים פגמים וחולשות בעצמם, או שהם מתגברים על יצר האדם להחשיב את עצמו, להתפאר או להתהלל בתוך עצמו, ומופיעים כענווים. והכוונה כאן אינה לצביעות. הם מתגברים על יצר ההתנשאות והגאווה והחשיבות שהאדם רגיל ליחס לעצמו, והם ענווים.

אבל על משה נאמר נאמר: 'והאיש משה ענו מאד מכל אדם אשר על-פני האדמה'. במה היה ענו ? משה רבנו הוא האדם , אשר הגיע להכרת אלוהים במידה העילאית שאדם מסוגל להגיע אליה; דבר זה מוסכם ומקובל על ההוגים באמונה ובעולמה של היהדות. לכאורה אפשר לחשוב שאם האדם מגיע לדרגה גבוהה זאת לא יתכן שלא יכיר ברמה שהגיע אליה. ולא זו בלבד, אלא שאנחנו מוצאים אחד מגדולי הנביאים שעמד לישראל כ700 או 800 שנה אחרי משה, ירמיהו, אומר 'כה אמר ה' אל-יתהלל חכם בחכמתו, ואל-יתהלל הגבור בגבורתו, אל-יתהלל עשיר בעשרו. כי אם-בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידע אותי, כי אני ה' וכו''. זאת אומרת: האדם רשאי להתהלל בהכרת אלוהים - לא בחכמה סתם, ולא בגבורה, ולא בעשירות, אלא בהכרת אלהים.

ירמיהו הוא אחד הנביאים שעמדו לישראל , ואילו משה רבנו הוא אדון הנביאים. הוא הגיע לדרגת הכרה שהיא מעל הכרתם של כל נביאי ה'. ועל כך נאמר בגמרא: 'כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה'. מי שהגיע לדרגת משה רבנו, והוא באמת 'משכיל ויודע את ה' ', דווקא הוא מכיר שהאדם איננו מכיר ויודע את ה'. הוא מגיע לענווה האמיתית הגבוהה ביותר.

הנביא - הכרתו אומרת לו שהוא הכיר את אלהים, ולכן יש לו במה להתהלל. אבל עם האדם מגיע לרמתו של משה רבנו - אשר עליו נאמר שה' דיבר עמו 'פנים אלא פנים', ו'בכל ביתי נאמן הוא', או , בסוף התורה, 'ידָעו ה' פנים אלא פנים' - מי שהגיע לדרגה הזאת, הוא המסוגל להכיר ולהבין, בכל עומק המשמעות של הענין, שהאדם איננו מכיר את אלוהים, משום שאלוהים איננו ניתן להכרה על-ידי האדם.

וזאת היא הענווה העמוקה ביותר, אשר רק משה רבנו היה מסוגל להגיע אליה. על אותו מאמר חז"ל אומר רש"י מלים אחדות נוקבות: 'כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, וחשבו שראו אותו, ומשה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה [זאת אומר, הוא, לכאורה, זכה לראות את אלהים ], וידע שלא ראהו בפניו'. "

והדברים, כאמור,  צריכים עיון.

שבת שלום

    ג'ף

*ישעיהו ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 91 -92

אלו דברים לשבת פרשת בהעלותך תשפ"ב

 רוצה אני להעלות כאן רעיון.

רעיון "שגדלתי עליו" בהיותי ילד בשנות הששים של המאה הקודמת בארצות הברית של אמריקה.

הרעיון הוא שנבחרי ציבור אמורים להיות דוגמה ומופת.

דוגמה ומופת לציבור כולו ובעיקר לנוער.

אינני מספר לכם "דברים קלוטים מהמח." כשהייתי ילד פורסם ספרו של הנשיא קנדי - Profiles in Courage דיוקנאות של אומץ לב ציבורי. הספר כולו עוסק בנושא הזה תוך בחינה של דמויות שונות מההיסטוריה הפוליטית האמריקאית.

נבחרי הציבור אמורים להיו דוגמה ומופת ?!

איזה רעיון משונה.

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לחג שבועות תשפ"ב טיוטה

 

Ghadir Hani

1 שעות  · 

חג השבועות, כך למדתי לפני כמה שנים, הוא חג מתן התורה- החג שמציין את קבלת התורה של העם היהודי. חברה יהודיה הסבירה לי שקבלת התורה לא הייתה רק אירוע של נס, של התגלות אלוהית, אלא התורה סימלה את התגבשות העם. התורה היוותה מסגרת ומורת דרך לעם היהודי במסעו במדבר.

התורה, מאז שניתנה לעם ישראל באמצעות משה כשליח אלוהים, היא ספר החוקים של העם היהודי.

כאשר בחרתי להעמיק בלימוד התורה, בין היתר בכדי להכיר את שכניי, להבין את מורשתם ואמונתם הדתית, סיפרה לי חברה נוספת, שהמשפט החשוב בתורה, לדעת רבים, הוא "ואהבת לרעך כמוך". המשפט הזה תמיד ריגש אותי, משהו במילים, באחדות, בהנחייה לשיוויון, במסר של אהבה לאחר. המשפט תמיד הידהד לי משפט יפה מהאמונה המוסלמית בעל משמעות דומה. בחדית', הספר השני בחשיבותו באיסלאם, מופיע המשפט "לא תהפוך למאמין עד שאהבת לרעך כמוך". (ראו תמונה) ובדומה לקבלת התורה בסיני, גם הקוראן המבורך הורד מהשמיים, בליל אל קדר- ליל ההתגלות, שציינו במהלכו של חודש הרמאדן. שוב ושוב אני מוצאת עצמי רואה כמה הדמיון בין האסלאם ליהדות גדול משאנו חושבים.

ברגעים רבים בחיי אני מרגישה שאנחנו לא מספיק חיים לפי הספר שניתן לנו. ששכחנו את הכללים החשובים ושהתרחקנו מהערכים שניתנו לנו. השאיפה לצדק, לחמלה לאחר, לאחריות הקולקטיבית שלנו כלפי השכן. הדתות הנחו אותנו לשמור על מסגרת חברתית בה הערכים הללו הם המוכר, המציאות, ולא רק כהבלחה מדי פעם.

אני בוחרת היום לאחל חג שבועות שמח לחבריי וחברותיי היהודים, לאחל שנזכה כולנו לחיות לפי הספר, חיים של כבוד הדדי, סובלנות ואהבת האחר.

בתמונה הראשונה החדית' המקביל ל "ואהבת לרעך כמוך" והשניה שלט שקיבלתי במתנה מחברתי המקסימה סמדר מלהבים אותו החזקתי כמה פעמים בצמתים ובהפגנות השונות בשנים האחרונות....

1Ghadir Hani