רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

הרב יונתן סאקס, הדאלי לאמה ואחרים על שמחה

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשע"ב


יש מונח באנגלית שנקרא No Man's Land, "ארץ הפקר". המונח הזה קשור אצלי בזכרונות של הגבול בצפון, בשנות הששים המוקדמות במאה הקודמת, עת בילינו שנה בארץ, במסגרת עבודתו של אבי ז"ל, כרופא צעיר יחד עם דר' שיבא, על שמו קרוי היום בית החולים בתל השומר.
כמי שהוא בן בית בארץ הספר, בשטח ההפקר שעל הגבול שבין "העולם הדתי" ל"עולם לא דתי", אני רוצה לומר כמה מילים על ה"נושא הבוער" היום : הדרת נשים. חשבתי על הנושא הזה השבוע , - מי לא ? - והעמדה שלי לגביו השתנתה. בתחילה לא ראיתי בו "נושא עומק", שחורג בחשיבותו מגדרם של נושאים רבים שזוכים לסיקור תקשורתי רחב לכמה ימים, עד שהוא מתחלף בהפגזות על באר שבע, פיגועים אחרים לא עלינו, וכדומה.
ככל שהקשבתי לקולות השונים בנושא הזה, וככל שאני חושב  עליו, אני מגיע למסקנה, שהבעיה הגדולה סביב הדרת נשים, איננה הענין עצמו - מעמדן של נשים ברשות הציבורית, על הכרוך בכך.  אני נוטה לחשוב שהבעיה הגדולה היא שאלת אחדותו של עם ישראל והאפשרות לשיח בין הקהלים השונים שבו. פרופסור ידידיה שטרן נוהג לדמות את מצבנו לרכבת בעלת קרונות שונים, שאין כמעט מעבר או קשר בין קרון לקרון.
מהיכרותי את העולם החרדי,  אינני חושב שעיקר הבעיה  היא ביחס של העולם חרדי לנשים. אני מאמין שעדים אנחנו לתופעה שבאה מקיצונים בקרב המחנה הזה - וקיצונים מהמחנה האחר - המחנה הלא דתי - ש"מלבים את האש." תנא דמסייע להערכה זו מצאתי, בדברים שכתב אמנון לוי בynet השבוע. לוי יצא נגד ה"כעס החילוני הקדוש" וקבע :

"אני מתבונן בכעס החילוני הקדוש, ולא מבין אותו. אין בו שום צניעות של מי שמתבונן מבחוץ על חברה אחרת. אין בו שום היסוס, אולי בכל זאת אנחנו טועים ? אולי נכשלנו בהבנת האחר ?"
ראו ב http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4167877,00.html

תהום פעורה בין השקפת העולם הדתית בכלל, והשקפת העולם החרדית בפרט, לבין העולם המערבי המודרני. אברהם יהושע השל , הוכיח בפועלו ובהגותו , שהתהום הזה איננה בלתי עבירה ושניתן לבנות עליה גשרים מגשרים שונים. אם רוצים.
אם מוכנים להקשיב. אם מוכנים להכיר במיסתורין שביסוד העולם, ואם מבקשים לנסות ולהעמיד עולם של משמעות כנגד האבסורדיות המאיימת מכל עבר, אם אנחנו מוכנים להביט נכוחה לנוכח הכשלונות המחפירים של האדם במאה העשרים; האדם הזה שיש מי שהדביקו לו את התואר "ריבון".

ישנן השקפות עולם יסודיות שלא ניתן ליישב ביניהן עד אחרית הימים. כזה הוא ההבדל בין גישתו של יוסף הצדיק לבין גישתו של אחיו, יהודה. הנביא יחזקאל, בנבואה שנבחרה להפטרה של השבת הקרובה (יחזקאל , פרק לז , טו - כח) עוסק בחיבור שנועד להיות באחרית הימים בין  "עץ יהודה" לבין "עץ יוסף". למדתי מאביבה גוטליב זורנברג, בדבריה על הפרשה (בספרה על ספר בראשית - "תחילת האיווי" שטרם זכה לתרגום בעברית) על תפישות המציאות השונות שבין "יוסף" ל"יהודה".  יוסף רואה עולם חד וברור, עולם שבו השפה משקפת אמת וודאית אחת בנוגע ליחסים שבין בני האדם לבין המציאות. יהודה לעומתו מכיל בתוכו "תחושה אירונית" של ה"תלותיות/ האי ודאות" (contingency ) של כל השפות, גישה המעצימה את הצורך ביצירת שפה אישית של כל אחד ואחד. הדברים האחרונים הם תרגום שלי למשפטי הסיום של זורנברג על הפרשה. כפי שהיא מציינת , האיחוד בין שתי הגישות הנ"ל הוא ענין לאחרית הימים, ועד אז לעיתים מובילות התפישות השונות להתנגשות ולתסכול ולעיתים להפרייה הדדית פוריה.

לגלריית הדמויות שקנו להן מקום קבע בפאב שבראשי - ביניהם בוב דילן, השל , שיימוס היני ואחרים - מצטרף לאחרונה יהודה עמיחי. על פי עצתם של מורים דגולים לספרות - עלינו להסתובב כשבאמתחתנו כמה שירים שאנו יודעים בעל פה.
פועלם של השירים עלינו, על התת מודע שלנו, הוא ענין באמת מופלא, וכדרכם של ענינים מופלאים, אין לך הסבר טוב לכך, אך "זה באמת עובד." אסיים בהפניה לשיר של עמיחי שנקרא "המקום שבו אנו צודקים" שמופיע בקובץ בהוצאת שוקן הנקרא "שירים 1962-1948" בעמ' 217. בבית הסיום של השיר הקצר הזה - "קצר וארוך" - מעיר עמיחי, ש"ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש."

תחי החפרפרת !

                                                                   שבת שלום
                                                                        ג'ף

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

אלו דברים לחנוכה תשע"ב



השבוע התקיים בירוחם "לימוד נגב". הלימוד, שכלל פעילויות מגוונות  הסתיים במופע של אהוד בנאי, לפני ההופעה, נשא שי בנטל, מנכ"ל במידבר - בית מדרש פלורליסטי שבירוחם , דברים קצרים, וחשובים. תמצית הדברים, לטעמי, הוא זה:


"...ככול שנבין שחוזקנו הוא ביכולת להכיל ניגודים וסתירות כך ייטב לכולנו. זה מה שעמותת עתיד במידבר עושה ותמשיך לעשות, לקרב לבבות ולבנות גשרים סביב המכנה המשותף של כולנו. מורשת היהדות. "

בטרם אביא כאן את דבריו של שי, במלואם, אני מבקש להפנות למאמר של הרב רפי פוירשטין  "על גזענות והדרות אחרות" שראיתי בynet, הבוקר.http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-4166140,00.html

ולהלן דברי שי בנטל.


"דברים למופע של אהוד בנאי בסיום לימוד נגב 3
שי בנטל



אין סמלי ומתאים מכך שהאומן אהוד בנאי מסיים את יום הלימוד של לימוד נגב ירוחם מס'3. יוצר שכותב מילים כגון "אני עומד על גשר ההלכה ומחפש את דרך השלום" מדבר ושר את אשר אנו מבקשים לומר


דווקא לעת זו כאשר קיצוניות דתית, בדלנות, גזענות, אלימות והדרת נשים נישאות בפי המתיימרים לדבר בשם היהדות. חשוב לומר את דברינו ולקרא בקול גדול : יש גם יהדות אחרת.. היהדות שמאמינה שחביב אדם שנברא בצלם. אנו מאמנים שדווקא הדיאלוג השוויוני בין שונים מביא להאדרת צלם האדם. והדרתו של האחר, מביאה לפיחות בצלם האל שנברא בו האדם


אהוד בנאי כתב כך בשירו "כלבים משוגעים"


"בחוץ משוטטים כלבים משוגעים.


והם נובחים, שנאת חינם,


הם לא רוצים להיות בני אדם,


כן, הם נושכים, טרוף ודם


כלבים משוגעים מסתובבים חופשי בעולם"


אני לא יודע למה הוא התכוון והאם נביא היה. אבל אני מרגיש שזה הזמן לקום ולצעוק.


אפשר וצריך לחיות בעולם אחר. יש לחזק את רוח היהדות שדרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום. רוח שמחפשת את המאחד והמלכד. רוח ששואפת ליצור מציאות טובה יותר. ברור לי שיש אנשים שייאמרו, הרי חנוכה הוא חג שמסמל את ניצחון הקנאות על ממלכת הרשע של יוון. לכן מה שייך דרכי נועם ושלום לחג החנוכה. על כך היטיב לכתוב ידידינו שיבי ריכנר במקור ראשון של שבוע שעבר בפניה לכל המשתוללים להזכיר למי ששכח. "אנו נמצאים במדינת ישראל אשר מהווה בית לאומי לעם היהודי. החוקים הם חוקי כנסת ישראל ולא חוקי הסנט הרומי . הצבא הוא צבא הגנה לישראל ולא לגיונות אנטיוכוס הרשע". וככול שנבין שחוזקנו הוא ביכולת להכיל ניגודים וסתירות כך ייטב לכולנו. זה מה שעמותת עתיד במידבר עושה ותמשיך לעשות, לקרב לבבות ולבנות גשרים סביב המכנה המשותף של כולנו.


מורשת היהדות.


יום לימוד וערב כמו זה הם נס פך השמן וחנוכיית האורות השונים של כולנו.


אני מבקש להודות לכל אילו שהשתתפו ביום הלימוד של לימוד נגב ירוחם מפגש של אורות בצל המחאה והמרד מפגש שהראה שאפשר גם אחרת. לחיים נבון ואורלי ריכר שהפיקו את היום הזה לאגף לתרבות תורנית במשרד החינוך. למשרד לפיתוח הנגב והגליל. לקרן אביחי .


למ.מ ירוחם ולכל מי שנתן ידו. "
דברי שי בנטל, מנכ"ל במידבר.

אני מניח, שבהמשך, חלק מפעילויות לימוד נגב, יועלו על הרשת, ואשתדל להפנות עליהם.
                                  חנוכה שמח !

                                       ג'ף

יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

אלו דברים לשבת חנוכה - שבת פרשת מקץ תשע"ב



אני זוכר כילד, את הבתים בשכונה שלנו בארצות הברית, מקושטים בנורות צבעוניות בחג המולד. המראה של שלל אורות צבעוניים על רקע שלג לבן, בלילה שחור , הוא בין המראות המרהיבים ביותר.
אנחנו כעת בעיצומו של חג האורים שלנו. חוגגים תכנים שונים בתכלית השינוי מאלו של חג המולד. עם זאת המשיכה אל האור, לעומת החושך, משותפת לכל בני האדם וככל הנראה לכל התרבויות.
זוהי בעצם משיכה אל היופי.
יופי זה דבר חשוב, אין ספק. האם זהו הדבר הכי חשוב ? לא. אליבא דיהדות אין היופי הערך העליון.
קשה אמנם בימינו לדבר על ערכים עליונים, בכלל. פח הזבל של ההסטוריה קלט לתוכו הרבה מאד ערכים שפעם נחשבו כערכים עליונים - וראינו לאן הובילו את האנושות. ערך הכוח למשל. העוצמה הבלתי מרוסנת של השלטון, ערך האדם הנפרד  - הגזע העליון ...
"לאדם המודרני יש מעט מאד חברים", אמר פעם השל. דיוקן האדם  המצטייר מתוך ספרות ימינו איננו מחמיא במיוחד, ציין. הוא התכוון לספרים כמו "הקוף האנושי" של דסמונד מוריס.
ביום ה' הקרוב יתקיים בירוחם מפגש "לימוד נגב" תחת הכותרת "בין מרד למחאה". ראו עוד על כך בhttp://www.bamidbar.org/

במסגרת הכנת אחת הפעילויות שתהיה במסגרת "לימוד" - פעילות שתוקדש למאבקיו החברתיים של השל לצד מרטין לות'ר קינג , ישבנו כמה חברה' אצלי בבית. ניקרה במוחי הערה של דרור בונדי - על השל : הערה שמתמצתת, לטעמי, את עמדת השל, כמרדן וכאיש מחאה. באותו הערב חפשתי את דברים בספר של בונדי "אַיֶּכָּה" (הוצאת שלם). חפשתי בהתחלת הספר, חפשתי בסופו  ולא מצאתי. ואז המשכנו הלאה ושכחתי מהדברים. צריך הייתי לחפש באמצע הספר, או יותר נכון בסוף של החלק הראשון לספר.
אגב חיפוש אחר, נכנסתי  לבלוג http://joshuaheschel.blogspot.com/ ומצאתי  את הדברים בעמ' 128 לספר :

"כל העולם המערבי עמד מן העבר האחד ואילו [השל] עמד מן העבר השני."

הקטע שבתוכו מופיעה ההערה הזאת ממקם את השל בעמדתו הייחודית. לפני שאביא את הפסקה במלואה, אעיר הערה נוספת. חשיבותו של השל איננה בהשל. חשיבותו של השל היא בכך שבפועלו ובהגותו, היה השל לפה, למשמעות הגרעינית - הייחודית -  של היהדות. משמעות שמוצאת היא את ביטוייה בתורה וביצירות מורשת ישראל לדורותיה.


 על עוצמתה הגרעינית של היהדות למדתי מפי הרב פרומן, שבימים אלה יצא חוצץ נגד חברי תג מחיר, במאמר שמבטא עמדה ערכית בסיסית המתנגדת לפעולות אלו וכן הכרה פרקטית בנזק העצום של תג מחיר למפעל ההתיישבות ביש"ע. ראו ב http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4164296,00.

כותב דרור בונדי :


" הוגי דעות רבים דיברו על אלוהים; יהודים ושאינם יהודים, בעת החדשה ומיום הרת עולם. מעטים בלבד ביקשו להביא את דבר אלוהים עצמו. אברהם יהושע השל, יהודי חסיד מוורשה, שעשה את דרכו באומץ לברלין ונמלט מן השואה לניו יורק, קם וביקש לנפץ את כל פסלי האלילות המודרנית. כל העולם המערבי עמד מן העבר האחד, ואילו הוא עמד מן העבר השני. הוא לא ביקש לפתח את רעיון האלוהים ולא לשורר עליו; לא להביע את אמונת המאמין הבודד ולא לבודד את אלוהים מן האדם. השל עמד לפני ה', ואמר: אלוהים חי וקיים ! האדם אינו לבדו, אלוהים מבקש את האדם !"
בשבוע שעבר יצא לאור ספר שני של דרור על השל. הספר נקרא : "אלוהים מאמין באדם, היהדות הציונות והצדק החברתי של א.י. השל". הספר, בהוצאת כנרת, זמורה, ביתן, דביר, מכיל מאמרים ונאומים שנשא השל בהזדמנויות שונות והוא מהווה, כמצויין בגב הכריכה, "הזמנה פתוחה לחברה הישראלית  למפגש עם השל".

מומלץ בחום. 

                                                   חג אורים שמח ושבת שלום !
                                                                     ג'ף

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

אלו דברים לשבת פרשת וישב תשע"ב


"Went to my doctor yesterday
He said I seem to be o.k"

 - Paul Simon

הרופא שלי אמר לי שאסור לי לכתוב שלוש רשימות "מתריסות" ברצף. שמחתי על העצה.
אני אמנם צוחק :) אך, באמת, היה זה רופא נפשי, הציפור הקטנה שבי, שלחשה לי : "די". למרות החומרה שבאירועים, למרות המתקפה על הדמוקרטיה, למרות האלימות נגד חיילי צ.ה.ל, למרות הטמטום - מי אמר שחייבים להגיב ברצינות יתרה או בחומרת סבר. ואולי ההיפך ? אולי צריך לשמוע את זעקתו של רבי נחמן : "מצווה גדולה להיות בשמחה " ולהבין - אולי צריך , כמו שאומרים באנגלית : to let go  ויש אומרים : let go baby.
אגב האם שמתם לב שאם כותבים אנגלית בדפוס עברי זה יוצא באידיש.
ךקא עם נשנט ?
בכל מקרה, ובהמשך ישיר , רציתי לספר כאן ספור קצר של רבי נחמן, ברוח הדברים הללו.
אינני זוכר היכן ראיתי לראשונה את הסיפור הזה, אך מצאתי אותו בגרסה, קצת שונה ממה שזכרתי, בספר חדש שנקרא "אין מקום רחוק" קובץ של עצות וסיפורים של רבי נחמן בהוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד.
שם הספור נקרא "מראה"

" מעשה במלך שבנה ארמון וציווה לשני אנשים שיציירו ויקשטו  את קירותיו. את החצי יעשה האחד ואת החצי האחר יעשה חברו. קבע להם המלך זמן לסיום מלאכתם והלכו האנשים לדרכם.
האחד טרח ויגע ולמד את המלאכה היטב וצייר את חלקו בציור נפלא ואילו האחר לא שם אל לבו את גזרת המלך ולא עסק במלאכה כלל.  כאשר התקרב זמן סיום המלאכה, החל להתחרט על כך שכילה את זמנו בהבל וריק וניסה לחפש עצה לנפשו כיצד להשלים את המשימה, שהרי בימים מועטים אי אפשר לעשות את המלאכה, ועלה בדעתו לצבוע את חלקו בצבע חלק ושקוף כמראה. תלה האיש וילון בין שני חלקי הארמון וחיכה ליום המבחן.
בהגיע המלך אל הארמון פנה אל החצי הראשון וראה כי חלק זה כמבוקש מצויר בציורים נאים ונפלאים. כאשר הסתכל המלך על חציו השני של הארמון ראה את הווילון התלוי ומאחוריו חושך ואין רואים מאומה. עמד השני והסיט את הווילון, השמש נכנסה, הכתה בכתלים והשתקפו כל הציורים הנפלאים מקיר הראשון על קירות חברו. ראה המלך כי בחלק השני מופיע כל שראה בחלקו הראשון.
כאשר הכניס המלך את כליו ורהיטיו לארמון , השתקפו גם הם בחלק שממול, חשב המלך לעצמו, שכל שירצה להכניס בעתיד ייראה גם בחלק האחר, והוטב הדבר בעיני המלך"

אלי ויזל בספרו "הנשמה החסידית", מזכיר לנו באחרית דבר לספר כי "סיפור חסידי יש לספר, לא ללמוד, יש לחיות אותו , לא לנתח."
אז נסיים בשיר !


                                       שבת שלום
                                            ג'ף

יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשע"ב


לפני למעלה מעשור נעצר יהודה נווה, מנהל מחוז דן של קופת  חולים הכללית (שמה דאז  של שירותי בריאות כללית ) בעוון חשד לתקיפה מינית של עובדת במשרדו. פחות משעתיים אחר מעצרו, התאבד יהודה נווה בתא מעצרו.  בעקבות התאבדותו כתב פרופסור זאב סגל, שהלך לעולמו בתחילת שנה זו,  מאמר בעיתון הארץ תחת הכותרת "איפא כבוד האדם ואיפא חירותו." וכך כתב:


"מה שמטריד  יותר מכל בפרשת מעצרו של יהודה נוה, שהתאבד בתא המעצר פחות משעתיים לאחר שנכלא, היא העובדה  שאלמלא קרה מה שקרה לא היה קורה דבר. כלי התקשורת היו מדווחים על מעצרו של מנהל מחוז דן של קופת חולים  הכללית  כחשוד בתקיפה מינית של עובדת במשרדו, מבלי לשאול כלל שאלות על ההצדקה שבמעצר, אפילו מדובר בחשד לעבירה חמורה. תא המעצר  במרחב דן לא היה זוכה להארה ב'ערב חדש' ובמהדורת 'מבט' בערוץ 1 , ותאיה האפלים של החברה הישראלית לא היו נחשפים לעין הציבורית. איש לא היה נחשף לעובדה שבשעה שהשר יצחק מרדכי הנחקר בחשד לעבירות דומות ממשיך לכהן כשר בממשלה וספון בביתו - אחרים נעצרים כאילו  לא הכל שווים בעיני החוק."
בסוף המאמר רשם  זאב סגל ז"ל את הדברים הבאים:

"משהתאבד יהודה נוה, ומשאיננו יכול להשיב על האשמות , אין המשטרה יכולה לחשוף בפומבי את כל שנטען נגדו, אפילו הדברים כולם אמת. חשיפה כזאת לא תועיל למשטרה אם תמצא השופטת החוקרת פגם בטיפול  המשטרתי בפרשה בכללה ובעיכוב פגישתו עם פרקליטו בפרט. המשטרה חייבת להקפיד גם על כבוד המת. המקרה הזה, מבלי להפחית בחומרת העבירות לכאורה שמדובר בהן, חייב להתריע נגד השימוש הקל בנשק המעצר, נגד התנאים שבהם נכלאים חפים מפשע ונגד ההשלמה החברתית עם המציאות הבלתי נסבלת של תנאי המעצר."
האם במהלך העשור האחרון השתנה משהו לטובה בשלושת התחומים לגביהם התריע פרופסור סגל המנוח: שימוש חפוז ובלתי אחראי בנשק המעצר ? בתנאי הכליאה ? ובהשלמה החברתית במציאות בלתי נסבלת ?

ראינו את היציאה ההמונית לרחוב בקיץ האחרון בקריאה לצדק חברתי. מוקדם מדי לקבוע האם מחאה זו מבטאת שינוי כיוון עמוק בחברה הישראלית. התקשורת, לטוב ולרע, היא הפה של כולנו. בידיה להביא את העובדות לידיעת כלל הציבור  ובידיה להציג אותן כאוות נפשה. תיקון  - אין תקשורת  - יש אנשים שעובדים בעיתון, או ברשתות הטלויזיה. לאנשים האלו יש שמות, משה, שלום, יפה ולאה. והם מקבלים החלטות. החלטות. כמו ההחלטה להציב תמונה של פניו המיוסרות מכאב בקלוז-אפ של משה קצב בשער העיתון של ידיעות אחרונות מיום ה השבוע, תמונה על מחצית העמוד הראשי, על רקע שחור ומתחתיה בדפוס אדום גדול "האזרח מספר 1418989"

כשראיתי את התמונה הזו , התרגזתי, התביישתי ותהיתי. התרגזתי על הפגיעה המיותרת והמשפילה בכבוד האדם של משה קצב. כן, גם מי שנידון על עבירות חמורות הוא אדם, וניחן בכבוד בסיסי, כמי שנברא בצלם אלוהים. התביישתי, כי גדלתי בארצות הברית, ובארצות הברית מתחנכים הילדים מגיל הגן , כי כל אדם נברא בצלם אלוהים. בארצות הברית העקרון שכולם שווים בפני החוק, ללא הבדל בין  דת גזע או מין הוא עקרון חוקתי. החוקה - וזכויות הפרט , הם חלקים שורשיים ומהותיים של החברה האמריקאית - גם אם, גם שם,מופרות זכויות אלו לעיתים קרובות. חירות איננה נתון שניתן לקחת אותו כמובן מאליו. יש לעמוד על משמר החירות והשווין תמיד. יש להאבק למענם . ותהיתי : מי קיבל את ההחלטה להציב את התמונה הזו בשער העיתון ? מי אישר אותה ? מה עבר בראשם ? האין כאן שפיכת דם ממש ? ריקוד על הדם ?

באחד ממאמריו כתב אברהם יהושע השל :

"ישנה צורה של עושק, של דיכוי, שהינה כואבת יותר ופוגענית יותר מאשר פציעה פיזית או מחסור כלכלי – השפלה ציבורית.


פשע של רצח מוחשי הוא, ובר-עונשין על פי חוק. עבירת העלבון אינה ניתנת למדידה, היא בלתי נראית. כאשר נשפך דם, עיני אדם רואות אדום; כאשר לב נשבר, אלוהים לבדו חולק בכאב.



בשפה העברית מילה אחת מציינת את שני הפשעים. "שפיכות-דמים" מציינת רצח ועלבון כאחד. ההלכה דורשת: תבעו ממך לרצוח? – ייהרג ואל יעבור; יראת השמים דורשת: יאבד עצמו לדעת ואל יעליב אדם בציבור. אומרת הגמרא: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".


החוטא חטא חמור יכול לשוב בתשובה ולזכות למחילה, אך המלבין פני חברו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא. אין בכוחו של אלוהים לסלוח על חטאים שבין אדם לחברו. עלינו להקדים ולבקש את מחילתם של אלו שהחברה שלנו חטאה כלפיהם, לפני שנוכל לבקש מחילה מאלוהים".*

המקרה של משה קצב, הוכיח קבל עם ועדה שבמדינת ישראל כולם שווים בפני חוק. התייחסות התקשורת למקרה מוכיחה פן נוסף של שוויון הקיים במדינת ישראל והוא שכבוד האדם של כל אחד מאתנו, מהאזרח מספר אחד לשעבר ועד לאחרון הפליטים הסודנים שווה לכולם, שווה  כקליפת השום.

היחס של הממסד הישראלי לפרט, החל במוסדות השלטון,רשויות אכיפת החוק, עבור במערכת החינוך וכלה בתקשורת הישראלית - הוא יחס של אטימות קשה. מנין באה אטימות זו ? מה שורשה ? ומיהו הממסד הישראלי ? "ממסד" הוא פיקציה . לכל עורך עיתון, לכל פקיד בעיריה ולכל מורה בישראל יש שם. ונכון - לא כולם אטומים, כמו שלא כל הנהגים הישראלים הם חסרי התחשבות בכביש...אך התופעה קיימת, בכל זאת.

יעקב אבינו נפגש השבוע עם אחיו עשיו. עובר לפגישה זו היה יעקב, מודאג, מוטרד וחרד; מצפונו על פרשת קבלת ברכת אביהם במרמה מייסרו. הוא נערך ומתכונן בקפידה  לפגישה והיא עוברת בשלום. בסופה מציע לו עשיו להתלוות אליו להר שעיר. עונה לו יעקב :

יַעֲבָר-נָא אֲדונִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר-אָבוא אֶל-אֲדונִי, שֵׂעִירָה.


אורה ויסקינד-אלפר, מתלמידותיה של אביבה גוטלייב זורנבג, פרסמה לאחרונה ספר (באנגלית) על פרשנותו לתורה  של רבי יעקב ליינר, הידוע כ"בית יעקב". הספר נקרא "בינת הלב" " The Wisdom of the Heart והוא בהוצאת ה JPS מארה"ב. פרשנות זו של הבית יעקב, כמעט ואינה ידועה בציבור, לרבות הציבור הדתי, בארץ ובעולם. הבינותי מהעיון בספר, ואני אך בראשית דרכי בעיון בספר הזה ובבית יעקב, שמה שמשך את המחברת ליוצר חסידי זה שחי במחצית המאה 19 , בנו של רבי מרדכי יוסף ליינר, בעל ה"מי השילוח", בין היתר, הוא ההומניות - האנושיות שבו. היתה לו לבית יעקב הבנה עמוקה, מבט חודר ועמוק לאנושיות  של בני המין האנושי.

הדבר מודגם בדברים האחרונים והמסכמים בספר של ויסקינד אלפר המתמקדים בפסוק דלעיל מפרשת השבוע. הנה קטע מתוך דברי הבית יעקב :
"הענין בזה הוא שיעקב אמר לו לעשיו שאי אפשר לו לילך עמו בדרך אחד כי לעשיו ניתן דעה רחבה בעסקים גדולים שלא ישגיח לפי דעה כל אחד ואחד כמלך הפורץ גדר ואין מוחה בידו, לא כן עמדי שאני מוכרח להתנהג לפי דעה כל אחד ואחד ואין ביכולתי למנוע השגחתי מקניני אף משה אחד רגע אחד."
עשיו, כדרכם של ממסדים בעולם כולו  - אינו משגיח לדעתם של "כל אחד ואחד". לא כך דרכו של יעקב אבינו, ששם ליבו לצרכים של כל שה ושה שבעדר הצאן, ועל כן עליו להתנהל לאיטו.

"הרוח מדברת בקול קטן ודומם", כתב השל בשנות הששים של המאה הקודמת, "ואדוני גסות הרוח משתמשים ברמקולים." "אך גורלו של האדם לשבור את כבלי הייאוש, לעמוד כנגד אלו המכחישים את זכותו ואת כוחו של האדם להאמין בלבב שלם. ייתכן והאמת המוחלטת נסתרת מאתנו", כתב השל, "אך היכולת להבחין בין מה שחשוב ותקף לבין הטפל והשטחי, לא נטלה מאתנו." **

לו יהי....

                                     שבת שלום
                                         ג'ף


* המאמר נקרא, דת וגזע. התרגום הנ"ל הוא של דרור בונדי. המאמר, יחד עם מאמרים נוספים של השל בתרגומו של דרור, עומד לראות אור בספר שייצא לחנויות בחנוכה הקרוב הבא עלינו לטובה, הספר בהוצאת דביר ושמו בישראל : "אלוהים מאמין באדם".


** דת בחברה חופשית, פורסם באנגלית בקובץ שנקרא "אי הבטחון של החירות", אינני יודע אם הוא נכלל  בספר החדש של דרור.