רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

אלו דברים לראש השנה תשע"ב


נפל בזכותי לגור על שפת המדבר.
לצאת החוצה לחצר האחורית ולצפות בשעות הערב בשקיעה ורדרדה; בשעות בוקר לראות שיירה של גמלים, נעה ממזרח מערבה. לצפות בעדר כבשים נע  על גבי הרכס ממול כשמעליו חגות שתי יונים לבנות...
זהו . עוד שנה מאחורינו.  כל מה שאכתוב על תחושתי, בסיומה של שנה ובפתחה של שנה חדשה, יהיה רלוונטי בעיקר לגביי, ואולי רק לגביי.
אבל השנה היוצאת, תשע"א, היתה לדעתי שנה יוצאת דופן. המחאה שפרצה בקיץ ודו"ח טרכטנברג שפורסם בימים אלו מסמנים לדעתי, שאנחנו, כחברה, נמצאים בצומת דרכים.
התרגלנו, בשנים האחרונות, קשה לומר זאת, אבל התרגלנו לפעולות טרור, להתכתשויות ולמבצעים צבאיים, לנצחונות ולהפסדים של מכבי תל אביב, לשיאים ונקודות שפל בתכניות ריאלטי, לרמתם המצויה של רוב הפוליטקאים אצלנו. התרגלנו אפילו לציניות של עצמנו, ציניות שמקורה בחוסר אמונה עמוק, ששינוי הוא אפשרי במדינה הזאת.
עד הקיץ. הקיץ השתנה משהו. מעמד הביניים יצא לרחובות ואמר : עד כאן. די.
הממסד הגיב , כפי שהוא מגיב תמיד - בהקמת וועדה. הוועדה הגישה את מסקנותיה והמלצותיה. למעט התעוררות מעמד הביניים , אנחנו ב"סרט" מוכר. מוכר מאד. אין מי שבאמת מאמין בסיכויים שועדה כזאת או ועדה אחרת תביא לשינוי.
ולכן אנחנו בצומת.
התנהלות הציבור הרחב בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, היא שתקבע, האם קיץ תשע"א היה קיץ היסטורי בתולדות המדינה, או אפיזודה חולפת. אתה ואני, את ואני, כל אחד מאתנו, הוא חלק מהציבור הרחב הזה, שעומד החל מאתמול, מועד פרסום דו"ח טרכטנברג למבחן.
מחאה היא מצת לשינוי. אין היא מחוללת אותו. מה שמחולל שינוי הוא צרוף של עשייה במישורים רבים: חקיקה, מיסוי וכלכלה, יחסי עבודה,כיצד כל אחד מאתנו עושה את עבודתו ומדבר עם ילדיו ועוד ועוד וגם כמובן תהליכים ואירועים בינלאומיים, לרבות שינויי מזג האויר.
"אביב העמים" במדינות השכנות לנו,מהפכת הטוויטר והפיסבוק העולמיים, סללו את הדרך, למחאה הישראלית של קיץ תשע"א.
ראינו כי "מה שהיה" איננו בהכרח "מה שיהיה." אז ראינו. מה יהיה הלאה ולאן צריך להמשיך ? זוהי שאלה מובהקת של תוכן. זוהי שאלה של חזון - איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה כאן ?
הדעות חלוקות בשאלה הזאת אך נדמה שבקיץ האחרון היה קונסנסוס בשאלת הצורך בשינוי דרך, שינוי כיוון.
ייתכן ואפשר להקביל בין ההתעוררות הקייצית של תשע"א לבין ההתעוררות המצופה מאתנו לנוכח קול השופר של ראש השנה.
הנה דברים שכותב  הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, בספרו חיי שנה :
" כל השנים הם בעצם חזרה על המבנה היסודי של השנה, שוב סתיו, חורף , אביב, קיץ, שוב אותם ימים קצרים וארוכים, גשמים ויובש, קור וחום, וכל זה חוזר ונשנה שנה אחר שנה. הבדלים זעירים קיימים תמיד בין שנה לשנה, אבל כשמבקשים ' שנה חדשה' אנו מצפים למשהו באמת חדש, אחר.
אותה חזרה מתמדת של השנים , אינה מתמצה רק במזג האויר או בתקופות השנה. החזרה והשיגרה הם תבנית החיים כולם. להוציא מספר קטן של מקרים נדירים, הרי בעיקרם של דברים זורמים חייו של כל אדם במחזוריות שיגרתית. גם מאורעות שיש בהם לכאורה משום שינוי או זעזוע לידה, נישואין, מוות גם אלה נופלים עד מהרה לתוך דפוסים קבועים, יצוקים מראש. אצל רוב בני האדם, דומים הדברים  כל כך זה לזה, עד שלעיתים נראה כאילו לא אנשים שונים הם שעוברים את כל מאורעות החיים, אלא כעין דמות אחת סתמית חוזרת עליהם שוב ושוב. שבלונה של אדם שקיבלה כוח תנועה דמוי חיים, היא הנעה ממקום למקום, פושטת ולובשת בגדים, והיא מתרוצצת בין טקס אחד ומשנהו, וחוזרת פעם ועוד פעם על אותן התנועות, אותן המילים ואתם רגשות. ובני אדם עצמם, האנשים החיים שיש בהם בכל זאת דמות שלהם וחיים משלהם, מה אלה עושים ? דומה כי ישנים הם, או חיים את חייהם הווגטטיביים משל היו תפוחי אדמה, והריהם מצפים ל'שנה חדשה', למשהו שיבוא שישנה, שיעורר.
ראש השנה הוא יום תחילתה של השנה החדשה, והדבר המרכזי ביום חג זה, הוא תקיעת השופר. ...קולו של השופר, ובפרט כשהוא מרוסק לקולות השברים והתרועה הוא קול צעקה, (כמעט כתבתי "מחאה" - ג'ף) יללה וגניחה, קול מאיים, מרגיז ומפחיד. וכך אומר הרמב"ם בנושא זה: 'תקיעת שופר בראש השנה...רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם...אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם...[רמב"ם הלכות תשובה, ג, ד]. על כן אין קול השופר מיועד להיות ערב לאוזן, תפקידו לעורר ולזעזע, להקיץ את הנרדמים."
באביב של שנת תשמ"ב, פורסמה חוברת בשם: "חיים של אחריות ובחירה". חוברת זו היתה פרי של תהליך שנמשך כשנתיים של ניתוח וחשיבה אודות מצבה של מדינת ישראל, של קבוצה  בראשותו של יעקב חסדאי (קבוצת לאו"ר) ,  לנוכח השבר שנתגלה במלחמת יום הכיפורים.  וכך נכתב בפתח החוברת:

"עתידה של ישראל מוטל על כף המאזניים. הוא לא ייקבע בשדה הקרב או ליד שלחן דיונים. הוא יוכרע במאבק על ערכינו ואורחות חיינו....
אפשר להמשיך ולחיות טוב, להתווכח על שטחים ושלום ולהתעלם מגילויי שחיתות , התפורוות וניוון. את המחיר נשלם מאוחר יותר, אנחנו ובנינו. בינתיים, כל עוד אין משבר או מצוקה, ניתן לעצום עיניים ולהאמין שהכל יסתדר. אך בדרך זו אפשר להגיע לשלב שממנו והלאה אין חזרה, ואחריו יהיה מאוחר לעצור את שקיעתה של ישראל.
ישנה גם דרך אחרת: להכיר באמת. להוציא מסקנות ולבנות במדינת ישראל חברה צודקת ואיתנה. זו דרך קשה וארוכה. תיקונים  לא יספיקו ובבחירות לא די (ואני מוסיף גם לא ועדות - ג'ף) . צריך להניח יסודות חדשים  ולשם כך דרוש מאמץ חינוכי ממושך ויסודי.
הכוחות הפוליטיים מובילים את העם בדרך הקלה. הם נשתעבדו לאינטרסים  שלהם ואיבדו את רוח היצירה והעמדה המוסרית, הדרושות כדי להנהיג את עם בדרך הקשה והנכונה. לכן אין מנוס אלא לנסות דרך חדשה , שתצמח מתוך העם.
בשנתיים האחרונות עשינו צעד ראשון בדרך זו. התבוננו אל הגילויים  השליליים בחיינו ומצאנו כי רבים מהם נובעים מפגיעה בשני ערכים: האחריות והבחירה. כך הגענו למסקנה כי הדרך לבנייתה מחדש של ישראל מחייב חיזוקם של ערכים אלה בחיינו."
החוברת הכחולה כפי שהיא נודעה בקרב חברי לאו"ר (על שום צבע כריכתה) מפרטת בהמשך הצעות מעשיות  מהצעות שונות שניתן לדון ברלוונטיות שלהם עם עבור השנים. דבר אחד אינו, לדעתי, מוטל בספק וזוהי האבחנה שבין התיקונים הדרושים לחברה שלנו, נמצאים חיזוק לשני הערכים הנ"ל: אחריות ובחירה.
לסיום, אני מחזיר את רשות הדיבור לרב שטיינזלץ ומביא מהפסקה האחרונה למאמר שהבאנו דברים ממנו לעיל.
"
אכן שנה רודפת שנה, 'מה שהיה הוא שיהיה' [קהלת א, ט], יכול אדם לבלות את כל ימיו בחזרה על דברים חיצוניים, שאינם מגיעים לכדי דין וחשבון. כל שנה תהא עבורו עוד שנה ישנה, אותו עניין עצמו, חלום שאין לו קץ, מעגל שאין ממנו יציאה. לשם כך נשמע קולו של השופר ! הקול  הזה, שאינו ערב לאוזן, שהוא כולו צעקה פשוטה שאין בה מילים כלל. שהרי אין מצויות מילים , שכל אדם יכול להקשיב ולשמוע בהן אותו תוכן עצמו. אבל הקול הזה הוא רק זועק, פעמים בתרועת שבר ויללה על מה שהיה, על מה שאבד, פעמים שהוא תרועה של אזהרה - מפני מה שאפשר עוד לשקוע ולהדרדר בו. פעמים שהוא קול נצחון - של הבטחה כי בכל זאת  אפשר ואפשר השנה, שהחיים לא יהיו רק חזרה בלבד, שבתוך מעגל הזמנים יש פתח תקוה, תהיה באמת שנה חדשה."
הרב אברהם יהושע השל לימד אותנו כי החיים עלי אדמות הם שותפות בין האדם לבין הקב"ה. יש אומרים שראינו יד ה' במחאה של הקיץ ויש אומרים שכולה מעשי ידי אדם. גם אלו וגם אלו יסכימו שהכדור, בכל הנוגע לתיקון החברה הישראלית נמצא בעיקר במגרש שלנו.
האם נשכיל לשמוע בשנה חדשה הבאה עלינו לטובה את קולות היללה של מי בינינו שנמצאים במצוקה ? האם נשכיל לשמוע את קולות האזהרה של, כפי שאומר הרב, מפני מה שאפשר עוד להדרדר ? האם נזכה לשמוע קולות של תרועות נצחון של הבטחה שהתממשה ?
האם נדע לעשות את מה שצריך לעשות כדי שבמדינת ישראל נהיה חברה טובה יותר ?

                                 שנה טובה
                           כתיבה וחתימה טובה
                                    ג'ף

יום שני, 19 בספטמבר 2011

אלו דברים לשבת פרשת ניצבים תשע"א


מבקר הספרות האמריקאי , הרולד בלום, העיר פעם, שכשמביטים מקרוב בשירת וולס סטיבנס, ניתן לראות לעיתים את דמותו של וולט ויטמן ניצב מאחורי הקלעים. על אותו משקל: כשקוראים את דברי אברהם יהושע השל ניתן לעיתים קרובות להבחין בדמותו של הרבי מקוצק ניצב מאחוריו.
השפעתו של הרבי מקוצק על השל, מפורשת בביוגרפיה שלו (כרך ראשון) וכן בשני הספרים האחרונים שלו - שעסקו בתורת הרבי מקוצק. דמותו של הרבי מקוצק מופיע בין השיטין לאורכה ולרחבה של עבודתו של השל במהלך חייו.
מי היה הרבי מקוצק ומה המסר שלו לימינו ?
הספר האחרון של השל, שבאנגלית, נקרא: A Passion for Truth "התשוקה לאמת" או "החתירה לאמת", עוסק כולו בשאלה הזאת.
בטרם אביא מפסקאות הסיום של הספר, אני מבקש להעיר, כי הרקע לדברים אלו, הוא בפסקה הפותחת של פרשת השבוע, פרשת ניצבים.
"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל"
הרב בני לאו  אמר לאחרונה  כי הוא מבקש להיות שופר לירמיהו הנביא. כל דור ודור זקוק לשמוע את דברי ירמיהו. על אף שדברי נביאי ישראל לא נאמרו לשעתם בלבד, וניתן לקרוא אותם בכתובים, ישנה חשיבות שדבריהם וחייהם, ימצאו ביטוי חי מפי דמויות החיים בכל דור ודור. כשאני נוסע באוטובוס, בקו 58 מירוחם לבאר שבע, כשאני מביט סביבי ברחובה של עיר, חשוב שאבחין מפעם לפעם, ב"עקבותיו של הקב"ה", עקבות המצויות גם , אי פה אי שם, בדמויות חיות מסביבנו.

על החיבור בין עבר והווה, אמר השל, את הדברים הבאים במאמרו "פקוח נשמה, מכבשונה של ההויה היהודית" :
"ימות העבר וימות ההווה אחוזים זה בזה. לא תתכן אהבת ישראל, אם לא נתהלך את הדורות שחוללו אותנו, ולהפך: ללא אהבת היהודים שבדורנו, ואף הפוחזים והריקים בכלל, לא נזכה להתקשר לישראל שבעבר. אחדות כל הדורות ואחדות כל בני הדור תלויות זו בזו. עלינו להתהלך את ישעיה הנביא, ר' יוחנן בן זכאי, הרמב"ם והבעש"ט, כשם שעלינו להתערב עם אלה החיים אתנו היום."
ולפסקאות הסיום מתוך הספר "החתירה לאמת" (תרגום חפשי שלי - ג'ף) :

"בעולם המכיל כל כך הרבה הבל, הקוצקר ממשיך להיות ניצב בפנינו כנשמה לוהטת בתשוקה לאלוהים, נחוש בדעתו שלא ליתן לדבר לעמוד בינו לבין קונו. במאה התשע עשרה, היה הוא דמות ענק, יגון בודד לצד הוד והדר. עם זאת , רוחו, ה"מבטא" שלו, הם של העידן שלאחר אושוויץ.
אנחנו נזכרים בו עוד, ברבי מנדל מקוצק. לא נמלט הוא מאתנו על ידי מותו. להט ברקו קיים עוד. מילותיו זורקות להבות כל עוד הן באות בחוגנו. הן לוהטות. מי יכול לשאתן ? הן מועילות לרבים מאתנו להשיל מעלינו המסכות שלנו, היומרות והקנאות, הרעיונות המעוותים שלנו, ואז תקרב לראשיתה הגאולה המשיחית.
מה השאיר אחריו הקוצקר ? ספרים לא פרסם, רשימות לא השאיר מאחוריו, מה שכתב שרף. עם זאת , לימד אותנו הקוצקר, לעולם לא להפרד מן האמת, כיוון שהקב"ה צוחק בפני אלו הסבורים שהשקר הוא בלתי נמנע. הוא אפשר לנו גם, לעמוד בפני היגון ולשרוד. האמת חיה, דרה לה אי שם, ללא ליאות. והאנושות כולה, נדרשת לשחררה."

                                                שבת שלום
                                                      ג'ף

יום רביעי, 14 בספטמבר 2011

אלו דברים לשבת פרשת כי תבוא תשע"א


האם אנחנו  - החברה הישראלית - האם אנחנו סובלים, כחברה,  מבטחון עצמי מופרז ? משביעות עצמית מופרזת ?
בין הניירות המתגלגלות בחדר העבודה שלי מצאתי השבוע, רשימה של יאיר לפיד מאשתקד, רשימה שהוא כתב לסיכום השנה שעברה.
וכך הוא כתב לקראת סוף הרשימה ( שהתפרסמה במוסף "שבע ימים"  בי"ז אלול תש"ע):
"היתה שנה טובה, אבל הרגשנו רע.
לא בגלל המשט, או מסמך גלנט, אלא מפני שסוג השיח המתנהל במדינת ישראל הוא לא פחות מנורא. הדיאלוג שאנחנו מקיימים בינינו הוא אלים, שטחי, פגום מן היסוד. אף אחד לא מקשיב, אף אחד לא נותן לגמור משפט. הכל תמיד אישי, פוגעני, מחולק מראש ל'בעדנו' ו'נגדנו' - ומי שנגדנו הוא בהכרח שקרן, בהכרח מושחת, בהכרח נגוע. איבדנו  את הסממן הבסיסי ביותר של התרבות: היכולת להקשיב למישהו שחושב אחרת ממך, ולהניח שאולי גם הוא צודק."
מזכיר לנו את הקולות שאנחנו שומעים היום במפלגת העבודה ? ובכלל ?
"לא המהות בעייתית אצלנו," כתב לפיד, "אלא הסגנון."
אני לא בטוח שסגנון ומהות ניתנים להפרדה בענינים מסוג זה. נדמה לי בכל מקרה שסגנון אלים אינו הולך ידי ביד עם ענווה, וסקפתיות עצמית, הצדדים השניים של מטבעות הבטחון העצמי והשביעות העצמית המופרזים. ניחא.
חלק מהשאלות הקשות הניצבות בפני החברה הישראלית בימים אלו, משותפות לנו ולעולם המערבי כולו.
"במעבר חד" כמו שאומרים בטלויזיה, אני רוצה להביא דברים שכתב דרור בונדי בפתח מאמר שלו שנקרא "על 'מות אלוהים' ותחיית המתים בהגותו של השל". (המאמר הופיע בגליון כ"ג של אקדמות באלול תשס"ט בעמ' 87). ואלו הדברים :
"בהספד שנשא על הרב סולובייצ'יק, הציג הרב זקס כמה ציטוטי מפתח שמהם עולה כי רבו הזדהה עם יוסף הנותר לבדו מכל בית אביו, וחש כמי שנושא על כתפיו את זיכרון העולם שאבד בשואה. בניסוח חריף תיאר הרב זקס את תחושת רבו כי ההלכה עצמה נרצחה בשואה וכי עליו מוטלת האחריות להקים אותה לתחייה:
        
עלינו להבין כי עבור  הרב השואה לא הייתה רק טבח של שישה מיליון יהודים. היה זה טבח של התורה עצמה, כביכול, עולם תורה שלם ממנו צמח הרב, ממנו עלתה התורה...עלו בלהבות...אני מאמין כי הרב סולובייצ'יק היה מעורב בלא פחות מאשר תחיית המתים, השבתו של עולם מת לחיים...ההלכה זכתה לניצחון על המוות. עולם הישיבות שנהרס באכזריות כה רבה, חי בשנית
.
במאמר זה", כותב בונדי," אבקש להציג באור דומה את אברהם יהושע השל, בן זמנו ומקומו של הרב סולובייצ'יק. כשם שהזדהה הרב יוסף דב סולובייצ'יק עם דמותו של יוסף הצדיק, כך הזדהה אברהם יהושע השל עם דמותו של אברהם אבינו, וכמו שחש הרב סולובייצ'יק ביחס לחורבן עולם הישיבות של נעוריו ולמותה של ההלכה, כך גם חש השל ביחס לחורבן עולם החסידות של נעוריו ול'מות אלוהים'."
לאחרונה למדתי על קשרי שיג ושיח קרובים שהתקיימו בין הרב סולובייציק לבין השל, בעיר מגוריהם המשותף , בניו יורק. אף שמתי לב לקוי דמיון בהגותם. בהזדמנות אולי נרחיב בדומה ובשונה בהגותם של השניים. אני מביא את הדברים של בונדי כאן, כי הרב סולובייצ'יק והשל הם שני מנהיגים רוחניים שלעניות דעתי קולם אינו נשמע דיו, בחברה הישראלית של היום. לגבי שניהם נכונים, לעניות דעתי, הדברים שכתב בונדי על השל בסוף החלק הראשון של ספרו אַיֶּכָּה : "כל העולם המערבי עמד מן העבר האחד, ואילו הוא עמד מן העבר השני." ( ראו שם בהמשך דבריו של בונדי בהם רומז לשוני, אמנם,  בין שני ההוגים).
האם עלינו , כחברה להחליט, בין העולם המערבי לבין עולם אחר, העולם של אמונה יהודית, "אמונה מקראית", בלשונו השל ? האם בארץ נדע ליצור סינתיזה ? האם סינתיזה שכזו אפשרית ? הסינתיזה שעשויה להיווצר כאן , תכלול גוונים  לא רק מן העולם המערבי, ועולם האמונה , אלא גם מן העולם המזרחי, עולם שהשל והרב סולובייצ'יק לא הכירו מקרוב כמו מי שחי בארץ הזאת...ימים ימים יגידו.
אני רוצה להביא לסיום מדברים שאומר, אחד מגדולי הדור, בן הארץ הזאת,  הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) על פרשת השבוע, מתוך ספרו "חיי עולם" (בעמ' 433 - 435):
                                
" יש בפרשה זו כמו בעוד מקומות בתורה, הרבה דברים קשים. מדוע צריך היה כל כך הרבה קללות ? למה צריך לאיים ולומר לאנשים : ' אם לא תשמעו , יהיה כך וכך'? מדוע לא מספיק לדבר בנחת ? המסקנה שעולה היא שאם התורה מתבטאת בכל זאת , פעמים רבות, בלשון קללה - כנראה שזה נחוץ. למרות שכתובים בתורה כל מיני דברים טובים, בסופו של דבר, באמת קשה להיות יהודי, ומה שכתוב פה רק מדגיש עד כמה שזה קשה. אנחנו צריכים גם את הגזר וגם את המקל, ואחרי כל זה, זה עדיין קשה.
אנשים לומדים תורה בישיבות , וחלק מזה הוא תורה לשמה, אך ברור שחלק עיקרי בלימודו של אדם הוא על מנת להכין את עצמו למה שיהיה בעתיד. אלא שבעיקרו של דבר, כשאדם יושב במקום פחות או יותר סגור - הוא יושב בתוך חממה, ולא מרגיש את כל עוצם וכובד הקושי להיות יהודי; מדוע ? מפני שההתמודדות היא בדקויות. אמנם נכון שיש התמודדויות , אלא שכמות האתגרים והפיתויים שבאים לבחור ישיבה קטנה לאין ערוך מכמות הפיתויים שבחוץ. כתוצאה מכך, לפעמים קשה להפסיק להיות בחממה, ולכן קורה שאדם יושב באיזה עולם מבלי לצאת מתוכו אפילו למחצה, והסכנה היא , מה יקרה כאשר הוא בכל זאת יצא ?
בפסיכולוגיה יש אופנה, שמתחלפת כל חמש עשרה שנה; פעם אומרים שאסור לעשות לילדים ככה, ופעם אומרים שצריך לעשות ככה. היה זמן שהיו אומרים  שאסור לספר לילדים סיפורים מפחידים, עכשיו האופנה היא כן לספר להם, כיוון שאם לא מספרים לילדים את הצד הזה של החיים, הם מגיעים לעולם מעוות. אם מספרים להם שהעולם כולו מחמדים וכולם טובים, וכאשר הילד רואה משהו לא טוב, מסבירים לו שהוא טעה, ובאמת הכל טוב - בסופו של דבר הוא יגיע לעולם מעוות.
                     ...
למרות מה שכתוב (דברים ל, יב-יד) 'לא בשמים היא... ולא מעבר לים...כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו' - בעולם שלנו קשה להיות יהודי. הפסוק רק אומר שזה אפשרי, שאין בתורה דברים שאדם לא יכול לעמוד בהם, אבל בעצם , זה קשה מפני שאנחנו נמצאים בתוך בני האדם, ולא בחממה בה כמעט אין כניסה ליצר הרע. חז"ל  (סוכה נב, ב) נתנו אמנם את העצה הטובה: 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש', אך לפעמים שוכחים שהמנוול נמצא אתנו גם בבית המדרש. כמו שפעם אמר צדיק אחד: 'מנוול זה' - כיון שבבית המדרש יש מנוול נוסף, אותו שכבר גדל שם.   

כל הדברים האלה לא נאמרים  בשביל להפחיד, כל הקללות והארורים באו בשביל לדעת, שכללו של דבר, יש אתגר גדול, וככל שהאדם חשוף יותר, כך האתגר גדול יותר. זהו אתגר שדורש כל כך הרבה השגחה וכל כך הרבה ארורים, ולוואי שלאחר כל הארורים האלו נצליח באתגר."

                                                שבת שלום
                                                       ג'ף

יום חמישי, 8 בספטמבר 2011

אלו דברים לשבת פרשת כי תצא תשע"א


כששתי מכוניות מתנגשות, המתכות של המכוניות מתעוותות, אנשים נפצעים ולעיתים נהרגים.
כשאני משוחח איתך ומרכל על ההוא או ההיא, אין סימנים בחומר לנזק הנגרם, אך תוצאות הדברים הן לא פחות מרשימות מתאונת דרכים.
"איננו ערים למשמעויותיהן של המילים בהן אנו משתמשים", אמר אברהם יהושע השל בהזדמנויות שונות. "מילים הן חשובות מאד"...."אחד מסימני התקופה", אמר, "שכולנו עסוקים בהוזלה של מילים...החטא החמור ביותר ביהדות קשור בשימוש לא נאות במילים..."ועוד ועוד.
רש"י בדיבור הראשון של הפרשה כי תצא למלחמה אומר : במלחמת הרשות הכתוב מדבר. הכתוב מדבר !!
השמעתם פעם כתוב מדבר ? הראיתם פעם כתוב מדבר ?
התורה אכן מדברת, והשאלה הגדולה היא:
האם אנחנו שומעים ?

                          שבת שלום
                                ג'ף

יום חמישי, 1 בספטמבר 2011

אלו דברים לשבת פרשת שופטים תשע"א


המשורר אודן  במבוא לאוסף שיריו,  התריע בפני עצמו ובפני קהל שומעיו מפני כתיבתם של שירים שקריים. שיר שקרי הסביר אודן הוא שיר שבו המשורר מביע רגשות או אמונות שמעולם לא חש או  לא האמין בהם, ללא קשר לטיב הביטוי. התרעה זו של אודן שבה לתודעתי לנוכח קושי שנתקלתי בו השבוע בכתיבת "אלו דברים".

ניכר לאחרונה שהחברה הישראלית עוברת שינויים. עדיין לא ברור מה תהיה ההשפעה של  גל המחאה הנוכחי לאורך ימים.
בכלל, נדמה שלא ברור, מהו האופק של החברה הישראלית ? מהו החזון שלאורו נלך בשנים הבאות ?  לאה שקדיאל, מירוחם, עומדת בראש ועדה שעוסקת בנושא הזה, מטעם "תנועת המחאה."

יושר ואמת, חזון ומציאות , הם נושאים שבדרך כזאת או בדרך אחרת מעסיקים את כולנו. יש כאלה , שדרכם מובילה אותם לנטוע אוהל ברחובה של עיר, יש כאלה שדרכם מובילה אותם לצאת לרחבות ולשאת שלטים, ויש כאלה שעמלים יום יום במפעל או בבית הספר לבצע עבודתם כמו שצריך.  יש ויש ויש....

וולט ויטמן שר את ריבוי הזה ב"שירת עצמי".

לקחתי את הספר  - "שירת עצמי" בתרגומו של עודד פלד - הוצאת כרמל - ושמחתי בשירה, בהתלהבות של ויטמן, בעושר הדימויים, באושרו של המשורר. ב"פשטותו."

"ילד אמר, 'מהו עשב ?' מושיט לי אותו
            מלא החופן;
איך יכולתי לענות לילד ? אינני יודע מהו
            יותר ממנו.

אני מניח שאין זה אלא דגל אופיי, העשוי אריג
           ירוק מלא תקווה.

ואני מניח שזוהי ממחטת האל,
מתנה בשומה ומזכרת שנשמטה בכוונה תחילה,
נושאת שם בעליה בפינות, שנראה
ונשים לב, ונאמר  'של מי ?'

ואני מניח שהעשב עצמו הוא ילד, בן
         לצמחים."*

ואם עסקינן בשירה ובדמוקרטיה אמריקאית, אבקש לסיום, לשתף אתכם בקטע מופלא שמצאתי לאחרונה שנוגע בדברים מזויות קצת שונה. דברים שאמר או כתב הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק ושפורסמו בקובץ בהוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, שנקרא "מן הסערה" ,התרגום של אביגדור שנאן,  בעמ' 154:

" היהדות מאמינה, כי כל אדם מסוגל להכשיר עצמו לעבודת הבורא. עשיר ועני, גאון ופתי, אדון ועבד - כולם ראויים לשרת את הא-לוהים בתפקיד כלשהו. כל אדם ניחן בדבר יחיד במינו, אשר בזכותו הוא שונה מן ה'אתה', ועל כן גם אין  לו תחליף ואי אפשר בלעדיו; זה הוא ערכו הרוחני של קיום-חד פעמי, מיוחד, כזה שלעולם אי אפשר יהיה לכפול אותו, אשר יכול ואף צריך לעבוד את הא-לוהים על ידי מעורבות עצמית בדראמה של הגאולה על כל רמותיה. זה ההומניזם או הדמוקרטיה היהודית. כל בני האדם ראויים במידה שווה לשמש  עבדיו של הא-לוהים. החכם המבריק עשוי לגלות כללים חדשים המדריכים את אירועי הקוסמוס, וכך לשרת את הא-לוהים על ידי הסברת הפנים הבלתי מוכרים של רצונו הראשוני המשובצים בבריאה. האדם קשה ההבנה משרת את הא-לוהים בזה שהוא מנסה ללמוד אמיתות בסיסיות, מגלה צניעות, התמדה וסבלנות, מקבל את הוראתם של המלומדים ממנו, משכלל את שכלו ככל האפשר ומרחיב את ידיעותיו. בקצרה, הקריאה מופנית אל כולם. הא-לוהים קורא: אברהם, אברהם, משה, משה, אתם נבחרתם. ועל האדם להשיב: 'הנני'!'"

                         שבת שלום
                               ג'ף



*(עמ' 6 לספר הנ"ל, התרגום של עודד פלד, מנוקד, ומסיבות טכניות הבאתיו ללא ניקוד, בכתיב מלא היכן שהיה נראה לי נכון)