אלו דברים לשבת פרשת נשא תשע"ח

קטע שיר,  של יהודה עמיחי.
השיר נקרא אִמִּי וַאֲנִי, והוא נמצא בקובץ שנקרא : "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול":

"כבר שנים רבות את סובלת
  את החמסין הזה כל שנה פעמיים.
  תשעה חודשים נשאת אותי בתוך גופך,
  שנה אחת נשאת אותי, בחוץ, על זרועך.
  כמה פניי דומות עכשיו לזרועך של אז
  כמה נפשי דומה לעור המעונה
  ברגלייך הכרוכות בתחבושת,
  כמה החמסין הישווה את שנינו
  ואת שנינו לפני הארץ הזאת.

  וביום כיפור ב1948 נתת לי עוגה,
  כשבאתי לשעה קצרה ושותקת, לשבת איתך
  בחדרים האלה בדרכי חזרה אל הנגב, עוגה של אחר הצום, עוגה
  בשביל האבק המכסה, עוגה בשביל
  הקרב על באר שבע, עוגה
  בשביל הפירורים שיעזרו
 לי למצוא את דרכי בחזרה מן המוות.

 ליד גן חדש בשטח ההפקר לשעבר
 ראיתי אדמה חדשה וחומה שהביאו מרחוק,
 וראיתי פחיות ריקות שפעם החזיקו
 שתילי עצים; והן חלודות וקרועות."*

שבת שלום
   ג'ף

*והשיר ממשיך, ראו שם בקובץ. יהודה עמיחי, מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול, הוצאת שוקן, עמ' 48-47

אלו דברים לשבת במדבר ולשבועות (ב) תשע"ח

ההמצאות במדבר ומעמד מתן תורה  - שניהם הם מצבים  לא פשוטים. מצבים שאינם שבלוניים, יש בהם יותר שאלות מאשר תשובות מן המוכן. מצבים שמעוררים לחשבון נפש.
אני מתבונן במה שקורה בתקופה האחרונה בישראל מאז אסון השיטפון. יש מי שמציג את התקופה הזו כתקופה מלאת הישגים - הבאת החומרים מאיראן, יציאת ארה"ב מההסכם עם איראן, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, הזכייה באירוויזיון.
אני רואה להציג בפניכם שני "ציורים" - אנשים משתוללים משמחה בכיכר העיר  - קופצים לבריכה של מזרקה בכיכר רבין לרגל הזכייה באירוויזיון  מצד שאחד - התמונה השניה היא המהומות בעל גבול עזה ההרג והפציעות ההמוניות. שתי התמונות האלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת  והן אומרות שניהם ביחד וכל אחד לחוד דרשני, בעיקר על רקע מותם של בני האליטה שלנו בשיטפון.
דרשני זה הדבר האחרון שנדמה שקורה בשיח הציבורי אצלנו
או שהכל דבש - זה המסר של השלטון ותומכיו
או שהכל חרא - זה מהסר של מתנגדי השלטון.
דרשני ? איפה אני לא בסדר ? אולי בחדרי חדרים בצהל ,בחיל האויר אולי שפ מישהו חושב כך. הס מלהזכיר בשיח הציבורי.
שפיכות דמים היא עבירה קשה, חטא חמור. נמצא חללאלמוני בשדה הפתוח זקני העיר הקרובה צריכים לתת עליו את הדין.
דמם של קרבנות השיטפון אמור היר לעורר אצל כולנו  -  חשבון נפש\ לא רק אצל ראשי המכינה המדוברת - חשבון נפש.
אני יודע, אנחנו כואבים את קרבנות עזה יותר ממנהיגי עזה, במובן מסוים.
בכל זאת אין מקום אצלנו להצהלה ולשמחה.
ערב מתן תורה, ערבה הכניסה לקריאה בספר במדבר - ולנוכח האירועים ההזויים מסביבנו - ראוי היה לנו להיות נבוכים יותר, צנועים יותר, קשובים יותר.
חג שמח
   ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת במדבר ולשבועות תשע"ח

רשות הדיבור לשלום רוזנברג, מתוך דברים שכתב לשבועות ( תחת הכותרת: "האם ליהודי יש מקום ?")  בספרו "בעקבות הזמן היהודי פילוסופיה של לוח השנה":
"...יש ב'מקום' משמעות קיומית שפותחה על ידי רבי נתן מנמירוב, תלמידו של רבי נחמן מברסלב. ה'מקום' מציין את מעמדו של האדם, את עולמו הפנימי, את הסובייקטיביות האנושית. לכל אדם 'מקום', דהיינו נקודת מבט משלו שממנה הוא מסתכל על העולם. כאן נעוצה המשמעות העמוקה של המאמר בפרקי אבות ( ב,ד): 'וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ'. אין אני יכול לשפוט את האדם מתוך הפרספקטיבה שלי; אני חייב להיכנס לפרספקטיבה שלו, מה שהוא כמעט בלתי־אפשרי. עכשיו ניתן להבין באור קיומי את הכינוי 'המקום'. הקב"ה מצוי בכל מקום, הוא מלווה כל אדם בעולמו הפנימי, ברקע המיוחד שבו, ולפיכך הוא היחידי שיכול לדון אותו, מתוך הפרספקטיבה הפרטית של הנדון.
כאן נעוץ סודו של הכלל הגדול 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' ( ויקרא יט, יח). חייבים אנו לצאת ממקומנו ולהגיע למקומו של הזולת, לכבד את ה'מקום' שלו, את רשות היחיד שלו, ולהכיר את ייחודו. אנו חייבים להגיע למקומו, אך לא לפרוץ לתוכו. רעיון זה בא לידי ביטוי משפטי־הלכתי במושג ה'ארבע אמות', מעין שטח מינימלי שיש לכל אדם. ארבע אמות אלו פירושן זכות האדם לחיים משלו, לאינטימיות משלו, למקום שבו הוא יוכל לממש את עצמו, וכדברי החסידות, לחיות לפי שורש הנשמה של עצמו. הציווילוזציה בת זמננו, על פלאיה, אינה מכבדת את האינטימיות האנושית ופולשת לתוכה. הפרסומות ברדיו ובטלוויזיה הן רק סימפטומים לפלישה 'פורנוגרפית' זאת. יותר מפעם אחת מרגיש אני שמתנגן בתוכי ג'ינגל הפרסומת ששודר ברדיו (עד כדי בחילה), מבלי שאוכל להתנער ממנו. שטף פולשני זה ל'מקומי' מופיע בהיפנוזות תרבותיות שונות. האם אין  לנו זכות ל'מקום', זכות לשמור על גבולות רשות היחיד של האדם ?"*

ראו דברי השל בפתיחה להקדמה לספר "התפילה תשוקת האדם לאלוהים":

"מעולם לא היתה תקופה שבה הודגש כל כך הצורך בהבעה-עצמית. ואולם, מעולם לא היתה תקופה שבה הושגה הבעה-עצמית לעתים כה נדירות; שבה הופעל לחץ כה רב על היחיד להתאים את עצמו למוסכמות, לקלישאות, לאופנה ולתקינות חברתית."^


שבת שלום וחג שמח
        ג 'ף


* שלום רוזנברג, "בעקבות הזמן היהודי, הפילוסופיה של לוח השנה", הוצאת משכל הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 344- 345

^ א.י. השל, התפילה תשוקת האדם לאלוהים, תרגום  ד בונדי , הוצאת משכל הוצאה לאור מייסודן של  ידיעות אחרונות וספרי חמד עמ'  55

אלו דברים לשבת פרשת בחוקותי תשע"ח

"אל המגיד מקוזניץ בא אדם שהיה מסגף עצמו, לובש שק על בשרו וצם משבת לשבת. אמר אליו המגיד: ' האם סבור אתה שיצר הרע ירא מפניך? הוא מערים עליך ולוכד אותך בשק ! חייך, שטוב יותר למי שמתאמר כי הוא צם משבת לשבת ובסתר הוא אוכל בכל יום; הוא מרמה אחרים בלבד, ואילו אתה הנך לעצמך תרמית ואשליה'."

 - מתוך "אור הגנוז" למ. בובר, הוצאת שוקן, עמ' 252

שבת שלום
    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת בהר תשע"ח*

פה ושם חיות בינינו דמויות מופת.

משום מה אין אלה תמיד או אולי אפילו בדרך כלל דמויות מפורסמות וידועות בציבור.

למה זה כך ? זאת שאלה מעניינת.

על כל פנים העובדה שיש בקרבנו דמויות מופת היא עובדה מעודדת.

לעתים קרובות הדמויות האלה ניכרות וזוכות לתשומת לב רק בהסתלקותן.

עם זאת, אם תביטו מסביבכם תוכלו לזהות אי פה אי שם דמות שכזו

ייתכן שהוא אבא שלכם, ייתכן שהוא אחיכם,

ואולי מדובר באמא או באחות.

סימן היכר אחד לדמות מופת  - הוא מעשיה, התנהגותה בפכים הקטנים של החיים

במפגשים היום יומיים, בסופר ובתור לאוטובוס או לקופת חולים

בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים אנחנו מספרים לילדים שלנו סיפורים.

סיפורים שעברו את מסננת הדורות ושיש בהם ערכים כללים שהם חשובים בעינינו.

בעצם, ואני אומר את הדברים בעקבות דברים ששמעתי אתמול בלוויה של דמות שכזו, אולי  מדובר למעשה בערך אחד יסודי - החסד.

החסד אמנם צריך לדין, כפי שהגוף זקוק לנשמה, וההיפך.

מילים יכולות לבלבל אותנו לפעמים על אף שבלעדיהן גם כן - אי אפשר.

דמויות מופת יודעות איכשהו לחדור מבעד ומעבר למילים.

לדבר בחייהם לאו דווקא במילים, לדבר במבט בעיניים, בלחיצת יד, בחיוך...

מרדכי גפטר הלך מאתנו השבוע

מרדכי היה דמות מופת

יהיה זכרו ברוך

שבת שלום

ג'ף
* טעון הגהה נוספת