"אינני חושב שהשירה בימינו היא פחות 'דתית' משהיתה אי־פעם." כותב אריה זקס במסה בספרו "קלוּת הדעת" שנקראת "מצב בריאותו של אלוהים: שירה דתית אז ועכשיו". וזקס ממשיך:
"מחשבת־השירה היתה תמיד, וכנראה תהיה תמיד, מחשבה־של־משלים. ומחשבה כזו מטיבעה אינה אלא דתית. אך על דרך המשל ניתן לקבוע שמצב בריאותו ( הנפשית ) של אלוהים בשירת ימינו גרוע בהרבה משהיה בשירת העבר.
"כדי להמחיש עניין זה" עורך זקס השוואה "בין שיר דתי מודרני לשיר דתי שנכתב לפני כ 300 שנה". השיר המודרני הוא "שיר חלום מס' 59 של ג'ון ברימן: פטר לא ידידותי. הוא תוקע בי מבטים מהצד". השיר השני, מהמאה ה17 הוא שיר של ג'ורג' הרברט שבתרגומו של זקס מתחיל : "חסד ברכני בבואי: אך נפשי נרתעה".
ההקבלות בין השירים, לפי זקס, הן רבות, ולא ניכנס כאן לא אליהן ולא אל השירים עצמם.
את השיר של ברימן במקורו באנגלית אפשר לראות ברשת ב-
https://allpoetry.com/Dream-Song-55:-Peter's-not-friendly.-He-gives-me-sideways-looks
אני כן רוצה להביא כאן את הפסקה האחרונה של המאמר:
"פטר," כותב זקס, " במישור המשל החילוני, מישור החרדה המוכרת היטב לכל אדם בימינו שרואיין אי פעם לצורך קבלת מִשׂרה במשטר דמוקרטי נאור, הוא נציג של חברה גדולה. הוא מופקד מטעם הבּוֹס הגדול, העליון, השולט בכל העסק, על תיק העסקת עובדים חדשים. אם נזכור את מהלך־החיים של כותב־השיר הרי 'פטר' במקרה זה הוא אולי הדיקן או הרקטור של אוניברסיטה יוקרתית. בחינת המשורר המועמד למשרה מבוצעת כמובן באמצעות שיחה 'חברית', שהרי אנחנו חיים במשטר דמוקרטי, משטר שבו כולנו שווים ולכולנו ניתנות אותן הזדמנויות, ואין זה מקובל לנהוג זה בזה כאילו גורל כולנו נקבע על־ידי היירכיית-ברזל של שררה. במישור הנמשל הרוחני־איקונוגרפי, פטר הוא ממשיך שושלתו של המשיח בן־האלוהים וכמו כן הרי הוא שומר־הסף של שער גן עדן המצופה פנינים. 'הארכיטקטורה הלא־מעודדת' הנזכרת בשיר הוא לפיכך, במישור המשל המוחשי, גם איזה משרד־לוקסוס, מרוהט בסגנון העקר האופייני לבנייני־עסק רבי־ממדים בימינו, בהם מוזגים לנבחנים ולמרואיינים ולפטיציונרים קוקטייל כדי שירגישו שהם באווירה לא רשמית ונוחה; אך למעשה זהו גם חדר המבחן שבו פטר קובע מי יורשה להיכנס לטרקלין גן־העדן, כלומר למרחביית המעמד וההצלחה, ומי יישאר בחוץ. על מישור הנמשל, הארכיטקטורה ה'לא־מעודדת' היא המבנה הגוֹתי המסורתי של הקתדרלה ושל שערי גן העדן כפי שצוירו בדמיון ימי־הביניים והרנסאנס. השאלה הנשאלת זהה בכל המישורים. אפשר לכנותה 'קפקאית'; אין זה סתם ביטוי שחוק כאן. האם תתאפשר למרואיין הכניסה לארמון או לאו ? התשובה הרי ברורה מראש, למרות שהמרואיין התמים ( או המיתמם ) מרגיש בתחילה כל־כך 'מצוין'. יש לזכור שאיסור־כניסה פירושו ניכור נצחי, כישלון ואבדון שאין בהם חזרה, ובפיצול־הזהויות של הגוף הראשון, 'אנחנו בגדנו בי', טמון כנראה גרעין החוויה הדתית של השירה המודרנית, , הדיאגנוזה המדויקת ל'מצב הבריאות של אלוהים' בימינו."*
תם ולחלוטין לא נשלם
חודש טוב ושבת שלום
ג'ף
אריה זקס, קלוּת הדעת, זמורה ביתן מוציאים לאור, עמ' 131, 137 - 138
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה